יוסי הציץ בתערובת של סקרנות וחוסר עניין אל תוך חור ההצצה שבתווית שעל בקבוק הקולה, כשהוא נאבק בגזים שעלו בגרונו באותו זמן, מנסים להישמע ברמה. הוא בחן את הכתוב בפנים, מחפש נואשות את ה"נסה שנית" הכמעט בלתי נראה, כשלפתע מבטו נעצר על המילים שנכתבו על פנים התווית, והוא קפא. הוא חיכך את עינו, והשיב אותה אל הפתח בתווית הבקבוק. אכן, המילים היו שם, ברורות לחלוטין. "זכית בדחפור".

מזה זמן מה היו שמועות על שיבושים מוזרים במבצע הפרסים של קוקה קולה. מורה מגבעתיים, כך נטען, זכה בחצי טון מזון תרנגולות. תלמידת בית ספר מחיפה זכתה בצינור כיבוי. ומשפחה אחת מאשדוד, באופן מוזר ביותר, זכתה בערכה מושלמת ליצירת פסיפסי רצפה בסגנון רומי.

איש לא ידע להסביר את הרעיון שמאחורי הפרסים המוזרים, ופחות מכל – אנשי קוקה קולה. הדעות היו חלוקות בין תרמית זיוף של תוויות המבצע לבין תרגיל ביחסי ציבור מטעם קוקה קולה, שנועד לעורר סקרנות בלקוחות. חברת קוקה קולה, מחויבת למבצע הפרסים שלה ולריצוי לקוחותיה, החליטה לספק את הפרסים המופיעים בתוויות, גם אם אף אחד מהם לא הופיע במקור בתקנון המבצע. מה גם שאף אחד מהפרסים האחרים, המקוריים, לא הופיע על התוויות שהגיעו למשרדי החברה, בידיהם של זוכים מאושרים אך נבוכים משהו.

איש לא הבין את המטרה בפרסים הלא-הגיוניים. ולא שקורקינט – אחד הפרסים המקוריים – נראה כפרס הגיוני למישהו, אבל ככל הנראה הוא היה הגיוני יותר מכמה מהפרסים שאנשים כן זכו בהם. אחרי הכל, קורקינט הוא בכל זאת שימושי יותר לאדם המצוי מאשר, נאמר, אספקה שנתית של חנקן נוזלי לשימוש מעבדתי. כולם היו במבוכה גדולה.

יוסי חשב בתחילה לוותר על הפרס המוזר, כיוון שלא יכול להעלות בדעתו מה יוכל לעשות בדחפור. אולם לאחר שהזכיר את הפרס בפני הוריו, אביו, רואה חשבון במשרד משגשג, נזף בו על כוונתו ואמר לו "תמיד נוכל למכור אותו." אש חדשה ניצתה בעיניו. "אתה יודע, תמיד רציתי דחפור. תמיד קינאתי באנשים על הדחפורים, שיכולים לעכב את התנועה כמה שהם רוצים, לצפצף על כולם." קולו נהיה חולמני, ויוסי הנהן כי הוא ידע על מה אביו חושב. בשבועות האחרונים התבצעו עבודות להנחת צינורות ברחובם, ותכופות הכביש היה חסום למשך זמן מה על ידי כלי רכב מגודלים, נהוגים על ידי פועלים סמכותיים ואדישים. תחושת הכוח שנדפה מהם היתה אדירה.

ביום שבו הגיע הדחפור, כל ילדי השכונה התכנסו לחזות במאורע. משאית מובילת רכב עצרה מול ביתם, ולאט לאט גולגל הדחפור החדש והנוצץ (יוסי מעולם לא חשב על כך שדחפור חדש הוא ודאי נוצץ, ולא חבוט ומאובק באבק אפור) הורד אל הכביש. המשאית נסעה לה לדרכה, ואביו נותר עומד, סוקר בנחת את הדחפור החדש. לראשונה מזה זמן רב, ניכרה התלהבות בפניו.

דברים מוזרים קרו בעקבות "פרסי הבלהות" של קוקה קולה. המורה מגבעתיים, שזכה במזון התרנגולות, נסע למושב קטן, שהיה ידוע בלולי התרנגולות שלו. הוא התכוון למכור את כל הכמות לאחד ממגדלי התרנגולות במקום. במקום זאת, אחד מהם שכנע ממנו לרכוש ממנו את משקו. המורה, שמזה זמן רב חש שחיקה עזה בעבודתו, נענה לפיתוי המוזר וחתם על זכרון דברים בו במקום. בתוך חודש הוא הפך למגדל תרנגולות מן השורה, והתפטר בשמחה רבה מבית הספר התיכון שבו לימד.

