תקציר הספר: עבור אנדרי מירוננקו, איל הון כריזמטי ורב עוצמה ברפובליקה הגלקטית, הכוכב בלארוס הוא חלום שהתגשם. בתור צאר הכבוד של בלארוס ,יקים מירוננקו לתחייה את תהילתה של רוסיה הקיסרית שהתקיימה פעם- כפי שיכלה להיות לו ניתנה לה הזדמנות.

הוא מאמין שהכוכב בלארוס בלתי מיושב,אבל את הכוכב הבתולי לכאורה מקיפים עצמים מוזרים-שרידים מתרבות עתיקה, נבנו על-ידי תושבים שירדו למחתרת, והאומנות הנעלה ביותר שלהם היא האכזריות, צעדים מורכבים במחול הרשע.

ומה ראוי מאשר לחולל עם יצורים כמו אלה, אורחים לא קרואים?

כשיסתיים היום בבלארוס, יגיע גם סופו של המין האנושי.

לי הוגן הוא שם העט של הסופרת אמילי דבנפורט, זהו ספרה הראשון בז'אנר.

פתיחה
שנת הרפובליקה 19014
שנת בֶּלָארוּס 1

לִילִיוֹת עפו ברוחות לוציפר.

הן נצנצו באטמוספרה העליונה, קטנות כגבישי קרח, תופסות טרמפ על הסערות האדירות, סופגות ומְתַעֲלות אנרגיה. כל אחת מהן ביצעה את חלקה בפעילות הכוללת, צופה, מתעדת, מגיבה. הן יצרו מנהרות בזמן-חלל ושיגרו הודעות זו לזו בתקשורת מידית כמעט. הן השתמשו באותה השיטה כדי לשגר מידע אל האנשים שיצרו אותן. בסופו של דבר, אותם אנשים ישתמשו בספינות כוכבים בעלות מנועי זינוק חזקים כדי ליצור מנהרות משל עצמם בזמן-חלל, ויצטרפו לליליות החגות במסלול סביב לוציפר.

עד אז היו הליליות לבדן. הן השתובבו. מלאות השראה, הן ניסחו תאוריות והסיקו מסקנות. מקצתן גררו את עצמן מבאר הכבידה האדירה של לוציפר והתמזגו עם ליליות אחרות, כשמורכבותן הולכת וגדֵלה. תפקודיהן הפכו מורכבים יותר, וכמוהם התאוריות והמסקנות שלהן. מבחינה כימית ומכנית הן לא היו שונות בהרבה מתָאֵי מוח ענק; בכל פעם שבאו במגע עם האנשים בעלי המוחות האורגניים, קלטו מוחותיהן המתגבשים עוד כמה תכונות מהאנשים, שמקצתם היו אנושיים – ומקצתם לא.

וגם ההפך היה נכון. האנשים שדיברו עם הליליות עשו זאת באמצעות תשבּיחים בּיוֹ-מכניים במרכזי השׂפה של מוחם. התוֹדעות הליליות והתודעות האורגניות נקשרו אלה לאלה כדי לבצע משימות ביעילות. אבל להשפעות החיבור יהיו השלכות החורגות מאוד מן המשימות האלו.

אך לעת עתה יוּחסה חשיבות רק לבעיות הבסיסיות. ליליות אחדות נזקקו לתיקונים. היה צורך ליצור אחדוֹת מחומרים זמינים ולהדביקן בנגיף הליליות, המקשר אותן זו לזו ומחדיר בהן מודעוּת עצמית. הליליות ביצעו זאת מיליוני פעמים, ואחר כך מיליארדי פעמים, ואחר כך טריליוני פעמים.

ובמשך כל אותו זמן הן המשיכו לחקור את ענק הגז. הן הקיפו בהמוניהן את חגורות האסטרואידים, הנמצאות בדיוק מחוץ למישור מסלולו; הן הכינו רשימות של כימיקלים ומינרלים שיועילו לבני האדם שמתעתדים לפתח את המערכת הזאת, שלוציפר היה החבר השישי בה.

