בחלום \ סטיבן הרפר
מאת המערכת
פרולוג
כוכב הלכת חֲלוּדָה
כדי שדבר אחד יתחיל, אחר חייב להסתיים.
– פתגם חלודתי
בסופו של דבר, הם הלכו ברגל לאִיג'הָן. וִידיָה וָג'הוּר התחילה בצעדים מהירים, אבל פּרָסָד שכנע אותה להאט.
"בקצב הזה תתעייפי במהירות", אמר לה. "יש לפנינו דרך ארוכה".
וידיה הנהנה. היא ייצבה את כתפיה חזק יותר בתוך רתמת הכתף שפרסד הרכיב על המריצה וכפתה על עצמה קצב הליכה אטי וקבוע. המריצה הייתה עמוסה בגדים, אוהל, מזון וחפצים חיוניים אחרים. היה לה קשה לחשוב שזה כל רכושה עכשיו, ולכן לא חשבה על כך.
חצץ נגרס תחת רגליה של וידיה בלכתה. לצדה דחף פרסד עגלה, ובה שאר מזונם. בתחתיתה היו מוסתרים כמה חפצים חסרי ערך, שהוא אמר שאינו רוצה להשאיר. אחד מהם היה קשר הכלולות שלהם. אחר היה ערכת שבבי מידע אדומים, שהכילו היסטוריה רפואית וסריקות גנטיות. פרסד ניסה להגניב אותם לתוך העגלה בלי שהיא תראה. וידיה חשקה שפתיים בשתיקה. מעל הכול ניצב בעגלה של פרסד ארגז, ובו תריסר ברווזים מגעגעים, בעלי החיים היחידים שלא נפגעו בשידפון האחדוּת.
"תארי לעצמך שהשידפון היה משאיר בחיים את המִקְנֶה", אמר פרסד. "הם היו יקרים מכדי לעזוב אותם, אבל היה קשה מדי לקחת אותם איתנו. יש לנו מזל".
תסמכי על פרסד, חשבה וידיה במרירות, שימצא בְּרָכה בערמת חרא של סוסים.
הרתמה צבטה את כתפיה של וידיה, והיא העיפה מבט מהיר לעבר בעלה זה חמש שנים. הוא היה גבוה ממנה בראש, בעל עור חום כשלה. שערו החום הפך מדובלל באחרונה. זיפים כהים עיטרו את סנטרו ולחייו, אף שהתגלח רק אתמול, ושיער מתולתל כיסה את זרועותיו החזקות, שהתאמצו להסיע את עגלת היד. עיניו השחורות היפות היו מוקפות קמטי מתח ומצוקה, אף שעדיין לא מלאו לו עשרים וחמש שנה.
עיניה של וידיה היו חומות בהירות מתחת לגבות דקות ומצח גבוה. פניה היו אליפסה נעימה לעין, וגופה היה ארוך וצנום. צנום מדי.
הברווזים הכלואים בעגלה של פרסד געגעו ברוגז. וידיה רצתה שהם יסתמו את הפה. הם מקבלים טרמפ חינם, לא? היא הייתה מחליפה איתם מקום בשנייה. נחמד להיות ברווז. אתה יכול לחטט בברֵכה נחמדה בחיפוש אחר מזון, ואם אין שם כלום, אתה צריך רק לעוף למקום אחר.
צעדיה שוב הפכו מהירים, והיא אילצה את עצמה להאט. רגליה רצו לשאת אותה מהר ורחוק, כדי שלא תתפתה להסב את מבטה לאחור, אל חוותם ההרוסה. היא מיקדה את מבטה בתוקף בדרך החצץ שלפניה. חיפוש מכתשי הפיצוצים, שמנעו כל אפשרות לתנועת כלי רכב, היה תירוץ טוב שלא להסתכל בשדות. אבל היא לא יכלה להימלט מהריח. בכל נשימה היא שאפה את הסירחון הלח והמעופש של יבולים שנהרסו בשידפון האחדות. לפעמים היא קלטה ניחוח קל של בשר נרקב, ופעם אחת הריחה נוצות שרופות. הריחות גרמו לה להחיש את צעדיה, וגם פרסד האריך את צעדיו. בלא לומר מילה הם התקדמו מהר ככל שהעזו, עד שהריח נמוג. בתרנגולות עבר השידפון מוטציה, כך שהוא החל לתקוף בני אנוש, ונוצות שרופות יכלו לרמז רק על חוות עופות שמישהו מנסה לטהר. פרט לאותו מקרה יחיד, השידפון – שהיה למעשה סדרת מחלות – לא פגע בבני אנוש. רק עכשיו התחילה וידיה להבין, כי במובנים מסוימים היה המצב הזה מזוויע אפילו יותר.
הם המשיכו בכבדות בדרכם, עיניה של וידיה מושפלות לקרקע, עד שפרסד עצר את נשימתו בחטף. וידיה הרימה מבט. הם הגיעו לדרך הראשית, ומצבה היה גרוע מזה של הדרך שבה התקדמו עד כה. טייסי אימפריית האחדות האנושית הפציצו והפגיזו אותה ביסודיות. מכתשים נוצרו במקומות מסוימים, ערמות ריצוף מרוסק חסמו מקומות אחרים. היה אפשר להתקדם בה, אבל רק בקושי רב. עם זאת פרסד הביט היישר לפניהם. וידיה הניחה את המריצה בחבטה זועמת.
"איזה יופי!" קראה. "תענוג אמיתי!"
"ששש", מלמל פרסד. "לא כדאי למשוך תשומת לב".
וידיה נעצה בו מבט זועם, אך בלעה את תשובתה החריפה. סרקזם לא ישפר את המצב, ופרסד הוא לא המטרה הנכונה לכעסה.
"מה אתה חושב שאנחנו צריכים לעשות?" שאלה וידיה לבסוף. "אין לי רעיונות".
פרסד משך בכתפיו. "מה עוד אנחנו יכולים לעשות?"
הוא הרים את ידיות עגלת היד והתחיל להתקדם בצעדים כבדים. הברווזים געגעו שוב. וידיה היססה, ואז שינסה מותניים, הרימה את המריצה והצטרפה אליו.
המון האנשים בדרך פינה להם מקום בחוסר רצון. אלפים, אולי מאות אלפים, הצטופפו על הכביש המרוסק. רובם נשאו צרורות או דחפו עגלות ומריצות. רבים היו פצועים. פני כולם היו מועדות לאִיג'הָן.
ההמון דשדש בשתיקה מחרידה. מי שדיבר עשה זאת בקולות מהוסים. מדי פעם ייבב תינוק או ילד בכה, אבל הקולות הושתקו במהירות. היה נדמה כאילו ההמון פוחד שיבחינו בו.
"גם הם ודאי שמעו את השמועות", מלמלה וידיה. עיניה התרוצצו שמאלה, ימינה, קדימה, אחורה, סרקו בלא הפסק את הקהל.
