פרולוג

המחזור

פֶנִיקְס שוקע ונמק
דרקון יהיר כָּמֵהַּ לקטול.
לְיוֹרְן נוהם וקרן מכוון
טִיאָסַה חולם ומזימות מתכנן.
נץ משקיף ממעוף רם
דְזוּר צד ובלילה נעלם
אִיסוֹלַה מקִּדָּה מנומסת מַכָּה
צָלְמוֹת' שורד, איש לא ידע כיצד.
וַאלִיסְטַה משמיד ושוב בונה
גְ'הֵרֶג ניזון מצֵידו של אחר.
אִיוֹרִיץ' שָׁקֵט, זכרונו לא דוהה
כְרִיאוֹתַ'ה ערמומי רשתו טוֹוֶה.
יֵנְדִי נכרך ומכה, לא נִרְאֶה
אוֹרְקַה חג, קשה ורזה.
טֵקְלַה מבוהל בדשא נחבא
זֵ'גאַלָה משתנה בחלוף רגע.
אָת'ירַה במשחק מוחות פוסק
פֶנִיקְס מאפר אפור נוסק.

גְ'הֵרֶג

יעצרו רוחות ליל ג'ונגל
הציידת במעופה

נשימת ערב למוחו של מכשף
ישולבו גורלותינו

גְ'הֵרֶג! אל תחלפי על פני|
הראי לי היכן ביצתך

מבוא

יש דמיון, אם יורשה לי לטייל למחוזות המטאפורה הקלושה, בין תחושת רוח קרירה לתחושתו של להב סכין, כשהם נוגעים בעורפך. אני יכול להיזכר בשניהם. זיכרון הרוח הקרירה תמיד נעים יותר. לדוגמה…

הייתי בן אחת עשרה, ופיניתי שולחנות במסעדה של אבי. היה זה ערב שקט, ורק שניים מהשולחנות היו תפוסים. קבוצת סועדים עזבה זה עתה, והלכתי לעבר השולחן סביבו ישבו.

ליד השולחן בפינה ישב זוג. זכר אחד, נקבה אחת, שניהם דרַגַאירָנִים, כמובן. מסיבה כלשהי, בני אנוש נכנסו אלינו לעיתים רחוקות בלבד. אולי בגלל שגם אנחנו היינו בני אנוש, והם לא רצו את הסטיגמה, או משהו כזה. גם אבי נמנע תמיד מניהול עסקים עם "בני מזרח" אחרים.

שלושה ישבו סביב השולחן שלצד הקיר הרחוק ממני. שלושתם זכרים, ודְרַגַאירָנִים. הבחנתי שאין תשר על השולחן שפיניתי, ושמעתי גניחה מאחורי.

הסתובבתי כאשר ראשו של אחד מהשלושה צנח אל תוך צלחת רגל לְיוֹרְן ופלפלים אדומים. אבי הניח לי להכין את הרוטב למנה באותו יום, ומחשבתי הראשונה והמטורפת היתה שלא הכנתי אותו כשורה.

השניים האחרים קמו חלקות, לא נראים מודאגים כלל בנוגע לחברם. הם החלו לנוע לעבר הדלת, והבנתי שהם מתכוונים לצאת מבלי לשלם. חיפשתי את אבי, אבל הוא היה מאחור.

הבטתי שוב בשולחן, ותהיתי אם עלי לעזור לזה שנחנק או לנסות לעצור את השניים שניסו לעזוב מבלי לשלם את החשבון שלהם.

אז ראיתי את הדם.

ניצב סכין בקע מגרונו של הבחור שפניו היו בצלחתו. אט אט הבנתי מה קרה, והחלטתי שלא, אני לא אבקש כסף משני האדונים שיצאו.

הם לא רצו, אפילו לא מיהרו. הם הלכו מהר וללא קול, וחלפו על פני לעבר הדלת. לא זזתי. אני חושב שאפילו לא נשמתי. אני זוכר שהפכתי פתאום מודע מאוד לפעימות הלב שלי.

