"חולית", ספרו של פרנק הרברט משנת 1965, הוא אחד מספרי המדע הבדיוני החשובים ביותר. הספר חצה מזמן את גבולות הז'אנר, ובערך על אודותיו בוויקיפדיה הוא מתואר כרב-המכר הגדול ביותר של המדע הבדיוני. גם אם עובדה זו אינה נכונה, אין ספק שמדובר באחד מספרי המדע הבדיוני הנמכרים ביותר בכל הזמנים – ולא בכדי. לא רק שהרברט יצר בו יקום עשיר ודמויות מרתקות, אלא שזה גם אחד מהספרים הראשונים שעסק בצורה מעמיקה בנושאים אקולוגיים, גם מחוץ למדע הבדיוני. לצד אלה אפשר למצוא בו דיונים על מקומו של היחיד בהיסטוריה, על תפקידה של הדת בחברה, על יחסי הורים וילדים ועוד. הספר עובד פעמים אחדות לקולנוע ולטלוויזיה, לא בהצלחה מרובה, וקשה להפריז בהשפעתו העצומה על המדע הבדיוני בחמישים השנים האחרונות.

הספר מגולל את סיפורו של פול אטראידס, בן אצולה צעיר באימפריה גלקטית שבה שורר סדר חברתי דמוי-פאודלי. משפחתו מקבלת לנחלה את כוכב הלכת אראקיס – עולם מדברי המכונה "חולית" שהוא המקור היחיד בעולם לסם מאריך החיים "מרקוח". שליטה בו פירושה הון רב ועוצמה פוליטית.

באראקיס חיים "עקלתונים" – זוחלים דמויי נחשים המגיעים לגודל עצום. ילידי העולם הם הדררים – שבטי נוודים מדבריים, לוחמים שאין להם מתחרים. הם מתגוררים בקהילות המכונות "סיטש" וקנאים מאוד לעצמאותם.

בה בעת, מדובר בעולם עתיר סכנות, ולא רק בגלל העקלתונים הקטלניים וסופות החול הנוראות. אראקיס הוא גם המלכודת שטמנו הקיסר ובני משפחת אצולה מתחרה (הארקונן) לאביו של פול, לטו. כשההתקפה מגיעה, פול ואמו מצליחים להימלט למדבר ומגיעים כפליטים אל הדררים. בקרבם מקבל פול שם חדש, מואד'דיב, ובונה לעצמו בלב המדבר בסיס כוח שישמש אותו לחזור למקומו הראוי.

תיאור פשטני זה של העלילה אינו עושה צדק לעולם ולדמויות של הרברט. כמו כל יצירת מדע בדיוני טובה, "חולית" אינו רק תיאור של העתיד אלא גם השתקפות של ההווה שבו נכתב. קווי הדמיון הללו מעניינים עוד יותר עבורנו בשל הקשר ההדוק שלהם אל המזרח התיכון.

קל לראות את ההקבלות בין העולם שיצר הרברט בספרו הקלאסי לבין המזרח התיכון. הנוף המדברי של חולית הוא הקבלה מתבקשת מאליה, כמו גם שבטי הדררים הנוודים שמבוססים בעליל על הבדווים. בשפה ובמונחים שבהם הרברט עושה שימוש כדי לאפיין את העולם אנו יכולים למצוא מילים ותארים השאולים מערבית, מתורכית ומפרסית – שפותיהן של התרבויות ושל האימפריות ששלטו במזרח התיכון.

הקבלה ברורה אחרת היא זו שבין המרקוח לבין הנפט, שניהם משאבים חיוניים שמעניקים כוח פוליטי למי ששולט בהם.

אך הקבלה מעניינת לא פחות בין עולמו של הרברט לבין המזרח התיכון היא זו שבין יחסי הנוודים ותושבי קבע ביקום של חולית, לבין אותה מערכת יחסים כפי שתוארה בספרו של ההיסטוריון המוסלמי בן המאה ה-14, אבן-ח'לדון.

