האימפריה השניה \ פול קארני
מאת המערכת
פרולוג
מוט ההגה המאולתר חמק מידיהם וחבט בצלעותיהם. בשיניים חשוקות הצמיד אותו הוקווד בכוח לחזהו החבול, כפי שעשו היֶתר, ומחשבותיו התמלאו בקללות מרות – זעם חסר אונים שגידף את הרוח, את הספינה, את הים עצמו ואת העולם רחב הידיים והאדיש שלרוחבו דהרו במרוצה מטורפת.
הרוח שינתה את כיוונה – הוא הרגיש כיצד היא דוקרת את אוזנו הימנית, רווּיה גשם צונן. הוא ריפה את לסתותיו לרגע וצרח כדי להתגבר על שאונה של הסופה.
"תחזקו את האַסְקָריות – היא מסתובבת. תחַזקו אותן לאסקריה הראשית, שהשד ייקח אתכם!"
על הסיפון שְטוּף הגלים הופיעו גברים נוספים, מגיחים ממקומות המחבוא שלהם וחוצים ברגליים כושלות את מותניה המיטלטלים של הקאראק. הם לבשו סחבות, וכמה מהם נראו כאילו היו פעם חיילים, מפני ששרידי מדי צבא התנופפו סביב גופם. הם היו מגושמים ומסורבלים ברסס האוקיינוס העז, ונראו כמי שאמורים לשכב במיטת חולייָם ולא להתרוצץ על סיפון ספינה המזדעזעת בסופה.
ממעמקי הספינה המיטלטלת בקעה שאגה נוראה ונוהמת, שגברה על הקקופוניה הפרועה של הרוח ושל הגלים הזועמים ושל החֵיבל הנאנק, כאילו חיית פרא אדירה וכלואה מכַלה את זדונה בָּעולם. האנשים שעמדו על הסיפון פסקו לרגע מטיפול בחיבל הספוּג, וכמה מהם התוו את סימן הקדוש. אימה מזוקקת הבליחה לרגע מבעד לתשישות שעמעמה את עיניהם. אחר כך שבו לעבודתם. האנשים בחרטום חשו כיצד משיכות מוט ההגה מתמתנות כאשר האסקריות סוּבבו על-פי כיוון הרוח המִשתנה. האסקריות פנו עכשיו משמאל הספינה לכיוון הירכתיים, והקאראק פילחה את המים כסוס המפלס לו דרך בשלג עמוק. היא הפליגה מכוחו של מפרש ראשי אחד מצומצם ותוּ לא. הקרעים שנותרו משאר מפרשיה התנופפו מן האסקריות, ובמקום שבו עמד פעם התורן האחורי ניצב כעת רק גדם מבוקע שבְּלויי תכריכים התנופפו סביבו כפקעות חוטים שחורות.
כבר לא כל-כך רחוק, חשב הוקווד ופנה אל שלושת רעיו.
"יהיה קל יותר להשתלט עליה כשהרוח תהיה צדדית". הוא נאלץ לצעוק כדי לגבור על שאון הסופה. "אבל תשמרו על הכיוון שלה. אם הרוח תתחזק נצטרך לברוח ממנה ואז כל הניווט ילך לעזאזל".
אחד מהאנשים שעמדו איתו ליד הגה הספינה היה אדם גבוה, רזה וחיוור פנים, שצלקת נוראה שיסעה את מצחו ואת אחת מרקותיו. קרעיהם של בגדי רכיבה שחורים דבקו לגבו.
"כולנו הלכנו לעזאזל כבר מזמן, הוקווד, עם המיזם שלנו. מוטב לוותר ולתת לה לטבוע עם השיקוץ הזה שכבול בסַפְנָה שלה".
"הוא חבר שלי, מוראד", סינן הוקווד לעברו. "וכמעט הגענו הביתה".
"כמעט הגענו הביתה, בחייך! ומה תעשה איתו כשנגיע הביתה? תהפוך אותו לכלב שמירה?"
"הוא הציל את החיים שלנו–"
"רק מפני שהוא משתף פעולה עם המפלצות האלה במערב".
"– והמורה שלו, גולופין, יוכל לרפא אותו".
"אנחנו צריכים לזרוק אותו לים".
"אם תעשה את זה, תצטרך לנווט בעצמך את הספינה המחורבנת הזאת. ואז נראה לאן תגיע איתה".
שני הגברים לטשו זה בזה מבטי שנאה גלויה, והוקווד הסתובב והשעין את כובד משקלו על ההגה הרוטט עם שאר האנשים, כדי שהקאראק תמשיך להפליג מזרחה. הביתה.
ובספנה שמתחתיהם ייללה חיית הפרא במקהלה עם הסופה.
26 בחודש מידֶריאלוֹן, שנת הקדוש 522.
רוח צפון-צפון-מערבית, גבּית. גלים גבוהים. מסלול דרום-דרום-מזרח עם מפרש ראשי מצומצם, לפני הרוח. מטר מים בתחתית, המשאבות בקושי עומדות בקצב.
הוקווד הפסיק לכתוב. ברכיו נתמכו בשולחן כבד שהיה מחובר לאמצע רצפת תא הירכתיים, וקסת הדיו הייתה לפותה באגרופו השמאלי, ובכל זאת היה צריך להתאמץ כדי לא לעוף מכיסאו. הים היה סוער, הקאראק התנודדה בגלל מחסור בזיבּורית מייצבת, והמים בספנה התנועעו עם כל טלטול. לפחות חסרונו של התורן האחורי מורגש פחות כשרוח גבית נושבת.
טלטוליה של הספינה נחלשו מעט, והוא שב לכתוב.
