אלים אמריקאים \ ניל גיימן
מאת המערכת
הגעה לאמריקה 1778
הייתה נערה, ודודה מכר אותה, כתב מר איביס בכתב ידו המושלם, התם.
זה הסיפור. השאר הוא פרטים.
ישנם תיאורים, אשר אם נפתח אליהם את לבנו, יחתכו אותנו עמוק מדי. הנה – כאן ישנו אדם טוב, טוב על-פי מושגיו ומושגי חבריו. הוא נאמן לאשתו. הוא מעריץ את ילדיו ומרעיף עליהם שפע תשומת לב, אכפת לו מארצו, הוא מבצע את עבודתו בדקדקנות כמיטב יכולתו. ביעילות ובחביבות הוא משמיד יהודים. הוא מעריך את המוזיקה המתנגנת ברקע כדי להרגיעם. הוא מציע ליהודים לא לשכוח את מספריהם כשהם נכנסים למקלחות – אנשים רבים, הוא אומר להם, שוכחים את מספריהם ולוקחים את הבגדים הלא נכונים בצאתם מן המקלחות. זה מרגיע את היהודים. יהיו חיים, הם מבטיחים לעצמם, אחרי המקלחות. האיש שלנו מפקח על פרטי העברת הגופות למשרפות; ואם יש משהו שגורם לו להרגיש רע, זו העובדה שהוא עדיין מניח לחיסולם של שרצים להשפיע עליו. אילו היה אדם טוב באמת ובתמים, הוא יודע, לא היה חש דבר מלבד אושר בעת שהארץ מתנקה ממזיקיה.
הייתה נערה, ודודה מכר אותה. כשמגדירים את זה כך, זה נראה פשוט כל-כך.
אף אדם, הכריז ג'ון דון, אינו אי, והוא טעה. אילולא היינו איים, היינו אובדים, טובעים זה באסונו של זה. אנחנו מבודדים (מילה שפירושה המילולי הוא נעשים לאי[1]) מאסונם של אחרים על-ידי טֶבַע האי שלנו ועל-ידי צורתם ודמותם הנשנית של הסיפורים. הצורה אינה משתנה. היה אדם שנולד, חי, ובדרך זו או אחרת מת. הנה. תוכלו למלא את הפרטים מניסיונכם. בלתי מקורי ככל סיפור אחר, ייחודי ככל חיים אחרים. חיים הם פתיתי שלג: יוצרים תבניות שראינו לפני כן, דומים זה לזה כפולים בקדֵרה (האם הסתכלתם אי-פעם בפולים בקדרה? באמת הסתכלתם בהם? אין סיכוי שתחשבו את האחד לאחר אחרי בחינה מדוקדקת של דקה), אבל עדיין ייחודיים.
ללא פרטים אנו רואים רק מספרים: 1,000 מתים, 100 אלף מתים, "מספר הקורבנות עלול להגיע למיליון". עם סיפורים פרטיים הסטטיסטיקות הופכות לאנשים; אבל אפילו זה שקר, שכן אנשים ממשיכים לסבול. המספרים שלעצמם הם מקהי חושים וחסרי כל חשיבות. הביטו, ראו את בטנו הנפוחה של הילד, את הזבובים השורצים בקצות עיניו, את גפיו השלדיים; האם ייקל עליכם לדעת את שמו, את גילו, את חלומותיו, את פחדיו? לראות אותו מבפנים? ואם כן, האם איננו חוטאים לאחותו, השוכבת באבק הצורב לצדו, קריקטורה מעוותת ונפוחה של ילדה אנושית? והנה, אם אנו חשים במצוקתם, האם הם חשובים לנו מ1,000- ילדים אחרים שבהם נגע הרעב הזה, 1,000 חיים צעירים אחרים שבקרוב יהפכו למזונם של צאצאי הזבובים הרבים והשורצים?
אנחנו מותחים את הקווים שלנו סביב רגעי הכאב האלו ונשארים באיים שלנו, והם אינם יכולים לפגוע בנו. הם מכוסים בשכבה חלקה, בטוחה ומבריקה המניחה להם להחליק, מעשה פנינים, מעל נשמותינו ללא כאב אמיתי.
הבדיון מתיר לנו להחליק אל תוך הראשים האחרים האלו, המקומות האחרים האלו, ולהביט מתוך עיניים אחרות. ובסיפור אנחנו עוצרים לפני שאנו מתים, או שאנחנו מתים דרך אחרים ללא פגע, ובעולם שמעבר לסיפור אנו הופכים את הדף או סוגרים את הספר ושבים לחיינו.
חיים, שכמו כל חיים אחרים, אינם דומים לשום חיים אחרים.
והאמת הפשוטה היא זו: הייתה נערה, ודודה מכר אותה.
זה מה שנהגו לומר במקום שממנו באה הנערה: איש אינו יכול להיות בטוח מי הוא אביו של ילד, אבל האֵם, אה, בזה יכולת להיות בטוח. יוחסין ורכוש היו דברים שעברו דרך האם, אבל הכוח נותר בידי הגברים. לגבר הייתה בעלות מוחלטת על ילדי אחותו.