אבן-ח'לדון היה איש מינהל, ממשל וחוק שחי בשנים 1406-1332 בארצות המגרב, במצרים ובספרד. במשך רוב חייו הבוגרים פעל בשירותם של מנהיגים שונים במגרב, וב-25 השנים האחרונות של חייו חי במצרים והיה אחד מאנשי החוק החשובים של האסכולה הח'נבלית. בשנת 1377 כתב את המהדורה הראשונה של ספר ההיסטוריה "כִּתאב אל-עִבְּר" (ספר הלקחים). לספר שלושה חלקים – השני והשלישי הם היסטוריים, אך חלקו הראשון, "אקדמות למדע ההיסטוריה", הוא המעניין ביותר. אבן-ח'לדון מנסה לנסח בו את החוקים והכללים של ההיסטוריה. הוא מתאר מחזוריות קבועה – נוודים יוצאים מן המדבר, כובשים את הארצות המיושבות, מקימים ערים וממלכות ואז מסתאבים ומתנוונים עד שדור חדש של נוודים תופס את מקומם – וחוזר חלילה.

כחוק היסטורי אוניברסלי, התיאוריה של אבן-ח'לדון בעייתית ואינה מתארת נאמנה אפילו את ההיסטוריה של תקופתו, אם נבחן אותה מעבר לגבולות המזרח התיכון. עם זאת, היא בבירור תוצר של זמנו ושל מקומו. הנה כמה דוגמאות: בצפון אפריקה של המאה ה-14 היו שבטי הנוודים הכוח הפוליטי הדומיננטי; במאה ה-13 החריבו שבטים מונגוליים את הח'ליפות בבגדד והקימו את האלח'אנות (האימפריה המונגולית שמרכזה בפרס); במאות ה-11 וה-12 פלשו שבטי בַּנוּ הִלָאל ממצרים מערבה לצפון אפריקה; באותן מאות, חדרו לספרד שושלות המוואחדון והמראבטון מצפון אפריקה, שהסתמכו על לוחמים נוודים, ושלטו בה; וברקע לכל מאורעות אלה נמצא הכיבוש המוסלמי של המזרח התיכון במאה השביעית.

על פי אבן-ח'לדון, מחזור הכיבוש-התיישבות-התנוונות מתחיל תמיד במדבר, שמפיק את האנשים הטובים, הנמרצים וחדורי האמונה ביותר. הנוודים לעולם יהיו חזקים יותר ולוחמניים יותר מאנשי העיר, ולכן הם כובשים בקלות את הארץ הנושבת ומתיישבים בה בעצמם. תכונותיהם התרומיות נובעות מסיבה אחת – המדבר דורש הישרדות ולתושביו אין זמן ואנרגיה לבזבז על מותרות ושחיתות, ולכן הם "קרובים יותר לאמת ולטוב".

אם אין די בכך כדי להפוך אותם ללוחמים עזים יותר, הרי שהנוודים נהנים מיתרון נוסף – התודעה הקיבוצית (בערבית: עַצַבִּייָה, תחושת השייכות לשבט שאותה מרחיב אבן-ח'לדון למושג רחב יותר). התודעה הקיבוצית הכרחית, מכיוון שליחיד קשה מאוד לחיות לבדו במדבר והוא צריך להסתמך על חברי השבט האחרים כדי לשרוד בסביבה העוינת, בעיקר כאשר הוא מתמודד מול שבטים אחרים. על פי אבן-ח'לדון, ככל שהתודעה הקיבוצית עזה יותר כך מצליחים יותר היחיד והחברה שאליה הוא משתייך.

המדבר משחק תפקיד חשוב גם בעיצוב ההשקפה הדתית של האדם, מתוך אותו צורך בשרידה. מכיוון שאין ליושבי המדבר משאבים לבזבז על זוטות, הם מגבשים, לדעת אבן-ח'לדון, אמונה טהורה. הם קרובים יותר לאמת ולטוב, כפי שהוזכר לעיל, וזה נכון גם בתחום הדתי.

המדבר המעצב את אורח החיים של תושביו הוא גם הגורם החשוב ביותר ביצירת ההנהגה שלהם, שהיא תמיד ראויה ובהשראה אלוהית:

"הערבים אינם יכולים להגיע למלוכה אלא על בסיס צביון דתי, כגון נבואה או קדושה, או בהשפעת מאורע דתי גדול בכלל. וזו הסיבה לכך: ערביי המדבר, בגלל טבעם הפראי, הם האומה הקשה ביותר להיכנע איש להנהגת רעהו […] יחד עם זה, ערביי המדבר הם האנשים המהירים ביותר לקבל את האמת ואת ההנהגה בדרך-הישר, מפני שאופיים נקי מתכונות מסולפות וממידות מושחתות" (ע' 111).