תלמידת בית הספר שזכתה בצינור הכיבוי, החלה להשתמש בו כדי לשטוף את מכוניות השכנים. הצינור, שניתן היה לשלוט בקלות על עוצמת הזרם שלו, היה מעולה למטרה זו, ותוך זמן קצר זכתה בהזמנות רבות לשטיפת מכוניות. למרות שמעולם לא התעניינה בעבודת כפיים קודם, כעת חשה מאושרת, שוטפת את המכוניות עד ברק, כשהיא לבושה במכנסיה הקצרצרים ובגופיה דקיקה, וזוכה למבטים ממושכים מגברים שחלפו במקום. היא חשה שהיא מגשימה את כל משאלותיה. שכניה חשו תחושה דומה מאד, אם כי מסיבות אחרות.

אם המשפחה שזכתה בערכה ליצירת הפסיפסים דחפה את הערכה לבוידעם ומאז לא הוציאה אותה משם. ואולם, הערכה חידשה את התעניינותה בהיסטוריה, התעניינות שנדחקה לשולי מוחה כאשר נישאה וויתרה על לימודיה. לאחר זמן קצר, נרשמה ללימודי תואר ראשון בתולדות עם ישראל באוניברסיטה. היא חשה מרוצה ביותר כשוויתרה על הבינוניות ששרתה על חייה עד אז. משפחתה היתה מרוצה פחות, אך הם הסתגלו.

והמכירות של קוקה קולה עלו באופן חסר תקדים. אנשים היו להוטים לגלות מה יהיה הפרס המוזר הבא. והם מעולם לא התאכזבו.

באופן כללי, תבנית מסוימת החלה להיווצר, ויוסי החל לחשוד בתבנית הזו. הוא חש שיש משהו מאחורי הפרסים המוזרים.

יום אחד, הוא ניצל את ההזדמנות שאביו החליט בכל זאת ללכת למשרד, למרות התעניינותו הגוברת בדחפור ובעסקי קבלנות עפר, שהתפתחה כמעט לממדי אובססיה בעת האחרונה, עלה על הדחפור ונסע בו, במהירות איטית מאד, לדרכו. הוא לא ידע לאן הוא נוסע, ולא היה אכפת לו. הוא היה בטוח שהוא יגיע לאנשהו, בסופו של דבר.

ואכן, בסופו של דבר הוא הגיע – למזבלה. הוא לא היה בטוח שזה היה האנשהו שהוא רצה להגיע אליו, אבל ערימות האשפה הלא שרופות עדיין משכו את ליבו, והוא החל מתאמן בהנעתן ממקום למקום באמצעות הדחפור. הוא בדיוק הגיח מאחורי ערימת זבל גדולה, מסיט חלק נכבד ממנה באמצעות כף הדחפור הגדולה, כשנתקל במראה מוזר – ערימות על גבי ערימות של תוויות, בקבוקים ופחיות של קוקה קולה. חשדו ניעור בו באחת.

הוא החל לפנות, לאט ובשיטתיות, את הערימות מהמקום, לא מניח למוחו אף לשאול אותו מה בדיוק הוא עושה. היתה לו תחושה שהוא עושה את הדבר הנכון. לאחר שלוש הנפות, נפער פתח בצלע הר הזבל הגדול, פתח אפל שהוביל, כמדומה, עמוק פנימה. אורות לבנים נראו בפנים.

יוסי הביט בפתח כלא מאמין, וחכך בדעתו אם להיכנס או לא. המחשבה להיכנס למערה שנמצאה בתוך הר של זבל הרתיעה אותו במידת מה, אבל הוא החליט בסופו של דבר שהוא לא עשה את כל הדרך לחינם. הוא ירד בקפיצה מתא הנהג של הדחפור, ונכנס לתוך המנהרה. שביל של תוויות קוקה קולה קלופות הוביל אותו פנימה, זורח קלושות בחשיכת המסדרון.