התחוללה מלחמה במקום ההוא, מלחמה קטנה, לא יותר מקטטה בין גברֵי שני כפרים יריבים. זה היה כמעט ויכוח. כפר אחד ניצח בוויכוח, כפר אחד הפסיד בו.
חיים כמצרך, אנשים כרכוש. עבדות הייתה חלק מן התרבות באזורים האלו זה אלפי שנים. סוחרי העבדים הערבים השמידו את האחרונה בממלכות הגדולות של מזרח אפריקה, בעוד אומות מערב אפריקה השמידו זו את זו.
לא היה שום דבר חריג או לא בסדר בכך שדודם מכר את התאומים, אף שתאומים נחשבו ליצורים קסומים, ודודם פחד מהם, פחד מספיק כדי לא לומר להם שהם עומדים להימכר, פן יפגעו בצלו ויהרגו אותו. הם היו בני 12. היא נקראה ווטוטו, הציפור הנושאת הודעות, הוא נקרא אגאסו, על-שם מלך מת. הם היו ילדים בריאים, זכר ונקבה, ודברים רבים סופרו להם על האלים, ומכיוון שהיו תאומים, הם הקשיבו למה שסופר להם, וזכרו.
דודם היה איש שמן ועצלן. אילו היו בבעלותו יותר ראשי בקר, ייתכן שהיה מוותר על אחד מן הבקר במקום על הילדים, אבל הוא לא עשה כך. הוא מכר את התאומים. מספיק היו אתו. הוא לא ייכנס עוד לסיפור הזה. אנו עוקבים אחר התאומים.
הם הוצעדו עם עבדים אחרים, שנלקחו או נמכרו במלחמה, על פני תריסר מילין אל מוצב קטן. כאן הם נמכרו, והתאומים עם 13 אחרים נקנו על-ידי שישה גברים בעלי חניתות וסכינים, שהצעידו אותם מערבה, לעבר הים, ומילין רבים לאורך החוף. היו 15 עבדים כעת, ידיהם כבולות ברפיון, קשורים צוואר אל צוואר.
ווטוטו שאלה את אחיה מה יקרה להם.
"אני לא יודע", אמר. אגאסו היה נער שהרבה לחייך. שיניו היו לבנות ומושלמות, והוא הציג אותן בחייכו. חיוכיו המאושרים שימחו את ווטוטו. הוא לא חייך כעת, אלא ניסה להפגין אומץ למען אחותו, ראשו מורם וכתפיו משוכות לאחור, גאה, מאיים, מבדח כמו כלבלב ששערותיו סומרות.
האיש מאחורי ווטוטו, לחייו מצולקות, אמר: "הם ימכרו אותנו לשדים הלבנים, שייקחו אותנו לבתיהם מעבר למים".
"ומה הם יעשו לנו שם?" דרשה ווטוטו.
האיש לא אמר דבר.
"ובכן?" שאלה ווטוטו. אגאסו ניסה לירות מבט מעבר לכתפו. הם לא הורשו לדבר או לשיר בלכתם.
"ייתכן שהם יאכלו אותנו", אמר האיש. "זה מה שנאמר לי. זו הסיבה לכך שהם זקוקים לעבדים רבים כל-כך. מפני שהם רעבים תמיד".
ווטוטו החלה לבכות בלכתה. אגאסו אמר: "אל תבכי, אחותי. הם לא יאכלו אותך. אני אגן עלייך. האלים שלנו יגנו עלייך".
אבל ווטוטו המשיכה לבכות, צועדת בלב כבד, חשה כאב וזעם כפי שרק ילד יכול לחוש: חשופים ומכריעים. היא לא הייתה מסוגלת לומר לאגאסו שלא חששה מכך שהשדים הלבנים יאכלו אותה. היא תשרוד, בכך הייתה בטוחה. היא בכתה מפני שפחדה שהם יאכלו את אחיה, והיא לא הייתה בטוחה שיהיה בכוחה להגן עליו.
הם הגיעו לתחנת סחר והוחזקו שם במשך עשרה ימים. בבוקר היום העשירי הם נלקחו מן הבקתה שבה נכלאו (היא הפכה צפופה מאוד בימים האחרונים, בעת שגברים הגיעו מרחוק, גוררים אחריהם טורים ושלשלאות של עבדים משלהם), הוצעדו אל הנמל, ושם ראתה ווטוטו את הספינה שעתידה לקחתם.
מחשבתה הראשונה הייתה איזו ספינה גדולה זו, השנייה הייתה שהיא קטנה מכדי להכיל את כולם. היא ישבה קלות על המים. סירה העבירה את השבויים אל הספינה, ושם הם נכבלו באזיקים וסודרו בסיפונים הנמוכים על-ידי המלחים, שמקצתם היו אדומים כלבנים או שזופים, עם אפים מוזרים ומחודדים וזקנים שגרמו להם להיראות כמו חיות. כמה מן המלחים נראו כמו בני עמה, כמו הגברים שהצעידו אותה בחוף. הגברים, הנשים והילדים הופרדו אלה מאלה, הוכרחו להיכנס לאזורים שונים בסיפון העבדים. היו עבדים רבים מכדי שהספינה תוכל לאכלסם בקלות, אז עוד תריסר גברים נכבלו על הסיפון בשטח הפתוח, מתחת למקומות שבהם ימתחו אנשי הצוות את ערסליהם.
