רבים טוענים בשנים האחרונות שהמדע הבדיוני הרוסי מת; שעם מותה של האוטופיה הקומוניסטית נעלם גם הז'אנר האוטופי הנושא את עיניו אל העתיד הטכנולוגי והותיר מאחוריו ספרות פנטזיה פורחת שמחפשת דברים אחרים.

"יום מחייו של אופריצ'ניק" מחזיר את המדע הבדיוני לרוסיה דרך הדלת האחורית – באמצעות הסאטירה. סורוקין, סופר חובב שערוריות שמרבה לתקוף את המשטר הרוסי של ימינו, כתב נובלה דיסטופית על רוסיה של העתיד הלא רחוק, וניסה לפרק באמצעותה את המנגנונים היסודיים שמניעים את התרבות הרוסית ואת משטרו של פוטין. התוצאה היא ספר פוליטי מאוד, עכשווי מאוד בלשונו, בתוכנו ובסגנונו, ורוסי לחלוטין.

הספר מלווה את אנדריי קומיאגה, בכיר במעין משטרת בריונים עתידית – האופריצ'נינה – לאורך יום שגרתי למדי בעבודתו. במהלך היום הזה חושף הסופר בפנינו את שיטת המשטר המושחתת והמדכאת של המדינה הרוסית של שנת 2027, על שלל מעשי האכזריות, הרקבון והיריבות בין הגופים הבירוקרטיים השונים שבה.

רוסיה של סורוקין היא תערובת של עתיד ועבר. בצד הטכנולוגיה המתקדמת ותהליכים שנובעים מהמציאות הפוליטית והמדינית של ימינו, שורשיו של הספר נטועים דווקא בימי הביניים. המדינה המוצגת בספר חזרה בהחלטה מכוונת אל ימיהם של האופריצ'ניקים המקוריים – הבריונים שהשליטו טרור במחצית השנייה של המאה ה-16 בשירותו של איוואן האיום. המשטר חזר למבנה הפאודלי ששימש את רוסיה במשך מאות בשנים, עם אמונה נוצרית פרבוסלבית אדוקה, אנטישמיות עמוקה, שחיתות בכל דרגות השלטון ואכזריות אדירה.

חומה חדשה, בהשראת החומה הסינית, נבנתה כדי להפריד בין רוסיה לבין אירופה וארצות המערב המנוונות לדעת המשטר הרוסי. פניה של רוסיה הופנו מחדש לעבר אסיה, ובמיוחד לעבר סין, שהפכה בינתים למעצמה כלכלית אדירה, שרוסיה, חרף הסתגרותה, אינה אלא גרורה שלה. בהתאם לכך הפכה השפה הסינית לשפת האליטה הרוסית, כפי שהיתה הצרפתית בעבר הלא רחוק.

גיבור הספר, קומיאגה, הוא דמות חושנית: אדם מסור לתפקידו, רגשי מאוד, יצרי ומאמין. במיוחד הוא מאמין בחוכמתו של השליט, בסמכותו של מפקדו הישיר "אבא'לה" – ראש אחוות האופריצ'ניקים, וכמובן באלוהים ובצדקת הדרך. למען כל אלה הוא מוכן לבצע פשעים נוראיים, רצח, אונס וסחיטה, ללא כל נקיפת מצפון. חייו שטופי האלימות, המין והאלכוהול מלאים אכזריות, אך גם אהבה – לאמא רוסיה ולממונים עליו.

מתוך עולם הערכים שלו, קומיאגה אינו אדם רע. הוא משרת את המדינה בנאמנות, הוא אדוק באמונתו הנוצרית-פרבוסלבית ומוכן להקריב הרבה למען האידיאלים האלה. קל מאוד להבין אותו ובמידה מסוימת אפילו להזדהות איתו, למרות מעשיו הנפשעים. הוא אינטלקטואל, הוא ביקורתי במידה מסוימת אפילו כלפי השליט, ובמקביל מכיר היטב את כל הקודים הרשמיים והבלתי רשמיים ומקבל אותם בלא הנד עפעף. וחוץ מזה, אין לו מצפון. במציאות אחרת הוא היה איש שירות המדינה הקלאסי.

