(מאדים מתפוצץ. מתוך סדרת קלפי "מאדים תוקף" שהופצו בארה"ב בשנת 1962)

בחמישים השנים האחרונות, בארצות דוברות האנגלית, פורסמו ונקראו יצירות מדע בדיוני (ופנטסיה) – ספרים, מגזינים וחוברות קומיקס – כמעט יותר מאשר כל ז'אנר ספרותי אחר, בהשאירם מאחור סוגים אחרים של ספרות פופולרית: ספרי מסעות, ספרי מתח ופעולה ורומנים רומנטיים.

המדע הבדיוני הינו ז'אנר ספרותי צעיר יחסית[1] שהתפתח באחדות מהארצות המתועשות בתקופה של התפתחות טכנולוגית מואצת וגילויים מדעיים רבים – תקופה בה התפתחויות והמצאות מדעיות החלו לתפוס את מקומם של הנס והקסם. ואכן, ספרי מד"ב רבים עוסקים בהתמודדות האנושות אל מול טכנולוגיה חדשה. חיזרים תופסים את מקום הרוחות והשדים בהם הפסיקו הקוראים להאמין, והמקומות המופלאים "שמעבר לשבעת הימים" מתגלים לפתע על כוכבי לכת זרים המקיפים שמשות המרוחקות אלפי שנות אור. אחרי הכל, על כל שיבר מאדמת כדור הארץ כבר צעדנו, שמענו אודותיו ברדיו וצפינו בטלוויזיה, ואנו יודעים היטב שעופות הפלא ואנשי הפרא אינם חיים שם.

המדע-הבדיוני התפתח בתקופה בה פעולותיו והישגיו של האדם הפכו לפחות אינדיווידואליים ודרשו יותר ויותר שיתוף פעולה חברתי[2]. מציאות זו הפכה לאחד מעמודי הבסיס של הז'אנר: בעוד שברומן הקלאסי (ואפילו ברומן ההיסטורי) המציאות ההיסטורית-חברתית היוותה רקע להתפתחותן של הדמויות, במרבית ספרי המדע-הבדיוני הדמויות היוו רקע למציאות טכנולוגית או חברתית ומסייעות להמחשתה בפני הקורא. מציאות זו היא השתקפות או וריאציה על המציאות החברתית של הסופר וקהל הקוראים. מסיבה זו, ניכרת בספרות המד"ב הנטיה לתיאור סכימטי של דמויות או אירועים[3]. כמו כן ליבת ספרות המדע-הבדיוני משתנה במהירות רבה בהתאם בעקבות לשינויים באתוס החברתי במדינות בהן ספרות זו נכתבת.

את השינויים באתוס החברתי במדינות האנגלוסקסיות ניתן לראות בבירור כשאנו סוקרים ספרי מד"ב העוסקים במלחמה, ובמיוחד ספרים העוסקים בפלישות חיזרים אל כדור הארץ – נושא שהופיע בספרי מדע-בדיוני רבים במחצית הראשונה של המאה העשרים, ונעלם כמעט לחלוטין מהמדע הבדיוני המערבי במהלך שנות השמונים ולפניהן.

(הפולשים תוקפים את לונדון. מתוך מלחמת העולמות)

ספר "הפלישה" המפורסם הראשון הינו ספרו של ה.ג. וולס, "מלחמת העולמות". ספר זה, שנכתב ב-1898 כביקורת מצד וולס הסוציאליסט על הקולוניאליזם הבריטי בהודו ואפריקה, מתאר כיצד אנגליה השלווה מותקפת ללא כל סיבה או התגרות על-ידי יצורים מהמאדים הנהנים מעליונות טכנולוגית חד-משמעית. במהלך קריאת הספר אנו מבינים שהמאדימאים החליטו להקים מושבה על כדור הארץ, ובני האדם משמשים להם כמזון (הם שותים את דמם). בני האדם מנסים להתמודד כנגד הכיבוש האכזרי, אך ללא הצלחה. לאורך הספר כולו, הגיבור בורח, יחד עם רבים אחרים, מפני הפצצות וטבח, ומשלם על כך מחיר אישי כבד. האנושות, שכל חכמתה אינה מספיקה לה כדי להילחם בפולשים, ניצלת בעקבות מותם של הפולשים ממחלות ארציות שבפניהן הם לא היו מחוסנים, מעין התערבות של האדמה והאוויר במאבק כנגד הפלישה, כשלון הקולוניאליזם מוצג ככורח היסטורי" (או שמא ביולוגי?) והרגשת אושר אופפת את הקוראים למראה גופותיהם המתות והמכונות המושבתות של הפולשים האכזריים.