ווטוטו הושמה עם הילדים, לא עם הנשים. והיא לא נכבלה, רק ננעלה בפנים. אגאסו, אחיה, הוכרח להיכנס עם הגברים בשלשלאות, דחוסים כמו סרדינים. היה ריח סירחון מתחת לסיפון ההוא, אף שהצוות קרצף אותו מאז המטען האחרון. זו הייתה צחנה שחדרה לתוך העץ: ריח של פחד ומררה ושלשול ומוות, של קדחת וטירוף ושנאה. ווטוטו ישבה בתא החם עם שאר הילדים. היא הרגישה את הילדים משני צדדיה מזיעים. גל הפיל עליה בחוזקה ילד קטן, והוא התנצל בלשון שווטוטו לא זיהתה. היא ניסתה לחייך אליו בחושך המוחלט למחצה.
הספינה יצאה לדרך. כעת היא ישבה כבדות במים.
ווטוטו תהתה מאין הגיעו האנשים הלבנים (אם כי איש מהם לא היה לבן באמת: צרובים מים ומשמש, ועורם כהה). האם חסר להם מזון, עד שעליהם להגיע כל הדרך לארצה כדי להשיג אנשים למאכל? או שמא היא אמורה להיות מעדן, מטעם נדיר לאנשים שאכלו דברים כה רבים, עד שרק בשר שחור עור בקדירותיהם הזיל ריר מפיהם?
ביום השני לצאתם מן הנמל נתקלה הספינה בסערה, לא קשה, אך סיפוני הספינה ניתרו וחרקו, וריח הקיא הצטרף אל ריחות השתן והצואה הנוזלית וזיעת הפחד. הגשם שטף אותם בדליים מבעד לשבכות האוויר שנקבעו בתקרת סיפון העבדים.
שבוע מתחילת המסע, הרחק מכל יבשה, שוחררו העבדים מכבליהם. הם הוזהרו שכל מרדנות, כל בעיה, והם ייענשו בחומרה רבה מכפי שדמיינו לעצמם אי-פעם.
בבוקר הואכלו השבויים בשעועית וברקיקי ספינה, ומלוא הפה כל אחד מיץ לימון שהפך לחומץ, סר טעם דיו עד שפניהם היו מתעוותות, והם היו משתעלים ומשתנקים, וכמה מהם היו גונחים ומייללים ברגע שהחלו לחלק את החומץ. אך הם לא יכלו לירוק אותו. אם נתפסו יורקים או פולטים אותו, הם הוכו.
בלילה קיבלו בשר מומלח. היה לו טעם לא נעים, והיה דוק בצבעי הקשת על פני השטח האפרפרים של הבשר. זו הייתה תחילת המסע. ככל שהוא נמשך, נעשה הבשר גרוע.
כשיכלו, היו ווטוטו ואגאסו נפגשים, מדברים על אמם, מולדתם וחבריהם למשחק. לעתים הייתה ווטוטו מספרת לאגאסו את הסיפורים שסיפרה להם אמם, על אלגבא הערמומי מכל האלים, שהיה עיניו ואוזניו של מאוו הגדול בעולם, שנשא הודעות למאוו והביא חזרה את תשובותיו של מאוו.
בערבים, כדי להקל את חדגוניות המסע, היו המלחים מכריחים את העבדים לשיר להם ולרקוד את ריקודי ארצות מולדתם.
לווטוטו היה מזל ששמו אותה עם הילדים. הילדים נדחסו בצפיפות וזכו להתעלמות. הנשים לא תמיד היו בנות מזל כל-כך. היו ספינות עבדים שבהן נאנסו השפחות שוב ושוב על-ידי הצוות, פשוט כטובת הנאה בלתי רשמית של המסע. זו לא הייתה אחת הספינות האלו, מה שלא אומר שלא היו מקרי אונס.
100 גברים, נשים וילדים מתו במסע ההוא והושלכו לים. וכמה מן השבויים שהושלכו עדיין לא מתו, אבל צינת האוקיינוס הירוקה קיררה את חומם האחרון והם צללו נחנקים, מתחבטים, אבודים.
ווטוטו ואגאסו הפליגו בספינה הולנדית, אך הם לא ידעו זאת. היא יכלה באותה מידה להיות בריטית, פורטוגזית, ספרדית או צרפתית.
אנשי הצוות השחורים בספינה, עורם כהה אף מזה של ווטוטו, אמרו לשבויים לאן ללכת, מה לעשות, מתי לרקוד. בוקר אחד קלטה ווטוטו את אחד השומרים השחורים מסתכל בה. בזמן שאכלה, ניגש אליה האיש ובהה בה מלמעלה בלי לומר דבר.
"למה אתה עושה את זה?" שאלה את האיש. "למה אתה משרת את השדים הלבנים?"
הוא חייך אליה כאילו הייתה שאלתה הדבר המצחיק ביותר ששמע מעודו. לאחר מכן רכן לעברה, כך ששפתיו כמעט ליטפו את אוזנה, ונשימתו החמה גרמה לה בחילה פתאומית. "אם היית מבוגרת יותר", אמר לה, "הייתי גורם לך לצרוח משמחה עם הפין שלי. אולי אעשה את זה הלילה. ראיתי כמה את מיטיבה לרקוד".