"סעד באיג'הן", הסכים פרסד בשקט. "הלוואי שיכולנו לבדוק עם דוד רָפִיד ולוודא עד כמה הדבר נכון. הלוואי –"
"כבר אמרת הלוואי מאה פעמים לפני ארוחת הבוקר", אמרה וידיה. "משאלות לא יחלצו את הרשתות מידי האחדות או יאפשרו להתקשר –"
"עופות!" צווח קול. "אלוהים – ציפורים!"
ראשה של וידיה הסתובב בחטף. גבר כסוף שיער נעץ מבט מזועזע בארגז הברווזים של פרסד. פרסד מצמץ. האנשים סביבם התחילו להתרחק.
"השידפון!" צרח האיש. "הם יביאו את השידפון!"
הוא זינק לעבר הארגז בכוונה לרסקו, אבל וידיה נעה מהר ממנו. ידה חטפה צרור קטן מן המריצה, והיא הסירה מעליו את הבד בתנופה.
"עצור!" נבחה. "או שתמות".
האיש קפא. כך גם האנשים סביבו. אחרי שבריר שנייה נסוג הקהל לאטו, משאיר את האיש במעגל הולך ומתרחב. וידיה החזיקה מוט קצר בידיים יציבות כסלע. הוא בהק באור כחול, וניצוץ יחיד התפצח בקצהו.
"זה שוט אנרגיה לרעיית מקנה", היא אמרה, רתמת המריצה עדיין סביבה. "בחצי מכוחו הוא מהמם שור מגודל. הוא מכוּוָן עכשיו למלוא הכוח. עזוב את הברווזים".
"השידפון –" התנשם האיש.
"– נמצא רק בתרנגולות", אמר פרסד בקולו הרך. "ברווזים לא מעבירים אותו".
"לך אחורה", חזרה וידיה. "אני אלחץ על ההדק בעוד שלוש… שתיים…"
האיש נמלט לתוך ההמון. וידיה עקבה אחריו במבטה, עד שנעלם מעיניה. אחר כך תקעה את השוט בחגורתה, משכה כתפיים ברתמה והמשיכה בדרכה. פרסד בא אחריה. הקהל צפה בהם לרגע, ואז נסגר באטיות סביבם.
"לרעייתי יש רפלקסים מצוינים", העיר פרסד. "לא עלה על דעתי שאנשים כמונו ירצו לפגוע בנו או לקחת את רכושנו".
"בעלי בוטח", אמרה וידיה, אינה בטוחה ברגע זה אם היא כועסת עליו או מלאת חיבה. שצף האדרנלין התחיל לשכוך, וידיה היו רועדות אילולא לפתו את ידיות המריצה.
פרסד התקרב ולחץ את ידה פעמיים. היא חייכה אליו. פירוש המחווה, שנולדה בליל כלולותיהם, היה בתחילה ציון אהבה, אבל במהלך השנים היא הפכה לאות כללי לכל דבר חיובי. כאן פירשה אותה וידיה כאילו אמר פרסד: "כל הכבוד".
שעות חלפו. רעב צבט את קיבתה של וידיה – היא ופרסד ויתרו על ארוחת בוקר כדי לחסוך מזון – והיא הזיעה למרות ששכבת עננים עבה חסמה את השמש. היה חם יחסית לתחילת הסתיו. העולם ששמו חלודה ניחן באקלים נוח וקבוע למדי, שכן לא היו לו ירחים שיעוררו את האוויר והמים ליותר מאשר רוח קלילה ונעימה או גשם עדין. לווידיה היו זיכרונות קלושים של גשמי מבול ורוחות עזות, אבל אחרי שהוריה היגרו לחלודה, כל חוויותיה הקשורות למזג האוויר כללו שינויים אטיים וקלים משמש לעננים, לגשם וחזרה. עכשיו הדאיגו אותה הטמפרטורות הגבוהות מן הממוצע. האם האחדות עוללה משהו למזג האוויר, ולא רק הפיצה את השידפון? בטנה של וידיה נהמה, וכאב ראש של רעב הצטנף מאחורי מצחה.
"אנחנו צריכים לאכול", אמר פרסד. "אולי שם".
הם הובילו את העגלה ואת המריצה לשולי הדרך ולתוך מה שהיה פעם שדה שחת. גבעולים רכים נרמסו תחת נעליה של וידיה, והריח המבאיש דיכא את תאבונה. אבל גדר אבן בגובה המותניים חילקה את השדה לשניים, ולשם היו מועדות פניו של פרסד. אנשים אחרים ניצלו את הגדר כמקום מנוחה, אבל פרסד, הבחינה וידיה בשביעות רצון, שמר בזהירות על מרחק מהם. הם גלגלו את כלי התובלה שלהם למקום מתאים והתיישבו על ראשה הגבשושי של הגדר. וידיה נאנקה כאשר משקלה הוסר מעל כפות רגליה הדואבות.
"תרשו לי לשבת איתכם?"
השוט כבר היה בידה של וידיה ומכוון לעבר הדוברת. זו הייתה אישה שעל גבה תרמיל, ולצדה שני ילדים קטנים. וידיה לא הורידה את השוט.
"כמובן", אמר פרסד ברכות. "אתם זקוקים לעזרה?"
"פרסד", הזהירה וידיה. "אנחנו לא יכולים –"
"הקהילה הקודמת שלנו הושמדה", השיב פרסד. "כדי לשרוד, עלינו לבנות קהילה חדשה".
"אנחנו יכולים להיות שלושה זוגות עיניים נוספים שישמרו מפני גנבים". האישה הנהנה לעבר העגלה של פרסד. "או חוטפי ברווזים".
צחוק נפלט מפיה של וידיה, והיא לא הצליחה לעוצרו. היא סימנה לאישה ולילדיה לשבת. שמה של האישה היה גֶ'נתֶ'ה. הילדים היו של אחותה.
"אחותי הייתה דּוֹמֶמֶת", המשיכה ג'נת'ה. "בעליה תכנן להסתיר רק אותה – לא את בעלה או את הילדים שלה – למקרה שהאחדות תנצח במלחמה. אני חושבת שהיא תכננה לברוח, אבל אז היא ובעלה נעלמו. עכשיו אנחנו הולכים לאיג'הן, כי יש שם אוכל".
וידיה העיפה מבט לעבר העגלה של פרסד. "הילדים שייכים לבעלים של אחותך?" שאלה בבוטות. "גם הם דּוֹמְמִים?"
"וידיה", אמר פרסד. "אין צורך בגסות רוח".
"אנחנו צריכים לדעת", אמרה וידיה. "אם הילדים דוממים, הם יקרי ערך".
ג'נת'ה משכה את שני הילדים קרוב אליה. הם הביטו בה בעיניים פעורות לרווחה. וידיה נאנחה. המחווה של ג'נת'ה ענתה בבירור לשאלתה, כאילו הייתה צעקה.
"לא אקח אותם ממך", אמרה וידיה בשקט. "אבל מישהו אחר עלול לקחת אותם. לא חוטפי ברווזים הם אלה שעלינו לחשוש מפניהם".