מתוך מאתיים שישים ושש נפשות שיצאו מנמל אברוסיו לפני שבעה חודשים וחצי, נותרו רק שמונה-עשרה. גארוֹלְבוֹ המסכן נסחף לים במשמרת השנייה, ירחם אלוהים על נשמתו.
הוקווד עצר לרגע וטלטל את ראשו בצער. האיש ניצל מהטֶבח במערב, שרד את כל הזוועות, ואז טבע כשחוף מולדתו כמעט נראה באופק.
אנחנו מפליגים שלושה חודשים כמעט, ובאומדן גס אני מעריך שגמאנו אלף וחמש מאות פרסאות מזרחה, אף שהִצְפַּנו בחזרה כמחצית המרחק הזה. אבל הרוחות הדרומיות הכזיבו אותנו עכשיו, והרוח שוב מסיטה אותנו ממסלולנו. על-פי המכשירים, הגענו לקו הרוחב של גַבּריון. רק אם הרוח תמשיך לשנות את כיוונה, נצליח ל%D
"ידי האל", אמר הוקווד בשקט. מי מלח טפטפו מזקנו על היומן המרופט והוא הספיג אותם בחופזה. מי ים שהגיעו עד קרסוליו שכשכו בתא שלו כמו בכל תא אחר בסיפון. כל נוסעי הספינה שכחו מזמן את תחושת היובש והשובע; שיניהם של כמה מהם התחילו להתנדנד ולהירקב, וצלקות שהגלידו לפני עשר שנים התחילו פתאום להפריש מוגלה: תסמיני הצפדינה.
איך הגיעו למצב כזה? מה טרף את השייטת הקטנה, הגאה והמאוישת היטב שלהם? אך הוא ידע את התשובה, כמובן, ידע טוב מכפי שרצה לדעת. היא הדבר המדיר שינה מעיניו במשמרת הלילה אף שגופו המותש כמֵהַּ לשִכחה. היא הנוהמת ושואגת בסַפנת העיט האומללה שלו. היא המשתוללת בעוויתות סיוטיו של מוראד.
הוא פָּקק את קסת הדיו וגלגל את יומן המסע בשכבות העור האטום למים. על השולחן מולו נח נאד יין ריק למחצה. הוא תלה אותו סביב צווארו ואחר כך דידה ובוסס אל דלתו של התא המיטלטל, מתחת לחציץ המרוחק, ופסע מעל מפתן הסופה אל היַרדָה שמאחוריו. גם בירדה, כמו בכל שאר תאי הספינה, שרר חושך. נותרו להם נרות ספורים ורק כחצי ליטר או ליטר של שמן לעששיות הסערה. עששית כזאת התנודדה על וו בירדה, והוקווד הוריד אותה מהוו והתחיל ללכת אל הכַּווה המובילה אל הספנה. הוא נעצר בהיסוס בעוד הספינה מיטלטלת ונאנקת ומי הים משכשכים סביב קרסוליו, ואז קילל בקול והתחיל לפתוח את דלת הכווה. הוא הניף את הדלת, חשף את החור הפעור וירד בזהירות בסולם המוביל אל האפלה שתחתיו.
למרגלות הסולם נדחק לפינה ופשפש בחשכה, מחפש את הצוֹר והפלדה שהיו מאוחסנים בתא התחתון של עששית הסערה. רגעים כאובים ומטריפים של התזת ניצוץ אחר ניצוץ, עד שאחד הצית את הפתילה ספוגת השמן של העששית. הוקווד החזיר למקומה את הזכוכית העבה שהגנה על הלהבה והעמיד אותה בשלולית של אור צהוב.
הספנה הייתה ריקה באופן מפחיד ממש והכילה רק תריסר חביות של בשר מומלח נרקב ומים מבחילים, שהיו שארית אספקתו של הצוות. מים חדרו מכל סדק, וקולה של העיט האומללה והמעונה שלו היה כסימפוניית אנקות ואנחות מיוסרת, בעוד הים גועש כמו חיית פרא מעבר לדופן הדואבת. הוא השעין את ידו וחש ברטיטות הספינה המתאמצת לחצות את גלי הסערה שסביבה. קרעי החבלים הישנים המשמשים לאיטום הספינה צפו במים סביב רגליו. תפרי הספינה החלו להיפער. לא פלא שמפעילי המשאבה אינם מצליחים לרוקן את המים. הספינה גוססת.
מתחתיו נשמעה יללה חייתית שהתחרתה אפילו בשאגה הרועמת של הרוח. הוקווד נרתע ואז כשל קדימה אל כווה אחרת, שהובילה אל התא התחתון של הספינה – השיפולַיים.
השיפוליים הצחינו. הזיבורית של העיט לא הוחלפה זמן רב, והחום הטרופי של היבשת המערבית שיווה לה צחנה חריפה במיוחד. אבל לא רק הזיבורית הצחינה. בתא עמד ריח נוסף. הוקווד נזכר במכלאות החיות של קרקסים נודדים – סירחון מוּשׁקי של חיות אדירות. הוא נעצר בלב הולם, ואז הכריח את עצמו לפסוע קדימה, כפוף תחת הקורות הנמוכות. העששית התנדנדה ויצרה ערבוביה כאוטית של אור וצל ונוזל משכשך. המים הגיעו עד ברכיו.
משהו לפניו נע בצחנה הנוזלית של השיפוליים. קרקוש מתכת מתחככת במתכת. היצור ראה אותו והפסיק להיאבק. שתי עיניים צהובות זהרו בחשכה. הוקווד נעצר במרחק סנטימטרים בלבד מהיצור השרוע, שהיה כבול ממש לשִדרית הקאראק.