היא הביטה בו בעיני האגוז שלה ואמרה ללא רתע, בחיוך אפילו: "אם תשים אותו בתוכי שם למטה, אני אתלוש אותו בשיניים שלי שם למטה. אני מכשפה, ויש לי שיניים חדות מאוד שם למטה". היא שאבה סיפוק בראותה כיצד התחלפה הבעתו. הוא לא אמר דבר והלך משם.
המילים יצאו מפיה, אבל הן לא היו מילותיה. היא לא חשבה אותן או יצרה אותן. לא, הבינה, אלה היו מילותיו של אלגבא הנוכל. מאוו יצר את העולם, ועקב נוכלותו של אלגבא איבד בו עניין. היה זה אלגבא הפיקח, בעל זקפת הברזל, שדיבר דרכה, שרכב עליה לרגע, ובאותו לילה לפני שנרדמה היא נשאה תודה לאלגבא.
כמה מן השבויים סירבו לאכול. הם הולקו עד ששמו מזון בפיהם ובלעו, אם כי ההלקאה הייתה כה קשה, עד ששני גברים מתו בעקבותיה. עם זאת אף אחד אחר בספינה לא ניסה להרעיב את עצמו לחופש. גבר ואישה ניסו להרוג את עצמם בקפיצה לים. האישה הצליחה. הגבר ניצל, נקשר לעמוד התורן והולקה במשך רוב שארית היום, עד שגבו נשטף בדם, והוא הושאר שם בעת שהיום הפך ללילה. לא ניתנו לו כל מזון לאכול, ולא דבר לשתות מלבד השתן שלו. ביום השלישי הוא החל להשתגע, וראשו התנפח והתרכך כמו מֵלון ישן. כשהפסיק לצעוק בטירופו, הם זרקו אותו למים. במשך חמישה ימים לאחר ניסיון ההתאבדות הוחזרו השבויים לאזיקיהם ולשלשלאותיהם.
זה היה מסע ארוך ורע לשבויים, והוא לא היה נעים גם לצוות, אם כי הם למדו להתקשח ולהעמיד פנים בפני עצמם שאינם אלא חוואים המובילים את בקרם אל השוק.
הם עגנו ביום חמים ונעים בברידג'פורט, ברבדוס, והשבויים נישאו מן הספינה אל החוף בסירות שנשלחו מן המזח, ונלקחו אל כיכר השוק. במידה מסוימת של צעקות ומהלומות הם סודרו שם בשורות. שריקה פילחה את האוויר, וכיכר השוק התמלאה גברים אדומי פנים שחיטטו ודחפו אצבעות, צעקו, בדקו, קראו, אמדו ורטנו.
ווטוטו ואגאסו הופרדו אז. זה קרה מהר כל-כך – איש גדול כפה על אגאסו לפתוח את פיו, הביט בשיניו, מישש את שריריו, הנהן, ושני גברים אחרים גררו אותו משם. הוא לא נאבק בהם. הוא הביט בווטוטו וקרא אליה: "היי אמיצה". היא הנהנה, ואז נמרחה ראייתה והיטשטשה מדמעות, והיא ייללה. יחד הם היו תאומים, קסומים, רבי-עוצמה. בנפרד הם היו שני ילדים דואבים.
היא ראתה אותו רק פעם אחת לאחר מכן, ולעולם לא בחייו.
זה מה שקרה לאגאסו. תחילה לקחו אותו לחוות הכשרה, ושם הלקו אותו מדי יום בשל דברים שעשה ולא עשה, לימדו אותו שמץ אנגלית ונתנו לו את השם ג'ק דיו בשל עורו הכהה. כשברח, הם צדו אותו בעזרת כלבים, החזירו אותו וכרתו לו בוהן אחת באזמל, ללמד אותו לקח שלא ישכח. הוא נהג להרעיב את עצמו למוות, אבל כשסירב לאכול, שברו את שיניו הקדמיות ועיסה דלילה הוזרמה בכוח אל תוך פיו, עד שלא הייתה לו ברֵרה אלא לבלוע או להיחנק.
אפילו אז הם העדיפו עבדים שנולדו בשבי על פני אלה שהובאו מאפריקה. העבדים שנולדו חופשיים ניסו לברוח או ניסו למות, וכך או כך ירדה ההשקעה לטמיון.
כשג'ק דיו היה בן 16, הוא נמכר עם עוד כמה עבדים למטע סוכר באי סנט דומינג. הם קראו לו הייאסינת'[2], העבד הגדול בעל השיניים השבורות. במטע הוא פגש אישה זקנה מהכפר שלו – היא הייתה שפחת בית לפני שאצבעותיה הפכו מיובלות וקשויות מדי – שסיפרה לו שהלבנים הפרידו בכוונה בין שבויים מאותם עיירות וכפרים כדי למנוע התקוממויות ומרידות. הם לא אהבו שעבדים דיברו זה אל זה בשפתם שלהם.
הייאסינת' למד קצת צרפתית וכמה מעקרונות הכנסייה הקתולית. מדי יום הוא כרת קני סוכר הרבה לפני שהחמה זרחה עד אחרי שקיעתה.