לאחר שהושלמו הרשימות, עזבו כמה מהן את הקבוצה העיקרית ויצרו מנהרה אל כוכב הלכת השלישי. הן חקרו אותו, והתרבו ותיקנו את עצמן. הן הכינו גרסאות חדשות של עצמן והגו דרכים חדשות לפעול במשולב.

בֶּלארוס, הן אמרו זו לזו, סקרניות לדעת מה משמעות השם בעיני הפַּטרוֹן האנושי שעמד בראש המיזם שלהן. בֶּלארוס הכילה חיים. עבודתן בבאר הכבידה תהיה מסובכת הרבה יותר מחקירת מערכת לוציפר, מפני שבֶּלארוס נועדה להיות מושבה, אחת מאלפי מושבות ברפובליקה.

יהיה צורך במידת-מה של הַאֲרָצָה. הן יחליטו איזו מידה, והן יתחילו. ובתהליך הן השתלבו, אלתרו, התפתחו.

ליליות אחרות עוד שטו בסופות לוציפר. בסופו של דבר הן יעזרו לפתח את תעשיית הכרייה שם. אבל סקרנותן קיבלה ממד חדש. הן בחנו את רשימות הכימיקלים והמינרלים במערכת לוציפר.

הן גילו סגסוגות שרק תבונה מסוגלת ליצור.

"אנדריי", הן הזהירו את הפטרון. "זהירות. אנומליה".

"אנומליה אותרה", השיב אנדריי. "פָּרטוּ".

הליליות צייתו מיד, אינן יודעות ואינן מוטרדות מכך שיידרשו להן שנים למלא את הפקודה.

---

חלק ראשון

"חִזרו לביתכם והודיעו בכל הארצות הזרות כי רוסיה חיה. יכולים הם לבוא להתארח אצלנו ללא פחד. אולם מי שיניף עלינו חרב, יֹאכל חרב. הארץ הרוסית עומדת על כך ותמיד תעמוד".

-הנסיך אלכסנדר ירוסלביץ' נבסקי

שנת הרפובליקה 19017
שנת בֶּלארוס 4

אַנְדְרֵיי מירוֹנֵנְקוֹ פסע במסדרונותיה האפלוליים של תחנת מלאך-עליון. הוא היה דרוך לגמרי, וכל מערכות חליפת הסכנה שלו תפקדו במלואן. אך הוא לא ראה את גריגורי, עד שמצא את עצמו פנים אל פנים עם שתי אבני הדם הממלאות את הארובּות בהן שכנו פעם עיניו של האיש.

"מירוננקו", אמר גריגורי.

אנדריי הופתע אך לא נבהל. גריגורי היה סוכן מיוחד מתוּשְבָּח, סמ"מ; לא מתנקש. הוא לא יכול להיעלב מקרבתן של האבנים, מפני שהאיש לא היה יכול לראותו באמצעותן. לא שהנסיבות העניקו לאנדריי יתרון גדול. גריגורי היה לבוש בחליפת סכנה מתוחכמת הרבה יותר משלו; אריג החליפה הסיט אור באופן כה מוצלח, עד שאנדריי בקושי ראה אותה בדמדומים המלאכותיים ששׂררו במסדרון.

משהו ריצד באוויר ביניהם; שובר תִעֲבוּר. הוא נשא את סמלה של קצינת האבטחה הראשית אֶמילי קיזְהֶה. "העדכני ביותר מבָּאבָּא-יָאגָא", אמר גריגורי, קולו מצולק כמו פניו. "הוא הסתתר במודעה לציוד סקי. מִסְרַצְנוּ למשרד שלך".

אנדריי לקח את הרצועה. "המכשפה", אמר כמעט בחיבה. "יש לה מושג כמה אני שונא דואר זבל?"

"לא קשה לנחש", השיב גריגורי.

אנדריי בחן אותו. על-פי הבעת פניו, גריגורי חשב תמיד על כאב, מוות, בגידה; אבל מהנדסת העולם של אנדריי, נָטָלְיָה, סיפרה לו כמה מסודותיה, ואשתו של אנדריי, קָטֶרִינה, הִרבתה לבקש מגריגורי חוות דעת בנוגע לאופיים של שותפים חדשים.

