סמוך לתחילת המאה ה-20 מתכנסת קבוצה של טיפוסים רמי מעמד לצפייה במופע סיאנס. כבכל מפגש חברתי של החברה הגבוהה, כללי הטקס נשמרים בקפדנות, החל בכיבוד, בתפאורה ובתזמורת השקטה והנסתרת מעין, וכלה בטקס המתבקש שבו מתבקשים הספקנים לבדוק היטב שאין במקום מתקנים סמויים ואמצעי הונאה אחרים.

הסדר הטוב משתבש כשמתברר שהמדיום אינו משחק לפי הכללים המקובלים. הוא אינו מציע שום טקסים מסתוריים, לחשים או הסברים, ואף עושה ככל יכולתו כדי להבהיר שהוא נמצא כאן רק בגלל הכסף. "אני חולם בעיניים פקוחות, והאחרים רואים את חלומותי; זה הכל", הוא מסביר כשדוחקים בו. לבסוף, לחרדתם של המוזמנים, הוא מעלה באוב דמות רפאים מוחשית מאוד; וכאילו אין די בכך , אורח בלתי קרוא מתפרץ פנימה ומחסל במו ידיו את הרוח, שעוטה לפני התפוגגותה הסופית חיוך פראי ומזוויע במיוחד.

"מסע לארקטורוס", ספרו הראשון של הסופר הסקוטי דיוויד לינדזי, הוא ספר מוזר ויוצא דופן לא פחות מסצנת הסיאנס שבה הוא נפתח. יש לכך סיבות רבות, שלא כולן חיוביות. מבחינה הסיווג, ניתן למקם אותו אי שם בשטח ההפקר המשונה המשתרע בין המדע הבדיוני, הפנטזיה והפילוסופיה. הוא ראה אור בשנת 1920, לפני גל הפריחה הגדול של המדע הבדיוני בשנות הארבעים, וממשיך לראות אור במהדורות חדשות עד היום.

למרות איכות הכתיבה השנויה במחלוקת והחותם שהותירו עליו 90 השנים שחלפו מאז כתיבתו, הביקורות על הספר נוטות להיות חיוביות ונלהבות. הסופר והפילוסוף הבריטי קולין ווילסון אף הגדיר אותו כ"אחד הספרים הגדולים של המאה העשרים". ובכל זאת, נדמה שרק מעטים מחובבי הז'אנר שמעו עליו אי פעם. מה הופך את "מסע לארקטורוס" לספר שראוי גם כיום לקחת ליד ולקרוא?

אין ספק שהסיבה אינה הדמויות הרבות והמתוארות בפירוט רב שפגשנו בסיאנס – הן סיימו את תפקידן ולא נראה אותן שוב עד סוף הספר, פרט לשלושה אנשים שהגיעו ברגע האחרון ועזבו מיד. אלה כוללים את קראג – האורח הקטלני והבלתי קרוא – וכן גבר נוסף בשם נייטספור ובחור חסון וגדל-גוף בשם מסקאל.

במוקד העלילה נמצא מסקאל, שמקבל משני האחרים הצעה מוזרה: לבקר בעולם מוצאה של דמות הרפאים, הלא הוא כוכב הלכת טורמנס הסובב את השמש שאנו מכנים בשם ארקטורוס. הרעיון נשמע לו בתחילה מופרך, אך סדרה של התרחשויות נוספות על גבול העל-טבעי מוכיחה לו שההצעה רצינית והוא נאות לקבלה. לאחר לילה מורט עצבים במצפה כוכבים נטוש נכנסים השלושה לכלי רכב המזכיר טורפדו עשוי בדולח וממריאים אל ארקטורוס, מונעים בכוחן המסתורי של "קרניים חוזרות" – קרני אור ששואפות לחזור למקום מוצאן.

מנקודה זו ואילך משנה "מסע לארקטורוס" את פניו והופך לספר אחר לגמרי. מסקאל מוצא את עצמו לבדו בעולם זר ויוצא למסע של גילוי המתרחש במישור הפיזי, הרגשי ובעיקר בזה הרעיוני. העלילה בשלב זה זניחה, ומתמצה פחות או יותר בשרשרת של פגישות עם תושבי טורמנס דל-האוכלוסין, אשר זוכים לפרוש בזה אחר זה את משנתם הפילוסופית בפני מסקאל, לפני שהם מוצאים את מותם הנורא מידי מסקאל או כתוצאה מנסיבות אחרות. מסקאל עצמו הוא גיבור עלוב וחסר חוט שדרה, שרגשותיו ועמדותיו נידפים ברוח ואילו יתר הדמויות באות והולכות בקצב שאינו מאפשר לפתח הזדהות איתן או עניין בקורותיהן.

הרעיונות בספר, שמתמקדים במהות הטוב והרע ובעקרונות שלאורם צריך האדם לנהל את חייו, הם כבר עניין אחר. לינדזי משליך לחלל האוויר, כמעט כלאחר יד, רעיונות פילוסופיים, רובם עם הסבר מינימלי בלבד. את עבודת הפענוח וההרחבה שלהם הוא משאיר לקוראים. חלק מהרעיונות הללו ילדותיים, אחרים מעניינים, והמכלול עשוי לסקרן את הקורא הצעיר, אך יעניין פחות את הקורא המנוסה, שכבר נחשף לטקסטים פילוסופיים איכותיים יותר.

כוחו האמיתי של הספר, הדבר שמצדיק מעל הכל את הקריאה בו, הוא טורמנס – עולם משונה ועתיר דמיון שיפתיע גם קוראי ז'אנר מנוסים. הקסם של טורמנס אינו טמון בנופיו המשונים, בשתי השמשות הזורחות מעליו, בעין השלישית או ביד הנוספת שיש לרוב יושביו. כל אלה אינם אלא אפיונים קוסמטיים ביסודם. מה שמבדיל את טורמנס מכל עולם מומצא אחר הוא שעולם זה אינו מבוסס על חוקי טבע ולא על חוקי קסם, אלא על רעיונות.

הבט זה של הספר מתבטא בדרכים רבות, ובכלל זה בשמות ההלחמיים של המקומות המוזכרים בו ושל יושביהם. השם "טורמנס", לדוגמה, הוא ככל הנראה הלחם של Torment ו-Romance. למעשה, במובנים רבים העולם כולו אינו אלא השתקפותה הגשמית של הפילוסופיה שמגלה מסקאל במהלך מסעו. האפקט הזה כה זר לרוב הקוראים, עד שקל לפספס אותו ולנסות לקרוא את "מסע לארקטורוס" כסיפור מסע רגיל ולנחול בתוך כך מפח נפש. תנאי הכרחי לקריאה מהנה של הספר מרגע שמסקאל עוזב את כדור הארץ הוא לחשוב עליו כעל מסע מוחשי בתוך תפיסת עולם, וכאן גם נמצא ההישג הייחודי של לינדזי.

"מסע לארקטורוס" הוא ספר שמצריך הרבה סבלנות וריכוז, והתגמול שהוא מעניק לקורא אינו מובן מאליו. גם השינוי החד באופיו של הסיפור עם המעבר מכדור הארץ לטורמנס אינו תורם, אף שבסופו של דבר שני החלקים מקושרים מחדש, פחות או יותר. נראה כי תיאורו כ"אחד הספרים הגדולים של המאה העשרים" גדול עליו בכמה מידות, אך עדיין חשיבותו רבה, ולא רק להיסטוריה של הספרות. בדומה לעוף הדודו, "מסע לארקטורוס" הוא כבד, מגושם ולא מסוגל להמריא, אך הרושם שהוא משאיר על רואיו הוא כביר.