הוא הוליד ילדים אחדים. בשעות הקטנות של הלילה הוא הלך עם העבדים האחרים אל היערות, אף שהדבר נאסר, כדי לרקוד לקאלינדה, לשיר לדאמבלה-וודו, האל הנחש, בעל צורת הנחש השחור. הוא שר לאלגבה, לאוגו, לשאנגו, לזאקה ולרבים אחרים, לכל האלים שהשבויים הביאו אל האי במוחותיהם ובלבותיהם הטמירים.
רק לעתים נדירות חיו העבדים במטעי הסוכר של סנט דומינג יותר מעשור. הזמן החופשי שניתן להם – שעתיים בחום הצהריים, וחמש שעות בחשכת הליל (מאחת-עשרה עד ארבע) – היה גם הזמן היחיד שהיה להם לגדל את המזון שאכלו ולטפל בו (שכן אדוניהם לא האכילו אותם, אלא רק נתנו להם חלקות אדמה קטנות לגדל בהן מזון כפי צורכם), וזה היה גם הזמן שניתן להם לישון ולחלום. אפילו כך הם ניצלו את הזמן הזה כדי להיאסף ולרקוד, לשיר ולסגוד. אדמת סנט דומינג הייתה אדמה פורייה, ואלי דאהומי וקונגו והניג'ר הכו שם שורשים עבותים וגדלו עשירים ועצומים ועמוקים, והם הבטיחו חירות לאלה שסגדו להם בלילות בחורשות.
הייאסינת' היה בן 25 כשעכביש הכיש את גב ידו הימנית. הפציעה הזדהמה, והבשר על גב ידו נמק. עד מהרה הפכה כל הזרוע נפוחה וסגולה, והיד הצחינה. היא פעמה ושרפה.
הם נתנו לו רום גס לשתות וחיממו להב של מָשֶטֶה באש עד שבער באדום ובלבן. הם כרתו את זרועו בכתף עם מסור וצרבו אותה בלהב הבוער. הוא שכב קודח במשך שבוע, וחזר לעבודה.
העבד בעל הזרוע האחת שנקרא הייאסינת' נטל חלק במרד העבדים של 1791.
אלגבא עצמו השתלט על הייאסינת' בחורשה, רכב עליו כפי שאדם לבן רכב על סוס ודיבר דרכו. הוא זכר אך מעט ממה שאמר, אבל אלה שהיו אתו אמרו לו שהבטיח להם דרור משעבודם. הוא זכר רק את זקפתו, קשה כמוט וכואבת; ואת עצמו נושא שתי ידיים – את זו שהייתה לו, וזו שכבר לא – אל הלבנה.
חזיר נשחט, והגברים והנשים במטע ההוא שתו את דמו החם, נודרים נדרים לאחווה וכובלים את עצמם אליה. הם נשבעו להיות צבא חופש ונדרו נדרים פעם נוספת לאלי כל הארצות שמהן נגררו כביזה.
"אם נמות בקרב מול הלבנים", אמרו זה לזה, "ניוולד מחדש באפריקה, בבתינו, בשבטינו".
היה עוד הייאסינת' בהתקוממות, אז עכשיו הם קראו לאגאסו בשם חד-זרוע הגדול. הוא לחם, סגד, הקריב, תכנן. הוא ראה את חבריו ומאהבותיו נהרגים, והמשיך להילחם.
הם נלחמו במשך 12 שנה, מאבק מטורף ועקוב מדם נגד בעלי המטעים, נגד הגייסות שהובאו מצרפת. הם נלחמו והמשיכו להילחם, ובאופן בלתי אפשרי הם ניצחו.
באחד בינואר 1804 הוכרזה עצמאותה של סנט דומינג, שעד מהרה תוכר ברחבי העולם כרפובליקה של האיטי. חד-זרוע הגדול לא חי לראות זאת. הוא מת באוגוסט 1802, משופד על כידונו של חייל צרפתי.
בדיוק ברגע מותו של חד-זרוע הגדול (שפעם נקרא הייאסינת', ולפני כן ג'ק דיו, ושתמיד היה אגאסו בלבו) אחותו – שאותה הכיר כווטוטו, שנקראה מארי במטע הראשון שלה בקרוליינות, ודייזי כשהפכה לשפחת בית, וסוקי כשנמכרה למשפחת לאבר במורד הנהר בואכה ניו אורלינס – חשה את הכידון הקר מחליק בין צלעותיה והחלה לצרוח ולהתייפח ללא שליטה. בנותיה התאומות ניעורו והחלו לבכות. צבען היה כעין הקפה בשמנת, התינוקות החדשות שלה, לא כמו הילדים השחורים שהיא ילדה כשהייתה במטע ומעט יותר מילדה בעצמה – ילדים שלא ראתה מאז היו בני 15 ו10-. הילדה האמצעית מתה לפני שנה, כשנלקחה מהם ונמכרה.