"אני מניח שקראת אותו", אמר אנדריי וטפח על התִעבוּר. "מה דעתך?"

"היא מזהירה אותך".

"מזהירה – או מאיימת?"

"האם בּאבּא-יאגא יכולה לעשות אחד בלי השני?"

אנדריי הרשה לעצמו חיוך קטן. הוא הכניס את התִעבוּר לכיס שירות. "חומר קריאה מעניין לפני השינה. אבל לא בגלל זה באת לפגוש אותי, גריגורי מיכאלוביץ'. אתה לא נוהג למסור הודעות".

"אני רוצה להביע דעה בנוגע לעצמים", אמר גריגורי.

"אה". לכולם הייתה דעה על ארבעת העצמים, שגודלם כגודל תחנת חלל, החולקים איתם את המסלול סביב ענק הגז לוציפר. המהנדסים של נטליה סברו שהם דומים לתחנות ולמכשור המסלוליים שהם עצמם הציבו בַמקום, ושהם קשורים לכרייה ולפיתוח מערכת לוציפר וחגורת האסטרואידים שלה. או ליתר דיוק, הם האמינו בכך עד שהמלכודות התגלו.

"זה מעניין", אמר גריגורי, "שהמלכודות לא הופעלו לפני שנים, כשהליליות ביצעו בחינה מעמיקה של התחנות הטרופות. הן חיכו לנוכחות בני אדם".

אנדריי קימט את מצחו. הוא כמעט איבד שישה אנשים. רק המזל העיוור הציל אותם. הוא קיווה לזן טוב יותר של מזל בשלב זה של המשחק, אבל שיחק כמיטב יכולתו עם הקלפים שחולקו לו. במיוחד לנוכח העובדה שאלוהים משחק בחפיסה מסומנת.

"הדברים המחורבנים האלה יְשָנים כל-כך", הוא אמר. "הטכנאים חושבים שהם בני עשרים אלף שנה לפחות".

"הם נבנו לפני שהגזע שלנו אפילו חלם לעזוב את אימא אדמה", אמר גריגורי, ומפיו זה נשמע מטריד מאוד.

אבל הרעיון רק חיזק את חשדותיו של אנדריי. "אז הם מתים כבר מזמן. עקב מלחמה מן הסתם, על-פי סוג הנזקים. אדריכלי המִתקנים האלה הושמדו כליל. והמלכודות שלהם התקלקלו אחרי כל השנים האלה".

"הן פועלות בצורה מושלמת".

"זה מה שאתה חושב? הן לא הגיבו על הליליות".

"ליליות הן לא כיף, הן לא בשר ודם. הם רוצים לפגוע באנשים".

"גריגורי, הם מתים. חיפשנו במשך שנים ולא מצאנו להם כל זכר בספינות הטרופות האלה".

האיש העיוור חייך. להבעה לא היה כל קשר לשמחה. "אם הם מתים, תאר לעצמך כמה גדולה הרִשעות בלבם, אם היא גורמת להם להכות מתוך הקבר".

אנדריי תיאר לעצמו. לא היה לו ספק שהאנשים שגורשו מן המערכת הזאת – או נלכדו בה כמו עכברושים בפינה ונהרגו – הרוויחו ביושר את שנאת אויביהם. "אולי הם לא חשבו כל-כך רחוק קדימה", הוא הציע. "אני מתאר לעצמי שרִשעותם הייתה מכוּונת נגד מי שהרגו אותם, בסופו של דבר".

"ואם אלה יחליטו לחזור…"

"אנחנו חמושים", אמר אנדריי בנחת. הוא לא היה צריך להוסיף שחשש מאויביו ברפובליקה יותר מאשר מניצולים אפשריים מעימות שגווע לפני אלפי שנים.