"זה מדאיג אותי מאז שעזבנו", אמרה ג'נת'ה, ושינתה את הנושא. "שמעתם אם כבר נכנענו לאחדות?" היא חיטטה בתרמילה והוציאה חצי פיתה. היא חילקה אותה בין הילדים, אבל לא לקחה דבר לעצמה. וידיה נאנחה וחיכתה. כאילו קיבל פקודה, הציע פרסד לג'נת'ה חתיכה מהפיתה שלהם, והיא הסכימה לקבלה בסופו של דבר, אחרי לחץ מזערי מצד פרסד. וידיה מנתה בזיכרונה את מאגר המזון הזעיר שלהם, כל מה שנשאר אחרי שישה חודשי הפצצות ושידפונות. יידרשו להם שלושה ימים להגיע לאיג'הן, אולי ארבעה, והם יוכלו לעשות זאת בלי לשחוט את הברווזים, אם יאכלו שתי ארוחות קטנות ביום. אבל אם יאכילו שלושה פיות נוספים, הם יהיו חייבים לאכול את הברווזים, ווידיה הסתמכה על האפשרות שתוכל לסחור בהם. הייתה לה הרגשה שהכסף שיש להם לא יהיה שווה הרבה.
"לא שמעתי על כניעה", אמר פרסד. "אולי אנחנו מנצחים".
וידיה העיפה מבט לעבר נהר הפליטים בדרך והחניקה הערה חריפה. באמת לא היה שום טעם. מילים לא ישנו את מצבם.
"תרשו לנו לשבת איתכם?" שאל קול חששני. וידיה נאנחה ולעסה את הפיתה.
נדרשו להם ארבעה ימים להגיע לאיג'הן. במהלך הזמן הזה גדלה קבוצתם לעשרים אנשים. בעגלה של פרסד נשארו ארבעה ברווזים.
וידיה ביקרה באיג'הן חצי תריסר פעמים בחייה. היא זכרה אותה כעיר גדולה, כולה עצים ומבנים נמוכים. העיר עדיין הייתה כזאת, אבל עכשיו צמח סביבה מחנה פליטים כמו תעלת מגן סביב טירה.
"לא מרשים לאף אחד להיכנס", דיווח מֶף. הוא היה בן ארבע-עשרה וברשות עצמו עכשיו. פרסד הטיל עליו את משימת הסיור לפניהם, שכן עדיין היה לו מרץ לעשותה והיה לו כישרון לאיסוף מידע. "בנו חומות משַׂקֵי חול סביב כל העיר. משאיות יצאו עם מזון לפני ארבעה ימים, אבל זהו זה".
מלמול חלף בקבוצה, ווידיה נשכה את שפתה. אם מביאים בחשבון את הברווזים ואת שני האווזים של גַנדִין, לקבוצה היה די מזון ליומיים-שלושה. גם המסנן בבקבוק המים של וידיה יסיים את חייו בקרוב, והיא לא רצתה לחשוב על הטינופת שהצטברה בברֵכות ובפלגים. האזור סביב העיר כבר הסריח כמו ביוב.
"לא מרשים לאף אחד להיכנס?" שאל פרסד. הנימה הנואשת בקולו גרמה ללבה של וידיה להתכווץ. הימים האחרונים היו קשים לכולם, אבל הקושי ניכר יותר מכול בפרסד. העור סביב עיניו הידלדל ברפיון מרוב רעב ועייפות, והוא דיבר מעט מאוד. כאשר התכרבלו זה לצד זה כדי לישון, היא הרגישה את המתח בגופו גובר מדי לילה. היא רצתה לנחם את בעלה, הגבר החזק הזה, אבל לא ידעה איך לעשות זאת מלבד לעמוד לצדו.
מף נד בראשו. "אף אחד לא נכנס. הרעב חמור לא פחות בעיר".
וידיה לקחה את ידו של פרסד ולחצה אותה פעמיים. הוא החזיר לחיצות, אבל במחווה לא היה כל כוח.
וידיה כרכה את ידיה סביב שוקיה מתחת לעגלת היד ההפוכה. גשם רך ועדין ירד מן השמים ויצר בוץ רך ועדין. בורות המחראות כבר עלו על גדותיהם. גללים התערבבו בעפר ושתן התערבב במים, עד שלא היה אפשר להבדיל עוד בין זה לזה בתערובת דמוית פודינג. כולרה ודיזנטריה פשטו במחנות. תינוקות וילדים, שכבר היו חלשים מחוסר מזון, חלו ומתו בתוך שעות ספורות. הארוחה האחרונה של וידיה הייתה חופן קטניות לפני ארבעה – אולי חמישה? – ימים. תמורתן שילמו היא ופרסד באוהל. המים היחידים שווידיה שתתה היו מי גשם שהצליחה לאסוף בעודם יורדים מן השמים. עורה היה רטוב ומדולדל, מכוסה כתמים לבנים שפרסד אמר שהם עובש מסוג כלשהו.
בתחילה יכלה וידיה לחשוב רק על אוכל. מחשבות על בשר ברווז רך, פלאפל פריך, בשר בקר רוחש ופיתה חמה מרוחה דבש מתוק הפגיזו אותה, עד שחשבה שתשתגע. עכשיו היא לא חשבה על אוכל, או על שום דבר אחר. קיבתה כבר לא זעקה, היא הפכה מזמן לכאב עמום בקרבה. פרסד יצא לפני שעות ספורות לשליחות שסירב לדבר עליה, אבל לווידיה לא היה כוח להתרגז. היא בהתה בגשם מתוך המחסה העלוב בעגלתו של פרסד, ולא תהתה אפילו מה יקרה אחר כך.
"רעייתי", אמר פרסד.
וידיה הרימה את מבטה. פרסד עמד בגשם לפניה, שקוע עד שוקיו בבוץ. עורו היה מוכתם כמו עורה, וגופו כחוש. גוש עלה בגרונה למראהו.
"בעלי", לחשה.
הוא הושיט יד אל ידה ולחץ פעמיים. היא השיבה לחיצות, והוא ניסה למשוך אותה מעלה. בגופו לא היה כוח, והיא נאלצה להסתדר בכוחות עצמה.
"עלייך לבוא איתי", אמר.
וידיה הניחה לו להובילה משם. הם השאירו את העגלה. שוט האנרגיה היה גוש בכיסה. היא ניסתה להחליפו תמורת מזון, אבל איש לא היה מעוניין בו.
וידיה ופרסד חלפו על פני המחסות מעוררי הרחמים של קהילת האנשים העלובה שאספו, קהילה שכללה בתחילה עשרים אנשים, ואילו עתה התכווצה לפחות מתריסר. ג'נת'ה והילדים נעלמו לפני ימים. גנדין מת מכולרה. מף עדיין חי, כדור משתעל ומלא סבל מתחת לפיסת עץ. הנער לא הרים מבט כאשר פרסד ווידיה חלפו על פניו.
הם צעדו במחנה, ובסופו של דבר חדרה למוחה של וידיה ההכרה כי הם מתקדמים לעבר העיר. את חומות שקי החול קטעו רק שערים, שעליהם שמרו זקיפים שנראו רעבים לא פחות מן הפליטים. פרסד הראה משהו לאחד השומרים, והוא נופף ואישר להם לעבור.
וידיה בקושי קלטה מה מתרחש. קהות חושים מוחלטת אפפה אותה. היא התרכזה בהצבת רגל אחת לפני רעותה לצדו של פרסד, ולא הביטה בעיר.