ספרו של וולס, יחד עם התסכית והסרט שבאו בעקבותיו, השפיע עמוקות על ספרות המד"ב. ספרים רבים שנכתבו עד שנות הששים תיארו פולשים מתנחלים מהחלל החיצון, והמתנחלים בחלק גדול מהם הוצגו כהעתקים של פולשיו של וולס. כמספר דוגמאות לאלה ניתן להזכיר את "שדה קרב ארץ" של רון ל' הבארד, "התהומונים" (הקרייקן מתעורר) מאת ג'ון וינדהם הבריטי, "התלת רגלִיִים" של ג'ון כריסטופר ו-"שליטי הבובות" של רוברט היינליין, כמו גם הסרט "פלישת חוטפי הגופות" ורבים אחרים. הרוב הגדול של ספרי הפלישה הנ"ל הושפעו עמוקות מהמלחמה הקרה והיוו למעשה מטפורה לחרדת הפלישה מהמזרח.

ספרים שנכתבו בתקופה זו (בין שנות הארבעים לשנות הששים) התאפיינו לעתים רבות בתיאור הכוחות הפולשים כאויב אולטימטיבי שאין כל אפשרות לתקשר עמו או להגיע אתו לפשרה או הסכמה. לא התקיים בהם כל דו-שיח בין הפולשים לבין תושבי כדור הארץ, והיה ברור כי לנו, קוראי הספר, זה לא אמור להפריע: אנו יודעים שהם באו לכבוש, לשעבד ולהרע לנו. לא מעניין אותנו, וכנראה לא צריך לעניין, מה המניעים שלהם ומדוע הם בחרו לפלוש אל כדור הארץ. בחלק גדול מהספרים אין כל תקשורת עם הפולשים. כך, ב"מלחמת העולמות" בני האדם כלל אינם רואים בני מאדים חיים. המגע היחיד הוא עם הקליעים העפים באויר ועם מכונות הברזל בעלות שלוש הרגליים – הטנקים והמטוסים שלהם. ב"התהומונים", הפולשים מהחלל החיצון (והפעם מכוכב הלכת נוגה) הינם יצורי מים – הם פותחים בתהליך של התאמת כדור הארץ לחייהם, מקעקעים את היבשות וגורמים להצפתן, תוך התעלמות מבני האדם החיים עליהן ומזכותם של אלה לכדור הארץ. נסיון דומה להשמדת החי והצומח מופיע גם ב"תלת-רגליים".

בחלק מספרים אלה אין אנו רואים את החיזרים אלא רק את כלי הנשק שלהם – "תלת-רגל", למשל, השם בו מכנים בני האדם את החיזרים, לא בא לתאר את הזרים אלא דוקא את כלי הרכב העצומים שבהם הם ממחישים את שליטתם בעולם. על עטיפות הספרים, כמו גם בחוברות הקומיקס, אנו מוצאים איורים של בני האדם – חסרי הגנה למעט כלי נשק פשוטים כמו בקבוקי מולוטוב או רימוני יד – העומדים אל מול מכונת מלחמה מחומשת ומתוחכמת.

ב"פלישת חוטפי הגופות", "התלת-רגליים" ו"שליטי הבובות", הפולשים (כמנהגם של קולוניאליסטים) טוענים שהם מביאים עמם ערכים. הם יכולים להביא לאיחוד המין האנושי, למנוע מלחמות, ספקות ומבוכות, לשלב את האנושות הפרימיטיבית באימפרית חלל מפותחת. רק אנו, הקוראים, יודעים שאלה תירוצים ריקים – הפולשים באו כדי לשעבד, לנצל ולנשל – ובסופו של דבר להשמיד את כדור הארץ והמין האנושי.