על פניו של גריגורי נותרו שרידים לחיוכו המחריד. אנדריי ציפה שהוא יאמר את מה שאמילי קיזהה אמרה מההתחלה: שהוא צריך להקציב לזה יותר זמן, למצוא עולם אחר הדומה לאחותו של לוציפר, כוכב הלכת השלישי היפהפה בֶּלארוס שלו שבהתהוות. אנדריי לא היה אוטוקרט עד שלא היה יכול לשאת ביקורת או ערעור על החלטותיו. אבל הבעיה הפשוטה הייתה שכספו וזמנו הולכים ואוזלים. בֶּלארוס הזאת הייתה ההזדמנות האחרונה שלו.

"אתה יודע איך איבדתי את העיניים שלי", אמר גריגורי.

"כן, במלחמת גְריפית'-פָּפָּדוֹפּוּלוּס. נטליה אמרה שהפטרונית שלך התגלתה כחסרת כבוד".

"לא חסרת כבוד", אמר גריגורי. "משוגעת. השיגעון שלה לא היה גלוי במבט ראשון, ולכן הסכמתי לקבל את חסותה. לא היו לה ליליות, אבל הייתי מסוגל להתחבר לרשתות שלה בקלות מספקת. וכאשר איבריך נגישים לרשת, הם פגיעים".

"אני לא מתושבח כמוך", אמר אנדריי, "אבל העיניים שלי דומות לעיניים שאיבדת". היו אלה עיניים מלאכותיות, מחוברות לרשת התקשורת שלו, מסוגלות להעביר מידע לכוח האבטחה שלו או לקבל מידע במצב טקטי.

"אני לא אנסה לשכנע אותך לוותר עליהן", אמר גריגורי. "הן משרתות אותך היטב. זו מטרתן של מכונות. אנשים רבים חושבים שזו גם מטרת הליליות, ולא מוצא חן בעיניהם כשמתברר להם שהם טועים. ובנוגע לפטרונית האחרונה שלי – נראה לי אז שהמטרות שלה ושלי עולות בקנה אחד. הייתי מעורב בבקרת נזקים. דיכוי מלחמה, אפשר לומר. הַקְשֵה על שני הצדדים לממן את הקרב, והם ימצאו דרכים אחרות ליישב את הסכסוך".

"זה כבר לא יעיל היום", העיר אנדריי.

"נכון מאוד. זה לא היה יעיל גם אז, כי הפטרונית שלי גילתה שיש לי בעלי ברית חוּצנים, ושאני מקושר אליהם דרך הליליות שלי".

"היא הייתה שונאת זרים? למה היא לא פיטרה אותך וזהו?"

"כי היא לא הייתה סתם שונאת זרים. היא הייתה פרנואידית. היא האמינה שהסתננתי לארגון שלה כדי להשחית אותו, כדי להכות בה מבפנים. אז היא החליטה להכות ראשונה".

תוצאות מכת המֶנע ההיא היו ברורות לעין.

"אומר לך מה הכי מטריד אותי במשפחות השולטות ברפובליקה שלנו", אמר גריגורי. "חייהם ומותם של טריליוני אנשים נתונים בידיהן. ולשם מה, אנדריי? כסף. זה הכול. אבל הן מתהדרות בדת וב'גאווה' אתנית כדי להצדיק את המעשים שלהן או את חוסר המעש שלהן. בימינו קשה למצוא פטרונים ראויים לשמם".

"כמה מאיתנו מאמינים במגילת זכויות", אמר אנדריי.

"שמעתי את הרטוריקה הזאת", אמר גריגורי. "רגשות נעלים. הפטרונית האחרונה שלי לא הייתה שותפה להם. היא וידאה שמלחמת גריפית'-פפדופולוס תהיה מהמלחמות הכי עקובות מדם בהיסטוריה פשוט בכך שתמכה בצד אחד – הצד שהיו לו רוב הסיכויים להרוג אותי. הליליות שלי נהרסו במהלך חילוצי מהמערכה. אחרי שהן הושמדו, המשכתי להיות מחובר לרשת שלה, אבל לא הייתה לי מערכת משלי שתספק מידע אמין. ביקשתי את עזרתה".

קולו של גריגורי היה מחוספס, אך אנדריי לא הבחין במרירות.

