טד צ'יאנג נולד בפורט ג'פרסון שבמדינת ניו-יורק ולמד מדעי המחשב באוניברסיטת "בראון" בפרובידנס שבניו-אינגלנד. בשנה בה סיים את לימודיו האקדמיים הוא נרשם לסדנת הכתיבה המפורסמת "קלריון", המיועדת לכותבי מדע-בדיוני ופנטסיה. לאחר מכן עבר להתגורר ליד סיאטל, שם הוא עובד ככתב טכני בתעשיית המחשבים.

בשנת 1990 פרסם את סיפורו הראשון, "מגדל בבל", ומייד זכה בפרס נבולה היוקרתי המחולק על ידי אגודת סופרי המדע הבדיוני של ארצות-הברית. למרות שמאז 1990 ועד היום פרסם שמונה סיפורים בלבד, הוא זכה במספר מרשים של פרסים: פרס קמפבל לכותבים חדשים לשנת 1992, פרס נבולה נוסף ופרס סטרג'ן עבור "סיפור חייך", פרס סיידווייז (לכתיבת היסטוריה אלטרנטיבית) לשנת 2000 עבור "שבעים ושתים אותיות", ופרסי "הוגו", "נבולה" (כן, שלישי) ו"לוקוס" לשנת 2001 עבור גיהינום הוא היעדר אלוהים. סיפורו "לאהוב את מה שרואים: תעודה" היה מועמד לפרס "הוגו" לשנת 2002, אך צ'יאנג בחר להסיר את המועמדות.

למרות המספר הזעום של הסיפורים שפרסם, צ'יאנג קנה לו כבר עתה מעמד כאחד הסופרים העכשוויים הבולטים בתחום המדע הבדיוני, והוא זוכה להערכה ביקורתית רבה. בסיפוריו הוא נוהג לברוא עולמות חדשים, עשירים בפרטים, והרעיונות המדעיים והחברתיים שלו מרתקים ומסעירים אך לעולם לא באים על חשבון פיתוח הדמויות או הכתיבה. רוב סיפוריו ארוכים למדי ומתפרסמים כנובלות או נובלטות.

בשנת 2002 יצא קובץ הסיפורים הראשון של צ'יאנג, סיפורי חייך ואחרים שנערך על ידי פטריק נילסן היידן, מבכירי עורכי המדע-הבדיוני בארה"ב. בספר, שמהדורתו העברית אמורה לצאת בימים אלה ממש בהוצאת אופוס ניתן למצוא את כל שמונת הסיפורים שצ'יאנג פרסם עד כה.

מעבר להיותו סופר מוכשר, טד צ'יאנג הוא גם אחד מסופרי המדע הבדיוני האהובים עלי ביותר. בשאלותי אליו בראיון זה ניסיתי לגלות מה מניע את אחד מסופרי המדע הבדיוני המקוריים והאניגמטיים ביותר הפועלים כיום.

היכן מתחילה הכתיבה שלך? מי או מה הם מקורות ההשראה שלך?

אתה מתכוון, מאין מגיעים הרעיונות שלי? אני לא יודע; אני פשוט כותב על מה שמעניין אותי. אנּי דילארד כתבה פעם, "מדוע לעולם אינך מוצא התייחסות אל אותו דבר שייחודי רק לך, אותה משיכה שאיש זולתך לא מבין? כי זה תלוי בך. מבלי שתוכל להסביר את זה, משהו מעניין אותך. קשה להסביר משום שמעולם לא קראת את זה בשום מקום; שם אתה מתחיל. אתה נועדת לתת לדבר הזה קול, לאותה השתאות שהיא שלך ורק שלך".

סיפורך הראשון, "מגדל בבל", זכה בפרס נבולה. מה קורה לכותב צעיר הזוכה בפרס כה יוקרתי כבר עבור סיפורו הראשון?

הזכייה בנבולה בלבלה אותי. לאחר שנים של קבלת מכתבי דחייה בעלי נוסח זהה, הזכיה הפתאומית בפרס גרמה לי להרהר אם משהו לא השתבש בטעות בדרך; אין שום בעיה כשהאמנות היא סוריאליסטית, אבל כשדבר כזה קורה במציאות נוצרת תחושה לא נוחה. לאחר מכן נטל הציפיות הכביד עלי עד כדי כך שהיה לי קשה מאוד לכתוב. למעשה, זה היה כה קשה עבורי עד שהעדפתי להשקיע את כל המרץ שלי בעבודתי הרגילה. הייתי אז כתב טכני קבוע בחברה בה שעות עבודה ארוכות היו חלק מהנורמה. התמקדתי בעבודה הזו משך מספר שנים לפני שעלה בי שוב הדחף לכתוב סיפורים.

איך השפיעה סדנת קלריון על הכתיבה שלך? ספר קצת על חוויותיך משם.