כלומר, האופי הפראי של דרי המדבר מאלץ את הנהגתם להיות ראויה, והם מכירים בה בזכות טבעם הטהור.

על פי אבן-ח'לדון, ההתרחקות מן המדבר, ששיאה הישיבה בערים, מובילה לניוון ולהשחתה מכיוון שדרישות השרידה פוחתות והתכונות התרומיות נעלמות. כך הוא מנסח זאת:

"מן הראוי להבין זאת ולהסיק מזה את הלקח, והוא – ששיא התפתחותה של תרבות-היישוב היא התרבות העירונית והמותרות. וכשהתרבות מגיעה לשיא-התפתחותה זה, היא נהפכת לשחיתות ומתחילה להזדקן, בדומה למהלך-חייהם הטבעי של בעלי-החיים" (ע' 260).

כל העקרונות האלה משתקפים היטב ב"חולית". את הדרכים שבהן נעשה הדבר אסקור מיד.

רקבון העיר

הרברט בחר להציג את החברות העירוניות, כלומר כל החברות פרט לזו של הדררים, כחברות רקובות ומושחתות שנועדו לכליה. המייצגים המובהקים לכך הם כמובן בני הארקונן, ה"רעים" של הספר, הנגועים בשחיתות עמוקה. הברון הארקונן הזקן, הדמות השלילית ביותר בספר, הוא אדם נהנתן המעיד על עצמו שהוא "תמיד רעב". למעשה, חולשתו כה רבה עד שהוא זקוק למצופים שיעזרו לו לשאת את משקלו העצום. יתר על כן, הוא הומוסקסואל, ויש עדויות לכך שבעיני הרברט זה היה חטא בל-יסולח.

גם המנטאט של הברון, פטר, הוא מנטאט מעוות. המנטאטים הם "מכונות חשיבה" אנושיות, אנשים שהוכשרו לבחון מצבים ונתונים ולנתח אותם בצורה הטובה ביותר. הם תוצר של "הג'יהאד הבוטלריאני" שבו התקוממו בני האדם נגד תלותם במכונות – ופטר בוגד בתפקידם הנאצל הזה. שחיתותו באה לידי ביטוי באכזריותו ובהתמכרותו למרקוח.

ויש עוד. מפקד המשמר יקין נייפוד, מכור לסם בשם סמוטה;אחיינו של הברון ויורש העצר, פייד-ראותה, מכור להרג, והשעשוע החביב עליו הוא להשתתף בדו-קרב בזירה נגד שבויים ואסירים. יתר על כן, הוא מרמה בקרבות האלה, בניגוד לפול אטראידס, שמסרב להשתמש נגדו במילת התניה בקרב האחרון והמכריע ביניהם; לבסוף, מושל אראקיס, ראבאן הארקונן, מכונה בפשטות "החיה", והרברט מזכיר את אכזריותו בלי לפרטה.

אבל בעוד שהשחיתות והרקב צפויים מראש בקרב אנשי הארקונן, אותן תכונות ניכרות גם באחרים. אפילו אנשי אטראידס מעידים על עצמם שחיי העיר השחיתו אותם. לאחר הגיעם לאראקיס אומר לטו לפול, "אפשר שההדרדרות המלנכולית של בתי האצולה הגדולים דבקה גם בי לבסוף. ופעם היינו אנשים כה חזקים" (ע' 127). בפתיח לאחד הפרקים מצוטט מואד'דיב עצמו באומרו:

"מקלדן באנו, עולם שכמוהו כגן-עדן ליצורים חיים בני מיננו. […] והמחיר ששילמנו היה המחיר ששילמו בני אדם מאז ומתמיד על הגיעם לגן-עדן בעודם בחיים חייתם: נתרככנו, עוקצנו ניטל מאתנו" (ע' 307).

ניתן לשים לב לכך גם בתיאור חצר הקיסר הניידת לפני הקרב האחרון, לקראת סוף הספר: מנגנון עצום ומסורבל בהשוואה לעומת עמדת הפיקוד החפורה בסלע של פול-מואד'דיב.