סוקי הולקתה פעמים רבות מאז הגיעה לחוף – פעם אחת שופשף מלח לתוך הפצעים, ופעם נוספת היא הולקתה בצורה כה קשה וממושכת, עד שלא יכלה לשבת או לסבול מגע כלשהו בגבה במשך ימים. היא נאנסה כמה פעמים כשהייתה צעירה יותר, הן על-ידי גברים שחורים שצוו לחלוק את יצוע העץ שלה, והן על-ידי גברים לבנים. היא נכבלה בשלשלאות. אך היא לא בכתה. מאז נלקח ממנה אחיה היא בכתה רק פעם אחת, בצפון קרוליינה, כשראתה את מזונם של ילדי העבדים ושל הכלבים נשפך לאותו אבוס, וראתה את ילדיה מסתערים על השיירים. היא ראתה את זה קורה יום אחד – וראתה זאת לפני כן, כל יום באותו מטע, והייתה עתידה לראות זאת פעמים רבות בטרם תעזוב – היא ראתה את זה באותו יום, וזה שבר את לבה.
היא הייתה יפהפייה למשך זמן-מה. לאחר מכן גבו שנות הכאב את מחירן, והיא לא הייתה יפה עוד. פניה היו חרושות קמטים, והיה כאב רב מדי בעיניים החומות ההן.
11 שנים קודם לכן, כשהייתה בת 36, התנוונה זרועה הימנית. איש מהלבנים לא הצליח להסביר זאת. נדמה שהבשר נמס מן העצמות, וכעת נתלתה זרועה הימנית לצדה, מעט יותר מזרוע של שלד מכוסה בעור ומשותקת כמעט. אחרי זה היא הפכה לשפחת בית.
משפחת קסטרטון, בעלי המטע, התרשמו מכישורי הבישול וניהול משק הבית שלה, אבל גברת קסטרטון הוטרדה מהזרוע המנוונת, ולכן היא נמכרה למשפחת לאבר שהגיעו לשנה מלואיזיאנה. מר לאבר היה אדם שמן ועליז, שנזקק לטבחית ולמשרתת לכל סוגי המלאכה, ושלא נגעל כהוא זה למראה זרועה המנוּונת של דייזי. כאשר הם חזרו ללואיזיאנה כעבור שנה, הלכה השפחה סוקי אתם.
בניו אורלינס באו אליה הנשים, וגם הגברים, כדי לקנות תרופות וקמיעות אהבה וצלמים קטנים, שחורים, כן, כמובן, אבל גם לבנים. משפחת לאבר העלימה עין מהעניין. אולי הם נהנו מן היוקרה שבבעלות על שפחה שהכול כיבדו ויראו. אך הם סירבו למכור לה את חירותה.
סוקי הלכה לבאיו[3] מאוחר בלילה ורקדה את הקאלינדה ואת הבאמבולה. כמו רקדני סנט דומינג ורקדני ארץ מולדתה היה לרקדני הבאיו נחש שחור בתור וודון; אך אלי מולדתה ושאר אומות אפריקה לא אחזו באנשיה כפי שאחזו באחיה ובאנשי סנט דומינג. היא עדיין קראה להם ונקבה בשמותיהם כדי לבקש מהם טובות.
היא הקשיבה כשהלבנים דיברו על המרד בסנט דומינג (כפי שהם קראו לה), ואיך נגזר גורלו להיכשל – "תארו לעצמכם! ארץ של קניבלים!" – ואז הבחינה שהם לא דיברו על כך עוד.
עד מהרה נראה שהם מעמידים פנים כאילו מעולם לא היה מקום בשם סנט דומינג, ובאשר להאיטי, השם לא הוזכר מעולם. זה היה כאילו החליט העם האמריקני כולו שיש ביכולתו, במאמץ של אמונה, לפקוד על אי קריבי נכבד בגודלו לחדול מלהתקיים בכוח הרצון בלבד.
דור של ילדי משפחת לאבר גדל תחת עינה הפקוחה של סוקי. הצעיר מכולם, שלא הצליח לומר "סוקי" כילד, קרא לה מאמא זוזו, והשם דבק בה. הייתה השנה 1821, וסוקי הייתה באמצע שנות ה50- שלה. היא נראתה זקנה בהרבה.
היא ידעה יותר סודות מסניטֶה דֶדֶה, שמכרה סוכריות בפתח הקאבילדו, יותר ממארי סאלופה, שקראה לעצמה מלכת הוודו. שתיהן היו צבעוניות שחורות, ואילו מאמא זוזו הייתה שפחה ותמות שפחה, כך אמר אדונה.
האישה הצעירה שבאה אליה לגלות מה קרה לבעלה כינתה את עצמה האלמנה פאריס. היא הייתה בעלת חזה מורם, צעירה וגאה. היה לה דם אפריקני, דם אירופאי ודם אינדיאני. עורה היה אדמדם, שערה היה שחור ומבהיק. עיניה היו שחורות ויהירות. בעלה, ז'ק פאריס, כבר מת, אולי. הוא היה שלושת-רבעי לבן לפי הדרך שבה חושבו הדברים האלו, וממזר ממשפחה גאה לשעבר, אחד המהגרים הרבים שנמלטו מסנט דומינג, וחופשי כמו אשתו הצעירה והמהממת.
"ז'ק שלי, הוא מת?" שאלה האלמנה פאריס. היא הייתה ספרית שעברה מבית לבית, מעצבת את שערן של נשות ניו אורלינס ההדורות לפני האירועים החברתיים התובעניים שלהן.
