קוראים המחפשים ספרות חדשנית צריכים להביט מעבר לכריכות המחרידות.

היה היה פעם – לפני כמאה שנים – ובעולם הספרות קרה משהו, שלא נשא בחובו כל רע בטווח הקצר. ה' ג' וולס, ארתור קונן-דויל, פ' ג' וודהאוס ואדגר רייס בורוז המציאו במודע (יחד עם הרבה סופרים נוספים, ובהם רוברט לואי סטיבנסון ובראם סטוקר חסרי המושג הבסיסי) את סוגי הסיפורת שעולים ראשונים במוחנו כאשר אנו חושבים על ז'אנרים פופולריים: ספרות בלשים, מדע בדיוני, אימה, הרפתקאותיו של סופרמן וכו'. כותבים אלה, בתגובה לדרישות בלתי נלאות לחומרים חדשים מצד עורכים חדי-עין שהפיקו מגזינים חדשים ומבטיחים, יצרו סיפורים בני-שחזור: אם הם אינם יכולים לחזור על עצמם שוב ושוב, שרלוק הולמס וטרזן אינם שווים דבר. הם יצרו שווקים והם בראו, באופן שהיה רק בחלקו בלתי מודע, את המפלצת של הדרישה לעוד מאותו דבר.

בעשותם כך, וולס, דויל ושותפיהם הניחו את היסודות לעולם הספרות בו אנו חיים עכשיו. נכון לשנת 1999, רוב מה שרובנו קוראים הוא ז'אנרי. לפעמים זה מובן מאליו – מדע בדיוני, התחום הקרוב ביותר ללבי, סבל במשך שנים רבות מסטיגמה של ז'אנר ספרות שאינו לכבודם של מבוגרים. לפעמים הנוסחה אינה כה ברורה. כלליהם הקשוחים של ספרים שנכתבו על ידי אנשי אקדמיה והמתרחשים בתחומה נוטים להיות צפויים יותר מאשר כל דבר פרט לספרי המדע הבדיוני הנוסחתיים ביותר, אך הם התחמקו מהסטיגמה של תיוגם כז'נריים. אנשים מבוגרים קוראים בהם בפומבי, לא מכיוון שהם שווים קריאה בפומבי, אלא מכיוון שלא הוטבע בהם אות קין.

ז'אנרים אחרים כוללים את ז'אנר רבי-המכר, ז'אנר האסונות, ז'אנר הטיול למזרח הרחוק ומציאת ההארה, ז'אנר הקניות ודפיקות (או בגרסתו המקומית, ז'אנר הרווקה התל אביבית), ז'אנר משבר אמצע החיים של גבר נוצרי רודף שמלות באזורים הכפריים של אמריקה, ז'אנר הסאטירה ההוליוודית, ז'אנר הרומן הנסיוני האירופי עם המין הבלתי קונבנציונלי בעמוד 74, ועוד ועוד.

הדבר המשותף לכל הז'אנרים האלו הוא קיומם וגם אי-קיומם. הסיבה לסתירה האונטולוגית הזו היא שהמוטבים הראשיים של המגמה הז'אנרית בתקופתנו הם לא הסופרים המחויבים להתיימר לכתוב בתוך מגבלות קשיחות מראש, ואף אינם הקוראים הטורפים את החומר העבש מכיוון שאינם יודעים לזהות את החדש. המוטבים הם המוציאים לאור והמוכרים. מבחינתם קל יותר לשווק המשכיות מאשר להתעסק עם העסק קורע הלב של התמודדות עם דבר שלא נעשה קודם. בשל כך, התלהבותם מהחדש מוגבלת.

כך שהז'אנרים מתקיימים ללא כל ספק, כיוון שמבקרים קבועים של כל חנות ספרים גדולה יכולים לזהות מיד מה כל חתיכת ספרות אמורה להיות על פי שמה, כריכתה ומקומה בחנות. אבל הז'אנרים גם אינם קיימים, במובן בו אותם קונים קבועים, אם הם חכמים, יודעים שניסים אורבים להם מתחת לכריכות הנבזות אותן דורשים הקמעונאים. הם מציצים בפנים. הם אפילו, מדי פעם, קונים ספר למרות גרעין נטייתם הז'אנרית, פשוט משום שהוא נראה מעניין.

אבל מדוע הידע המתוחכם, המועיל והמעשי הזה בנוגע להבדל בין הקנקן ומה שיש בו מיושם לעיתים כה נדירות לגבי מדע בדיוני? זה בהחלט לא מה שקורה בכמה ז'אנרים אחרים. סופרים בלשיים כמו פ' ד' ג'יימס או פאטרישיה קורנוול, סופר פרשיות ריגול מהמלחמה הקרה כמו ג'ון לה קארה – כל אלה מצליחים לפנות לשוק הכללי בקלות ואפילו, מבלי לאבד את המשיכה של הבסיס הז'אנרי שלהם, לפנות גם לקהל שלא מאמין שזה תחביב ילדותי.