עקלתון. מתוך "חולית: המיני סדרה" (2000)

הביוגרפיה של פול

במידה רבה, "חולית" כולו הוא תיאור חזרתו של פול אל העולם הטהור של המדבר, אראקיס, שבו הוא מוצא את כוחו וייעודו. זה ניכר כבר בהצהרת הפתיחה של הספר, בפתיח לפרק הראשון, שבו נאמר: "אראקיס, כוכב הלכת הידוע בכינויו חולית, הוא מקומו לעד" (ע' 9). זו אינה רק הצהרה של הסופר המרצה בפני הקוראים, אפשר לראות שפול עצמו מודע לכך אפילו לפני שהגיע לאראקיס. בפתיחת הספר הוא מתכונן למבחן "גום ג'באר" של בנות גשרית, המסדר הדתי בעל העוצמה הפוליטית הרבה שאליו משתייכת אמו, ובמהלך המבחן הוא אומר לאחת ממנהיגות המסדר, האם הנערצה גאויס הלן מוהיאם, שהיא הטביעה בו את "חותם הזרות", ובכך מבדיל את עצמו מהעולם של קלדן שבו נערך המבחן.

פול זר במובנים רחבים יותר – במבחן ניכרים בו רמזים לכך שהוא למעשה קפיצת הדרך, מעין משיח שתכונותיו הופכות אותו זר לאנושות כולה, שאותו עמלו בנות גשרית ליצור באמצעות תכנית זיווגים הנמשכת דורות רבים – אבל אפשר לקרוא את ההצהרה הזו גם בהקשר צר יותר.

הנימה הזו מתחדדת לאחר הגעתו של פול לאראקיס, כשאנחנו עדים לתמורות שחלות בו. בעולם המדבר הוא מוצא את מקומו ומממש הן את ההכשרה המדוקדקת שלו כבן אצולה והן את ההבטחה הגנטית הצפונה בו. תהליכים אלה לא היו יכולים להתרחש בשום מקום אחר, משום שלחצי ההישרדות המופעלים עליו בעולם עוין מאלצים אותו להביא את הפוטנציאל שלו לידי מימוש. עוד בבטחון היחסי של הארמון בעיר הבירה, אראקין, הוא מצליח ללכוד ולנטרל את "הצייד המונחה", מכשיר התנקשות שנשתל כדי להתנקש בו, בזכות ההכשרה שקיבל מאנשי אביו. מאוחר יותר, כאשר הוא ואמו נמלטים מהעיר הכבושה, הוא משתמש בשילוב של הכשרת בנות גשרית וההכשרה שקיבל ממורו דנקן איידהו כדי להטיס את הכנפנוע בסופה וכדי לחלץ את התרמיל שלהם שנקבר במפולת חול.

בהמשך הוא מיישם את מה שלמד מלייאט-קיינס הדררי כדי לשרוד במדבר, ולאחר הפגישה עם הדררים הוא משתמש בהכשרתו כלוחם כדי להביס את ג'אמיס הדררי בדו-קרב ולקנות לו מקום בשבט. לכל אלה הוא הוכשר, אבל הוא מממש גם את ההבטחה הגנטית שטמונה בו, את התכנון של בנות גשרית, והופך להיות קפיצת הדרך.

אפשר לראות זאת בתהליך החשיפה שלו לחולית ולסם – ראשית באה התמורה בתזונה העשירה בסם שהופכת את החלומות הנבואיים שהיו לו בקלדן לחזיונות אמיתיים; השיא מגיע בחשיפה לרעל הייחודי לאראקיס, "מי החיים", שממירים אותו לקפיצת הדרך. זה גם צורך קיומי, מכיוון שמי החיים מאפשרים לו לחזות את העתיד ולייצר את "מי המוות", וכך לנצח את הקיסר ולכפות על גילדת החלל השולטת במסע הבין-כוכבי ועל בנות גשרית לאפשר לו לעלות על הכס.

פול מודע לתפקיד החשוב של אראקיס במימוש היכולות שלו. בלילה הראשון שלו עם אמו במדבר הוא מגדיר את עצמו במילים "אני זרע", ומכיר בכך שהוא נחת על קרקע פוריה מאין כמותה.