בסופו של דבר הבחינה שהגשם פסק. היא ישבה בכיסא רך, ופרסד דיבר עם אישה מאחורי שולחן. הם היו במשרד גדול, ובו שטיחים עבים וקירות מכוסים לוחות עץ. האישה הייתה מטופחת ושְׂבֵעָה, היא נראתה מחוסנת מפני מלחמה ורעב. לוחית שֵם הצהירה שהיא קַפרֶן ג'וּסוּף, סגן נשיא לענייני רכישות. היא דיברה. וידיה ניסתה להתרכז, אבל לא הייתה לה די אנרגיה. פרסד אמר משהו, והיא הנהנה אוטומטית.
משהו דקר את קצה אצבעה. קפרן ג'וסוף עמדה לצדה, מחזיקה מחשב רפואי אדום קטן. האורות הבהבו בירוק. קפרן התיישבה שוב מאחורי שולחנה והעבירה יחידת מידע אחת אל וידיה ואחת אל פרסד. וידיה השפילה מבט. המסך הציג חוזה בין תאגיד רכישות דוממים ובין וידיה ופרסד וג'הור.
"זאת ההצעה שלנו", אמרה. "אנחנו נספק לכם מזון, מקום מגורים וטיפול רפואי. אתם תקבלו סכום של חמישים אלף קֶש בשלושה תשלומים – עשרת אלפים עם החתימה, עשרים אלף עם לידת הילד הראשון, ועשרים אלף עם לידת הילד השני. אתם מסכימים גם לקיים יחסי מין הכוללים חדירה של איבר המין הזכרי לאיבר המין הנקבי שלוש פעמים בשבוע לפחות, עד שייקלט היריון. נאסר עליכם להשתמש באמצעי מניעה".
"ואם הילדים לא יהיו דוממים?" שאל פרסד ברוך.
קפרן תקעה בו מבט יציב. "כל ילד שייוולד לך ולווידיה יהיה דומם. זאת ודאות רפואית. עכשיו, בסעיף שתיים, תראו…"
קפרן המשיכה לדבר בקול חדגוני. וידיה בהתה בחוזה שלפניה. היא ידעה שזה עומד לקרות, ידעה מרגע שראתה את פרסד מגניב את שבבי המידע הרפואי אל בין חפציו, ידעה מרגע שהשאיר אותה בעגלה הריקה.
היא הרגישה דקירה של ייסורי מצפון, אבל היא הייתה קצרה. הילדים שאולי תלד היו תאורטיים, רק חלומות. המציאות הייתה פרסד לצדה והרעב בפניו.
עיניה של וידיה פגשו את עיניו של פרסד. הן היו שקועות, מפוחדות ומלאות היסוס. ברגע ההוא היא ידעה שאם תסרב לחוזה, הוא לא ייאבק בה. הוא יגווע ברעב בלא תלונה או חרטה. משום-מה הקל הדבר את ההחלטה. וידיה הושיטה יד אל ידו של בעלה ולחצה אותה פעמיים.
פרק 1
כוכב הלכת חלודה
שלווה היא המדרון שבמורדו הרוח זורמת אל החלום. שלֵו עליך לצעוד במשעולים, שלֵו עליך להיות כל העת.
– אירפָן קָסָד, משעולים אל החלום
"יש לנו אישור!" צעקה אָרָה. "הקרנתי אותו בַּצַּר לפני עשר דקות".
הספינה נרעדה. קֶנדִי ויבֵר חבט בהפעלה הידנית להפסקת פעולת וסתי הכבידה. "פֶּגי-סוּ!" נבח. "תטעני תמרון יואי-ואן ותבצעי אותו!"
"קיבלתי", השיב המחשב. על הצג סטו הכוכבים והפכו לפסים לבנים. כולם בגשר נשענו חזק שמאלה ברתמות המושבים. קיבתו של קנדי צנחה לעבר כפות רגליו, ואז זינקה לתוך גרונו. כתם אדום גדול האיץ על פני המסך, וקנדי הניח שזה כוכב הלכת חלודה. לאחר מכן חזרו הכוכבים למצבם הרגיל, וקנדי הצליח לרסן את קיבתו.
"נחמד", נהמה גרֶטשן בֶּאיֶיר מלוחות החיישנים.
"לעזאזל, תפסיקו לירות!" צעקה ארה ממקומה על הרצפה. "אנחנו ספינה של האחדות!" היא נעמדה בכבדות ליד הכיסא של קנדי ותקעה בו מבט שהיה מסוגל להקפיא בירה.
"אני מצטער", אמר בחוסר אונים. "זה הדבר היחיד שהייתי מסוגל לחשוב עליו. אם המטען הזה היה מתקרב יותר –"
היא נופפה לו בידה שישתוק. ארה הייתה אישה נמוכה ועגולה, שיכלה להביט ישירות בעיניו של קנדי אם הוא ישב. עורה החום הכהה לא החוויר במיוחד אחרי שבועיים של תאורת ספינה, והיה כהה כמעט כמו עורו של קנדי. היה לה שיער שחור קצר, שמִסגֵר פנים עגולות וגלויות עם רמז לסנטר כפול, פנים שנראו כאילו אמורות לחייך מעל מגש של לחמניות קינמון טריות.
"הוד מעלתך, נא להגיב", אמרה ארה לאוויר ריק. "כאן הנ"ב. אנחנו ספינה רשומה באימפריית האחדות האנושית. מדוע אתם יורים?"
דממה.
"אנחנו עדיין משדרים?" מלמלה לבֵּן רַיימָר בעמדת התקשורת. הוא הנהן. ארה הרימה את קולה.
"הוד מעלתך", אמרה, "אין לנו אמצעי הגנה נגד כוח הירי שלכם. אני חוזרת – אנחנו סוחרים ובאנו לסחור. קיבלנו הרשאת נחיתה משליח דומם לפני חמישים וחמש שעות".
בינתיים איפס קנדי מחדש את נִצרַת הבטיחות של הכבידה וכיוון את הספינה בזהירות להתרחקות מכוכב הלכת. הוא החזיק את אצבעותיו מעל המדחפים, מוכן להעלותם מיד למהירות מרבית, אם הלוויינים המקיפים את חלודה יכינו מטח נוסף.
רעש לבן התפצח ברמקולים. "תהילה לאחדות", אמר קול. "לא שידרתם את הצפנים".
שרירי צווארה של ארה נעו כמו צוות מתאבקים. "דווקא. כן. שידרנו. עם מי אני מדברת, בבקשה?" הוסיפה.
"פגי-סו, אל תעבירי את מה שאני אומרת מעכשיו", אמרה גרטשן בקול שקט, שאינו יכול להיקלט במערכת הקשר.
"קיבלתי". אור כחול קרץ בלוחות החיישנים כדי לציין לגרטשן שקולה מנופה לעת עתה ממערכת הקשר.
"הם מושכים זמן, אימא מסגלת", אמרה לארה. "התגנבתי לרשת שלהם. הם בודקים אותנו".