מורכבת רבה קצת יותר ניתן למצוא ב"תלת-רגליים". בספר זה, חלק מבני האדם משמשים כעבדיהם של ה"אדונים" – וכשהקוראים פוגשים עימם את הפולשים, הם אינם מוצגים כמסה יחידה ועוינת, אלא ישנה נגיעה (גם אם שטחית) בחברתם ובתרבותם. יש בתוכם פרטים שונים בעלי תכונות אישיות: "אדונו" של פריץ (אחד מהגיבורים הראשיים) הינו רשע המתעלל בו. "אדונו" של וויל (הדמות הראשית), לעומת זאת, הינו "דמוקרט ויפה נפש" – מתפתחות ביניהם שיחות שבהן האדון חושף את התלבטויותיו לגבי הצדק שבהתנחלות ובהרס חייהם של תושבי כוכב הארץ כתוצאה מהתנחלות זו. עם זאת, גם הוא, חרף היותו אחת מדמויות הפולשים החיוביות ביותר בכל ספרי התקופה, בוכה בדמעות תנין – הוא מסכים עם חיוניותה של ההתנחלות, וכשהוא מגלה שוויל הינו אחד מאנשי המחתרת האנושית הנאבקת לשחרור כדור הארץ, הברירה היחידה הנותרת לוויל היא להרוג אותו.

התייחסות לתרבותם של הפולשים ניתן למצוא בספר מאוחר הרבה יותר – "מדרך רגל" שנכתב בשנת 1981 על-ידי לארי ניבן וג'רי פורנל. בספר זה, הפולשים הם אוכלי עשב דמויי פילים קטנים, החיים בעדרים וחושבים במושגים קולקטיביים אך גם בעלי אישיות ותודעה אינדיבידואליים. תיאורם של הפולשים החיזרים הינו מעניין, מפורט ולא דמוני.

הסיבות לנפילתו של כדור הארץ תחת הפלישה מגוונות. ב"מלחמת העולמות" בני האדם חסרים את היכולת להתמודד עם הכוח הצבאי של הפולשים. בספרים אחרים, בני האדם נכשלים בבלימת הפלישה בגלל כשלים וחסרונות בחברה האנושית: הסכסוכים הפנימיים והמלחמות בין עמי האדם ("התהומונים"), שחיתות וביורוקרטיה ("שליטי הבובות" ו"פלישת חוטפי הגופות") וההשתעבדות לטכנולוגיה ולתקשורת ההמונים ("התלת-רגליים").

מרבית בני-האדם בספרי הז'אנר משתפים פעולה עם כוחות הכיבוש ועושים זאת מסיבות מגוונות – החל מכניעה לתעמולה האימפריאליסטית, דרך שחיתות וכלה בניסיון "להחזיק מעמד", כשהראשונות לבגוד הן הממשלות. רק מעטים – גיבורי הספרים – מתארגנים בתנועת שחרור, בהרים או במרתפי שכונות העוני העירוניות הנידחות, ונלחמים למען השחרור מעמדת נחיתות ניכרת. כמעט תמיד, גיבורי הספרים – גיבורי המאבק לחופש – יהיו אזרחים, כשרק באחד מהספרים שסקרתי, "שליטי הבובות", הגיבורים הינם אנשי שרותי הבטחון האמריקאי, וגם הם נאלצים לפעול לרוב משך העלילה בניגוד לרצונם של מפקדיהם ושל הדרג הפוליטי. רבים מהספרים מתארים את עלילות הגבורה וההקרבה של נערים בגילאי 14-16.

(הילד וויל מול התלת-רגל. כריכת המהדורה הראשונה של התלת-רגליים)

עלילות הספרים אינן אחידות, אך רגע השיא בכולם הוא רגע הניצחון על הפולש, שהוא גם רגע מותו של הפולש; הרגע בו "האוויר של האדונים התאבך בפרצים אדירים כמו עשן ירוק מתוך חור גדול" (התלת רגליים, 1987. עמ' 333) ויש "ריח משונה, כמו ריח עלים מרקיבים אלא שחריף יותר… הם החלו להירקב…" (עמ' 309).