קלריון עודדה אותי לכתוב. לפני שהתקבלתי לסדנה לא קבלתי שום חיזוקים לכתיבה שלי, וכמעט החלטתי לזנוח אותה. בקלריון אמרו לי, לראשונה, שאהבו את הכתיבה שלי. קלריון גם עזרה לי להתוודע לקהילת המדע הבדיוני. לפני כן לא הכרתי אף אחד שקרא מדע בדיוני, ובוודאי שלא הכרתי אף אחד שכותב מדע בדיוני, כך שהמפגש עם התלמידים האחרים בסדנה דמה במקצת למפגש עם משפחה שמעולם לא הכרתי.

כשקוראים את סיפוריך, במיוחד "שבעים ושתיים אותיות", "מגדל בבל" ו"גיהינום הוא היעדרו של אלוהים", מתקבלת תחושה צינית מאוד כלפי הדתות הממוסדות. מה הוא יחסך לדת? האם אתה מאמין באלוהים?

לא התחנכתי על שום דת, כך שאין בי אותם רגשות עזים שמחזיקים אנשים רבים כלפי הדת. כשהייתי צעיר יותר היתה בי אמונה מעורפלת כלשהי באלוהים, אבל ככל שהתבגרתי ראיתי שרעיון האלוהים לא הסביר שום דבר שלא ניתן היה להסבירו בדרך אחרת, כך שנכון להיום אני אתאיסט. אני חושב שדת היא דבר מעניין, אבל העניין שלי בה הוא מופשט לגמרי. לאחרונה היתה לי שיחה עם מישהי שטענה שלעיתים היא חוותה התגלויות, רגעים בהם חשה בנוכחות אלוהית. מעולם לא חוויתי משהו דומה, ואני מניח שזה מה ששומר את העניין שלי בדת בתחום המופשט בלבד.

ב"שבעים ושתיים אותיות" אתה משתמש במרכיבים מהקבלה כמו גם במילים עבריות. מה הקשר שלך לקבלה ועברית?

אין לי שום רקע באף אחד משניהם. במהלך ההכנות לכתיבת הסיפור ערכתי מחקר בנוגע לאגדת הגולם, וכמובן שה כלל גם קבלה ועברית. לפני כן לא ידעתי הרבה על אף אחד מהנושאים.

כיצד הגעת לרעיון של "שבעים ושתיים אותיות"? מה גרם לך לצרף את אגדת הגולם עם תורת הפרֶפורמציה?

כפי שאני מתאר בהערות המצורפות לסיפור באוסף הסיפורים שלי ("סיפורי חייך ואחרים", שיוצא לאור בימים אלה בהוצאת "אופוס", ר.ג), עלה בדעתי ששני הרעיונות הללו קשורים לתפישה של שכפול עצמי. התהליך שבמסגרתו אורגניזם אחד יוצר אורגניזם אחר הוא תהליך שאנו לא מבינים במלואו אפילו היום; המורכבות שבתהליך מדהימה באמת ובתמים. מעניין אותי לדעת איך אנשים בעבר ניסו להבין את התופעה, ואני יכול לראות כיצד גם סיפור הגולם וגם תורת הפרפורמציה שיקפו את מחשבותיהם של אנשים על המושג.

נראה לי שהדמות הראשית ב"סיפור חייך" היא דמות טראגית. היא מסוגלת לראות את מסלול חייה עוד לפני שהתרחש בפועל, וקרוב לוודאי שהיא יודעת כיצד והיכן הוא עתיד להסתיים – כל זה עקב למידת שפת החיזרים. זהו משא כבד מאוד לאדם. האם אתה חש שאנשים פשוטים, כמוני וכמוך, יהיו מסוגלים לשאת המשא כזה? האם היית לומד בעצמך את שפת החיזרים לו רק יכולת?

במובן מסוים, אנשים פשוטים כבר נושאים את המשא הזה על כתפיהם, כי הרי כולנו יודעים שנמות בבוא היום. אנו צפויים גם לחוות אובדנים רבים לפני שנמות – ועם קצת מזל – גם אושר. אני מאמין שהיכולת לצפות את העתיד היא חלק ממה שהופך אותנו לאנושיים; כמה מאתנו היו מוכנים לוותר על כך?

אינני רואה את "סיפור חייך" רק כטרגדיה. החיים פירושו לקבל את הרע ואת הטוב כאחד. לפעמים קשה מאוד לעשות את זה, אבל החלופה נראית גרועה בהרבה.

אחד הדברים הבולטים ביותר בסיפור "גיהינום הוא היעדרו של אלוהים" הוא היעדרם המוחלט של דיאלוגים. מדוע בחרת לכתוב אותו כך?