צעדיו של אחד מהם עצרו מאחורי. נותרתי קפוא, בעודי זועק במחשבתי לוִורַה, האלה השֵׁדָה.

באותו רגע, נגע משהו קר וקשה בעורפי. הייתי קפוא מכדי להירתע. הייתי עוצם את עיני לו יכולתי. במקום זה בהיתי קדימה. לא הייתי מודע לכך באותו רגע, אבל הנערה הדְרַגַאירָנִית התבוננה בי, והחלה לקום. הבחנתי בה כשבן לווייתה שלח יד לעצור אותה, והיא הדפה אותו.

אז שמעתי קול שקט, כמעט משיי, באוזני. "לא ראית דבר", אמר הקול. "ברור?" לו הייתי מנוסה אז כפי שאני היום, הייתי יודע שאיני נתון בסכנה אמיתית – אם היתה לו כוונה להרוג אותי, הוא כבר היה עושה זאת. אבל לא ידעתי, לכן רעדתי. חשתי שעלי להנהן, אבל לא הייתי מסוגל לעשות זאת. הנערה הדְרַגַאירָנִית כמעט הגיעה אלינו, ואני מניח שהאיש מאחורי הבחין בה, מכיוון שהלהב נעלם לפתע ושמעתי צעדים נסוגים.

רעדתי ללא שליטה. הנערה הדְרַגַאירָנִית הגבוהה הניחה בעדינות יד על כתפי. ראיתי אהדה בפניה. מעולם לא התבונן בי דְרַגַאירָנִי במבט דומה, ובדרכו היה המבט מפחיד כחוויה שכרגע עברתי. חשתי דחף ליפול לזרועותיה, אבל לא נתתי לעצמי להיכנע לו. קלטתי שהיא מדברת, בשקט, בעדינות. "זה בסדר. הם הלכו. דבר לא יקרה. תירגע, והכל יהיה בסדר…"

אבי נכנס לחדר בסערה.

"ולאד!" קרא. "מה קורה כאן? למה – "

הוא עצר. הוא ראה את הגופה. שמעתי אותו מקיא והתביישתי עבורו. היד על כתפי התהדקה, אז. הפסקתי לרעוד והתבוננתי בנערה שמולי.

נערה? לא באמת יכולתי לקבוע מה גילה, אבל בהיותה דְרַגַאירָנִית, היא יכולה היתה להיות בת מאה או אלף. בגדיה היו שחורים ואפורים, וידעתי שפירוש הדבר שהשתייכה לבית גְ'הֵרֶג. גם בן לווייתה, שהתקרב אלינו כעת, היה גְ'הֵרֶג. השלושה שישבו בשולחן השני היו מאותו בית. לא עובדה משמעותית. רוב הלקוחות שנכנסו למסעדה היו גְ'הֵרֶג, ומדי פעם טֵקְלַה.

בן לווייתה נעמד מאחוריה.

"קוראים לך ולאד?" שאלה אותי.

הנהנתי.

"אני קִיאְרַה", אמרה. הנהנתי שוב. היא חייכה שוב ופנתה לבן לווייתה. הם שילמו את החשבון שלהם ועזבו. חזרתי לעזור לנקות אחר האיש שנרצח – ואחר אבי.

"קִיאְרַה", חשבתי לעצמי, "לא אשכח אותך".

כששומרי הפניקס הגיעו, זמן מה לאחר מכן, הייתי בחדר האחורי ושמעתי את אבי אומר להם שלא, איש לא ראה מה קרה, כולנו היינו מאחור. אבל מעולם לא שכחתי את תחושת להב הסכין, כשהוא מונח על עורפי.