לאחר שהתקדם במסדרון החשוך כחמש דקות, הוא הופתע כאשר פנה מעבר לעיקול ולפניו הופיע חדר בקרה ענק, מואר היטב, עתיר מכשירים, צגים ונוריות. אנשים לובשי לבן נעו הלוך ושוב בחדר הבקרה, בוחנים את הצגים ואת הלוחות שבידיהם, ונראים עסוקים. כמה מהם הבחינו בו, והתקרבו לעברו. הוא נתקף דחף לברוח משם, אך רגליו לא נשמעו לו. לבושי הלבן התקרבו אליו, והביטו בו בתהייה. הוא הביט בהם גם כן, ולא יכול היה להשתחרר מההרגשה שהיה בהם משהו… זר. הם אחזו בזרועותיו, והוליכו אותו פנימה, אל תוך משרד. הדלת נסגרה ברכות, ואחד מהם אמר לו "אנחנו צריכים לדבר."

תחושת הזרות שבפני לובשי הלבן התחזקה כעת. הם היו שלושה, וניצבו מולו בקשת. יוסי נאחז בתחושה עזה שלא היו אלה תושבי כדור הארץ, כלל וכלל. הוא ניסה לומר דבר מה, אבל גרונו לא נשמע לו. הוא כחכח והצליח להוציא מגרונו ציוץ חנוק.

"מי אתם?"

"אה. אנחנו… עובדי מעבדה."

"כ-ן." קולו של יוסי מן הסתם נשמע ספקני כפי שחש, כי לובשי הלבן נעו בעצבנות. אחד מהם אמר "כן, אנחנו עובדי מעבדה. ואתה צודק, אנחנו באמת לא מפה."

"אז מאיפה אתם? מי אתם? מה אתם עושים פה?" קולו של יוסי נאחז חשדנות וחשש חדשים.

"אתם חיזרים?"

"אתה יכול לקרוא לנו חיזרים." ליבו של יוסי ניתר. "אתה גם יכול לקרוא לנו מלאכים. שתי ההגדרות יהיו נכונות, כנראה." הזר נראה נבוך. "אנחנו עובדי המעבדה של מי שאתם מכנים אלוהים, זה שהקים את המקום הזה."

"למה אתה מתכוון, זה שאנחנו מכנים אלוהים? ואיך הוא מכנה את עצמו?"

"השם שלו… לא חשוב כרגע. מה שחשוב הוא שהוא הבוס שלנו, ואנחנו צריכים לנהל בשבילו את הניסוי הזה."

"איזה ניסוי? למה אתם מתכוונים?"

"אההה… תראה, אנחנו שייכים לחברה שהמטרה שלה היא לבדוק בתנאי מעבדה את היכולת של בני אדם ליצור חברה יעילה. למעשה, אנחנו במצב קצת קשה כרגע, כי הניסוי הנוכחי שלנו," והוא החווה בזרועו סביב, "לא ממש הולך טוב. הפקטורים שחשבנו שיתרמו ליעילות פוגעים בה בהרבה דרכים."

"מה? למה אתה מתכוון? אנחנו? ניסוי?"

"אה, כן. על פי חוקי וועדת אנדרומדה לניסויים בבני אדם, שמתירים ניסוי חברתי בבני אדם כל עוד מטרתו עולה באופן משמעותי על הנזק שעשוי להיגרם. אנחנו חייבים להגיע לתוצאות משמעותיות, או שעלולות להתעורר שאלות לגבי כשרות ההיתרים שקיבלנו." הוא נראה אומלל.

"אנחנו? ניסוי?" הקול נתקע בגרונו של יוסי.

"אה.. כן. לא הכל! לא כל הגורמים. כלומר, אתם התפתחתם לבד והכל. אבל היו גורמים מסוימים בעולם שלכם שתופעלו במעבדה על מנת לבדוק את ההשפעה שלהם."

"אבל מה? ואיך? ובאיזו זכות?"

"זכות? הזכות שיש לכל מדען לנסות לשפר את איכות חייהם של בני אדם בעולם. בדיוק מה שאתם עושים תמיד."

יוסי בהה בו.

"יצרנו שינויים מסוימים בחוקים שלכם, שעודדו היווצרות חברות ענק מסחריות. שיערנו שזה יוביל לתגובת נגד של הגברת יצירתיות הפרט, בעקבות ההתמרדות נגד חברות הענק. אנחנו רק מחפשים דרכים לשפר את מצבו של המין האנושי!"