חיית הפרא מצמצה, ואז למרבה הזוועה, בקע מזרבוביתה החייתית קול מוכר.
"קברניט, כמה נחמד מצדך לבוא לבקר אותי".
פיו של הוקווד היה יבש כמֶלח. "שלום, ברדולין", הוא אמר.
"באת לוודא שהחיה עוד במאורה שלה?"
"אפשר לומר".
"אנחנו עומדים לשקוע?"
"עוד לא – לא כרגע".
הזאב האדיר חשף את ניביו בהבעה שאולי הייתה חיוך. "אם כך, אנחנו צריכים להיות אסירי תודה".
"כמה זמן תישאר ככה?"
"אני לא יודע. אני מתחיל להשתלט על זה. הבוקר – זה היה בוקר? אי אפשר לדעת כאן למטה – נשארתי אנושי במשך חצי משמרת. שעתיים שלמות". נהמה עמוקה בקעה מגרונה של חיית הפרא, נהמה הדומה ליללה. "למה אתה לא מרשה למוראד להרוג אותי, בשם אלוהים?"
"מוראד משוגע. אתה לא, למרות – למרות הדבר הזה שקרה לך. היינו ידידים, ברדולין. הצלת את חיי. כשנחזור להֶבּריון, אקח אותך למורה שלך גולופין. הוא ירפא אותך". אפילו הוקווד עצמו חש שמילותיו נבובות. הוא אמר אותן פעמים רבות מדי.
"אני לא חושב שהוא יצליח. השינוי האפל חשׂוך מרפא".
"עוד נראה", אמר הוקווד בעקשנות. הוא הבחין בגושי בשר מלוח שצפו במים המטונפים שמילאו את השוליים. "אתה לא יכול לאכול?"
"אני מתאווה לבשר טרי יותר. חיית הפרא רוצה דם. אין לי שליטה בזה".
"אתה צמא?"
"אלוהים, כמה שאני צמא".
"בסדר". הוקווד הוריד את נאד היין מצווארו, חלץ את הפקק ותלה את המנורה על וו שבלט מגוף הספינה. הוא ספק זחל ספק הלך קדימה והתאמץ לכבוש את הבחילה שגאתה בגרונו בשל הצחנה שאפפה אותו. החום שהחיה הפיצה היה לא טבעי, לא נורמלי. הוא אילץ את עצמו להתקרב אל היצור, וכאשר ראשו הוטל לאחור, קירב הוקווד את פתחו של נאד היין אל זרבוביתו והשקה אותו. לשונו השחורה של היצור ליקקה כל טיפת לחות.
"תודה רבה, הוקווד", אמר הזאב. "עכשיו בוא ננסה משהו".
האוויר הבהב, ופתאום קרה משהו שעיניו של הוקווד לא הצליחו לעקוב אחריו. פרוותו השחורה של היצור נעלמה, ובתוך שניות כרע מולו ברדולין, עירום ומזוקן. גופו היה מכוסה בפצעי מי מלח.
"טוב שחזרת", אמר הוקווד בחיוך קלוש.
"כך אני מרגיש יותר גרוע. אני חלש יותר. בשם אלוהים, הוקווד, תביא לכאן קצת ברזל. שריטה אחת ואני אזכה למנוחה".
"לא". ברדולין היה כבול היטב בשלשלאות עשויות ארד, שבגלגולן הקודם היו אחד מתותחי הספינה. היציקה הייתה גסה, ושולי האזיקים קרצפו את קרסוליו ואת מפרקי ידיו לעיסה מדממת, אולם בכל פעם שלבש ופשט את דמות החיה, החלימו קצת הפצעים. הוקווד ידע שברדולין מתענה עינוי בלתי פוסק, אבל לא הייתה שום דרך אחרת לכבול את הזאב בכל פעם שהגיח.
"אני מצטער, ברדולין… הוא חזר?"
"כן. הוא מופיע במשמרות הלילה ויושב איפה שאתה עומד עכשיו. הוא אומר שאני שלו – שאהיה יד ימינו ביום מן הימים. והוקווד, מתברר לי שאני מקשיב לו, מאמין לו".
"תילחם בזה. אל תשכח מי אתה. אל תיתן למנוול לנצח".
"כמה זמן זה עוד יארך? כמה עוד נשאר לנו להפליג?"
"זה כבר לא רחוק. עוד שבוע עד עשרה ימים. עם רוח גבית זה יארך אפילו פחות. זאת סופה חולפת – היא תיגמר בתוך זמן קצר".
"אני לא בטוח שאוכל להחזיק מעמד. זה מכרסם את המוח שלי כמו רימה… תתרחק, זה חוזר. הו, אלוהים אדירים-–"
ברדולין צרח וגופו התקפל והשתולל בשלשלאות שריסנו אותו. פניו כמו התפוצצו החוצה. הצווחה הפכה לנהמה חייתית של זעם וכאב. לנגד עיניו המבועתות של הוקווד התכופף גופו של ברדולין וגדל, חורק בקול מחליא. עורו הצמיח פרווה, ושתי אוזניים דמויות קרן בצבצו מגולגולתו. הזאב חזר. הוא יילל בכאב ומשך את השלשלאות האוסרות אותו. הוקווד התרחק, מזועזע.
"הרוג אותי – הרוג אותי ותן לי שלווה!" זעק הזאב והמילים נבלעו בשאגה מטורפת. הוקווד לקח את עששית הסערה, נסוג בזוהמת השיפוליים והותיר את ברדולין בחשכת בטן הספינה להילחם לבדו בקרב על נשמתו.