מלחמת השחרור תובעת מבני האדם אומץ והקרבה. ב"תלת רגליים", ספר שהיווה בסיס לסרט, לסדרת טלוויזיה ולמשחקי מחשב הנושאים את אותו שם, ושנחשב עד היום לאחד מספרי הקריאה המומלצים בחטיבות הביניים בארה"ב ובבריטניה, מתוארים הקורבנות הנדרשים. חיל הגרילה של בני האדם מנסה להשמיד את "עיר האדונים" האחרונה בדרכים שונות ומשונות, אך נכשל. המטוסים הקלים מופלים על-ידי המתנחלים, הפצצות המוטלות על העיר ניתזות ממנה וכך הלאה. כשכבר נראה שאין כל דרך להשמיד את הפולשים, הנרי, אחד מהגיבורים הצעירים של הספר, מבין כי:

"לא היה לו סיכויים להצליח יותר, מכל מקום לא במה שקשור להטלת פצצה. אבל הטמנתה של פצצה כבר היתה ענין אחר. אני עברתי אל השוליִם, והגג מתפתל מתחתי. הנתיב של הנרי הביא אותו היישר אל אמצע הכיפה, במקום שהיתה שטוחה ואדם היה יכול להלך עליה… הנרי עוד עמד שם, משתופף, דמוי נמלה, ליד המשטח הנוצץ שהתפרש מסביבו. הוא השתופף וחבק בזרועותיו משהו. הסבתי את ראשי. רק שניות אחדות אחרי הפיצוץ העזתי להסתובב…" (שם. עמ' 333).

ההקרבה העילאית במיטבה.

(הנרי מקריב את חייו על מזבח האנושות.
מתוך קומיקס טרילוגיית התלת-רגליים, בהוצאת ארגון הצופים האמריקני)

ואז הגיעו שנות הששים ואיתם הגיעה התעוררותן של ארצות העולם השלישי: המהפכה בקובה, מלחמת העצמאות של אלג'יר, הדה-קולוניזציה בקונגו ובארצות אפריקאיות שכנות, ומלחמת ויטנאם. במדינות המערב חלחלה לאיטה אל לבבות האנשים ההבנה שבסיפור הזה ארצותיהם ממלאות את תפקיד הפולשים האכזריים, בעוד תפקיד לוחמי החרות הנועזים המתחבאים בנקיקי ההרים הלבנים וחולמים את חלום החרות של המין האנושי שמור לאחרים. הבנה זו הביאה למעשה לסופו של הז'אנר.

מעט מאוד ספרי פלישה לכדור-הארץ נכתבו משנות הששים ואילך. המדע הבדיוני פנה ברובו לנושאים אחרים. נושא הפלישה שרד בעיקר בספרים המעטים שבהם בני כדור הארץ, המתוארים לרוב כחברה מערבית-אמריקאית, הם אלה אשר פולשים לכוכבים אחרים ומתנחלים בהם. להבדיל מספרי הפלישה-החיזרית, בהם לא ידענו כמעט לעולם את מניעי הפלישה, כאן המוטיבציה גלויה תמיד לעין כל. כדור הארץ רוצה לגדול ולהתפשט, ולנצל את המשאבים הטבעיים הנמצאים בכוכבים אחרים. לשם כך הוא מנהל "מרוץ חימוש" ונאבק במסגרתו מול יצורים תבוניים אחרים. מאבק זה יכול לעתים להתנהל במוחם של בני האדם בלבד, כאשר בפועל אין תמיד תחרות אמיתית בין הגזעים השונים, והקונפליקט נוצר מחוסר תקשורת מספקת.