מאמא זוזו נועצה בעצמות והנידה בראשה. "הוא נמצא עם אישה לבנה איפה שהוא צפונה מכאן", אמרה. "אישה לבנה עם שער זהוב. הוא חי".
זה לא היה כישוף. כולם בניו אורלינס ידעו בדיוק עם מי ברח ז'ק פאריס ואת צבע שערה.
מאמא זוזו הופתעה לגלות שהאלמנה פאריס לא ידעה שז'ק שלה תוקע את הפיפי הקטן הרבע שחור שלו לתוך נערה ורודת עור בקולפאקס כל לילה. טוב, בלילות שבהם לא היה שיכור כל-כך, עד שלא היה מסוגל להשתמש בו לשום דבר חוץ מלהשתין.
אולי היא ידעה. אולי באה מסיבה אחרת.
האלמנה פאריס באה לראות את השפחה הזקנה פעם או פעמיים בשבוע. כעבור חודש היא הביאה לזקנה מתנות: סרטים לשער, עוגת פרג ותרנגול שחור.
"מאמא זוזו", אמרה הנערה, "הגיע הזמן שתלמדי אותי את מה שאת יודעת".
"כן", אמרה מאמא זוזו, שידעה לאן נושבת הרוח. ומלבד זאת, האלמנה פאריס הודתה שהייתה תאומה ונולדה עם בהונות מחוברות בקרום ושהרגה את תאומה ברחם. איזו ברֵרה הייתה למאמא זוזו?
היא לימדה את הנערה ששני אגוזי מוסקט, שנתלו על חוט סביב הצוואר עד שהחוט נקרע, ירגיעו רחשי לב, ויונה שמעולם לא עפה, שבותרה והונחה על לב החולה, תרפא חום. היא הראתה לה כיצד להכין שקית משאלות, שקית עור קטנה המכילה 13 מטבעות של פני, תשעה זרעי כותנה ואת שערות שפמו של כלב שחור, וכיצד לשפשף את השקית כדי להגשים משאלות.
האלמנה פאריס למדה את כל מה שמאמא זוזו לימדה אותה. אך לא היה לה כל עניין אמיתי באלים. לא באמת. עניין אותה רק ההיבט המעשי. היא עלזה לגלות שאם טובלים צפרדע חיה בדבש ומניחים אותה בקן נמלים, אז אחרי שלא נשאר דבר מלבד עצמות לבנות, תגלה בחינה מדוקדקת עצם שטוחה בצורת לב ואחת עם קרס. את העצם עם הקרס יש להשחיל על בגדו של זה שבאהבתו את חפצה, ואת העצם בצורת הלב יש לשמור במקום בטוח (שכן אם תאבד, יפנה אהובך נגדך כמו כלב זועם). אם תעשי כך, זה שאת אוהבת יהיה שלך בוודאות.
היא למדה שאבקת נחש מיובש המעורבבת בפודרה של אויבה תגרום עיוורון, ושאפשר לגרום לאויבת להטביע את עצמה על-ידי לקיחת תחתוניה, הפיכתם כך שהצד הפנימי יהיה בחוץ וקבירתם בשעת חצות תחת לבנה.
מאמא זוזו הראתה לאלמנה פאריס את שורש פלא העולם, את השורש הגדול והקטן של ג'ון הכובש, את דם הדרקון, ולריאן ועשב חמש האצבעות. היא הראתה לה כיצד לחלוט תה שידפון, מֵי עקוב-אחריי ומי פייר-שינגו.
את כל הדברים האלו ועוד הראתה מאמא זוזו לאלמנה פאריס. עם זאת, הזקנה התאכזבה. היא עשתה כמיטב יכולתה ללמד אותה את האמיתות הטמירות, הידע העמוק, לספר לה על פאפא 'לגבה, על מאוו, על איידו-הוודו, על נחש הוודון והשאר, אבל לאלמנה פאריס (אגלה לכם כעת את השם שבו נולדה, ושאותו הפכה אחר כך למפורסם: מארי לאבו. אבל זו לא הייתה מארי לאבו הגדולה, זו שעליה שמעתם, זו הייתה אמה, שהפכה בסופו של דבר לאלמנה גלאפיון) לא היה כל עניין באליה של ארץ רחוקה. אם סנט דומינג הייתה אדמה שחורה ועשירה, שהאלים האפריקנים יכלו לצמוח בה, הרי שארץ זו, עם התירס והמלונים, הסרטנים והכותנה, הייתה עקרה ושוממת.
"היא לא רוצה ללמוד", מתלוננת מאמא זוזו באוזני קלמנטין, אשת סודה, שעשתה את הכביסה לרבים מן האנשים ברובע ההוא, וכיבסה את וילונותיהם ומצעיהם. לקלמנטין הייתה תפרחת של כוויות על לחיה, ואחד מילדיה נכווה למוות כשסיר התהפך.
"אז אל תלמדי אותה", אומרת קלמנטין.
"אני מלמדת אותה, אבל היא אינה רואה במה יש ערך – היא רואה רק מה היא יכולה לעשות עם זה. אני נותנת לה יהלומים, אבל לה אכפת רק מזכוכית יפה. אני נותנת לה חצי בקבוק מהיין המשובח ביותר, והיא שותה מי נהר. אני נותנת לה שליו, והיא רוצה לאכול רק עכברוש".