"כאן הגמון טֶנבָר ממשרד הסחר של אימפריית האחדות האנושית", התפצח הקול. "לא קיבלנו מכם שום תקשורת. שדרו את הצפנים ההולמים, או שתספגו ירי".
אור ההשתקה של בן הבהב. "הם מנסים לאתר את השליח, אימא. אני חושב שאני יכול לקפוץ קדימה ולהפיל תקשורת כוזבת לקווים שלהם, אבל לעת עתה תצטרכי לדאוג שהם יישארו מרוצים עם מה שכבר נתתי להם".
ארה צעדה אל הלוח של הקפטן והקלידה את הצפנים שבן זייף במשך שעות. טוניקת הסוחר הסגולה שלבשה רשרשה בעודה נעה. ארה שיחקה יפה את תפקיד הסוחרת המרוגזת, ורק המתח סביב פיה הסגיר עצבנות. לבו של קנדי הלם בכוח, והוא בלע את רוקו. בריחה לעיוות מרחבי עמוק כל-כך בבאר הכבידה של חלודה הייתה בלתי אפשרית, והוא כמעט היה מסוגל להרגיש את הלייזרים ואת המטענים של האחדות הממוקדים במעטפת הקרמית הדקה מדי של ספינתם. קנדי הניע מעט את המדחפים וגרם לספינה להיסחף מכוכב הלכת, ליתר ביטחון.
התרחק לאט, אמר לעצמו, אבל אל תיראה כאילו אתה מתרחק.
הוא העיף מבט לעבר בנג'מין ריימר. בן היה כפוף מעל לוחותיו. שערו הג'ינג'י הבָּהיר היה סתור, וטוניקת הסוחר שלבש הייתה מקומטת, אף-על-פי שרק עכשיו לבש אותה. בן תמיד נראה מוזנח-משהו, אפילו אחרי מקלחת. קנדי לא ידע איך הוא עושה את זה.
"הצלחתי!" לחש בן. הוא לחץ על כפתור והרים את קולו. "עשיתי את זה, אימא. מחקתי את ההודעה שלהם לפני שהיא התקבלה, וזייפתי אישור למי שאנחנו מעמידים פנים שאנחנו".
"אני רק מקווה שטנבר לא יוצא כל ערב לשתות עם הקורבן שלך, בן", אמרה גרטשן. "או שהם יטגנו אותנו כמו נמלה מתחת לזכוכית מגדלת".
בן חזר להשפיל את ראשו ללוחות, אבל קנדי ראה אותו מסמיק. אצבעותיו של קנדי נעו, והמילים: רדי ממנו, גרטשן, או שאת יכולה לשכוח מהחלפות במשמרות, צעדו על פני המסך של גרטשן.
אני סתם צוחקת, היא שלחה בחזרה. לא צריך להתרגז.
בינתיים התיישבה ארה בכיסאה ומשכה סביבה את הרתמה. "הגמון טנבר", אמרה, "שידרתי את האישור שלנו. שוב. האם קיבלת אותו?"
דממה. קנדי עצר את נשימתו.
"הגמון טנבר, אתה שם?" שאלה ארה, מניחה לשמץ התמרמרות להזדחל לקולה. "הגמון, בבקשה. שידרתי את האישור שלנו ארבע פעמים לארבעה הגמונים. כמה זמן –"
"מדוע אתם משתמשים בכלי טיס שנבנה בברית העצמאות?" שאל קולו של טנבר בתוקף.
ארה נאנחה בקול רם מספיק כדי שייקלט במיקרופון. "אתה תשלם על זה, שוליה", אמרה בקול רם קצת יותר מדי.
קנדי זיהה רמזים בקלות. "את אישרת את זה, בוס".
"המידע הזה, הגמון", אמרה ארה, "נמצא בצופן השידור שלנו. אנא, קרא אותו. הספינה שלנו הייתה שלל שחילצנו.
עוד שהות ארוכה. קנדי סגר את ידו על עיגול הזהב שהיה תלוי סביב צווארו מתחת לטוניקה ולחש: "אם יש בדבר תועלת לי ולכל החיים בכל מקום –"
"יש לכם אישור נחיתה בשדה שבע-ו'-אפס", אמר קולו של הגמון טנבר. "אל תעזבו את הספינה עד שצוות הבידוד יבדוק את כלי הטיס שלכם. תהילה לאחדות".
"תודה, הגמון", אמרה ארה. "תהילה לאחדות".
בן סגר את המשדר, וכל הצוות נאנח בכבדות. ארה שקעה לרגע ברפיון בתוך הרתמה, ואז פתחה את החגורות וקמה.
"קנדי וגרטשן", הורתה ארה, "אני רוצה אתכם אצלי בחלום. עשר דקות. בן, אתה מנווט. תעלה את טְרִיש ופִּיטְר שיאיישו את העמדות האחרות".
"כן, אימא", אמר בן.
"עשר דקות?" התלונן קנדי. "את חושבת שאני מהיר כל-כך?"
"דווקא שמעתי", לחשה גרטשן, שכבר התקדמה לעבר הדלת, "שלוקח לך שתי דקות".
קנדי זינק על רגליו כדי לרדוף אחריה, אבל גרטשן יצאה למסדרון וחבטה בכפתור הסגירה. קנדי פרש את זרועותיו לרוחב והעמיד פנים שהוא נתקע בדלת. אחרי שהיה תלוי שם לרגע, הוא החליק לרצפה. אפילו בן פלט נחירת צחוק, וקנדי לא היה מסוגל להחניק חיוך.
"קנדי", ארה נאנחה. "אין לנו זמן –"
הדלת נפתחה בהחלקה וחשפה את פניה חמורות הסבר של טרִיש הָאדִיס. היא חלפה מעל גופו השרוע של קנדי ותפסה את עמדתה של גרטשן ליד החיישנים. אחריה הגיע פיטר האדיס, אחיה התאום. שניהם לא דמו כלל זה לזה. פיטר היה גבר חסון, בעל שיער חום קצוץ, עיניים חומות-ירוקות רחבות במידה מוזרה וסנטר תקיף. טריש, לעומתו, הייתה קטנה ועדינה למראה, בעלת צמה חומה ארוכה ומבנה גוף דומה יותר לזה של נער מתבגר. אבל עיניה היו דומות לעיניו של פיטר.
"היינו בדרך למעלה כשבן התקשר", אמרה, מסבירה את הופעתם המהירה. "קנדי היה אחראי לפניית הפרסה? המטבחון הפוך לגמרי".
"קנדי יְנַקֶה", הבטיחה ארה.
"בחיי", רטן קנדי מהרצפה. "אתה מציל את הספינה, ובתמורה אתה מקבל תורנות מטבח".
"קנדי", אמרה ארה בתוקף. "לך".
"אני הולך, אני הולך". קנדי נעמד וטפף במסדרון.
הנ"ב הייתה ספינה קטנה דמוית טריז, בעלת שלושה מפלסים בלבד. המסדרונות הצרים היו קודרים וזקוקים לצביעה. חומר קרמי אפור עמום נראה מבעד לבז'. קנדי הגיע למעלית, אבל המעלית קרקשה בצורה מפחידה בזמן האחרון, והוא העדיף לרדת בסולם לחדרי הצוות במפלס שמתחת לגשר.
