סיפורי העשור – לקט שלישי
מאת המערכת
לרגל מלאות עשר שנים ל"בלי פאניקה" פנינו לכמה מהכותבים הוותיקים של האתר עם הצעה מפתה. "כתבו לנו סיפור קצרצר", אמרנו, "על 'איך הפסקתם לפחד והתחלתם לאהוב את בלי פאניקה', או פשוט על היום שבו "בלי פאניקה" הציל את חייכם".
הסופרים המסורים התגייסו למשימה, והרי לכם הלקט השלישי, עם שלושת הסיפורים הסוגרים את הפרויקט. סיפורים חדשים. לחיי העשור הבא!
איך בלי פאניקה הציל את חיי
כשחזרתי הביתה חיכה לי נדל מת ליד הדלת. החתולים ישבו והביטו בי בציפייה. הלכתי אליו ודחפתי אותו קצת עם קצה הנעל כדי לוודא שהוא מת. אני שונאת נדלים. החתולים עדיין הביטו בי. הם ישבו במעין קשת, פריסיליה ישבה באמצע, משני צידיה התאומות הלבנות עתליה ואנאבל, ובצדדים שני הצעירים ביותר, ולנטינו ומרילה. חיטטתי בכיסים עד שמצאתי חשבון מקומט מחנות ספרים. הרמתי את הנדל וחייכתי לחמישיה הממתינה: "אתם חתולים נהדרים ואמיצים, תודה!" פריסיליה פיהקה באישור, והם התפזרו – הביתה אסור להם להיכנס, בגלל האלרגיה של בעלי. חשבתי שבזה הסתיים העניין. זה קרה לפני חמישה חודשים.
למחרת בבוקר, בפיג'מה ובעיניים חצי עצומות, פתחתי את הדלת כדי לקחת את העיתון וגיליתי עכבר שדה קטן ומת על השטיחון שליד הדלת. החתולים ישבו באותו הרכב והביטו בי במבטים יציבים. הרמתי את העכברון עם חתיכה ממדור הספורט והודיתי להם לפני שחזרתי פנימה.
בימים הבאים, המשיכו החתולים להביא לי מנחות, ואני התחלתי לשאת אתי דרך קבע גליל של נייר סופג ושקית ניילון. קיבלתי מהם גוזל בולבול, עכברוני שדה בגדלים משתנים, דרור, זיקית, נחש קטן ועכברוש ענק. החיות אף פעם לא היו נגוסות, וברובן אפילו היה קשה להבחין בסימני פגיעה כלשהי, נראה היה שהם מקפידים להביא לי מתנות משובחות.
אחרי שבועיים בערך, כשהגעתי הביתה מהלימודים, מצאתי על השטיחון את הכלב של השכנים, גורגי. החתולים ישבו זקופים מהרגיל ונראו מאוד גאים בעצמם. חשבתי שאולי הגיע הזמן להגיד להם להפסיק, אבל משהו באופן שבו הם הסתכלו עלי עצר אותי. הבטתי אחורה לראות שאף אחד לא שם לב, והרמתי את גורגי המסכן. דווקא חיבבתי אותו. בימים שלאחר מכן, הביאו לי החתולים אווז, את העז הלבנה של התמהוני עם המקל, לברדור ואתון. לא הצלחתי להשיג נייר סופג גדול מספיק.
אחרי קבורת האתון בעלי ממש כעס. "אנחנו חייבים להיפטר מהחתולים האלה", צעק, "את תראי – יום אחד הם עוד יהרגו בן אדם". כשהוא נכנס הביתה ראיתי את פריסיליה בוחנת אותו בעיון. שאר החתולים התיישבו סביבה במבנה הקבוע וצפו בו בדממה עד שהדלת נסגרה מאחוריו.
אחר כך, במטבח, ניסיתי להרגיע אותו. "אין להם כוונה רעה", אמרתי, למרות הדאגה. "זאת הדרך שלהם לפנק אותנו".
"אותך, לא אותנו", הוא תיקן. "ואם הם רוצים לפנק, שיביאו משהו מועיל, לא חיות מתות".
פתאום הבנתי מה אני צריכה לעשות.
אחר הצהריים יצאתי לחצר כשבידי צרור דפים שעליהם מודפסת רשימת ארז שהורדתי מ"בלי פאניקה". "תקשיבו, יפים שלי", אמרתי לחתולים שהתאספו סביבי, "אם אתם באמת רוצים לשמח את אמא…"
הרשימה תלויה במרפסת האחורית כבר שלושה חודשים. אתמול קיבלתי אל סף דלתי את "מייפלאואר" ואני מחכה בקוצר רוח שהם יגיעו ל"עולם טבעת".