איזה מין אלוהים מתיר לתועבות שכאלה להתקיים בעולם שיצר? איזה מין אדם ממיט אותן על אדם אחר?
מחשבתו נמשכה בעל כורחה בחזרה אל ג'ונגל הירקן, המקום הנורא שבו שררו כשפים וטבח. היבשת המערבית. הם רצו לתבוע לעצמם עולם חדש, וסופם שהם נמלטים על נפשותיהם. הוא זכר כל שעה שטופת אימה ומחניקה. כל פרט ופרט היה חרוט בזיכרונו היטב ולנצח וכעת, בגווייתה טרופת הגלים של ספינתו הגאה לשעבר, הם עלו שוב בעיני רוחו.
חלק ראשון – שובו של הימאי
1
הם קרטעו למרחק של קילומטר או שניים מהאוויר רווּי האפר שלמרגלות הר אוּנְדָבֵּיין. הם קרסו זה על זה כמו בית קלפים שבנה ילד, ומה שנותר מעוז רוחם התכלה עד תום. חזותיהם היו כאילו צרים מכדי לשאוף את הלחות הסמיכה של האוויר האופף אותם. הם היו שרועים על קרקע הג'ונגל הדביקה והאפלולית בשעה שחיות וציפורים נסתרות למחצה נהמו וצווחו מן העצים שמעליהם, כאילו הארץ כולה בזה להם על כישלונם. הם התנשמו בכבדות, הזיעה זלגה על פניהם והחרקים ריחפו כענן מול עיניהם.
הוקווד התאושש ראשון. הוא לא נפצע כמו מוראד, ולא היה מטושטש כמו ברדולין. הוא הזדקף לישיבה על הרקבובית המצחינה ועולם הטפילים המתקיים בתוכה, וכבש את פניו בידיו. לרגע ייחל למות ולהיפטר מהכול. שבעה-עשר יצאו מפורט אַבֵּלֵיוּס לפני עשרים וארבעה יום. עכשיו נותרו רק הוא ושני רעיו. העולם הירוק הזה היה למעלה מכוחותיהם של בני תמותה, מלבד אותם בני תמותה שהיו גם קריקטורה רצחנית כמו אלה ששכנו בתוך ההר. הוא טלטל את ראשו כשנזכר בטבח שהתחולל שם. אנשים שעורם נפשט כאילו היו שפנים, שנקרעו לגזרים, שמעיהם רוטשו, שקרביהם נמחצו והתערבבו בזהב הגנוב, ראשו של מָסוּדי המוטל על השביל, מבריק ושחור, ואור הירח משתקף בעיניו המתות.
הוקווד קם במאמץ על רגליו. ראשו של ברדולין היה טמון בין ברכיו, ומוראד היה שרוע על גבו כמו פגר. פִצעוֹ הנורא נפער עד שחשף את עצמות הגולגולת שלו.
"בואו. אנחנו חייבים להתרחק מכאן. אחרת הם יתפסו אותנו".
"הם לא רוצים לתפוס אותנו. מוראד צדק". זה היה ברדולין. הוא לא הרים את ראשו, אבל קולו היה ברור, אם כי צרוד מיגוֹן.
"אנחנו לא בטוחים בזה", התיז הוקווד.
"אני בטוח".
מוראד פקח את עיניו. "מה אמרתי לך, קפטן? מצא מין את מינו". הוא צחקק צחקוק מחריד. "איזה שוטים היינו אנחנו, המלחים והחיילים המסכנים, שהשטנו קהל של מכשפות ומכשפים אל אדוניהם. אף שׂערה מראשו של ברדולין היקר שלנו לא תיפול – לא מהראש שלו. הם שולחים אותו בחזרה אל אחָיו ואתה האיש שאמור להשיט אותו. בעצם, היחיד שברח באמת הוא אני. אבל לאן ברחתי?"
הוא התיישב והתנועה הֵגירה מהפצע שטף מבעבע וכהה של דם. הזבובים כבר הקיפו אותו בענן שחור. "אה, כן, נגאלנו. הג'ונגל המבורך. ואנחנו בסך הכול במרחק של כמה עשרות פרסאות מהחוף. תרים ידיים, הוקווד". הוא נשכב באנקה ועצם את עיניו.
הוקווד המשיך לעמוד. "אולי אתה צודק. אבל אני, עוד יש לי ספינה – או לפחות הייתה לי – ואני מתכוון לעזוב את הארץ המקוללת הזאת ולחזור לים. הֶבּריון החדשה, לא פחות! אם נשאר לך איזשהו שמץ של חובה בתוך ביצת הרחמים העצמיים הזאת שאתה מתפלש בתוכה, מוראד, אתה בטח מבין שאנחנו חייבים לחזור הביתה, ולוּ רק כדי להזהיר אותם. אתה חייל ובן אצילים. אתה עוד מבין את מושג החובה, לא?"
העיניים שטופות הדם נפקחו שוב. "שלא תעז להטיף לי, קפטן. מי אתה? בסך הכול משהו שנשטף לביוב הגַבְּריוֹני!"
הוקווד חייך. "מוראד, עכשיו אני לורד הביוב, או ששכחת שבמו ידיך הענקת לי תואר אצולה, כשהכרזת על עצמך השליט של כל זה –" הוא פרש את ידיו כדי לכלול את העצים העתיקים, את הג'ונגל הסואן המקיף אותם. צחוק מריר נקרש בגרונו. "תזיז כבר את התחת האציל שלך. אנחנו צריכים למצוא מים. ברדולין, תעזור לי ותפסיק להסתובב עם הראש באדמה כאילו השמים נפלו עלינו".