"הרגשתי שהמתקפה בדרך עוד לפני שנפגעתי. לא הייתה לי ברֵרה, אנדריי אלכּסנדרוביץ', עקרתי את עיניי מראשי כדי להגן על המוח שלי. איני רואה עוד, אבל עדיין יש לי את החושים שהחזיקו אותי בחיים. במהלך השנים אספתי לעצמי ליליות חדשות. אני צופה ביקום דרכן. אבל אין דבר שאני בטוח בו יותר מאשר בכאב בארובות עיניי. ובאחרונה הרגשתי את הכאב הזה לעתים קרובות".

אנדריי לא ידע מה לומר. גריגורי היה אחד מתריסרי סוכנים מיוחדים מתושבחים שנמנו עם צוותו. איש לא ידע למי כפופים הסמ"מים; מקורותיהם היו אפופי מסתורין, והם לא היו קשורים לממשלה מסוימת. אבל אנדריי גילה שהפטרונים, שנפלה בחלקם הזכות לעבוד עם סמ"מים, בטחו בכבודם וביכולותיהם ללא פקפוק. ואלה היו שתי התכונות אותן העריך ביותר.

הוא לא הוטרד מהתחושה שהסמ"מ העיוור הזה בוחן אותו בקפידה, אומד אותו בביקורתיות. נראה שגריגורי אינו משייך אותו לקבוצה שאליה שייך את הפטרונית הקודמת שלו. להפך, גריגורי הזהיר אותו – ממש כפי שבאבא-יאגא הזהירה אותו במהלך השנים. וכמו אותה זקנה, גם האיש העיוור ידע לקרוא אותו טוב מדי. הוא ראה את היסוסו של אנדריי אפילו בלי עיניים.

"אומַר זאת אחרת", אמר גריגורי. "הנטושים האלה הוכיחו שהם יכולים לנוע כשנחה עליהם הרוח. אבל אין להם חתימות אנרגיה. ומי שמסוגל להסתיר חתימת אנרגיה מסוגל להחביא הכול. היית בצי המרכזי – אתה יודע לאתר אויב בחלל. אם אין לו חתימת אנרגיה, האם זה אומֵר שהוא לא באמת שם?"

"אולי", אמר אנדריי, "אבל אויבים מסתתרים זה לא דבר חדש מבחינתי. אם אנחנו צריכים להתמודד עם אויבים חדשים, אני מוכן לקבל זאת. אם יש דבר אחד שלמדתי בכל שנות שירותי בצי המרכזי, זה שהממשלה המרכזית אינה מסוגלת למנוע מלחמות כמו מלחמת גריפית'-פפדופולוס. היא אינה מסוגלת להגן עליי, ועכשיו אני מחויב לכאן. אבי ואבותיו פעלו במשך דורות להגשמת המטרה הזאת. הכוח שיש לי לא יספיק כדי להתחיל מחדש בעולם אחר, לא אחרי שחשפתי את כוונותיי. זה העניין, גריגורי, זה המיר שלי, ואני מוכן לפצפץ אותו לאטומים ולא לתת למישהו אחר לקחת אותו ממני".

"רגש רוסי נאצל". גריגורי נראה מרוצה מתגובתו, להפתעתו של אנדריי. "מה עוד נותר לי לעשות מלבד להישאר במיזם שלך? רק לזה אני טוב, לשירות המסוכן הזה".

כוונתו לא נעלמה מעיניו של אנדריי. גריגורי היה הסמ"מ הבכיר במיזם שלו. הוא יכול לומר לסמ"מים האחרים לקום וללכת, והם יצייתו לו. במקום זאת הוא אשרֵר את נאמנותו לאנדריי.

אם בכוונתך להיות צאר, הוא אמר לעצמו, תתחיל להתרגל לזה.

"אני מקבל את התמיכה שלך", הוא אמר. "ואני שמח בה".

"אז אאחל לך לילה טוב". גריגורי שלח הודעה בקשר התקשורת. מוחו של אנדריי קלט את המילים כאילו נֶהֱגוּ. קולו המדומה של גריגורי היה חלק הרבה יותר מהקול שגרונו הפיק.

"גם לך", השיב אנדריי.

