שאל את האדם הממוצע ברחוב מה לדעתו הוא מדע בדיוני, וסביר להניח שתתקל בדימוי של חלליות וקרני לייזר בהשראת "מלחמת הכוכבים" ו-"מסע בין כוכבים", רובוטים מרושעים המגדלים מצפון בסגנון "שליחות קטלנית", או חייזרים מזילי ריר בהשראת "הנוסע השמיני" ו-"גברים בשחור". ראשית עיצוב הדימויים הפופולריים, רחבי ההיקף, האלה של המדע הבדיוני נעוצה בשנות השישים והשבעים. אז, במידה רבה, הוצא לראשונה המדע הבדיוני מתחומם של החובבים המסורים (ויש שיאמרו הקנאים) בהיקף רחב ובצורה בולטת. בשנים אלה הוצג המדע הבדיוני בפני הציבור הרחב באופן שיקבע את האופן שבו ציבור זה מתייחס לז'אנר עד היום.

הדימויים הפופולריים האלה הם דימויים ויזואליים. הם נתקבעו על ידי שני סוגי המדיה השולטים בתרבות הפופולרית בעשורים האחרונים — הקולנוע והטלוויזיה. שני יוצרים, והיצירות שלהם, אחראים במידה רבה לקביעת הדימוי הזה — כל אחד במדיום שבו הוא היה אשף. ג'ין רודנברי עם "מסע בן כוכבים" וג'ורג' לוקאס עם "מלחמת הכוכבים" (והמשכיו) עשו שני דברים — הם יצרו דימויים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי, והציבו קני מידה לכל מי שבא בעקבותיהם. היו יצירות מדע בדיוני אחרות שהצליחו — אך ההשפעה של שתי אלה היתה מרכזית ופורמטיבית. עצם ההצלחה והאיכות שלהן גרמו לשני התהליכים שהזכרתי. הפופולריות הרבה שלה הן זכו מעבר לחוגי חובבי המדע הבדיוני המקובלים, עם החותם שלא ניתן להטיל בו ספק של מדע בדיוני הטבוע בהן, הפכו אותן ל"סמל" של המד"ב בעיני הציבור הרחב, ומאז והלאה התחילו לחפש את המאפיינים החזותיים שלהן בכל יצירות המדע הבדיוני. אותה הצלחה הפכה אותן גם למודל חיקוי בעיני יוצרים אחרים. הבעיה היתה ונשארה, שחלק בלתי סביר מהחיקויים האלה התרכזו במראה, ולא בתוכן. בתמונה, ולא באמירה.

המדע הבדיוני, בעיקר כזה שמוצב בתרבות זרה או מרוחקת, דורש מעצם טבעו העלאה של דימויים חזותיים מרשימים, ולו רק בכדי להדגיש את המרחק מהמראות השגורים. האפשרויות שפותחים הטלוויזיה והקולנוע בפני היוצרים לשילוב תמונה, קול, מלל ומשחק הן אדירות. ניתן לדחוס דימויים של עמודים על גבי עמודים של כתיבה לתוך שניה של סרט. הפתיחה של מלחמת הכוכבים היא אחת הדוגמאות המדהימות ביותר לאפשרות כזו. המבט האיטי, המתמשך, לאורך גחונה של ספינת החלל העצומה הוא תמונה שבלתי אפשרי לשחזר אותה במילים. בשילוב המוזיקה הדרמטית, המדהימה, מצליח לוקאס להעביר בפתיחת הסרט מצב רוח ואווירה שהניסיון ליצור אותם בכתב היה מצריך עמודים רבים ואת המחוננים שבסופרים. בניצול נכון — זהו כלי שלא יסולא בפז בידי יוצרי המדע הבדיוני. ניצול לרעה של אותו כלי יכול להוליד אסונות. כזה הוא (בעיני לפחות) אסון התלבושות של בנות גשרית במיני סידרה שהופקה על פי "חולית" בשנים האחרונות. היוצרים לא עמדו בפיתוי ובמקום העבאיה השחורה הפשוטה שבה הלביש הרברט את בנות גשרית, הלבישו אותן במשהו מאוד מרשים אך מכוער ומגוחך להפליא. בכך טמונה סכנתו של המדיום החזותי — תלבושות בנות גשרית בספר המקורי מחזקות את האופי של המסדר ואת התפקיד שהוא משחק ביקום של חולית. חברות המסדר לבושות בפשטות, כהצהרה חזותית של המוטו שלהן "איננו קיימות אלא כדי לשרת"; אך מאחורי החזות הפשוטה והמצטנעת הזו הן מחביאות את יכולותיהן המיוחדות ואת ההשפעה הפוליטית העצומה שלהן. המשחק העדין הזה נרמס ברגל גסה על ידי יוצרי הסדרה, שהעדיפו את העיצוב הויזואלי המרשים על פני המהות שלו.