ודוגמה נוספת…

הייתי בן שש עשרה, והלכתי לבדי בג'ונגלים שממערב לאָדְרילָנְקַה. העיר היתה במרחק מעט יותר ממאה מילין, והיתה זו שעת לילה. נהניתי מתחושת הבדידות, ואפילו מהפחד הקל בבטני בעודי שוקל את האפשרות שאתקל בדְזוּר פראי, או לְיוֹרְן, או אפילו, תשמור עלי וִורַה, דרקון.

הקרקע מתחת לרגלי השמיעה לחילופין קולות נפץ והתזה. לא עשיתי כל מאמץ לנוע בשקט. קיוויתי שהרעש שאני משמיע ירתיע כל חיה שעשויה להרתיע אותי. היום איני מצליח להבין את ההיגיון בתקווה זאת.

הרמתי מבט, אבל לא היה פתח בעננים שכיסו את האימפריה הדְרַגַאירָנִית. סבי אמר לי שאין שמיים כתומים-אדומים שכאלה במולדתו שבמזרח. הוא אמר שניתן לראות כוכבים בלילה, וראיתי אותם דרך עיניו. הוא יכול היה לפתוח את מוחו בפני, ועשה זאת לעיתים קרובות. זה היה חלק מהשיטה בה לימד אותי כישוף, שיטה שהביאה אותי, בגיל שש עשרה, לג'ונגלים.

השמיים האירו את הג'ונגלים במידה שאִפשרה לי לברור את דרכי. התעלמתי מהשריטות שהותירה העלווה על פני וזרועותיי. בטני נרגעה לאיטה מהבחילה שתקפה אותי כשביצעתי את השיגור שהביא אותי לכאן.

היה בכך שמץ אירוניה, הבנתי – בשימוש בקסם דְרַגַאירָנִי על מנת שיביא אותי למקום בו אעשה את הצעד הבא בלימודי הכישוף. משכתי את החבילה שעל גבי, וצעדתי לתוך קרחת יער.

נראה שזאת תתאים לצרכיי. דשא עבות צמח לרוחב שנים עשר מטרים במה שהיה, בסך הכל, מעגל. הקפתי אותה, לאט ובזהירות, עיני מתאמצות לדלות פרטים. הדבר האחרון שהייתי צריך עכשיו היה להיתקל בקן של כְרִיאוֹתַ'ה.

אבל היא היתה ריקה, קרחת היער שלי. הלכתי לאמצעה והנחתי את החבילה שלי. הוצאתי מחתה שחורה וקטנה, שק פחמים, נר שחור אחד, מקל קטורת, טֵקְלַה מתה וכמה עלים יבשים. העלים היו מצמח הגורינת', הקדוש לכמה מדתות המזרח.

פוררתי בזהירות את העלים לאבקה גסה. אז הקפתי את קרחת היער ופיזרתי את האבקה לפני.

שבתי לאמצע. ישבתי שם זמן מה ושחררתי כל שריר בגופי, עד שהייתי כמעט בטראנס. כשגופי היה רגוע, לא נותרה למוח שלי ברירה אלא לבוא בעקבותיו. כשהייתי מוכן, הנחתי את הפחמים במחתה, לאט, בזה אחר זה. אחזתי בכל אחד מהם לרגע, חשתי את הצורה והמרקם שלו, נתתי לפיח להימרח על כפות ידי. בכישוף, כל דבר יכול להיות טקס. אפילו לפני שהכשף עצמו מתחיל, יש לבצע את ההכנות בדרך הנאותה. כמובן, אפשר פשוט לשלוח את המחשבה, להתרכז בתוצאה הרצויה ולקוות. סיכויי ההצלחה בדרך זאת אינם טובים במיוחד. איכשהו, כשהוא נעשה כמו שצריך, כישוף כל כך הרבה יותר מספק מקסם.

כשהפחמים היו במחתה ומוקמו בדיוק במקומם, הנחתי את הקטורת ביניהם. לקחתי את הנר, והתבוננתי בפתיל ארוכות, מפעיל את כוח רצוני כדי לגרום לו לבעור. יכולתי, כמובן, להשתמש בצור, או אפילו בקסם, על מנת להדליק אותו, אבל השימוש בכישוף עזר לי להיכנס להלך הרוח המתאים.