"צוערי החלל" של היינליין הוא אולי הבולט בספרים אלה. עלילתו מספרת על סוחרים חסרי מצפון שמנסים להשתלט על שטחי המחיה של תושבי נוגה בכדי לכרות את המחצבים הרדיואקטיביים הנמצאים בשטח. תושבי נוגה חסרי האונים ניצלים מהשתלטות התאגידים עליהם בזכות סיועם של "כוחות השכנת השלום" של מערכת השמש, בהם חברים בני כל המינים התבוניים החיים במערכת. מהספר (כמו גם מספרים אחרים של היינליין) ברור שהכוח העיקרי באיחוד מערכת השמש הוא המין האנושי, בעוד שאר היצורים התבוניים הם בני חסותו. באופן דומה, בספרו של אלדיס "שנים באפלה", החיזרים הינם בנים למין טכנולוגי מתקדם אשר פיתח, בדיוק כמו בני האדם, יכולת טיסה בין כוכבית, אך כיוון ההתפתחות שלו הוא אחר. במקום להתמקד בהתפשטות, חיזרים אלה מבכרים להתרכז בעצמם ולנהל אורח חיים המתמקד סביב הפרשותיהם. גיבור הספר, חיזר המרוכז בעיסוקיו, איננו מודע לעובדה שהוא חי במעין שמורת טבע, כשמרבית בני עמו הוכחדו בידי בני האדם.

מאבק טעון בחיזרים מתקיים גם בספרו של אורסון סקוט קארד, "המשחק של אנדר" (1985). השלטון הריכוזי בכדור הארץ משתמש בילדים בני 10-12 המתמחים במשחקי מחשב כנשק במלחמה כנגד חיזרים המכונים "הבאגים" ומפעיל מולם אינספור מעשי מרמה ומניפולציות. התעמולה הממשלתית טוענת בהתמדה שהבאגים הינם יצורים אכזריים ותוקפניים שמנסים להשמיד את האנושות ללא סיבה, אך ככל שהעלילה מתקדמת מתגלה שהדברים אינם כה פשוטים ושבני האדם תוקפנים לא פחות מאשר יריביהם החיזריים. המלחמה מסתיימת לבסוף בנצחון בני האדם, והאנושות תופסת על מקומם של הבאגים על אדמת עולמותיהם. אנדר, גיבור הספר, הוא בין הבודדים שמסוגל לגלות אמפתיה מספיקה ולהבין שהוא הביא לחיסולם של מאה מיליארד יצורים תבוניים, בעוד שאר האנושות נתקפת בתאוות הרג לא מרוסנת. שלושת הספרים הבאים בסדרה מוקדשים למאמציו לכפר על חטאי נעוריו, להחזיר לחיים את הבאגים, ולאפשר את המשך קיומו של גזע חיזרים צעיר נוסף; מאמציו מצליחים רק בחלקם, ובספר הרביעי והאחרון בסדרה מתקיים דיון בשאלת הזכות להשמיד גזעי חיזרים החשודים בכוונה לבצע השמדת גזע. הדמויות מגיעות לבסוף למסקנה שהגזע היחיד בעל הנטייה לבצע רצח עם הוא הגזע האנושי, ושלכל הגזעים מגיע לחיות – שהרי הם יצורים תבוניים המסוגלים להשתפר ולשאוף להתעלות מעל עצמם. יחס סלחני זה, יש להדגיש, שונה מאוד מזה שלו זכו המתנחלים הפולשים בספרי הז'אנר המוקדם, דוגמת "התלת-רגלים" או "השליטים"; בראשון, הפולשים מושמדים עד האחרון שבהם בידי בני הארץ המורדים, ובשני, בני האדם יוצאים להלום בזרים בביתם אשר על הירח "טיטאן". הסוף סופי במיוחד עבור הפולשים ב"שדה הקרב ארץ" של רון הבארד, בו כוכב הבית שלהם עצמו מושמד כך שלא יהוו יותר סכנה עבור הגזע האנושי.