כוח המדבר

כאשר לטו מדבר עם פול לאחר הגעתם לאראקיס, הוא אומר לו שכוחם שם יתבסס על "כוח המדבר". כוח המדבר הזה, שעליו נשען פול בעלייתו לשלטון, הוא כוחם של הדררים. הוא מורכב משני חלקים: כישורי הלחימה של הדררים, והתודעה הקיבוצית העליונה שנוצרת באראקיס.

הדררים הם הלוחמים הטובים ביותר ביקום, אבל זה ידוע רק לאנשי בית אטראידס. בראשית הספר, בתוך 15 עמודים, שלושה בני אטראידס (לטו, חוואט המנטאט ויואה ולינגטון מורו של פול) משווים את הדררים מחולית לכוח הלוחם היעיל והקטלני ביותר המוכר ביקום התרבותי: הסרדאוקר, חיילי הקיסר הבאים מסלוסה סקונדוס.

הרברט מדגיש שוב ושוב בספר שתנאי המדבר הייחודיים של אראקיס הם שהפכו את הדררים ללוחמים כה טובים. למשל, הוא מזכיר יותר מפעם אחת שהמגנים שעליהם מסתמכים לוחמי הקיסרות אינם יעילים במדבר, ואף מושכים עקלתונים, בעוד שעל ילידי אראקיס להסתמך על כשרונם בלבד.

כדאי להזכיר עוד שני ציטוטים חשובים שמדגישים את עוצמתם של הדררים: אמו של פול, ג'סיקה, מזהה אותם כ"תרבות שלמה שהוכשרה למשמעת צבאית" ומהרהרת על הערך שיש להם עבור שליט מודח (ע' 346), ואילו גורני האלק מתאר את הרכיבה על העקלתון כך: "היצור שכל אנשי אראקיס פוחדים מפניו – ואתם נוהגים בו כאילו היה בהמת רכיבה". (ע' 500) הרברט גם מעניק ביטוי רטורי לתפקידה של אראקיס בהקשחת הלוחמים, באמצעות האמרה הדררית "אלוהים ברא את אראקיס כדי להכשיר את המאמינים" (ע' 371).

התודעה הקיבוצית אינה ייחודית לדררים, אלא קיימת גם אצל אנשי אטראידס – דבר שהרברט מדגיש יותר מפעם אחת. במילים "אנחנו עושים למען שלנו" (ע' 313) הוא מתאר את הכשרתם, שאינה מתערערת אפילו אחרי תבוסתם.

עם זאת, תודעה זו קיימת בצורה בולטת יותר אצל הדררים. סטילגאר, התגלמות הדררי, מעיד על עצמו: "חובתי היא עוצמת השבט […] והיא חובתי היחידה" (ע' 337). על חברי השבט האחרים הוא אומר "הם מצייתים לכלל קיום השבט" (ע' 348).

הלכידות הזו והנאמנות דרושות לדררים כדי לשרוד במדבר. אבל החובה לשבט היא רק רמה אחת בתודעה הקיבוצית שלהם. ברמה גבוהה יותר היא באה לידי ביטוי באורגיית מי החיים והטלפתיה הקיבוצית שהיא מעוררת.

מעבר לכך יש לה רמה גבוהה אף יותר, אם כי היא נחלתם של מעטים. במסת המרקוח שבה הופכת ג'סיקה לאם נערצה דררית מתרחש איחוד התודעות של ג'סיקה ושל האם הנערצה הגוססת שקדמה לה, ודרכה עם כל האמהות הנערצות של הדררים בעבר. האמהות הנערצות, ושיתוף התודעה שלהן, מספקות לדררים זכרון גזעי מתמשך, שמרחיב את התודעה הקיבוצית הדררית בזמן ולא רק במרחב.

תודעות קיבוציות אלה, של בני אטראידס והדררים, מתמזגות בספר ומגבירות את עוצמתו של הכוח החדש. ראשית ההתמזגות בהצטרפותו של דנקן לסיטש טאבר, כאשר בני אטראידס מנסים לכרות ברית עם הדררים, והיא מתרחשת ברמה גבוהה אף יותר לאחר הגלות של פול. דנקן רק הצטרף רשמית לסיטש, פול עומד למבחן בקרב מול ג'אמיס ומתקבל לסיטש ברמה שאליה דנקן לא יגיע לעולם. הוא מקבל שם דררי (מואד'דיב) ושם סודי של הסיטש (אוצול) ולאחר מכן הדררים מצהירים "אחינו אתה". לאחר שפול עומד במבחן הרכיבה על העקלתון, הוא מכונה "דררי שנולד היום בארג חבנייה" (ע' 487).