בחלקו היה זה ניסיון לעשות משהו חדש ככותב. הרבה מאוד יצירות מדע בדיוני בימינו נכתבות או בגוף ראשון, או בכתיבה מוגבלת בגוף שלישי, שזה בעצם כמעט אותו הדבר פרט להחלפת כמה כינויי גוף. רציתי לנסות משהו שונה, ונראה היה לי שזה מתאים לסיפור קצר בו "מספר" חיצוני מספר על שלוש דמויות שונות.

"גיהינום הוא היעדר אלוהים" מתרחש ביקום חלופי בו המשמעות של אמונה שונה במעט מהמשמעות שיש לה ביקום שלנו. היית רוצה להרחיב קצת?

הסיפור הוא בעצם ניסיון לבחינתו של יקום שבו הדת לא מצריכה אמונה. בעולם שלנו הדת נשענת על האמונה משום שאין כל הוכחה חד-משמעית. החוסר הזה בהוכחה מאפשר לאנשים לדחות דת אחת ולבחור באחרת המבוססת על דברים שגורמים להם להרגיש טוב יותר, כלומר: "אני לא אוהב את האלוהים השיפוטי והביקורתי שבדת א', ולכן אני אסגוד לאלוהים הרחום והחנון שבדת ב'". ביכולתנו לעשות כך משום שאף אחד משני סוגי האלוהות הללו אינו נוכח בעולם באופן שאינו משתמע לשתי פנים, אבל אם אל כלשהו היה נמצא כאן מול עינינו, היה עלינו להתמודד איתו בין אם היינו מרוצים מזה ובין אם לאו; לאמונה לא היה כל קשר לענין.

כמובן, גם כאשר העדות לקיום האלוהות שנויה במחלוקת, לא כולם בוחרים בדת הנוחה ביותר. הרבה מאוד אנשים מאמינים בדתות שגורמות להם לחוש נורא ואיום בנוגע לעצמם. אני מניח שדתות מסוג זה מציעות נחמה מסוג אחר על ידי כך שהן מציירות יקום בו הכל ברור, ואנשים רבים מבכרים את הבהירות הזו על פני הנחמות הגורפות של דתות אחרות. בחירות דומות יתקיימו, מן הסתם, אפילו לאחר הופעתה של אלוהות: לא חשוב מה יעשה האלוהים, תמיד יהיה מקום ליותר מפרשנות אחת, ואנשים שונים עדיין יעדיפו אחת על פני האחרת.

הסיפור "לאהוב את מה שרואים: תעודה" נראה כאילו הוא שולח חצים מורעלים משהו כלפי תפישת היופי החיצוני של תרבות המערב, ובה בעת שולח חץ נוסף כלפי כמה מגמות של "תקינות פוליטית" השולטות באמריקה. מהי עמדתך בנושא?

תמיד יהיו אנשים שיקצינו הכל, אבל ישנם גם טיעונים טובים לכל אחד מהצדדים. מבחינתי, הבעיה המרכזית היא שקשה לנו ליישב בין התגובה המוטמעת בנו כלפי יופי ובין שאיפתנו לתגמל על בסיס ערכי ולא חיצוני. סופרת פמיניסטית אמרה פעם "אחת מהבעיות הקשות ביותר בדרך לשחרור הפרט תהיה להרשות לנשים יפות להיות יפות". נראה לי שיש משהו נכון מאוד בדבריה.

לאחרונה משכת את מועמדותו לפרס הוגו של "לאהוב את מה שרואים: תעודה". מדוע?

הסיפור שפורסם לא היה מה שרציתי. כאשר העורך שלי ואני קבענו את מועד ההגשה המקורי עבור סיפור חדש לאוסף, הוא אמר לי לקבוע תאריך והבטיח לתת לי ארכה אם אצטרך. קבעתי תאריך; מאוחר יותר אמרתי לו שאני זקוק לארכה. הוא סירב, כך שנאלצתי להגיש סיפור שלא הייתי שלם אתו.

זה לא אומר שאני מתבייש ב"לאהוב את מה שרואים: תעודה". כלל לא. וכמו סופרים רבים, אני מסוגל להביט בכל אחד מהסיפורים שלי ולדמיין איך ניתן היה לשפר אותו עוד. אבל עם כל הסיפורים האחרים אני לפחות יודע שבעת שמסרתי אותם לפרסום עשיתי את הטוב ביותר שיכולתי. לא כך המקרה עם "לאהוב את מה שרואים". היה לי בראש סיפור אחר, ואני חושב שהוא היה יוצא טוב יותר. ולא חשבתי שזה יהיה ראוי אם אסכים לקבל מועמדות על סיפור שלא יצא כפי שרציתי.

כיצד אתה רואה את האבולוציה/ההתפתחות האנושית, ולאן אתה חושב שתוביל אותנו? לאן היית רוצה שנגיע?