יחס לא פחות מורכב לפלישה ניתן למצוא בסדרת "היפריון" (1989) של דן סימונס. בני האדם נמצאים מחד תחת שליטה חיזרית של "הליבה", יצורי בינה מלאכותית שנולדו במקור ברשתות המחשבים, ומאידך מתנחלים בעולמות אחרים תוך כדי הרס המערכת האקולוגית המקומית והשמדת צורות החיים האחרות. הסופר שולל את שתי התופעות, אך בעוד ש"הליבה" מתוארת כמרושעת, רצחנית ומנוגדת לחיים ולהתפתחות, התנהגות דומה של ההתנחלויות האנושיות מתוארות בצורה עדינה הרבה יותר. הליבה, המנסה בחוצפתה לשעבד את בני האדם לצרכיה, כמעט מושמדת – וזאת אף על פי שידוע על כמה יצורי ליבה שהתנגדו למדיניות השעבוד ותמכו בשיתוף פעולה עם בני האדם. מאידך, פעולתם של אנשים בעלי מצפון (משהו שדומה לתנועת הירוקים), מצליחה להציל חלק מצורות החיים התבוניות, ורושמת מספיק נקודות זכות לטובת המשך קיומו של הגזע האנושי. נקודות זכות אלה עשויות אולי להוביל את האנושות עתיד לחיים בשלום עם מינים תבוניים מפותחים ממנה.

כאמור, רבים מהספרים העוסקים בבני האדם כקולוניאליסטים נכתבו כמחאה נגד מדיניות מדינות המערב בעולם השלישי, והקולוניאליזם מוצג בהם באורח שלילי. אך מאחר שספרים אלה נכתבו על-יד בני אומות המנהלות בעצמן מדיניות אימפריאליסטית, המתנחלים כשלעצמם אינם מתוארים כמפלצות.

המוקד בספרי התנחלות תמיד יהיה על בני האדם. בספרי הפלישה לכדור הארץ, הפולשים נוטים תמיד להאמין שבני האדם הינם מין נחות שאפשר ורצוי לדכאו, ומחשבה מוטעית זו עומדת בלב שאננותם. כשמתבררת טעותם, שאננות זו היא גם הגורם לתבוסתם במאבק נגד מי שהיינליין כינה "המין הפראי והאכזרי ביותר בכל הגלקסיה" (היינליין, "שליטי הבובות"). בספרים בהם האנושות היא הפולש, לעומת זאת, הגזעים שמולה הם אכן נחותים (גם אם רק מהבחינה הטכנולוגית או בגלל מבנה חברתם הלא לוחמני), ואין בכוחם להתמודד למולה בכוחות עצמם. בני האדם בספרים אלה מתלבטים סביב שאלות מצפוניות על צדקתו וכדאיותו של הקולוניאליזם, והם הכוח הפעיל והמתייסר. אם בסופו של דבר הכיבוש האנושי מתבטל או מתרכך, זה ינבע כמעט תמיד מפעולתם של בני אדם מצפוניים שמצליחים להביא לקבלת החיזרים אל "משפחת האומות". בהיעדר מרד מפורש, גיבורי הספרים נשארים תמיד בני האדם, בעוד החיזרים, בין אם ניצחו ובין אם הפסידו, נותרים "האחר".

בין הספרים העוסקים בהתנחלויות האנושיות יוצא דופן הוא "העולם כיער", ספרה של אורסולה לה-גוין שנכתב בהשפעת תהליך הדה-קולוניזציה באפריקה ומלחמת ויטנאם. בספר זה, בני כדור הארץ מתנחלים בכוכב הלכת "אטשה" אותו הם מכנים "ניו-טהיטי", כורתים באכזריות את יערותיו, הורסים את האקולוגיה העדינה שלו ומשעבדים באכזריות את התושבים המקומיים; ההצדקה היחידה למעשיהם היא טענתם כי המקומיים הינם פרימיטיביים, עצלנים, חסרי מוסר וכו'. לה גוין עושה מאמץ גדול לתאר בפרוטרוט גם את החברה המקומית האטשית, וגם את חברת המתנחלים האנושית, ולהגיע למצב שאף אחד מהן לא תהיה, עבור הקורא, "האחר".

