גיא, אריק ואמילי הם שלושה צעירים שסיימו זה עתה את קורס מצרפי המקרים. תפקידם הוא להניע את שרשראות האירועים הבלתי סבירות שתחוללנה תופעות שלא היו קורות אלמלא כן – פגישות מקריות, פיטורין, אהבות, מציאת ייעוד ועוד. כשיתקדמו אולי יקבלו את התפקידים המעניינים באמת וילכו בדרכו של מי שהוביל לגילוי הפניצילין או של מצרפי המקרים הבכירים שיודעים לחולל מלחמות, בריתות ותגליות חובקות עולם.

התמחותו של גיא היא בשידוכים. עם תחילת הספר הוא מחבר בין מלצרית מתוסכלת לבין בן זוגה לעתיד. משהצליח כל שנותר לו הוא לחכות לפתק הבא שיתחב מתחת לדלתו באישון לילה ויקבע מה תהיה משימתו הבאה. שלא בטובתו, הוא עצמו עדיין מאוהב בבחורה שהכיר עוד כששירת בתפקידו הקודם כחבר דמיוני. אמילי, מצדה, מאוהבת בו, אבל הוא אינו מבחין באהבתה לו ורק שמח לעזור לה לעתים לחולל את צירופי המקרים הנדירים שנותנים השראה ליוצרים בכוח – תחום ההתמחות שלה. ואריק? הוא מתמחה במשימות מיוחדות.

סיפורי האהבה של שני מצרפי המקרים הצעירים משתלבים לאורך העלילה עם משימתו הסודית של מצרף מקרים בכיר שגיא נשלח לסייע לו ועם משימה אחרת של רוצח שכיר יחיד במינו שמגיע לישראל. לקראת סופו של הספר מתלכדים כל הסיפורים יחד לשורה לא ארוכה של מהלכים מכריעים שחושפים את המטרה שמאחורי הדברים.

באשר לסגנון, הגישה שמביא בלום בספר הביכורים שלו היא גישה ישירה מאוד, כמעט טלגרפית. הכתיבה רזה, ממוקדת מאוד בעלילה, אך גם חיננית למדי. ראויות לציון האנקדוטות הקטנות המלוות את הטקסט, למשל קטעי מאמרים שנלקחו כביכול מהקורס למצרפי המקרים. באמצעותם יוצר הסופר פה ושם הפוגות רגעיות ומבדחות מהעלילה העיקרית שמחפות על הכתיבה הרזה שלו.

העולם שבונה בלום מסקרן אך משאיר רושם לא לגמרי שלם. הוא בורא ישויות שמנהלות את חיינו מאחורי הקלעים ורומז לעוד שלל מקצועות דמיוניים סבירים עוד פחות. זה עולם שיש בו יד מכוונת, בירוקרטיה שלמה עם כללים, נהלים ואמצעי אכיפה. הבעיה היא שכך זה נשאר – רמז בלבד, בלי שום ניסיון לענות על השאלה מי מנהל את העולם ומה הוא רוצה.

השאלה הזאת מהותית מאוד לספר. בלבו נמצאת שאלה הגורל מול הרצון החופשי. אחרי הכל, אם אפילו צירופי המקרים שבחיינו נשלטים מלמעלה, מי יכול לשלוט בגורלו? אותו דבר נכון גם לחייהם של מצרפי המקרים עצמם, שמשרתים בוסים בלתי ידועים ומוצאים את עצמם שוב ושוב ככלים במשחקם של כוחות טמירים וחזקים מהם.

בעולמו של הספר, לכל דבר יש סיבה, או לפחות גורם; לכל דבר מובילה שרשרת ארוכה של סיבות ותוצאות שמתחילה בפתק שנתחב באישון לילה מתחת לדלתו של מצרף מקרים. עם זאת, הסיבתיות הזאת אינה מוחלטת. אין כאן ציות עיוור לכוח עליון אלא דווקא כוונון עדין של מאורעות שעלול לא פעם להשתבש.

אחת מנקודות התורפה העיקריות של הספר היא אנושיות היתר של הדמויות. בלום הקפיד לבנות את כל דמויותיו כאנשים בשר ודם, עם רגשות אנושיים. הבחירה הזאת אמנם לגיטימית, אבל פוגעת בעיניי באמינותן, ולכן באמינותה של המציאות הבדיונית כולה. האם באמת נכון לצפות מישויות על-אנושיות שעטו דמות אדם רק לצורך משימתן שלא יבטאו בשום צורה את מהותן האמיתית? האם יש בכלל מהות כזאת מעבר לתחפושת האנושית? הספר מתעלם מכך לחלוטין.

נדמה כאילו שלושת הגיבורים נולדו כאנשים מבוגרים, בלי ילדות ובלי כל התמודדות הקשורה לתפקידם בעולם. גיא הוא בחור צעיר ופגיע שנותר פצוע מאהבת נעורים קודמת; אמילי היא בחורה מאוהבת עם לב שבור; יחד עם אהבתו ואריק? הוא פוסטר בלבד, בלי אישיות או קונפליקטים שראוי לדבר בהם. הספר היה טוב יותר אילו בלום היה חושב לעומק מי הן הדמויות שיצר, ולא רק איזה תפקיד הן אמורות לשחק בספרו.

"מצרפי המקרים" הוא ספר מקור מבדר, חביב וחסר יומרות. בלום ניחן בהרבה דמיון ויצירתיות, שמחפים במידה רבה על דלות הדמויות ועל עולם שהיה ניתן לפתח טוב יותר. אם יידע לשכלל את כתיבתו בספריו הבאים ובמיוחד להכיר טוב יותר את הדמויות שלו, אין ספק שמצפה לו עתיד מבטיח.