מאז שנות השישים והשבעים הלכו והשתכללו היכולות הטכניות להגשים את הפיתוי החזותי הזה. האם "תכנית תשע מהחלל החיצון" היה נראה כה מגוחך ונלעג אם לרשות אד ווד היו עומדים אמצעי עריכה דיגיטליים ושירותיהן של חברות כדוגמת Industrial Light and Magic ? רודנברי ניצל במלואן את האפשרויות שפתחו בפניו הכלים הטלוויזיוניים של זמנו כדי להעביר את המסרים שהיו חשובים לו. בפתיחה לפרקים של "מסע בין כוכבים" הוא יצר את אחד מהדימויים הכי מוכרים של מדע בדיוני — המעבר על פני הפלנטות של מערכת השמש, החוצה והרחק אל תוך מעמקי החלל, בעודו הופך בכך את הקריינות למיותרת. היה ברור שהם הולכים למקום שבו no man has gone before (או no one בגרסת התקינה-פוליטית של שנות התשעים). הניסיון ליצור "שוט" כזה אך עשר שנים קודם לכן היה מפיק דימוי חזותי עלוב בהרבה. כל זאת, בעודנו זוכרים שמדובר כאן בסדרת טלוויזיה שלא עמדו לרשותה תקציבים בסדרי הגודל ההוליבודיים. עם השתכללות האמצעים הטכנולוגיים וירידת עלות השימוש בהם, האפשרויות שנפתחו בפני יוצרי המדע הבדיוני הלכו והתרבו. הלחץ הכלכלי (המניע בסופו של דבר את התעשייה) אילץ אותם לנצל אמצעים אלה וליצור מראות יותר ויותר גרנדיוזיים. כדי להרוויח כסף היה עליהם לפתות את הציבור בהבטחות לספינות חלל גדולות יותר, חייזרים מגעילים יותר ופיצוצים מרשימים יותר מבעבר. אחרת הצופים פשוט לא יבואו לסרט.

ההשקעה בצד הויזואלי באה, לעתים קרובות מדי, על חשבון הצד העלילתי, הסיפורי והתוכני של הסרטים וסדרות הטלוויזיה. דוגמא בולטת לתופעה זו היא הסרט "היום השלישי" שיצא לפני כמה שנים. גם אם נקבל את ההנחה שמניעיהם של החיזרים לכבוש את כדור הארץ ולהשמיד את האנושות אינם מעניינו של הסרט (ואולי אפילו אינם יכולים להיות מובנים על ידינו), הסרט סובל מפגמים לוגיים קטלניים. החל מהאבסורד של שיתוק מחשבי החיזרים על-ידי וירוס מחשבים מעשה ידי אדם, וכלה בקלות התפעול של ספינות הקרב החיזריות על-ידי בני-אדם. בעיות דומות יש גם ב"אלמנט החמישי" המרהיב אך חסר התוכן ובאין-ספור סרטים אחרים. אפילו סרטים שיש מאחוריהם יותר מחשבה הם בעייתיים לעתים. פרקי "הנוסע השמיני" הם סרטים שהסיפורים שלהם (של חלקם לפחות) כתובים היטב ויש בהם דיונים מעניינים בנושאים מהותיים, אך בעיני הם תמיד סבלו מבעיה עיקרית אחת: אין בסרטים אלה שום מרכיב שיסביר את התפתחותם של החייזרים. אילו תנאים יכלו ליצור יצור שבעורקיו זורמת חומצה, ויש לו פה קטן המגיח מתוך הפה הראשי שלו ומשתלח החוצה? יצירת מדע בדיוני רצינית חייבת להתייחס לנושא זה, ולו ברמז. דווקא מכיוון שאלה סרטים שהושקעה בעלילה שלהם מחשבה, הדבר מפריע לי אפילו יותר. את "היום השלישי" אפשר לתייק במגרה של סרטי פעולה טהורים — שעתיים של אקשן משעשע פחות או יותר, אבל סרטי "הנוסע השמיני" (חלקם) הם הרבה יותר מזה, ולכן הבעייתיות בהם מפריעה לי יותר.