אבל לתודעה הקיבוצית יש רמה גבוהה אף יותר, ואותה אנו מוצאים אצל פול עצמו – מכיוון שהוא אינו רק בן אטראידס ודררי, אלא גם קפיצת הדרך. התודעה הקיבוצית שלו שונה, רחבה יותר ומקיפה את האנושות כולה ואת כל מרחבי הזמן. מאחר שכל רמה של תודעה קיבוצית מעניקה עוצמה, היא מכפיל כוח שבסופו של דבר מציב את פול כקיסר, ואף למעלה מכך.

פול-מואד'דיב במדבר. מתוך "חולית: המיני סדרה" (2000)

הדת הדררית

במערכת האמונה הדררית יש שני מרכיבים המתקשרים לתפקיד הדת בתיאורו של אבן-ח'לדון. האחד הוא המיסטיקה האקולוגית של לייאט-קיינס ואביו, האקולוגים הקיסריים שגייסו לצדם את הדררים בניסיון להפריח את שממת אראקיס, ולפני מותו קיינס אף מכיר בכך שמנהיג כמו פול עשוי למלא בה תפקיד. ג'סיקה מבטאת את אותו דבר במבט מבחוץ, כשהיא מתארת את המיסטיקה הזו כ"חלומו של מדען… והאנשים הפשוטים האלה מלאים בו […] והרי זה עוד מרכיב חיוני הנחוץ לבנה: אנשים שנושאים בלבם חזון. נקל למלא אנשים כאלה בלהט קנאי. אפשר להניפם כחרב כדי להשיב לפול את מקומו שלו" (ע' 384). מיסטיקה אקולוגית זו לא היתה יכולה להתקיים אלמלא התנאים המדבריים של אראקיס.

המרכיב השני הוא הן אגדות מיסיון החסות שהפיצו בנות גשרית באראקיס וביקום כולו, שמזהות את פול כמשיח אפשרי שבא מחוץ לעולם – או בשמות אחרים אל-מהדי, לסאן אל-ע'אאב. אגדות אלו אינן ייחודיות לאראקיס, אבל ג'סיקה מזהה את השינוי שחל בהן באראקיס ואת האופי המיוחד שעטו שם.

מרכיבים אלה משתלבים יחד ויוצרים מקום אפשרי למנהיג דתי על-שבטי שייצור תודעה קיבוצית כלל-דררית שתהפוך אותם רבי עוצמה מאי-פעם.

האמנם אבן-חלדון?

שילוב כל המרכיבים שהוזכרו כאן מתאים מאוד לרוחו של אבן-ח'לדון: "חולית" מתאר לוחמים נוודים, שהוכשרו בתנאים הקשים של המדבר, ואשר נהנים מתודעה קיבוצית רבת עוצמה, עם מנהיג דתי על-שבטי המפעיל אותה כדי למוטט את התרבות העירונית הרקובה.

צריך, כמובן, לשאול עד כמה הכיר הרברט את אבן-ח'לדון ועד כמה הכתיבה שלו ניסתה לחקות את המודל שאבן-ח'לדון הציג מאות שנים לפניו. מחד גיסא, הרברט לא למד באקדמיה את תולדות המזרח התיכון; מאידך גיסא, אין ספק שהכיר את ההיסטוריה ואת התרבות של המזרח התיכון, שעליהן ביסס את סיפורו.

יתר על כן, התיאוריות של אבן-ח'לדון חרגו מעבר לתחומי ההיסטוריה של המזרח התיכון והן מוכרות גם בסוציולוגיה ובהיסטוריוגרפיה הכללית. רמז אחד, שמו של המדריך הדררי להישרדות במדבר, עשוי להטות את הכף ולשכנע שהרברט הכיר את התיאוריה ולו חלקית: המדריך נקרא "ספר הלקחים", או כתאב אל-עבר בערבית, כשם ספרו של אבן-ח'לדון.

הקיסר האל של חולית – ביקורת

בית אטרייאידס – ביקורת