אבל המציאות של רוסיה העתידנית שבדה סורוקין מוציאה מאנשים כמותו את המרע. השלטון הרוסי מאמץ אליו אנשים מוכשרים מסוגו של קומיאגה ובונה את מערכת הדיכוי שלו על גבם. כל עוד הם משרתים אותו נאמנה, הם יהנו משפע של טובות הנאה על חשבון קורבנותיהם. אולם כשיסור חנם מעיני השליט, מיד יימצאו להם מחליפים לא פחות מסורים. העיקר שהשיטה פועלת.

הכתיבה של סורוקין רצופה התייחסויות תרבותיות מגוונות, בעיקר לתרבות הרוסית, החל בשמו של הספר, שרומז ישירות ל"יום אחד בחייו של איוואן דניסוביץ'" של סולז'ניצין, שהתרחש בגולאגים של סטאלין. כשמתחילים לקרוא נתקלים מיד בשפע רב של שמות ומונחים מתוך ההיסטוריה וההווה הרוסיים, כמו גם במילים בסינית ובגרמנית ועוד כהנה וכהנה.

הוצאת מחברות לספרות לקחה על עצמה הימור גדול כשבחרה להוציא את הספר לאור. אמנם אין ספק בחשיבות של חשיפת הקורא העברי לתרבויות זרות, ובכלל זה לתרבות הרוסית, אך הגשמת האידיאל הזה אינה פשוטה ואינה מובנת מאליה. סורוקין הציב כאן בפני המתרגם וההוצאה אתגר גדול במיוחד, שכן הוטל עליהם לגשר לא רק על פער השפה, אלא גם על פער תרבותי אדיר, על היסטוריה, קודים ומציאות פוליטית.

עם פער השפה התמודד המתרגם, פיודור מקרוב, בהצלחה. לשון הספר קולחת, שומרת על קמצוץ של ניחוח רוסי בתוכה, אך אינה "עברית תרגומית". כדי לצמצם במעט את הפער התרבותי הוסיף הסופר, ובתורו גם המתרגם, הערות שוליים רבות שמבארות את המונחים הזרים ואת המושגים ההיסטוריים שהקורא, רוסי או ישראלי, עלול לפספס. אלו, בצד אחרית דבר מרתקת של ואדים רוסמן, אכן מסייעות להבין את היצירה טוב יותר, אבל לא יכולות לגשר לחלוטין על הפער התרבותי העמוק בין עולמו של הספר ושל הסופר לבין זה של קורא העברית.

נהניתי מאוד מקריאתו של "יום מחייו של אופריצ'ניק". הכתיבה החדה והשנונה של סורוקין, הדמות המתועבת אך המובנת לחלוטין של קומיאגה, ובעיקר המציאות העתידית שהוא ברא, בונים יחד יצירה מרתקת ויפה. עם זאת, לכל אורך הקריאה חשתי שאני מפספס רבדים שלמים פשוט בשל בורות בעניינים בסיסיים ביותר בספר.

הבעיה העיקרית היא בממד הסאטירי של הספר. סורוקין מכוון את כל חיציו כלפי רוסיה הפוסט-סובייטית, ובמיוחד זו של פוטין. החלקים האוניברסליים, דוגמת האופן הנלעג שבו הסופר מציג את הנהנתנות והזחיחות של האליטה ואת השחיתות שפשתה בכל דרגי הממסד, יהיו מובנים לכל אדם. דברים נוספים, ספציפיים יותר לפוליטיקה הרוסית, יוכל להבין כל קורא עברית משכיל, אולם אחרים הבנתי באמת רק אחרי שקראתי את מאמרו של רוסמן ואת הראיון עם סורוקין שפורסם בנספח השני לספר. אין לדעת כמה מהסאטירה הספציפית לרוסיה עברה לי לחלוטין מעל הראש, משום שלא ידעתי לזהות אותה.

ולדימיר סורוקין הוא סופר מעניין ומורכב, ו"יום מחייו של אופריצ'ניק" הוא ספרו הראשון שתורגם לעברית. ניתן לקוות שהוצאות נוספות יענו לאתגר ויתרגמו ספרים נוספים שלו. אין ספק שהוא משאיר טעם של עוד.