הבעייתיות האמיתית של צרור הדימויים הנפוץ הזה היא במסקנה הנרמזת ממנו, ולעתים אפילו נאמרת בפה מלא, לגבי הז'אנר כולו. אנשים רבים שכל ההיכרות שלהם עם המדע הבדיוני מסתכמת בדימויים פופולריים אלה נוטים לראותו כמשהו "לא רציני" שאין שום סיבה להתייחס אליו, אם בכלל, כמשהו שהוא יותר מבידור גרידא. זוהי גישה שגויה, שגורמת לי אישית לכעס ואכזבה בכל פעם מחדש. הרי למדע הבדיוני יש יכולת למלא תפקיד השמור לספרות, ולאמנות בכלל, בצורה יוצאת דופן.

מהי בעצם 'אמנות' ומהם תפקידיה? אין לי פתרון מוחלט לשאלה זו, אך ביכולתי להציג את נקודת המבט האישית שלי בנושא. לצורך העניין, שלושה אלמנטים חייבים להתקיים כדי שאמנות תוכל להתקיים: אובייקט (היצירה), יוצר ומתבונן. יתר על כן — היוצר והמתבונן צריכים שניהם להגדיר את היצירה כיצירת אמנות, אחרת היא נשארת בגדר אובייקט ככל אובייקט אחר — כמו המקלדת שעליה אני מקליד מלים אלה או המסך שעליו הן מופיעות. בכל תחום של יצירה — ספרות, קולנוע, מוזיקה ואחרים — יכולות להיות יצירות שאינן בגדר יצירות אמנות לפי הגדרה זו, אלא הן יצירות של בידור לשמו. הן אינן מתיימרות לתפקד כיצירות אמנות אלא כאובייקטים לבידור בלבד, וככאלה יש להן מקום משל עצמן.

האלמנט החיוני, לדעתי, כדי להגיע להבחנה בין יצירות אמנות ליצירות בידור היא ההכרה שביצירה יש אמירה מסוימת שניתנת לפענוח על ידי הצופה, ושחורגת מגדר הבידור לשמו. בכתבה של התוכנית "ששים דקות" ששודרה לפני מספר שנים ועסקה באמנות מודרנית, עמד המנחה ליד ערימה של סוכריות שהניח אחד האמנים בפינת אולם במוזיאון ודן ביצירה זו. בעיניי, אין זו יצירת אמנות, מכיוון שאין בה אמירה, או לפחות לא כזו שאני מסוגל לפענח. כמובן, טבעו החזותי של המדיום הטלוויזיוני/קולנועי מטה לכיוון האמירה האסתטית והויזואלית, אך מדיום זה גם מאפשר שילוב של אמירה כזו עם אמירות נוספות, מוחשיות יותר. ליצירות האמנות יש פוטנציאל ייחודי. מכיוון שהן מהוות כלי להעברת מסר, הן יכולות לשמש (ולעתים קרובות משמשות) לפרשנות של החברה שבה הן נוצרו ולתגובה לתופעות שונות בחברה הזו.

בתפקיד זה יצירה בתחום המדע הבדיוני יכולה להיות כלי יעיל מאין כמותו. כותבי המדע הבדיוני הטובים באמת לטעמי, משתמשים באפשרות שלהם לתאר עולמות וחברות שונים כדי להאיר את הבעיות והנושאים הרגישים של העולם שלנו. רובינסון, בסיפורו "פילים עגומים" טוען שבסופו של דבר המדע הבדיוני ימצה, או שכבר מיצה זה מכבר, את כל הרעיונות המקוריים שלו, החצובים מתוך מה שנראה כמו "עתיד אין-סופי". אני חושב שהוא טועה. היכולת והצורך שלנו להציב מראה בפני עצמנו ובפני החברה שאנו חיים בה היא נצחית. תמיד נמצא דרכים שונות לעוות את המראה הזו, לפתל אותה כך שתציב בפנינו פנים חדשים. השינויים המתמידים בחברה שבה אנו חיים והסוגיות החדשות המטרידות אותנו מעשור לעשור ומשנה לשנה יהוו מניע לבחון שוב ושוב חברה משתנה זו. הם גם יהוו רקע חדש לבחינת בעיות ישנות. המדע הבדיוני הוא כלי יעיל מאין כמותו לבחינה זו. הוא מאפשר לנו להציב מוסכמות ומושגים מובנים מאליהם במסגרת חדשה ושונה, ובכך להאיר אותם באור שונה שיכול להביא לתובנות חדשות.