ההתעללות האנושית הבלתי פוסקת מגדישה, בסופו של דבר, את הסאה עבור המקומיים, אשר מקימים תנועת גרילה בחסות הג'ונגלים הפראיים המכסים את מרבית שטח הכוכב. למרות האבדות הכבדות – בני האדם מפציצים את הג'ונגלים בפצצות תבערה ושורפים כפרים שלמים – תנועת הגרילה מצליחה לתקוף ולטבוח את ערי המתנחלים העיקריות, ובני כדור הארץ השורדים אורזים את חפציהם ושבים לביתם תחת חסות מתווכים של האקומן הבין כוכבי (מעין מקבילה גלקטית של האו"ם). האקומן אף מבטיח להורות לכל המינים החברים בו שלא להתקרב אל הכוכב "יער" ללא הסכמתה של האוכלוסייה המקומית. מעניין לשים לב שהאקומן, המתואר כמוסד מוסרית, לא התערב לטובת האטשים האומללים לכל אורך עשרות השנים בהם נאנקו תחת עולו של הקולוניאליזם האנושי. רק אחרי שניצחו והוכיחו בכך את אנושיותם (ואת היותם חלק מ"המין הפראי והאכזרי" א-לה היינליין?) התערבו כוחות החרום של האקומן וביססו הסכם שלום. באופן דומה, בספר "מדרך רגל" (1981) בני כדור הארץ, הנלחמים בתנאי נחיתות כנגד פלישת הפית'ף (שמם של היצורים הפולשים דמויי גור הפיל) מצליחים להכניע את הפולשים ולהגיע להסכם הכולל בתוכו נסיגה של הפית'ף מכדור הארץ והענקת הטכנולוגיה שלהם לבני-האדם.

"העולם כיער" (כמו גם הנובלה באותו שם שתורגמה כ"העולם הוא יער"), בדומה ל"תלת-רגליים", מספק לנו אף את דמותו של המתנחל יפה הנפש אשר נהרג בידי המתקוממים – האנתרופולוג לובוב בראשון. כמו בספרי הפלישה והמלחמה נגד הפלישה משנות החמשים והששים, חיסול ההתנחלויות והמתנחלים הינו רגע השיא של הספר – והוא מתואר כמעשה צודק ובלתי נמנע. אך בשונה מספרי הגל הקודם, התיאורים שלו הם עצובים וקשים, מלאי דם ואש, וההרוגים הם בני אדם, ובהם נשים וילדים.

בפרק האחרון של ספרה של לה-גוין, במהלך המשא ומתן על פינוי המתנחלים, פונה אחד מבני האדם שניצלו מטבח בידי האטשה המתקוממים אל מנהיג המורדים האטשים בטרוניה: "כל הדם הזה – בראשך… אתם ילדים, ילדים פראים. אינכם תופסים כלל את המציאות. זה לא חלום, זה אמיתי! אתם הרגתם את ליובוב (האנתרופולוג יפה הנפש. א"ב). הוא מת. הרגתם את הנשים – הנשים – שרפתם אותן חיות, שחטתם אותן כמו חיות!"

(נצחון כדור הארץ – מתוך קלפי "מאדים תוקף" שהופצו בארה"ב בשנת 1962)

"האם היה עלינו להניח להן לחיות?" עונה המורד. "להתרבות כחרקים בפגר-העולם? להציל אותנו? הרגנו אותן כדי לסרס אתכם… אני יודע מהו איש מציאות… איש מציאות הוא אדם המכיר הן את העולם והן את חלומותיו שלו. אתם אינכם שפויים… אתם לא ילדים, אתם מבוגרים, אבל בלתי שפויים. ולכן היה עלינו להורגכם, קודם שתספיקו לטרוף את דעתנו…" (מדע בדיוני: הטוב שבטוב 5, 1981. עמ' 251).