גריגורי נבלע בחשכה ונעלם כמו רוח. אנדריי הרגיש כאילו נקלע לבמה בעת הצגת המחזה המלט של שייקספיר. אבל בגרסה הזאת לאביו של המלט יש עיניים מדם גבישי, חלונות לגיהינום.

גם אנדריי היה רדוּף, בדרכו שלו, על-ידי רוחו של אביו. אבל אלכסנדר סֶרְגֶייֶביץ' מירוננקו לא שִקשק בשלשלאות ולא שלח אזהרות. אנדריי ראה בזיכרונו את אביו מחייך, בדרך כלל כשהוא בתנועה, במיוחד כאשר היה מספר לבנו הצעיר סיפורי עם רוסיים עתיקים.

כמו הסיפור על באבא-יאגא.

אנדריי טפח על הכיס המכיל את התִעבוּר. "אחר כך, סבתא מכשפה", הוא הבטיח. "קודם אני רוצה להחליף כמה מילים עם מהנדסת העולם שלי".

מיומנו האישי של סֶרְגֵיי קוֹנְדְרָשִין, ממונה ראשי, מחנה אלפא, בֶּלארוס:

מגורים זמניים הושלמו ומוכנים לא"מ ולצוותו – החדשות האחרונות הן שנראה אותם בעוד שבוע. המקום הזה ממש יהיה סַנט פֶּטֶרְבּוּרְג. קשה לדמיין את זה כרגע, אבל זה תמיד נראה כך בשלב זה בחייהָ של מושבה. העולם הוא עולם פרא עכשיו, והצוות שלי – העיניים התבוניות היחידות המשקיפות עליו, לפחות לזמן-מה.

פָּאב יוצא כל לילה להסתכל בכוכב החדש בשמים, תחנת כוכב עליון. הוא מתוח, אומר שזו העבודה שלו מפני שהוא העוזר שלי. אני לא מתוח, אני שמח שבקרוב תהיה לנו עוד חֶברה. זה מוזר שאנחנו רק עשרים פה. עולם יפהפה – קר פה, אבל נוח בחליפות הסכנה. פרחים יפהפים. החיות קצת מוזרות, אבל הציפורים די דומות לציפורים, והחיות בעלות הפרסה טעימות. החיות המוזרות הן היונקים הגדולים. יש להם שלושה זוגות עיניים. הדבר המוזר ביותר שראיתי אי-פעם, כמו עיני עכביש.

יש עופות דורסים עצומים – מוטת כנפיים של שני מטרים לפחות, אני נשבע. אנחנו קוראים להם דורסי-מלך. הם מקננים בהרי המזרח, אבל אוהבים לצוד את המזיקים שחיים בשדות שלנו. מדהים לראות אותם עפים. שמעתי שכאשר מירוננקו יוכתר לצאר, הוא מתכוון לעטר את סמל המלכות שלו בדורס-מלך – כבוד הראוי להם בהחלט.

אני שמח כאן, אבל יש לי סיוטים. קרוב לוודאי שזה בגלל התאונה עם הסמ"מים – זה היה נורא באמת. לא יודע את כל הפרטים ולא רוצה לדעת, אבל מה ששמעתי גרם לי לתהות אם הצוות שלי באמת לבד כאן למטה. אין שום סימן לאף אחד אחר, לא קול ולא מראה ולא ריח. בכל מקרה, מה שלא בסדר בחלומות שלי הוא לא העולם, אלא השמים. שמי הלילה.

במשך היום השמים כחולים, יפים מכל שמים אחרים שראיתי. אבל בלילה רעלה שחורה מסתירה חצי מהכוכבים. פאּב אומר שזה אבק בין-כוכבי – הוא חובב אסטרונומיה. אני נאלץ לסמוך עליו, אבל לי זה נראה כמו אפלה של חלל ריק. אלא שהוא לא ריק.

במהלך היום איני מאמין בזה, אבל בלילה מתעוררת בי תחושה שיש שם משהו. משהו מסתתר. משהו נורא.

(הוצאת אופוס, 2003. תרגום: יעל סלע-שפירו. 336 עמודים)

---

אויבים – ביקורת