הפרטים הטכניים של העתיד המתואר בסיפורי מדע בדיוני הם שוליים. אם ניקח דוגמא מתוך ספר קלאסי — הנושאים האמיתיים שבהם עוסק היינלין ב"עריצה היא הלבנה" אינם עתיד ההתיישבות על הירח והטכנולוגיה של התיישבות זו. הוא עוסק במגוון נושאים רחב הרבה יותר — פוליטיקה, יחסי האדם והמדינה, מבני משפחה אפשריים, גזענות, החובות הבסיסיים בין אדם לחברו ועוד. אלה הם נושאים נצחיים. אלה הם גם נושאים מורכבים הדורשים טיפול עדין, שהולך לרוב לאיבוד בקולנוע ובטלוויזיה ובדימוי רחב ההיקף של הז'אנר שמדיה אלה יוצרים. דוגמא קיצונית במיוחד לסירוס הכח הפרשני של ז'אנר זה הוא העיבוד הקולנועי הברוטלי והעלוב לספרו של היינלין "לוחמי החלל". מספר שבו עלילת האקשן שימשה כוו לתלות עליו שאלות של אתיקה ופילוסופיה מדינית, נותרו בסרט רק על הפיצוצים והחייזרים, כשלאלה נוסף קשקוש רומנטי המשלב את כל הגרוע שבקולנוע ההוליוודי.

יש יצירות מדע בדיוני המסוגלות לטפל בנושאים מהותיים של החברה שלנו, נושאים שאנו רואים סביבנו מדי יום. אפשר להתווכח אם הסיטקום הטלוויזיוני "מפגשים מהסוג האישי" הוא מדע בדיוני או לא. מכיוון שיש בו חייזרים (בדמות אנוש) ומכיוון שאני מאוד אוהב אותו, אני מסווג אותו ככזה לפחות חלקית ואשתמש בה להדגמת דברי. מדובר בארבעה חייזרים שלבשו דמויות אנוש כדי לחקור את כדור הארץ. כל מה שאנו מקבלים כמובן מאליו וטבעי, מכיוון שגדלנו אתו, הוא לגביהם תגלית מפתיעה ומוזרה. זה משמש את יוצרי הסדרה כדי להתבונן בתופעות-היום יומיות ביותר מזווית שונה ולהאיר אותן באור חדש ושונה. בעיקרה, התכנית היא קומדית מצבים המיועדת להצחיק, כך שאין לצפות בה לדיונים מעמיקים מדי, אך גם כך היא מספקת התבוננות שונה על דברים שלמדנו לקבל כמובנים מאליהם בחברה שלנו (או ליתר דיוק – בזו האמריקנית).

אך הדימוי שהושלט על המדע הבדיוני בקרב ה"הדיוטות", מי שאינם קוראים וצופים קבועים של התחום, מורכב מתערובת של תמונות טכנולוגיות וחזותיות מוקצנות. התכיפות של דימויים אלה, הדומיננטיות שלהם והאקסטרווגנטיות שלהם, פוגמים ביכולתם של יוצרים לבנות במדיום הקולנועי והטלוויזיוני יצירות בעלות ערך; כאלה שיש בהן דיון מעמיק בשאלות מהותיות. אף אחד לא ירצה להקרין או לשדר אותן. תהליך זה עלול להפוך לתהליך המנציח את עצמו, על ידי ניתוק המדיום מהחובבים ומהיוצרים הבקיאים בז'אנר והמסוגלים ומעוניינים לטפל בו לעומק. כל זאת, מתוך סלידה מהדימוי שנוצר למדע הבדיוני כפי שהוא מצטייר בהם. אחד מהמשתתפים בפורום מדע בדיוני של אורט הציג את עצמו בפעם הראשונה שבה כתב בפורום ואמר כך "אני חובב גדול של מד"ב כתוב… חובב קטן של מד"ב קולנועי ולא-חובב-בכלל של מד"ב טלוויזיוני". אם זוהי ההרגשה בקרב חובבי מדע בדיוני, הם עלולים להפנות עורף לקולנוע ולטלוויזיה, ולהשאיר אותם בידיהם של מי שאינם בקיאים בתחום, אשר לא יעשו צדק עם יצירות מדע בדיוני שהם מעבדים לקולנוע ולטלוויזיה. הם, בתורם, ייצרו על פי הדפוסים (הקלוקלים) שהם מכירים, מה שירחיק חובבים וכו', וכו'.

אין במה שאמרתי כדי לשלול את קיומן של יצירות מדע בדיוני קולנועיות וטלוויזיוניות משמעותיות ובעלות עומק. עדיין נעשות יצירות כאלה, אך התהליך המסתמן מדאיג לדעתי. אנו עלולים להיקלע למצב שבו ביצירות המכוונות לקהל הרחב הדימוי ישליט את עצמו על התוכן ויעלים אותו לחלוטין. לחובבים אין מה לדאוג, כותבים מוכשרים העוסקים בנושאים מעניינים עדיין ממשיכים ליצור, אך עתידו של הדימוי הכללי של המדע הבדיוני נראה לי עגום למדי.