"לשפר? אתה מתכוון שאתם מחפשים דרכים לעשות אנשים מאושרים יותר? אה… הבנתי. אתם כמו המלאכים האלה, בכל הסרטים, שרוצים לקבל כנפיים אז הם מנסים לעשות אנשים מאושרים יותר. זה העניין? בגלל זה כל הזוכים בפרסים של קוקה קולה מצאו לעצמם חיים מאושרים יותר?"

שלושת לובשי הלבן הביטו זה בזה באי נוחות, ולבסוף אחד מהם אמר. "אה… לא. זאת לא היתה המטרה שלנו. אתה מבין, אנחנו מתחרים כנגד המעבדות של קונצרן סיריוס. יש פרויקט של חיפוש הדרך היעילה ביותר להגברת היצירתיות המדעית. ההשערה שלנו היתה שהתמרדות כנגד חברות ענק היא דרך מצוינת להגביר את היצירתיות המדעית. כשאפילו עם חלונות 98 לא הצלחנו לעורר את ההתמרדות שקיווינו לה, החלטנו לנסות את השיטה הזאת. היא… לא עבדה כמו שקיווינו."

"אבל למה קיוויתם?" יוסי התחיל להתעצבן.

"קיווינו שאנשים יתרגזו על הפרסים המטופשים, וזה יוביל לרוגז גובר כנגד הקונצרנים הגדולים, מה שיוביל לבסוף להתגברות האינדיבידואליות והיצירתיות. מה שקרה במציאות הוא שאנשים התייחסו לפרסים המטופשים האלה כאל דברי אלוהים חיים, שינו את חייהם בהתאם, ונהיו עוד יותר מאושרים ורגועים מקודם!"

"מעבדות קונצרן סיריוס הולכים לקחת, ובגדול." אמר אחר בעגמומיות. "הם הלכו על גישה של ריבוי מלחמות. אני חושב שבסופו של דבר זה יעבוד להם יותר טוב."

"אבל גם לנו היו הרבה מלחמות!" זעף יוסי.

"אה, כן… ומה קורה עכשיו?" שאל אותו אחד מלובשי הלבן. "תראה מה קורה. הקפיטליזם עלה. הקונצרנים הגדולים הוקמו. תודות לנו, עלי להוסיף," הוא אמר במרירות. "אנשים נהיו נינוחים יותר, בעלי חלומות בורגניים יותר. אנשים לא מתעניינים יותר בערכים כמו שמירת המולדת ופטריוטיזם. הם מתעניינים בקוקה קולה ובפרסים שהם יכולים לזכות בהם. החיים נהיו נוחים מדי, נעימים מכדי להסתכן באובדנם. החלומות נהיו קלים מדי להגשמה." הוא עיקם את אפו. "אין מלחמות, אין יצירתיות, ואין לנו מענק מחקר בשנה הבאה."

"זה מה שמעניין אותך? שאין לכם מענק מחקר בשנה הבאה?"

"אני לא חושב שיש לכם על מה להתלונן. בסך הכל המחקר שלנו שיפר לכם את רמת החיים. תגידו תודה שאתם לא הגזע שאושר למעבדות קונצרן סיריוס."

"תודה." אמר יוסי בגיחוך מריר. "אבל בכל זאת, זה כל מה שאנחנו בשבילכם? ניסוי?"

"לא סתם ניסוי," אמר לובש הלבן השני. "ניסוי שנדפק. בשום רגע לא שיערנו שהפרסים הדביליים שתקבלו מקוקה קולה יהיו בשבילכם סימן אלוהי לשנות את חייכם. בשום רגע לא שיערנו שבמקום להתמרד בחברת מיקרוסופט, ועוד עם הפוש שנתנו למשרד המשפטים האמריקאי, תהפכו את חלונות לתוכנה השלטת בשוק. בשום רגע לא שיערנו שהקונצרנים יהפכו לאלוהים החדש שלכם, זה שנותן לכם דרך וכיוון בחיים."

"כן, חבר'ה," אמר לובש הלבן הראשון. "נדפקנו בגדול. התכוונו לעשות אותם מרדנים ויצירתיים. עשינו אותם מאושרים. קונצרן סיריוס חיסלו אותנו, ובגדול."

סיפור זה וסיפורים אחרים של המחברת ניתן למצוא בספרה "לפעמים זה אחרת".