בדד
אחרי זמן מה, הבדידות עטתה איכות גשמית. פעמים ראיתי אותה נתפסת בצללים, מתרוממת מתוכם כדי לחבק אותי. בתחילה מצאתי במגעה מעין נחמה, אשליה של חום, אבל החום התחלף לאטו במחנק. הבדידות ליוותה אותי גם כשהייתי בתוך ההמון. לא היה לי עם מי לדבר, לחלוק. קמתי, אכלתי, סרקתי, תיעדתי, ישנתי, הכל לבד.
גססתי לבד.
הדיבור שלהם היה עקר בעיני, המציאות שלהם משמימה, הבדיון מופרך. לפעמים השתעשעתי בספרות שאותה הם כינו "מדע בדיוני", אך נדהמתי שוב ושוב לגלות עד כמה מוגבל דמיונם, בדיוק כמו המדע שלהם, שאינו מאפשר להם להרחיק באמת אל המקומות והזמנים שעליהם התיימרו לספר. חיכיתי ליום שבו אוכל לעזוב ולהשאיר מאחור את זכרון המקום הארור, הבודד הזה.
שיוועתי.
לבד.
באחד הימים, בעודי משוטט בחלל הווירטואלי שלהם, תר אחר סימנים לכך שאיני לבד ומחשב, בפעם השלישית, את קצי לאחור, נכנסה השכנה מהדירה הסמוכה עם מנה ירקרקה של מרק עגבניות. "אין בפנים ולו עגבניה אחת", התגאתה. "רק עלי כרובית. תאכל. זה בריא". ניסיתי להדוף אותה בחזרה אל חדר המדרגות, אבל היא כבר ישבה ליד המחשב שלי ועשתה בו כבשלה. "החתול נרדם על המקלדת", הסבירה, "והיום התפרסם סיפור חדש שלי ב'בלי פאניקה'. אתה חייב לקרוא".
הבטחתי לה שאקרא, רק שתסתלק כבר, אבל גם אחרי שמשכתי בכיסא ובעטתי לה, "בלי כוונה", בשוק ימין, עברו עוד דקות ארוכות עד שהלכה. היא עוד תחזור, הבטיחה.
שבתי ושקעתי בחוסר המעש מול המחשב. הבדידות התיישבה על ברכי וצחקה. מחשבותי שוטטו בערפיליות הברון, גלשו על צבירי כוכבים. טוכטרה, טייכהו, טוּבֶּאב. כדורים סגלגלים, מעושנים. צללתי אל הקרקע והנחתי לגופי להיצמד אל האדמה הלחה הרטובה ולהיטמע בשנית בהוויה הגדולה. יחידה של שלמות. שלווה שכמוה לא חשתי ימים רבים אפפה אותי, וגם כאשר שבתי ונפלטתי כקליע אל מחוץ לאטמוספרה העשנה לא חוויתי קריעה. בהזיותי ליוו אותי עולמות הבית בשירה, נופפו לי בזרועות כחולות, נחשיות, מרובות אצבעות.
התנערתי. אצבעות כחולות? הרי אין גלויקוקמות בגלקסיה שלי.
על המסך מולי ריצד סיפורה של השכנה, הבלים גמורים כיאה ליצירה בסוגה זו, אבל איך ידעה לתאר בצורה מדויקת כל כך יצורים שמסתובבים ארבעה מיליון וחצי שנות אור מכאן? יד המקרה, בוודאי.
פתחתי סיפור של כותב אחר; ועוד אחד; ועוד. סיפורי מקור וסיפורים מתורגמים, ובכולם, בלי יוצא מן הכלל, רמזים לבלתי אפשרי.
נרעדתי.
כל הלילה ישבתי מול המחשב, לרפרף על עשור של סיפורים. הבוקר עלה ואתו עלו הקולות מן הדירה הסמוכה: "רמי, יודע למה בשוקולד עלית 60 אחוז הקוביות גדולות יותר? הם רוצים שנאכל יותר! אבל אני הראיתי להם – חתכתי כל קובייה לארבע".
פתאום הכל התבהר לי. כל ההתנהגות שלה, מעשיה, נפרשו בזכרוני. זו התשובה!