למרבה ההפתעה, הם צייתו לו.
הם חנו באותו לילה במרחק של תשעה קילומטרים מההר, על גדת נחל. אחרי שהוקווד דרבן את ברדולין בקשיחות לאסוף עצי הסקה ועלים למצע, הוא התיישב ליד מוראד ובדק את פצעיו של האציל. כל הפצעים היו פעורים וקרועים במידת-מה, אבל הפציעה המרשימה בראשו של מוראד הייתה אחד מהפצעים המכוערים ביותר שהוקווד ראה מימיו. הקרקפת נתלשה מהגולגולת והקרע השתלשל בחופשיות ליד אוזנו השמאלית.
"יש לי מחט מלחים טובה וקצת חוט בשקיק", הוא אמר למוראד. "זה לא יֵצא יפה, אבל אני חושב שאני יכול להטליא אותך. וזה בטח ישרוף".
"אין ספק", המהם האציל כמעט בסגנונו הישן. "תתחיל כל עוד יש אור".
"יש רימות בבשר. אני אוציא אותן לפני שאני מתחיל".
"לא! תשאיר אותן. ראיתי כמה אנשים שנפצעו יותר קשה והבשר שלהם נרקב בגלל מחסור ברימות טובות. תסגור אותן בפנים, הוקווד. הן יאכלו את הבשר המת".
"אלוהים אדירים, מוראד!"
"קדימה. אם אתה כבר מתעקש שאנחנו צריכים לשרוד, אז בוא נעשה מה שצריך כדי להצליח בזה. איפה המכשף הארור הזה? אולי הוא יכול להביא קצת תועלת ולִקסוֹם לנו פה איזו תחבושת".
ברדולין הופיע מן האפלולית, נושא בזרועותיו ערמת עצים למדורה. "הוא הרג את המקורב שלי", הוא אמר. "הדְווֶמר בתוכי נפגע. הוא הרג את המקורב שלי, הוקווד".
"מי?"
"ארוּאן. המנהיג שלהם". הוא שמט את העצים שנשא כאילו שרפו את זרועותיו. עיניו היו מתות כמו צִפחה מיובשת. "אבל אני יכול להעיף מבט אם אתה רוצה. אולי אוכל לעזור".
"תתרחק ממני!" צעק מוראד ונרתע מהמג. "מנוול רצחני שכמותך. אילו הייתי בריא הייתי שובר לך את הגולגולת. אתה שיתפת איתם פעולה מההתחלה".
"ברדולין, רק תנסה להדליק מדורה", הוקווד אמר בלאות. "אני אתפור אותו לבד. נדבר אחר כך".
צליל נעיצת המחט בעורו של מוראד ובסחוס שלו היה רם כל-כך עד שהוקווד התכווץ בכל תפר, אבל האציל לא הוציא אפילו צליל במשך כל הניתוח האכזרי, ורק רעד מדי פעם כמו סוס שמנסה להיפטר מזבוב טורדני. כשסיים הימאי את התפירה כמעט לא נשאר אור יום, והמדורה של ברדולין הייתה כתם של זוהר צהוב על קרקע הג'ונגל השחורה. הוקווד בחן את מעשה ידיו במבט ביקורתי.
"טוב, מה שבטוח זה שאתה לא יותר יפה מכפי שהיית", הוא אמר לבסוף.
מוראד שלח לעברו את חיוך הפגר שלו. החוט זִגזֵג על רקתו כמו טור של נמלים צועדות, והיה אפשר לראות את הרימות המתפתלות מתחת לעור.
הם שתו מים מהנחל ונשכבו על ענפי השיחים שברדולין אסף והכין מהם מצע, והחשכה שאפפה אותם העמיקה עד שהפכה מוחלטת. החרקים זללו מהם בלי הפסקה, אבל הם היו עייפים כל-כך עד שלא היה אכפת להם וקיבותיהם היו חתומות. הוקווד צבט את עצמו כדי להתעורר.
"אתם חושבים שהם באמת נתנו לנו לברוח? או שהם מחכים ללילה כדי להתנפל עלינו?"
"הם היו יכולים להתנפל עלינו כבר חמישים פעם", אמר מוראד בשקט. "אנחנו לא בדיוק מהירים וגם לא ממש זהירים. לא, אין לי מושג מה זה שווה, אבל אנחנו חופשיים. אולי הם מתכוונים לתת לג'ונגל לחסל אותנו. אולי הם לא מסוגלים להביא את עצמם לחסל מכשף אחר או שיש סיבה אחרת לכך שאנחנו עוד חיים. תשאל את המכשף! הוא זה שהסתגר עם המנהיג שלהם".
שניהם הביטו בברדולין. "נו?" הוקווד שאל לבסוף. "אני חושב שזכותנו לדעת. ספר לנו, ברדולין. ספר לנו בדיוק מה קרה לך".
המג לא הסיט את עיניו מהאש. שתיקה ארוכה השתררה, ושני רעיו נעצו בו מבטים יציבים.
"אני בעצמי לא לגמרי בטוח", הוא אמר לבסוף. "גוֹסָה לקח את השדון שלי לראש הפירמידה שעומדת באמצע העיר. גוסה הוא משנה צורה –"
"מה אתה אומר", מוראד נחר בבוז.
"פגשתי את המנהיג שלהם, קוראים לו ארואן. הוא אמר שלפני הרבה שנים הוא היה מג בכיר בגילדת הכשפנים של גַרְמידָלאן שבאסטראק. בתקופת האפיפיור ויליאַרְדיוּס".