דלת שלישית משמאל, קנדי הזכיר לעצמו. אף שהספינה הייתה קטנה, עדיין נטה קנדי להתבלבל. הדלתות והמסדרונות בנ"ב לא היו מסומנים, וכולם נראו זהים. הוא בחר דלת ופתח את המנעול במגע אגודל. הדלת החליקה הצדה, מה שאמר שהוא מצא את החדר שלו בניסיון הראשון.
עשר דקות, רטן לעצמו, כאשר הדלת החליקה ונסגרה מאחוריו. מה היא חושבת שאני? סופרמן אוסטרלי?
המגורים של קנדי היו ספרטניים. מיטה מוצעת היטב תפסה קיר אחד, ומסוף מחשב חבוט מילא קיר נוסף. תריסר דיסקי ספרים ניצבו על מדף מעל המסוף, ומעט מאוד בגדים היו תלויים בארון. חנית אדומה קצרה נשענה אל פינת קיר. חדר האמבטיה היה בהמשך המסדרון, אבל החדר היה מצויד בכיור קטן, בארון תרופות ובראי.
קנדי לחץ את אגודלו אל לוח הנעילה של ארון התרופות, והדלתות נפתחו. על המדפים בו היו כמה אמפולות מלאות נוזל ענברי. תרסיס תת-עורי מילא את המדף התחתון. קנדי הטעין אמפולה לתוך הידית הגלילית, הצמיד את הקצה השטוח אל זרועו ולחץ על הכפתור. קול חבטה רך נשמע, ואור אדום ציין שהאמפולה רוקנה. קנדי אחסן את התרסיס ופשט את הטוניקה הסגולה. מתחת לה הוא לא לבש דבר פרט לסנדלים, אזור חלציים חום, ושרשרת עם דסקית זהב, שסימנה אותו בתור אחד מילדי אירפן. הראי שיקף אליו גוף כחוש בעל מבנה נקי, עור שחום ושיער קצר חום ומתולתל מאוד. אפו היה שטוח, ועיניו היו שחורות כל-כך, עד שהיה קשה להבחין בין הקשתית לאישון.
קנדי לקח את החנית האדומה – שהייתה באורך רגלו מן הברך עד כף הרגל – ובדק אותה כדי לוודא שכיסוי הגומי על החוד מהודק למקומו. בתנועה חלקה אחת הוא כופף את רגלו השמאלית והחליק את החנית מתחת לברכו, כאילו החנית היא תותב. בתנאים מושלמים היה קנדי תוקע את החנית בקרקע כדי שלא תחליק מתחתיו, אבל הדבר לא היה אפשרי בספינה. זאת הסיבה לכיסוי הגומי. חום מרפה השתלט עליו – השפעתו של הסם.
נדרש לקנדי רגע כדי לוודא את שיווי המשקל. אחר כך הוא עצם עיניים, הניח את שתי ידיו מעל מפשעתו והתחיל בסדרה של תרגילי נשימה.
אם יש בדבר תועלת לי, חשב, ולכל החיים בכל מקום, מי ייתן שאכנס לחלום.
כאשר נשם, נמוגו רעשי הספינה – ההמהום הקלוש של מכונות, הלחישה המעורפלת של אוויר נע, הזמזום הקבוע של מנועים מרוחקים. צבעים הסתחררו מאחורי עפעפיו, ככל שהשפעת הסם גברה. קנדי נשם. הוא דמיין את עצמו עומד במערה גדולה, ובה מנהרה המתפתלת החוצה. הוא הוסיף בדקדקנות פרטים. מים קרירים טפטפו מסטלקטיטים ונזלו במורד סטלגמיטים. הקרקע הייתה קרה מתחת לכפות רגליו היחפות. פטריות זוהרות סיפקו תאורה קלושה, וריחן המעופש מילא את אפו. באטיות יצא קנדי מן המערה במנהרה המתפתלת. בכל צעד התחדדו פרטי המערה. הרצפה לחצה את כפות רגליו, והאוויר הקר העלה חידודין בעורו. הסלע עטה צבע, גוונים עשירים של אדום, טורקיז וסגול.
אור הופיע לפניו. קנדי נע לעברו. רגע לאחר מכן סימאה אותו נהרה, והוא כיווץ עיניים עד שעיניו הסתגלו אליה. כאשר ראייתו התבהרה, הוא גילה שהוא נמצא בבסיס צוק, ומישור רחב ידיים נפרש לפניו. האדמה הייתה יבשה ומכוסה צמחייה נמוכה. מעליו בערה השמש בשמים כחולים חסרי ענן. בז ממין נקבה צווח גבוה מעל ברוח היבשה. כל פרט היה בהיר וחד.
זה היה החלום.
קנדי בחן את הנוף, שתמיד הקסים אותו. הוא תהה אם אירפן קסד, בת האנוש הראשונה שנכנסה לחלום, הרגישה כמוהו. לפני אלף שנה, לפני גילוי העיוות המרחבי, נתקלה ספינת מושבה בחֶד-בָּלָאר, גזע חייזרים שהיה נחוש בדעתו ליישב את אותו כוכב הלכת שבני האנוש רצו. למרבה המזל, החייזרים היו מוכנים להתחלק. הייתה רק בעיה אחת – החד-בלאר עמדו על כך שבני האנוש ייקחו חלק בטקס וישתו יין מיוחד כדי לחזק את היחסים בין שני המינים.
היין – שהכיל סם – והפיזום ההיפנוטי בטקס משכו את אירפן קסד וכמה מאנשי צוותה לתוך החלום. בני האנוש הנפעמים ערכו ניסיונות, וגילו כי הסם מאפשר להם להיכנס לחלום המשותף הזה כרצונם, אם כי לכמה מהם זה היה קל יותר מאשר לאחרים. מקצת האנשים האלו התחילו "לשמוע" קולות של בני אנוש בכדור הארץ. בסופו של דבר נמשכו גם בני אנוש אלו מכדור הארץ לתוך החלום, והיו מסוגלים לתקשר עם החד-בלאר ועם בני האנוש כמוהם, אף שהיו במרחק אלפי שנות אור אלה מאלה.
ספינת המושבה נשאה במטענה אלפי עוברים, של בני אנוש ושל בעלי חיים, כדי ליישב כל כוכב לכת ולשמור על חיוניות מאגר הגנים. בעזרת החד-בלאר ערכו בני האדם ניסיונות בעוברים ובודדו גנים רצויים כדי ליצור בני אנוש שיוכלו למצוא את החלום. הילדים הראשונים שהופקו בניסויים אלו פיתחו את יכולת הדיבור באיחור, ואפילו לאחר שפיתחו אותה דיברו לעתים נדירות בלבד מחוץ לחלום. לכן כינו אותם "דוממים".