כנראה שמצב הרוח של הג'ונגל נטה לטובת הכישוף. רק כמה דקות עברו עד שראיתי עשן עולה מן הנר, וזמן קצר לאחר מכן עלתה להבה. הייתי כל כך מרוצה שלא חשתי זכר לעייפות הנפשית שמתלווה להשלמתו של כשף משמעותי. לפני זמן לא רב, הדלקת נר היתה מותירה אותי חלש מדי אפילו לתקשורת פְּסִיוֹנִית.

אני לומד, סבא.

השתמשתי בנר כדי להדליק את הפחמים, וכפיתי עליהם ברצוני לעלות באש חזקה. כשהאש בערה היטב, הנחתי את הנר על הקרקע. ריח הקטורת הגיע לנחירי, מתוק ונעים. עצמתי את עיני. מעגל עלי הגורינת' השבורים ימנע מחיות משוטטות להיכנס ולהפריע לי. המתנתי.

כעבור זמן – איני יודע כמה – פקחתי שוב את עיני. הפחמים נגהו באור רך. ריח הקטורת מילא את האוויר. קולות הג'ונגל לא חדרו את גבולות קרחת היער. הייתי מוכן.

בהיתי עמוקות אל הפחמים, תזמנתי את נשימתי ואמרתי את הלחש – לאט מאוד, כפי שלימדו אותי. בעודי אומר כל מילה, הטלתי אותה, שילחתי אותה אל הג'ונגל הרחק וצלול ככל שיכולתי. זה היה לחש עתיק, אמר סבי, שהיה בשימוש במזרח במשך אלפי שנים, ללא שינוי.

התייסרתי על כל מילה, כל הברה, חקרתי אותה, לשוני ופי התעכבו על כל צליל וטעמו אותו, כפיתי על מוחי הבנה מלאה של כל אחת מהמחשבות ששילחתי. כשכל מילה עזבה אותי, היא הוטבעה במודעות שלי ונראתה כדבר חי בזכות עצמה.

הקולות האחרונים גוועו לאט מאוד בליל הג'ונגל, ולקחו איתם פיסה ממני.

כעת באמת הייתי מותש. כתמיד, בעת הטלת לחש בעל עוצמה שכזאת, נאלצתי להישמר מפני שקיעה לטְרַנְס עמוק. נשמתי מדודות ועמוקות. נע כסהרורי, הרמתי את גוויית הטֵקְלַה והזזתי אותה לקצה קרחת היער, למקום בו אוכל לראות אותה בעודי יושב. ואז המתנתי.

אני סבור שעברו רק כמה רגעים עד ששמעתי את משק הכנפיים לידי. פקחתי את עיניי וראיתי גְ'הֵרֶג בקצה קרחת היער, ליד הטֵקְלַה המתה, מתבונן בי.

התבוננו זה בזה לזמן מה, ואז הוא התקדם, ונגס מעט מהזבח שלי.

גודלה היה ממוצע, אם היתה זאת נקבה, די גדול, אם היה זה זכר. אם הלחש שלי עבד, תהיה זאת נקבה. מוטת הכנפיים של החיה היתה שקולה למרחק בין כתפי לפרק ידי, ואורכה, מראשה הנחשי עד לזנבה, היה קצת פחות מזה. לשונה המפוצלת נעה במהירות מעל המכרסם, טועמת כל פיסה לפני שקרעה גוש קטן, לעסה, ובלעה. היא אכלה לאט מאוד, מתבוננת בי מתבונן בה.

כשראיתי שכמעט סיימה, התחלתי להכין את מוחי לקשר פסיוני, ולקוות.

במהרה נוצר הקשר. חשתי מחשבה קטנה ושואלת בתוכי. אִפשרתי לה לגדול. היא הפכה ברורה.