תיאוריה של הסופרת, והדברים שהיא שמה בפיו של מנהיג המורדים, מציגים את בני כדור הארץ המתנחלים כחולים ובלתי שפויים; מחלותיהם נובעות מהסבל והתלאות שעברו תוך כדי ניסיונם הכושל להתמודד מול התקוממותם של הילידים. "השגעון" הינו האופן בו האטשיאני – בן התרבות שהצליחה לאזן את החלקים החומריים/הפעילים של הקיום עם אלה הרוחניים – מעריך את התרבות התוקפנית של בני כדור הארץ. אורסולה לה גווין יוצרת בספרה את הרושם שהחוויה הקולוניאליסטית היא חוויה אומללה, חולה ובלתי שפויה. בכך היא מורידה מה"רשע" של המתנחלים ומאחריותם למעשי הפשע המתוארים בחלקים הראשונים של הספר, שהרי אנשים חולים ובלתי שפויים אינם אחראים משפטית למעשיהם.

אורסולה לה גווין מצדיקה את המאבק כנגד הקולוניה הטרנית, על האכזריות שותתת הדם שבו, באותה מידה בה המאבק נגד הפלישות מהחלל החיצון לכדור הארץ תואר כמוצדק וחיוני. ההבדל היחידי הוא שאת מקום אווירת הנקמה והשמחה הגדולה השוררת עם השחרור – השמדת כוכבי הבית של הפולשים, הכנעה משפילה של מנהיגיהם, זיקוקי הדי נור בשמיים, ההמונים הרוקדים ברחובות, תמונות המופיעות בכל אחד מהספרים אותם סקרתי קודם – מחליפה אווירה של עצב ושל צער על הדם המיותר שנשפך. "ולא היה עוד בעולם שום ניצחון, היה רק מוות." (מדע בדיוני: הטוב שבטוב 5, 1981. עמ' 255) כשקראתי את הספר, בעודי מוחה את הדמעות על ההרוגים – האטשיאנים ובני כדור הארץ כאחת, לא הפסיק לנקר במוחי הספק: האם העצב המקיף אותנו ברגע השחרור נובע מכך שהסופרת אינה אחד מלוחמי החרות אלא אחותם של המתנחלים?

——————————————————————————–

[1] מקובל לראות בספרה של שלי "פרנקנשטיין" מתחילת המאה התשע-עשרה את ספר המד"ב הראשון. בספר זה מתואר מדען המנסה "להתחרות" באלוהים ולברוא "אדם" בדמותו ובצלמו, וכן בספרי הרפתקאות של ז'ול וורן ביניהם "20,000 מיל מתחת פני המיים", "המסע לירח" ו"מסע לבטן האדמה", וספריו של ה.ג. וולס "מלחמת העולמות" ו"מכונת הזמן" שנכתבו לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

[2] האדם הקדמון בנה לבדו את בקתתו – אך נחוצה קבוצה של בנאים בכדי לבנות בית מודרני, אפילו קטן. ארכימדס גילה את הדרך למדוד את המשקל הסגולי של חומרים בעודו יושב לבדו באמבטיה – אך הגילויים המדעיים של ימינו מתבססים על טכנולוגיה גבוהה המצריכה תקציבים וציוד שבדרך כלל אינם בהישג ידו של הפרט. הצייר בן המאה ה-19 ערבב בעצמו את צבעיו, והיה יכול לצייר בחדרו המבודד – סרט, לעומת זאת, הינו פעולה משותפת של עשרות אנשים…

[3] לדוגמה, בספרו של רוברט היינלין, "לוחמי החלל", העוסק במלחמה חללית בין בני האדם ובין חיזרים המחבר רוצה להדגיש שלא קיימת אפלייה בין בני האדם מכל העמים והמינים. דבר זה מושג על-ידי בחירה בגיבור שחור ואיוש תפקידי קצונה ותפקידים קרביים ע"י אדם מהמזה"ת ואשה היספנית… לאשה יש "גוף משגע" ו'קפטן ג'לו (ג'לאל) נוהג לאכול אורז ולבן בתוך לחם… הדבר מוזכר, למרות שהוא לא משרת שום דבר בעלילה עצמה. את היותו של הגיבור שחור אנו מגלים במקרה, כשהוא מסתכל בראי ו"פרצופו השחור מחייך אליו" ושוב פעם, היותו 'שחור' הינה עובדה סכמתית, שהסופר אינו מפתח, והדבר היחידי אותה היא משרתת היא הרושם שהחברה האנושית היא חברה ליברלית.