במישור החם, המכוסה צמחייה נמוכה, פרשׂ קנדי את זרועותיו לרוח. בגדיו והמדליון נעלמו. הוא צעד עירום כמה צעדים לתוך המישור והטה את ראשו כדי להקשיב. קולות לחשו ברוח הקלה והמו דרך האדמה. הוא ברר ביניהם. קנדי זיהה את קול האלט הגרוני של ארה, אבל כל האחרים היו זרים לו. גרטשן ודאי עוד לא הגיעה. הוא מתח בזהירות את חושיו, בוחן את האדמה ואת האוויר, מוכן לפעול אם ירגיש שוב בנוכחות המוזרה.
היה פטפוט מרוכז במקום מסוים, במרחק-מה ממנו. אלה כנראה הדוממים בחלודה, אבל במרחק כזה קנדי לא היה יכול לדעת בוודאות. רחוק יותר הוא הרגיש אלפי – מיליוני – הבהובי גחליליות, כאשר דוממים אחרים בכוכבי לכת אחרים נכנסו לחלום ויצאו ממנו. קנדי לא הרגיש כל סימן לנער המוזר.
קנדי הרים את ידו ושרק שריקה חדה. הבזה צללה כמו בומרנג עטוי נוצות, בולמת בזמן כדי לנחות על זרועו של קנדי. טופריה של הבזה אמנם היו מסוגלים למחוץ עצמות, אבל הם רק דקרו את עורו של קנדי. בעולם האמיתי הייתה זרועו של קנדי הופכת לגוש מרוסק, אבל זה החלום.
"אחות", שאל קנדי את הבזה, "את יכולה לגלות למעני מי הוא המדבר במרחק?"
הבזה המריאה מידו של קנדי. בעודה באוויר, הפכה הציפור לקנגורו שהתרחק בקפיצות מהירות. קנדי הביט בה, ואחר כך צעד בתכליתיות על הצמחייה הדלה. קוצי דיונות הנצמדים לקרקע ניסו לדקור את רגליו, אבל בחלום היו כפות רגליו של קנדי מכוסות עור קשה ועבה. כאשר הלך, הוא היה מודע לאדמה החיה מתחתיו. כל חלקיק ממנה חי ונושם. כל חתיכה נפרדת, אך חלק משלם אחד. רק בתור תרגול, מיקד קנדי את תשומת לבו לרגע בחלקיק יחיד. זאת הייתה בת אנוש, אינה מודעת לעובדה שתודעתה מהווה חלק זעיר בחלום. הוא חשב שהיא ישנה, אבל לא היה בטוח. הוא התקשה ליצור מגע מחוץ לחלום עם הלא-דוממים, ובכל מקרה לא משום כך הוא כאן.
ואז הוא הרגיש. הבהוב בשולי המודעות. מישהו הושיט יד לא לתוך החלום, אלא דרכו, כאילו ממוח אחד לאחר. קנדי זינק על התחושה, ניסה לזהות במדויק את הכיוון שממנו היא מגיעה. היא נמוגה לפני שהצליח לתפוס אותה.
לעזאזל, חשב קנדי בתסכול. אבל לפחות אנחנו יודעים שהנער עדיין בסביבה.
קנדי המשיך ללכת, עוקב אחר לחישתה של ארה. כאשר התקרב אליה, הוא הרגיש את השינוי במקום שבו עיצבה תודעתה של ארה את החלום בדמות תפישותיה. הדרך היחידה לתקשר עם דומם אחר הייתה להסכים מי יעצב את חלל החלום שבו הם נמצאים יחד. ארה אמרה שהיא, גרטשן וקנדי ייפגשו אצלה, ולכן כאשר קנדי הלך, הוא שחרר את ציפיותיו בנוגע למציאות והניח אותן בידי ארה.
הנוף השתנה כמעט בלא אדווה. הצמחים הקוצניים המשתרעים הפכו לעשב ירוק ורך. מים קרירים פכפכו ברוך במזרקה סבוכה, ובשָׂמִים אקזוטיים הפיצו ניחוחות באוויר. עצי צל גבוהים חסמו את קרני השמש. תפוזים שמנים ואגסים בוהקים היו תלויים בכבדות על ענפיהם, וציפורים צייצו בין העלים. ארה ישבה על שפת המזרקה. היא עטתה גלימה ירוקה פשוטה עשויה בד שקוף. ברדס הדוק כיסה את שערה ואת אוזניה, ואזמרגדים נצצו על מצחה. קנדי לבש מכנסיים אדומים רחבים וחולצת פשתן לבנה ארוכה. מדליון הזהב שלו חזר, ועכשיו הוא ענד טבעת כסף משובצת פיסת ענבר זהובה. גם ארה ענדה טבעת, אך בשלה הייתה אבן לפיס לזולי כחולה מנצנצת.
"איפה גרטשן?" שאל קנדי בלא הקדמה.
"מן הסתם לא כאן", השיבה ארה.
"אני כאן". גרטשן הגיחה מאחורי המזרקה. היא הייתה לבושה כמו ארה, פרט לכך שגלימתה הייתה כחולה. דסקית הזהב שלה בהקה בעוז, וטבעת הענבר שלה הייתה כמו זאת של קנדי. גרטשן הייתה גבוהה ובעלת עור בהיר, שיער חיוור וגבות עבות. עיניה היו אפורות, ושפתיה בעלות גוון אדום כהה, מפתיע. קנדי תמיד חשב שהיא תיראה טוב בתלבושת של רקדנית בטן.
"יפה". ארה הביטה בקנדי. "הנער כאן, בחלום?"
"הרגשתי נוכחות לזמן קצר", אמר קנדי. "וככל שאני יכול לדעת, אף אחד אחר לא חש בנער. אני היחיד".
"תמשיך לחפש. אם הנער יופיע שוב, נסה להצר את הנתיב. יידרשו עשרות שנים לחפש בכל חלודה. אני רוצה לגמור את העניין הזה בתוך כמה שבועות".
"זה לא הוגן", מחה קנדי. "אף אחד אחר לא היה מסוגל אפילו לצמצם את התחום לכוכב לכת אחד בַּזמן שזה לקח לי. את לא יכולה להתלונן ש –"
"זה לא היה שיפוט, קנדי", קטעה אותו ארה. "רק הערה. עשית עבודה יפה מאוד. כרגע אני רוצה ששניכם תדברו עם הדוממים בחלודה. אנחנו זקוקים למידע, והם הסיכוי הטוב ביותר שלנו".
"חשבתי על זה עוד לפנייך", אמר קנדי, רגוע. "שלחתי את אחותי לחפש אותם".
גרטשן נרעדה. "זה מעביר בי צמרמורת איומה. אם היצור הקטן שלך לא יחזור, ייגרם לך נזק מוחי". היא משכה באפה. "לא שנשים לב בכלל".
"מספיק, ילדים", אמרה ארה בחדות. "יש לנו עבודה".
קנדי קד קידה קלה, ידו על הדסקית. "כן, אימא מסגלת. ילדהּ העלוב של אירפן מפציר בך –"
"שתוק והקשב", נהמה ארה. "גם את, גרטשן. אני רוצה ששניכם תרחרחו בין הדוממים של חלודה, תגלו מה המצב כרגע בכוכב הלכת. קנדי, קראת את הקבצים?"
קנדי נראה מבויש. "הייתי עסוק".
"כן. גרטשן?"