סופרת כמו פ"ד ג'יימס יכול אפילו למעוד וליצור רומן מדע בדיוני. אבל כשהברונית ג'יימס פרסמה את ספרה – ילדי האדם (1992) – היא הבהירה היטב בכמה וכמה התבטאויות פומביות שהרומן שהיא כתבה הוא לא רומן מדע בדיוני. לא, הסיפור שלה לא היה מלא באביזרים עתידניים. סיפורה היה אודות אנשים ונשים אמיתיים בעולם האמיתי. העובדה שהסיפור שלה מתרחש שלושים שנים בעתיד ומערב את התגלית המאוד מד"בית שהמין האנושי הפך עקר, לא עזרה כלל מול האימה שחשה (וכך, ככל הנראה, גם המו"ל שלה) מהכתם שיוטל על עבודתה אם זו תזוהה עם ז'אנר בלתי ראוי.

כל קורא של מדע-בדיוני יודע שאלה שטויות. שהמדע-הבדיוני, ככלי של כתיבה חוקרת, סיפק במה נרחבת, אוצר מילים עשיר ורשת של סמלים מוכרים היטב לסופרים יצירתיים מזה כמה עשרות שנים. (וכל קורא מד"ב שיסתכל על "ילדי האדם" יזהה לא רק שהספר הוא אכן מדע-בדיוני, אלא גם שהוא מדע בדיוני רע להפליא).

אבל זהו לחלוטין לא כל הסיפור. דרכי השיווק של ז'אנרים מסוימים מתאפיינות בגמישות ובמתינות יחסית. ספרי המדע הבדיוני באים לעולם עטופים בשריון צב של סימני שיווק. רק מנהל שיווק אמיץ וטיפש ימליץ לפ' ד' ג'יימס ושכמותה שספרה העמום אך הישר והגלוי ישווק באופן שכזה. אמיץ – מכיוון שהוא יועמד מול הקיר. טיפש – משום שהאמת תהיה עם הברונית ג'יימס אם היא תאמר לו שהיא לא רוצה להרוס את סיכויי ספרה להגיע לקהל נרחב על ידי תיוגו כ"זבל".

יש לפחות שלוש סיבות לפטור מדע בדיוני כזבל. הסיבה הראשונה היא שרובו באמת זבל. כל המדע-הבדיוני, טוב כרע, משווק באותה דרך, כך שהזבל והחומר המוצלח זוכים לאותה מידת חשיפה. נובליזציות של מסע בין כוכבים, הסמן האיכותי הנמוך ביותר שניתן למצוא בעולם הספרות, צועדות יד ביד עם ספרים שסופריהם, אלמלא תווית המדע הבדיוני המודבקת למצחם, יכלו בזכות להיחשב כדמויות יצירתיות משמעותיות בחצי המאה האחרונה. כוונתי היא לסופרים כמו פיליפ ק' דיק, אברהם דווידסון, סמואל ר' דילייני, אורסולה ק' לה גווין, תומס מ' דיש, אוקטביה באטלר, לושיוס שפרד, ג'יימס טיפטרי הבן, ג'ין וולף, מייקל סוואנוויק, וויליאם גיבסון, ברוס סטרלינג, בריאן אלדיס ותריסר אחרים.

הסיבה השנייה היא, שמאז הוגו גרנסבק ב- 1926 ועד לימינו אנו, רוב הכותבים המשמעותיים של המדע הבדיוני האמריקאי אמריקאי – העורק הראשי של הז'אנר במאה העשרים – נטו לחשוב על עצמם כיוצרים של "ניסויים מחשבתיים", סיפורים שמטרתם הראשית היא דרמטיזציה של רעיונות על העולם ועל הכלים אותם נוכל להמציא על מנת לשנותו, כמו גם השערות על השפעותיהם של אותם רעיונות וכלים. רעיונות אלה באו באופן מסורתי מהמדעים הקשים במקום הרכים. אחת מהתוצאות שזה גרר היא שהמדע הבדיוני יכול לסבול מתפיסות פשטניות עד אימה בכל הנוגע לנושאים מסובכים באמת (כמו טבע האדם). תוצאה נוספת היא שהמדע הבדיוני מותקף על-ידי אותו זלזול מתגונן ומפוחד אותו מפנים "הומניסטים" כלפי אלה העוסקים במדע.