מוראד קימט את מצחו. "ויליארדיוס? לא יכול להיות, הוא מת לפני יותר מארבע מאות שנה".
"אני יודע. ארואן הזה טוען שהוא כמעט בן אלמוות. זה קשור איכשהו לדוומר שיש כאן. פעם הייתה כאן במערב תרבות אדירה ומתקדמת, אבל היא נהרסה באסון טבע גדול. למגים היו כוחות שקשה אפילו לדמיין בעולם הישן. אבל היה עוד הבדל…"
"נו?" שאל מוראד בחוסר סבלנות.
"אני חושב שכולם היו משני צורה ולא רק מגים. זאת חברה שלמה של משני צורה".
"דם האלוהים", התנשם הוקווד. "חשבתי שזה בלתי אפשרי".
"גם אני חשבתי ככה. זה חסר תקדים, ובכל זאת ראינו את זה במו עינינו".
מוראד היה שקוע במחשבות. "ברדולין, אתה בטוח לגמרי?"
"תאמין לי שהלוואי שלא הייתי בטוח. אבל זה לא הכול. ארואן הזה טוען שבנורמניה כבר יש מאות סוכנים שלו שעושים כמצוותו".
"הזהב", אמר הוקווד בקול צרוד. "כתרים נורמניים. היה שם מספיק כסף כדי לשחד מלך, כדי לשכור צבא שלם".
"הוא טיפוס שאפתן, המכשף-משנה-צורה הזה שלך", אמר מוראד בבוז. "ומה בדיוק התפקיד שלך בכל הסיפור הזה, ברדולין?"
"אני לא יודע, מוראד. אני לא יודע, כה יעזור לי הקדוש המבורך".
עוד ניפגש, אני ואתה, וכאשר ניפגש תדע שאני אדונך, וגם ידידך. מילות הפרידה של ארואן נצרבו במוחו של ברדולין. הוא לא יגלה אותן לעולם, לאיש. הוא היה אדון לעצמו, ותמיד יהיה כזה למרות התועבה שאת פעולתה חש בתוכו.
"בדבר אחד אני בטוח", הוא המשיך. "הם לא מוכנים להישאר כאן, משני הצורה האלה. הם מתכוונים לחזור לנורמניה. כל מה שהם אמרו לי תומך בזה. אני מאמין שארואן מתכוון להפוך לגורם משפיע בעולם. בעצם, הוא כבר התחיל".
"אם הוא מסוגל להפוך קמאי לאדם זאב, אז אי אפשר לזלזל במה שהוא אומר", מלמל הוקווד כשנזכר במסעם מנורמניה ובאוֹרְטֶליוֹס, שזָרע אימה נוראה בכל הספינה.
"גזע של מכשפים משני צורה", אמר מוראד. "אדם שטוען שהוא בן מאות שנים. רשת של משני צורה שפרושה בכל נורמניה ומוציאה את הכסף שלו, עושה בשבילו שליחויות. הייתי אומר שאתה משוגע אילולא ראיתי את כל הדברים שראיתי ביבשת הזאת. המקום הזה הוא ממש גיהינום עלי אדמות. הוקווד צודק. אנחנו חייבים לחזור לספינה, לחזור להֶבּריון ולהודיע למלך. חייבים להזהיר את העולם הישן. נטהר את המפלצות האלה מקרבנו, ואז נחזור הנה עם צי וצבא ונמחה אותן מעל פני האדמה. הם לא עד כדי כך אימתניים – נגיעה אחת של ברזל והם מתים. בשם אלוהים, אנחנו עוד נראה מה יכולים לעשות פה חמשת אלפים ארקבוזאים הבריוניים".
להוקווד התברר שלשם שינוי הוא מסכים לגמרי עם האציל הכחוש. אבל ברדולין נראה מוטרד.
"מה הבעיה עכשיו?" הוא שאל את המכשף. "אתה לא מרוצה מהשאיפות של ארואן, נכון?"
"מובן שלא. אבל מה שהבריח אותו ואנשים מסוגו לכאן מלכתחילה היה טיהורים נגד דוומראים. הוקווד, אני יודע לאן תוביל ההצעה של מוראד. טיהור בממדים חסרי תקדים בכל רחבי היבשת נגד אנשים מסוגי. יטבחו אותם באלפיהם, את התמימים עם האשמים. אנחנו נדחף את כל המגים של נורמניה לזרועותיו של ארואן. זה בדיוק מה שהוא רוצה שנעשה. אבל בכל מקרה, לא יהיה קל לחשוף את הסוכנים שלו. הם יכולים להיות כל אדם – אפילו בני אצילים. אנחנו נרדוף את התמימים בזמן שהאשמים מרוויחים זמן".
"החיילים הפשוטים של העולם יהיו מוכנים לקחת את הסיכון", השיב לו מוראד. "לאנשים מסוגך אין עוד מקום בעולם הזה, ברדולין. הם תועבה. הסוף שלהם התחיל מזמן. זה רק יחיש את הבלתי נמנע".
"בזה אתה צודק לפחות", מלמל המכשף.
"לצד מי אתה?" שאל הוקווד את המג. ברדולין נראה כועס.
"אני לא מבין למה אתה מתכוון".
"אני מתכוון שמוראד צודק. בקרוב, ברדולין, הדוומראים שלך יילחמו באנשים הרגילים של העולם, ואתה תצטרך לסייע להשמיד אותם או להתייצב לצדם ונגדנו. לזה אני מתכוון".
"זה לא יגיע – אסור שזה יגיע – למצב כזה!" התרעם המג.
הוקווד התכוון לענות, אבל מוראד עצר אותו בתנועה חדה.