"אימפריית האחדות האנושית פלשה לפני שש-עשרה שנים", השיבה גרטשן ברשמיות. "היא כבשה את חלודה בתוך שבעה חודשים. היא הפעילה כמה סוגי נשק ביולוגי כדי לרכך את האוכלוסייה, וב, ,,, א,, ,,, ופ, , , ן כללי ירתה בכל דבר עד שכמה מהממשלות החזקות הרימו דגל לבן. ממשלות אלו הורשו לשמור על כוחן בתנאי שידרסו את השכנים. טקטיקה תקנית של האחדות. הממשלות שהחזיקו מעמד התרגזו על אלה שנכנעו, מה שהקל עוד יותר על האחדות – בני חלודה התחילו להילחם בינם לבין עצמם".
"את זה דווקא כן קראתי", אמר קנדי ברוגז. הוא התיישב על הקצה החלק של המזרקה. "אבל לא ראיתי שום דבר על הכלכלה של חלודה. הם התאוששו מכיבוש האחדות? אם לא, שוק העבדים יהיה ממש צפוף".
גרטשן משכה בכתפיה. "הם עדיין במיתון. האחדות כופה מגבלות מלאכותיות על המסחר, והיא מוצצת משאבים באמצעות מסים כבדים. זה פוגע. הייתי מהמרת על קצבה שלך לשנה –"
"היי!"
"– שנצטרך לחפש את הילד הזה בשלושה שדות לפחות".
"אזרחים חופשיים, עבדים חוקיים ועבדים בשוק השחור?" ניחשה ארה.
גרטשן הנהנה. מאחוריה נפל תפוז ברכות אל העשב. "אני רק מקווה שהנער הזה הוא עבד חוקי. זה יקל מאוד את הכול".
"הכי קל יהיה לקנות עבד", הסכימה ארה. "אבל יכול להיות שנצטרך לשכנע אדם חופשי לבוא איתנו או אפילו לאתר קורבן חטיפה בשוק השחור. זה יהיה התפקיד שלך, קנדי".
"אני חי כדי לשרת".
ארה התנפלה עליו. "קנדי, אין לי מצב רוח לזה", סיננה. "בקושי הצלחתי לשכנע את שירות הביטחון של האחדות לא להשמיד אותנו. אני חייבת להתחזות לסוחרת מומחית, ואנחנו חייבים לאתר דומם אחד מבוּדָד, לפני שהאחדות או אחד התאגידים יאתרו אותו. אין לי סבלנות להערות מתחכמות ולבדיחות סלפסטיק. זה ברור לך, האח קנדי?"
זעמה הפתאומי הכה בו כמו סטירה. קנדי הנהן במבוכה. גרטשן חייכה חיוך מעושה.
"אז בסדר". ארה סידרה את בגדיה. "ברגע שנרד לשם, קנדי, אני רוצה שתתחיל לרחרח בחלקים הכי נוראים של העיר. אבל. אל. תסתבך. בצרות".
"כן, אימא", אמר קנדי בצייתנות.
תפוז נוסף נפל מן העץ, מתיז מיץ כשפגע בקרקע. קנדי העיף לעברו מבט מופתע. רקבובית שחורה התחילה לגדול עליו. קנדי מצמץ. זה היה מוזר. הוא מעולם לא ראה שום דבר כזה בגן של ארה.
"גרטשן", המשיכה ארה, שלא הבחינה בתפוז, "אני רוצה שתבדקי את שוקי העבדים החוקיים".
גרטשן הנהנה. "מה את תעשי?"
"אני צריכה להתייצב בפני הקיסרית", השיבה ארה. "ואז אתחיל לחלוב ביורוקרטים. שניכם תתחילו במשימותיכם בזמן שאני אעשה את זה".
"כן, אימא", אמרה גרטשן.
קנדי, שעדיין בהה בתפוז, הבין שארה מחכה לתשובה, והיה חייב לחזור בבהילות לשיחה.
"קנדי?" אמרה בקול מסוכן.
"לבדוק את החלקים הכי נוראים של העיר", אמר. "להתחיל בזמן שאת מדברת עם הקיסרית".
הוא עמד לציין את התפוז, אבל פתאום צרחה הבזה מעליהם. קנדי הושיט את זרועו. הבזה נחתה, ויֶדַע חדש הציף בן-רגע את מוחו. למשך רגע הוא היה שניים, אחד יושב על שולי מזרקה, האחר ניצב על זרוע שרירית.
"היא – אתה – מצאת את הדוממים של חלודה?" שאלה גרטשן.
קנדי הנהן, והבזה הנהנה כמוהו. הוא איבד לרגע שיווי משקל, אך התייצב כאשר הבלבול חלף. הוא הניף את זרועו מעלה, מחזיר את הבזה לשמים. היא נופפה בכנפיה כדי לצבור גובה והקיפה אותם מעל.
"אני אתן לה להוביל אותך אליהם", אמר קנדי. "נלך דרך השטח שלי, בסדר?"
"למה אתה לא יכול פשוט לקחת אותנו ישר אליהם?" רטנה גרטשן.
קנדי נד בראשו. הוא ידע שלמרחק אין משמעות בחלום. הוא ידע שהצורך ללכת ל"מקומות" אחרים דרך המדבר האוסטרלי שלו הוא צורך מלאכותי. באופן מודע הוא ידע את כל זאת. אבל היה נדמה שהשפעת התת-מודע שלו חזקה יותר.
"אני מצטער", אמר וקם. "זה הפתרון הכי טוב שיש לי".
"אבל תדמיין לי בגדים סבירים", אמרה גרטשן. "אני לא מוכנה לצאת עירומה למסע בשממה".
"היזהרו", הזהירה ארה.
"אני אקפיד על כך שנלבש תחתונים נקיים", אמר קנדי בכובד ראש ויצא בריצה, לפני שארה הספיקה להשיב. גרטשן יצאה בכבדות אחריו, והבזה עפה מעל. קנדי שמע את ארה נאנחת, לפני שהמזרקה נעלמה מאחוריהם, וחייך לעצמו.
רגע לאחר מכן השתנה הנוף, וחזר להיות המישור מכוסה הצמחייה. חום עז ואור שמש הכו בהם משמים חסרי עננים. בגדיו של קנדי נמוגו עד שלבש רק אזור חלציים, וגם זאת רק מכיוון שידע שגרטשן לא רוצה לראותו עירום. הגלימה של גרטשן שינתה צורה והפכה לחליפת חאקי של חוקר יבשות, לרבות קסדת שעם ומגפי הליכה. הם צעדו בדממה, הולכים אחרי הבזה לעבר הדוממים בחלודה. אחרי רגע נזכר קנדי שלא ציין את התפוז הרקוב בפני ארה. הוא נעצר והסתובב.
"מה עכשיו?" שאלה גרטשן ברוגז.
קנדי העיף מבט לעבר הגן של ארה, ואז המשיך ללכת. ארה כבר נמצאת במצב רוח רע. לא היה שום טעם להחמירו. הוא יכול לשאול אותה על התפוז אחר כך.
(הוצאת אופוס, 2003. תרגום: ענבל שגיב-נקדימון. 368 עמודים)