הסיבה השלישית שבגללה מתייחסים למדע הבדיוני כאל זבל מבוססת על הגנה-עצמית. החל מראשית שנות העשרים ועד בערך 1975, המדע הבדיוני האמריקאי סיפר סיפור מרכזי שנראה כיום מביך לרבים מאתנו. זה היה הסיפור על הניצחון מבוסס הטכנולוגיה של דרך-החיים האמריקאית על נתיבי הכוכבים של המחר הגדול. היום הסיפור הזה מביך מכיוון שהוא גזעני, טכנופילי, פרובינציאלי, מתנשא ומכיוון שהוא שגוי. סיפורו המקורי של המדע-הבדיוני היה סיפור אודות אמריקה ואיך היא גרמה לכל לעבוד; זה לא בדיוק מה שקרה בפועל.

אז מה? רק כיוון שכלי המד"ב נחטפו למשך כמה עשורים על ידי בורים תאבי-נצחון, אין זה אומר שכלים אלה היו כוזבים מלכתחילה. לכל אורך המאה העשרים, המיטב שבסוג הכתיבה אותה כלאו האמריקנים בגטו הקרוי מדע-בדיוני, בקושי נחשב כז'אנר במדינות אחרות. בניגוד לקטגוריות האחרות של הכתיבה בת-זמננו, המדע הבדיוני הוא דרך התבוננות על העולם ועל הפוטנציאל שטמון בו. המדע-הבדיוני מציע נקודת מבט מרעננת בעוצמתה עבור סופרים, ובראש ובראשונה כשמדובר בתקופה של שינוי מתמשך ומשברים, וזו שערוריה שגם בעת כתיבת שורות אלה כה הרבה סופרים מוסיפים לכתוב בו והמשיכו לכתוב אותו באפלה.

אלמלא הכריכות שנמצאות שם כדי להבריח את התמימים, היה קל יותר לקוראים עזי-הלבב לגלות את המגוון הרחב של סופרי המדע-הבדיוני הכותבים מתוך תובנה עזה ורבת ידע, שהדרך היחידה לתפוס את השנה הנוכחית היא אם נדע לטפל באלפי העתידים הפולשים יחדיו לחצרנו כאל חומר בערה על מזבח האומנות.

אך אנו חיים בעולם של כריכות ומוכרים, אשר פועלים, כולם, מתוך חרדת תוויות מתמדת. כאשר קארן ג'וי הוציאה בשנת 1991 את ספר המדע-הבדיוני הנהדר Sarah Canary, בו הזכרים שמנהלים את המאה התשע-עשרה לא מצליחים לזהות חייזרית שנלכדה בכדור הארץ כיון שהיא דומה לנקבה אנושית ולכן אינה נחשבת בעינם, המו"ל שלה (הנרי הולט) התפלץ מחשש שמא יקרא לו מישהו בשמו הנכון והמכובד. כשסופרת לא-מד"ב מכובדת כמו דוריס לסינג פרסמה סדרת ספרים- סדרת Canopus in Argos – אותה היא שמחה לכנות מדע-בדיוני, מבקרים משני צדי האוקיינוס הזדעקו "להגנתה" והתעקשו שהסדרה היא הכל פרט לזה.

ג'ין וולף, בסדרת ספרי "הארץ החדשה", מפרסם הרהור מעמיק על היסטוריה, אלוהים, זמן וכוח. המוציא לאור שלו נותן לספרים כריכות שמזכירות את בראק הברברי. גור וידאל, בהמוסד הסמיתסוניאני (1998), פרסם סאטירה מצחיקה ביותר (ולעתים אפילו מעמיקה) על הממשל האמריקאי ועוד. אבל קוראי מדע בדיוני לעולם לא ידעו מה הם מפסידים בגלל מסע השיווק ה"מכובד" והמבחיל שיצרו לספר בהוצאת ראנדום האוס.

ההפסד כולו שלנו.

אנחנו אלה שחיים כאן, בעולם הזה, על מפתן המאה העשרים-ואחת, איננו יכולים להרשות לעצמנו להוציא מחשבון שום חזיון – שום נקודת מבט על העולם – שבני אדם המציאו עבורנו. כשהעתידים שירשנו יפלו על ראשינו כמו גשם, נזדקק לכל העזרה שנוכל לקבל בשביל למצוא את דרכנו בתוכם.

כל הזכויות שמורות © 1999, ג'ון קלוט.

על המחבר: ג'ון קלוט ערך את האנציקלופדיה של הפנטסיה (בשיתוף עם ג'ון גראנט), האנציקלופדיה למדע-בדיוני (בשיתוף עם פטר ניקולס) ואת האנציקלופדיה המאויירת למדע-בדיוני, ונחשב לאחד מהתיאורטיקנים הבולטים כיום בשדה המד"ב והפנטסיה. מאמרים וסיפוריו התפרסמו בניו-יורק טיימס, בוושינגטון פוסט ובמקומות רבים אחרים. המאמר הנוכחי הופיע במקור בכתב העת Salon.com בשנת 1999.