"מספיק. תראו מה קורה לנו. רוב הסיכויים שדברים כאלה לא ידאיגו אותנו בכלל, ושהעצמות שלנו יירקבו פה בג'ונגל. מכשף, אני מציע שביתת נשק. הדרך היחידה להגיע לחוף היא ששלושתנו נעזור זה לזה. אפשר לדחות את הוויכוחים על המדיניות עד שנגיע לספינה. טוב?"
"טוב", אמר ברדולין ופיו נמתח על פניו כמו קו מריר.
"מצוין". האירוניה בקולו של מוראד הייתה מוחשית כמעט. "טוב, קפטן, אתה נווט הבית שלנו. תוכל להפנות אותנו מחר לכיוון הנכון?"
"אולי. אם אצליח לראות את השמש לפני שהעננים יתאספו. אבל יש דרך יותר טובה. אנחנו חייבים לעשות רשימת מצאי. תרוקנו את השקיקים שלכם. אני חייב לראות עם מה אפשר לעבוד".
הם תלשו עלה גדול משיח סמוך, הניחו עליו את תוכן כיסיהם ושקיקיהם והביטו בו בעיניים מאומצות באור המדורה. לברדולין ולהוקווד היו קופסאות אטומות למים שהכילו חומרי הצתה, עם צור ופלדה וסלילים קטנים של צמר יבש. למכשף היו גם אולר מארד וכפית מפיוטר. למוראד היה להב סכין שבור מברזל באורך של כשמונה סנטימטרים, ספל פח מתקפל קטן ובקבוק מים משַעם שעוד היה תלוי ברצועות על החגורה שלו. להוקווד היו המחט שלו, כדור של חוט חזק, קליע ארקבוז מעופרת וקרס דיג מעצם מגולפת. פירורים של צנימי הספינה הצטברו בקפלי כיסיהם, ומוראד גילה בכיסו חתיכה קטנה של בשר חזיר מיובש שהייתה קשה כמו עץ ובלתי אכילה.
"מלאי עלוב למדי, בשם אלוהים", אמר האציל. "נו, הוקווד, אילו פלאים אתה יכול לחולל עם זה?"
"אני חושב שאני יכול להכין מצפן, ונוכל לדוג ולצוד קצת אם נצטרך. כשהייתי ילד, הספינה שלנו נטרפה במָאלָקאר, ולא היה לנו הרבה יותר מזה כשנסחפנו לחוף. אפשר להשתמש בחוט בתור חוט דיג, להשתמש בקליע בתור משקולת ובבשר בתור פיתיון. את הלהב אפשר לקשור לענף כדי להשתמש בו בתור חנית. יש פה גם פירות. אנחנו לא נגווע ברעב, אבל איסוף מזון אורך הרבה זמן, אפילו בג'ונגל. אנחנו צריכים להתכונן להדק את החגורה אם אנחנו רוצים להגיע אל החוף לפני האביב".
"האביב!" קרא מוראד. "אלוהים אדירים, נגיע לחוף לפני כן גם אם נצטרך לאכול את המגפיים שלנו!"
"נדרש לנו כמעט חודש להגיע לכאן, מוראד, ורוב הדרך הלכנו בשביל. המסע חזרה יהיה יותר קשה. הם אמנם נתנו לנו לברוח, אבל אני בכל זאת לא רוצה להשתמש בדרכים שלהם לעתים קרובות". הוא נזכר בחום ובצחנה של האדם זאב הגדול שהשתרע לידו בעשב, בתוך ההר.
האם לפגוע בך – הקברניט, הנווט, מוביל הספינות. חושבני שלא. חושבני שלא.
– והתחלחל מן הזיכרון.
בלילה הראשון קבעו משמרות, וכל אחד בתורו הזין את האש ובהה בחומה השחורה של יער הגשם. כשלא עמדו על המשמר, ישנו שינה טרופה. ברדולין נותר ער כמעט כל הלילה, מותש אבל פוחד לישון, פוחד לגלות מה אורב בחלומותיו.
ארואן הפך אותו לליקַנְתְרוֹפּ.
זה מה שאמר הארכי-מג. ברדולין קיים יחסי מין עם קֶרְסיק, הבחורה שהובילה אותם לאוּנְדָבֵּיין. ואז היא האכילה אותו נתח מהטרף שלה – זהו ההליך. זה היה טקס ההדבקה במחלה.
היה נדמה לו כמעט שהוא מרגיש את המחלה השחורה פועלת בתוכו, כמו תהליך גופני שמשנה את הגוף ואת הנפש עם כל פעימת לב. האם כדאי לספר לאחרים? הם ממילא לא בוטחים בו. מה יקרה לו? לאיזה מין דבר הוא יהפוך?
הוא שקל פשוט לקום וללכת, להיבלע ביער, אולי אפילו לשוב לאוּנְדי כמו בן אובד. אבל הוא תמיד היה עקשן, גאה וסרבן. הוא יתנגד לַדבָר הזה, ייאבק בו כל עוד נותר בו שמץ כלשהו מברדולין בן קַרְנוֹלָן. הוא היה פעם חייל: הוא יילחם עד הסוף.
כך חשב לעצמו כשישב במשמרתו והזין את האש בזמן ששני האחרים ישנו. הוקווד הטיל עליו משימה: עליו לשפשף את מחט הברזל בצמר מאחת מקופסאות ההצתה. ברדולין לא הבין מה ההיגיון בכך, אבל הפעולה עזרה לו להישאר ער.