התרבות עיצבה את ההתפתחות האנושית במשך זמן רב; הדוגמה הקלאסית היא האופן בו הכשרת שטחים לחקלאות הובילה לגידול במספר היתושים נושאי המלריה, אשר הובילה להופעת גן התא-החרמשי אשר מעניק חסינות חלקית למלריה. אפשר לראות מהדוגמה הזו שהאופן בו נשפיע על האבולוציה שלנו לא יהיה בהכרח זה שלו התכוונו; איש לא ציפה שלשיטה חקלאית תהיה השפעה על שכיחותה של אנמיה חרמשית. אני סבור שלא משנה מה ננסה לעשות באמצעות הנדסה גנטית, ההשפעה האמיתית של הפעולות שלנו על האבולוציה האנושית תתחוור רק בדיעבד.

אשר ליעד שאליו הייתי רוצה שהיא תוביל, נראה לי שחשוב לזכור שהאבולוציה לא מגבירה את אושרו של הפרט. האבולוציה מתעניינת אך ורק בהצלחה בהעברת הגנים לדור הבא, ויכולים להיות לך הרבה ילדים מבלי שתהיה מאושר. אז אינני רוצה שהאבולוציה האנושית תתקדם לכיוון זה או אחר. אני רק מקווה שהבנה טובה יותר של ההיסטוריה האבולוציונית שלנו, והאופן בו הגנטיקה משפיעה על ההתנהגות האנושית, תסייע לנו ליצור סביבה חברתית שבה נוכל להיות מאושרים יותר.

כשקראתי את הסיפור "מגדל בבל" חשבתי שהוא יוכל להיות בסיס נפלא לסרט של טרי גיליאם. האם אי פעם הוצע לך לעבד את אחד מסיפוריך לקולנוע?

עד כה לא היה כל עניין בסיפורים שלי מצד תעשיית הקולנוע. אני לא חושב שאנשים רבים בתעשיית הקולנוע קוראים סיפורי מדע בדיוני קצרים.

רבים רואים אותך כאחד הקולות החדשים והיחודיים במדע הבדיוני של ימינו. מי, מבין סופרי מדע בדיוני ופנטסיה עכשויים אחרים, נחשבים בעיניך כקולות יחודיים ומעניינים? אילו יצירות מדע בדיוני ופנטסיה מצויות ברשימת הספרים האהובים עליך ביותר? אלו יצירות מז'אנרים אחרים מצויות ברשימה הזו?

המדע הבדיוני גדוש בסופרים בעלי קול יחודי. כמה מהאהובים עלי הם גרג איגן, קארן ג'וי פאולר, ג'ון קראולי, ג'ין וולף וקן מקלאוד.

באשר לספרים, אין לי "רשימת ספרים אהובים במיוחד", כך שפשוט אזכיר כמה מהספרים שקראתי לאחרונה. בתחום המדע הבדיוני והפנטסיה נהניתי מאוד מספרו של צ'יינה מייוויל "הצלקת", תיאור נפלא של עולם העולה על גדותיו בדברי נפלאות. מחוץ לתחומי המד"ב והפנטסיה נהניתי מאוד מספרה של אליס סיבולד, העצמות המקסימות. הצלחתו המסחררת של הספר מעוררת כלפיו רתיעה מסוימת, אבל הוא באמת ובתמים הצליח לגעת בי.

נראה שאתה יוצר מציאות חדשה ומפורטת מאוד בכל סיפור שאתה כותב. האם אי פעם חשבת לכתוב סיפור המתרחש בעולם שכבר יצרת באחד מסיפוריך הקודמים?

חשבתי כמה פעמים לבחון שוב את עולמו של "שבעים ושתיים אותיות", אבל עד כה עדיין לא מצאתי רעיון מוצלח מספיק לסיפור.

כאשר אתה מתבונן בכל הסיפורים שכתבת עד כה, האם אתה מוצא איזשהו מכנה משותף ביניהם?

אני לא מוצא חוט משותף אחד השזור בכל הסיפורים שלי, אבל יתכן מה שאני מחפש יותר מכל הוא היחס בין העולם כפי שהוא לבין העולם כפי שאנו רואים אותו. כדי להבין את העולם, עלינו להסתמך על מידע המסופק לנו על ידי חושינו ועל המושגים שמחוללת תודעתנו; יאמר מי שיאמר שהסיפורים שלי הם ניסיון לבחון את נקודות החוזק ואת המגבלות של המשאבים הללו.

האם ניתן לצפות לסיפור חדש שלך בזמן הקרוב?

לא כרגע.

ומה באשר לספר באורך מלא?

אולי, אם אי פעם יעלה בי רעיון. אבל אם לא, זה גם בסדר מבחינתי. אין לי שום כוונה להתפרנס אי פעם מכתיבת ספרות בדיונית, כך שמספיק לי בהחלט רק לכתוב סיפור קצר מדי פעם.