נדרשו לי ארבעה ימים לגלות את המסר החבוי בסיפורים. "שלום לך הזר, אחינו" בירך הסיפור הראשון באתר. באחרון, מאחורי גיבוב המילים, העלה אח קרוב לדיון את השאלה האלמותית "מי הזיז את כור ההיתוך שלי".
ימי הבדידות תמו.
פרדוקס שמרדוקס
אני בודקת אם האקדח טעון ונצור ונזכרת שסבא תמיד אומר שיריה בראש היא אחת מדרכי השכנוע היעילות ביותר. חבל שהוא לא חבר במחתרת, אבל זה ממילא לא אפשרי מאז שמשמרות הַבְּדוּת בודדו אותו.
זה בעצם מה שגרם לי להתחיל לשאול את עצמי מה קורה. מעולם לא הייתי חברה נלהבת מדי בארגון הרופף למדי שנקרא מחתרת המד"ב ("מחשבה, דמיון, בריאה") – אבל דבר אחד זה כשאוסרים עליכם לקרוא את "שר הטבעות" (כאילו שאפשר לאסור על זה בעידן ענן התקשורת), ודבר אחר לגמרי כשסבא שלכם הופך פתאום ל"תכנים אסורים".
איך אדם יכול להיחשב "תכנים אסורים"? עם משמרות הַבְּדוּת אין להתווכח, כידוע. וזה עוד כשסבא שלי היה במשך שנים מיקירי מפלגת "ציונות-מציאות". מה גרם לכך שפתאום חנו סר בעיני המפלגה והמשמרות?
התחלתי לחפור בחייו של סבא, לחקור בין חבריו, וכך הגעתי אל רמי.
קשה להאמין, כשרואים זקן חביב ופשוט למראה שכזה, שהוא אחד מעשיריה הגדולים של ישראל. הוא עדיין נחשב מחביבי המפלגה, אבל במחתרת אמרו לי לדבר אתו. "בפנים הוא משלנו", אמר לי מורן, סגן המפקד בתא שלי. "הוא לא יסגיר אותך".
אז הלכתי אליו. לא תאמינו באיזה חור הוא גר. הייתי בטוחה שהוא ממנושלי הפנסיה, עד שראיתי את האבזור של הדירה. לא נדרשו יותר משתי מילים כדי שיבין מי אני.
"מה שלום סבא שלך, באמת?" הוא התעניין, אבל עיניו רמזו שהוא יודע היטב את התשובה.
אמרתי כמה מילים על משמרות הַבְּדוּת, אבל משהו בהבעה שלו…
"לא חשבתי שזה יגיע לכך", הוא אמר, "כשפירקנו את 'עבר, הווה, עתיד'…"
"מה זה?" תהיתי.
הוא הסתכל בי לרגע. "סבא שלך לא סיפר לך".
הנדתי בראשי.
"זה היה המגזין שלו. לפני שנים, הוא הקים את מגזין המד"ב המקוון…" הוא ראה שאני לא מבינה. "הגרסה של הימים ההם לענן. הוא הקים אותו כשכולנו היינו צעירים. עוד בימי יואל…"
"מי זה – "
"לא חשוב. היתה לו איזו טכנולוגיה מהפכנית. הוא פתח את המגזין וכולנו התגייסנו לכתוב ולעבוד אצלו. ההצלחה היתה מסחררת".
"אז למה פירקתם…"
"הוא אמר שנמאס לו. שאין בזה עתיד… או כסף. אז הוא הלך לעסקים, ואני הצטרפתי. והשאר היסטוריה".
"והמגזין?"
"לא היה מי שיתפעל אותו. אני מודה – השתעשעתי ברעיון. עוד לפני שהוא הקים אותו השתעשעתי ברעיון להקים מגזין מד"ב – אבל עדיין לא היתה אז טכנולוגיה ידידותית, ואחרי שהוא הקים אותו כבר לא היה טעם. הוא כיסה את כל הביקוש. עד היום אני לא מבין איך הכול נעלם".
"מה?"
"הסופרים. הקוראים. כשהמגזין נסגר, היו סופרים שהמשיכו לפרסם באתרים משלהם. אבל המומנטום אבד. אנשים התייאשו. הפסיקו לכתוב. בסוף גם הפסיקו לקרוא מד"ב… מכירות הספרים צללו. וזהו, ככה זה נגמר. לא הרבה שנים אחר כך קמה מפלגת ציונות-מציאות, שסיפרה לכולנו שישראל זקוקה לאנשי מעשה, לא להוזים. והם הוציאו את הפלגות הדמיון מחוץ לחוק, והקימו את משמרות הַבְּדוּת… משם הכל הידרדר". הוא נאנח.