מוראד נאנק בשנתו לידו, וברדולין נדהם פעם אחת, כששמע את האציל מתיז את שמה של גְרֵיאֶלָה – המאהבת פשוטת העם שמוראד לקח לעצמו על הספינה ושהתגלתה כמשנת צורה בעצמה. איזה מין איחוד טמא חלקו השניים? לא אונס, אבל גם לא אהבה שניתנה מרצון. מין השפלה הדדית שמילאה את חושיהם באלימות ובכל זאת הותירה בהם בדרך כלשהי תשוקה לעוד.
וברדולין, הזקן, קינא בהם.
הוא ישב והלקה את עצמו על אלפי חסרונות, חרטות של אדם מזדקן שאין לו בית או משפחה. בלילה השחור העמיקה אפלת מִזגו. למה ארואן השאיר אותו חי? מה יעלה בגורלו? די, לעזאזל עם השאלות האינסופיות האלה.
הוא טווה לעצמו לחש קטן, גחלת קטנה של אור מִקסָם שהבהבה ונצנצה חלושות. מתוך פחד פתאומי שלח אותה להקיף את קצה מעגל האור של המדורה, לגרש את הצללים לכמה שניות חולפות. הכישוף הסתחרר כמו גחלילית נסערת ואחר כך כבה. מוקדם מדי. חלש מדי. הוא הרגיש כמו אדם שאיבד גף והמשיך לחוש כאב באצבעות מדומות. הוא שתה עוד מים מהבקבוק של מוראד, ועיניו עִקצצו מרוב יגון ועייפות. הוא כבר זקן מדי בשביל זה. חבל שאין לו שולִיה, מישהו שיעזור לו לשאת את משא דאגותיו של איש אפור זקן. אולי מישהו כמו אוֹרְקיל הצעיר, שהועלה על המוקד באברוסיו.
מה איתי, ברדולין? מה אעשה?
הוא התנער. השינה כמעט כבשה אותו. לרגע כמעט ראה אדם אחר יושב בעברה השני של המדורה. בחורה צעירה בעלת שיער בצבע ארד. אוויר הלילה פלש לראשו. הוא שפשף בכוח את ארובות עיניו הכואבות והמשיך לשבת בליל השימורים הבודד שלו, ממתין בחוסר סבלנות לשחר.
הם קמו כשקרני שמש חיוורות ראשונות הסתננו מבעד לעלווה. ארוחת הבוקר הורכבה ממים מהנחל ומכמה שברי צנימים, והם הביטו מעבר לכתפו של הוקווד כשהניח את המחט על עלה שצף בספל הפח של מוראד. העלה הסתובב במים בצורה משונה, ואחר כך התייצב. הימאי הנהן בסיפוק קודר.
"זה המצפן שלך?" שאל מוראד בתימהון. "מחט פשוטה?"
"אפשר להקנות לכל ברזל את היכולת להצביע צפונה", הייתה התשובה שקיבל. "אני לא יודע למה או איך, אבל זה עובד. היום נצעד לכיוון דרום-מזרח. מוראד, אני רוצה שתחפש קת מתאימה לחנית. ואני, נראה לי שכדאי שאנסה להכין קשת. ברדולין, תן לי את הסכין שלך. נצטרך לחרוץ חריצים בעצים כדי לשמור על הכיוון. בסדר? אז בואו נלך".
שני רעיו, מבולבלים למדי, הסתדרו בטור מאחוריו, והשלישייה יצאה לדרכה.
הם דשדשו בקצב קבוע עד הצהריים, והעננים התחלו להתאסף לקראת מבול שירד כמעט מדי יום. מוראד כבר הספיק לקשור את להב סכין הברזל שלו לקת חסונה באורך שני מטרים, והוקווד נשא משא של מבחר ענפים עדינים וענף קמור אחד בעובי שלוש אצבעות. הם היו מורעבים ומנומרים באינספור עקיצות, שרוטים ופצועים ונוטפים עלוקות. ומוראד התקשה לעמוד בקצב שהוקווד קבע. הימאי והמג נאלצו לעצור לעתים קרובות ולחכות שישיג אותם. אבל כשהוקווד הציע שיעשו הפסקה, האציל רק חשף את שיניו בבוז.
במחסה שהעניק להם עץ מת ענק הם המתינו לתום הגשם האכזר שניתך במפלים סואנים מהעלווה שמעל ראשם. האדמה שישבו עליה הפכה במהירות לביצה טובענית, ועוצמת המבול הקשתה עליהם לנשום. הוקווד הרכין את ראשו אל חזהו כדי ליצור לעצמו חלל, כיס אוויר, ובתוך שנייה התמלא החלל ביתושים שאותם הוא שאף בעל כורחו בכל פעם שנשם, ואז ירק אותם בשיעולים.
המבול הסתיים לבסוף בפתאומיות כשם שהחל, והם המשיכו לשבת עוד כמה דקות בבוץ ובמים המבעבעים שהיו פעם אדמת היער, כשהם רטובים, מותשים, חלשים מרעב. מוראד היה בקושי בהכרה, והוקווד חש שגופו של האציל שנשען עליו ממש בוער.
הם התאמצו לקום על רגליהם בלי לדבר והמשיכו לדשדש כמו יצורים עתיקים. נחש בצבע אלמוג בוהק התפתל במהירות בשלוליות לרגליהם, ומוראד כמו התעורר לחיים בזעקה. הוא נעץ את החנית החדשה שלו בקרקע ושיפד את הזוחל המשתולל ממש מאחורי ראשו. הנחש ליפף את הכידון בייסורי מוות, ומוראד חייך.
"רבותיי", הוא אמר, "ארוחת הערב מוגשת עכשיו".