"אז למה את מתמידה בכך?" שואלת קלמנטין.
מאמא זוזו מושכת בכתפיה הדקות, מה שגורם לזרועה הנבולה לרעוד.
היא אינה מסוגלת לענות. היא יכולה לומר שהיא מלמדת מפני שהיא אסירת תודה על היותה בחיים, וזה אכן כך. היא ראתה רבים מדי מתים. היא יכולה לומר שהיא חולמת שיום אחד יקומו העבדים, כפי שקמו (והובסו) בלה פלאס, אבל היא יודעת בלבה שבלא אלי אפריקה, בלא חסדם של 'לגבה ומאוו, הם לעולם לא יגברו על שוביהם הלבנים, לעולם לא ישובו למולדתם.
כשהיא ניעורה באותו לילה לפני כ- 20 שנה וחשה את הפלדה הקרה בין צלעותיה, הסתיימו חייה של מאמא זוזו. כעת היא הייתה מישהי שלא חייתה, שפשוט שנאה. אילו שאלתם אותה על השנאה, היא לא הייתה מסוגלת לספר לכם על הילדה בת ה- 12 בספינה מצחינה. זה כוסה גלד במוחה – היו יותר מדי הלקאות והכאות, יותר מדי לילות באזיקים, יותר מדי פרדות, יותר מדי כאב. עם זאת היא יכלה לספר לכם על בנה, ועל אגודלו שנכרת כשאדונם גילה שהילד קורא וכותב. היא יכלה לספר לכם על בתה, בת 12 וכבר הרה שמונה חודשים ממשגיח עבודה, ואיך הם חפרו בור בקרקע האדומה כדי לקחת את פרי בטנה ההרה של בתה, ואז הצליפו בה עד שגבה זב דם. למרות הבור החפור בקפידה איבדה בתה את תינוקה ואת חייה בבוקר יום ראשון אחד, כשכל הלבנים היו בכנסייה…
יותר מדי כאב.
"סגדי להם", אמרה מאמא זוזו לאלמנה פאריס הצעירה בבאיו שעה אחרי חצות. שתיהן היו עירומות מעל המותניים, מזיעות בלילה הלח, עורן לובש גוונים לאור הלבנה.
בעלה של האלמנה פאריס, ז'ק (שמותו שלוש שנים קודם לכן לווה בכמה סממנים ראויים לציון), סיפר למארי מעט על אלי סנט דומינג, אבל לא היה לה אכפת. הכוח בא מן הפולחנים, לא מן האלים.
יחד זימרו מאמא זוזו והאלמנה פאריס, רקעו וקוננו בבִּצות. הן שרו בנחשים השחורים, האישה הצבעונית החופשייה והשפחה עם הזרוע המנוונת.
"יש בזה יותר מאשר רק לעשות חיל ולהכשיל את אויבייך", אמרה מאמא זוזו.
רבות ממילות הטקסים, מילים שהיא ידעה פעם, שגם אחיה ידע, פרחו מזיכרונה. היא אמרה למארי פאריס היפה שהמילים אינן חשובות, רק הנעימות והמקצבים, ובעודה מזמרת ומטופפת בנחשים השחורים בבִּצה, היא ראתה חיזיון משונה. היא ראתה את מקצבי השירים, מקצב הקאלינדה, מקצב הבאמבולה – כל מקצבי אפריקה המשוונית מתפשטים לאיטם על פני ארץ החצות הזאת, עד שכל הארץ רעדה והתנועעה בקצב האלים הישנים שאת מחוזותיהם עזבה. ואפילו זה, היא הבינה בדרך כלשהי בבִּצה, אפילו זה לא יספיק.
היא פנתה אל מארי היפה וראתה את עצמה בעיני מארי, אישה זקנה שחורת עור, פניה חרושות קמטים, זרועה הגרמית תלויה לצדה, עיניה עיני מי שראתה את ילדיה נאבקים באבוס להציל אוכל משיני הכלבים. היא ראתה את עצמה, וחוותה אז בראשונה את הסלידה והפחד שהאישה הצעירה חשה כלפיה.
היא צחקה, השתופפה והרימה בידה הטובה נחש שחור ארוך כמו שתיל עץ ועבה כמו חבל של ספינה.
"הנה", אמרה. "הנה הוודון שלנו".
היא שמטה את הנחש הבלתי מתנגד אל תוך סל שנשאה מארי הצהובה.
ולאור הירח אחז בה חיזיון שני ואחרון, והיא ראתה את אחיה אגאסו. הוא לא היה הנער בן ה- 12 שהיא ראתה בפעם האחרונה בשוק של ברידג'פורט, אלא איש עצום, קירח, שחייך בשיניים שבורות, גבו חרוש צלקות עמוקות. ביד אחת הוא אחז סכין משטה. זרועו הימנית הייתה בקושי גדם.
היא הושיטה את ידה השמאלית הבריאה.
"חכה, חכה עוד מעט", לחשה. "אהיה שם. אהיה שם אתך".
ומארי פאריס חשבה שהזקנה מדברת אליה.