גם אני נאנחתי. כל חיי חייתי בסתר, קוראת ספרות אסורה בגניבה, מתקשרת בקודים עם קומץ שותפים לדמיון. ואפילו אני לא יכולתי לדמיין חיים ללא משמרות הַבְּדוּת. הייתי עושה הכל כדי להתנסות בכך. אבל מה?
"אילו הייתי צעיר יותר", הוא הביט בי ברוב משמעות. "הייתי תופס את מכונת המרחב-זמן של המחתרת…"
"המה?"
הוא נראה משועשע. "אה, זה סוד?" הוא משך בכתפיו. "שריד עתיק. יספיק לשימוש אחד בלבד. הוונטיל שחוק, מוחזק בקושי. בשימוש הבא, הוא ילך".
"ומה היית עושה? חוזר בזמן ומשכנע את סבא שלי לא לסגור את המגזין?" לגלגתי.
"לא בטוח שזה אפשרי". הוא השיב ברצינות. "ואם הניסיון לא יצליח…"
בהיתי בו. הוא רציני? כן, לגמרי. הרהרתי בדילמה הניצבת לפני. לא, סבא שלי איש עיקש כפרד. זה לא ילך. אולי צריך למנוע בכלל את הקמתו של המגזין. אם יהיה מקום ליוזמות אחרות, עם אורך נשימה ארוך יותר…
הזדקפתי. הידקתי את לסתותי. הוא הסתכל בי בתשומת לב והניד בראשו, עצב קל בעיניו. הוא לא אמר "בהצלחה".
איני יכולה לדמיין עולם בלי משמרות הַבְּדוּת. אבל אם התוכנית תצליח, לא יהיה צורך לדמיין את זה יותר. לכן חיפשתי ומצאתי את מכונת המרחב-זמן, והתגנבתי לתוכה. עם אקדח.
כי כל חובב דמיון מתחיל – גם בעולם כעולמנו, שבו כולנו בקושי תינוקות בני יומם – יודע היטב מה הפתרון היחיד לדילמה כזאת.
יום שישי, 12 בנובמבר 2010 בשעה 1:03 קישור לתגובה
שלושתם מקסימים :-)
יום שבת, 13 בנובמבר 2010 בשעה 7:41 קישור לתגובה
ריקה- מה את רוצה בתמורה לחתולים שלך?
ואם זה לא הולך- אפשר להתחתן איתך?
(כן, קראתי שכתבת "בעלי" אבל גם אני נשוי כך שזה מתאים)
יום שבת, 13 בנובמבר 2010 בשעה 17:45 קישור לתגובה
שניים מהם גרמו לי לחיוכים מאד גדולים.
קינוח מצויין לפרוייקט.
רמי, תגיד, סתם יש לי רושם שאתה מפרסם כמעט אך ורק נשים בפרוייקט הזה?
יום שבת, 13 בנובמבר 2010 בשעה 22:22 קישור לתגובה
זה רק כי הן מוצלחות יותר!
וגם כי איכשהו יצא שרוב הסופרים הגברים שאליהם פניתי לא היו פנויים או שסתם לא מצאו השראה לנושא הזה..
יום שבת, 13 בנובמבר 2010 בשעה 23:52 קישור לתגובה
מה הקטע שכולם מציעים נישואים לריקה? אני הייתי קודם!
יום ראשון, 14 בנובמבר 2010 בשעה 13:57 קישור לתגובה
אני דווקא לא מציע נישואים לריקה.
א. אני כבר נשוי .
ב. אני דווקא מאוכזב מהסיפור שלה, הוא התחיל מאד מותח והפיתרון די מודבק ולא נראה לי קשור.
ג. אם ריקה נעלבה מהתגובה שלי הוא מוזמנת להשמיץ את הסיפור שאני כתבתי בחזרה. אבל לא לשים לי גופה של אתון ליד הדלת.
יום שלישי, 16 בנובמבר 2010 בשעה 17:28 קישור לתגובה
משובחים אחד אחד, אהבתי מאד :)
אם כי, ורד, לא הבנתי למה הסיפור כתוב בזמן עתיד. הרי המכונה תקועה במאה ה 16…
יום שני, 22 בנובמבר 2010 בשעה 2:39 קישור לתגובה
אצה יקרה, אל תספרי לי שגם את נגועה במחלה האיומה של להאמין לכל מה שמספרים לך.