"מה אתה רוצה?" שמעתי בצלילות מפתיעה.

זה היה המבחן האמיתי. אם הגְ'הֵרֶג הזאת באה כתוצאה מהלחש שלי, היא תהיה נקבה עם קן וביצים, ומה שעמדתי להציע לא יגרום להתקפה נזעמת. אם זה סתם גְ'הֵרֶג שעבר בסביבה וראה נבלה ממתינה לאכילה, אני עלול להיקלע לצרות. היו איתי כמה עשבים שעשויים למנוע ממני למות מרעל הגְ'הֵרֶג – אבל מצד שני, ייתכן גם שלא ימנעו את מותי.

"אֵם", חשבתי אליה, צלול ככל שיכולתי, "אני מעוניין באחת מהביצים שלך".

היא לא תקפה אותי, ולא חשתי תְּהִיָּה או זעם בתגובה לרעיון. טוב. הלחש שלי הביא אותה, והיא לכל הפחות תהיה מוכנה למשא ומתן. חשתי התרגשות גוברת בתוכי ועצרתי אותה בכוח. התרכזתי בגְ'הֵרֶג שלפני. החלק הזה היה כמעט טקס בפני עצמו, אבל לא בדיוק. הכל תלוי בדעתה של הגְ'הֵרֶג עלי.

"מה", שאלה, "אתה מציע לו?"

"אני מציע לו חיים ארוכים", עניתי. "ובשר אדום וטרי ללא מאבק, ואני מציע לו את ידידותי".

החיה שקלה זאת לזמן מה, ואז אמרה, "ומה תבקש ממנו?"

"אבקש ממנו עזרה במעשי, בהתאם ליכולתו. אבקש את חוכמתו, ואבקש את ידידותו".

למשך זמן מה לא קרה דבר. היא עמדה שם, מעל שרידי הטקלה, והתבוננה בי. ואז אמרה, "אני מתקרבת אליך".

הגְ'הֵרֶג הלכה אלי. טפריה היו ארוכים וחדים, אבל מועילים יותר לריצה מאשר ללחימה. לאחר ארוחה טובה, גְ'הֵרֶג עשוי לעיתים קרובות לגלות שהוא שוקל יותר מדי ואינו יכול לעוף, וכך עליו לרוץ על מנת להימלט מאויביו.

היא עמדה מולי והתבוננה היטב בעיני. היה מוזר לראות תבונה בעיני הנחש הקטנות והבוהקות, ולנהל תקשורת ברמה כמעט אנושית עם חיה שמוחה לא היה גדול מהמפרק הראשון של אצבעי. זה נראה, איכשהו, לא טבעי – ואכן היה כך, אבל זאת גיליתי זמן רב לאחר מכן.

כעבור זמן, הגְ'הֵרֶג "דיברה" שוב.

"המתן כאן", אמרה. היא פנתה ופרשה את כנפיה העטלפיות. היא נאלצה לרוץ צעד או שניים לפני שהמריאה, ואז שוב הייתי לבד.

לבד…

תהיתי מה היה אבי אומר, לו היה חי ויכול לומר דברים. הוא לא היה מרוצה, כמובן. כישוף היה "מזרחי" מדי עבורו, והוא היה עסוק מדי בניסיון להיות דְרַגַאירָנִי.

אבי מת כשהייתי בן ארבע עשרה. מעולם לא הכרתי את אמי, אבל אבי מלמל לעיתים דבר מה על "המכשפה" לה נישא. זמן קצר לפני מותו, הוא בזבז כל מה שהרוויח בארבעים שנות ניהול מסעדה בניסיון להפוך דְרַגַאירָנִי עוד יותר – הוא קנה תואר. כך הפכנו לאזרחים, מקושרים ישירות לחוג הקיסרי. הקישור אִפשר לנו להשתמש בקסם, מנהג שאבי עודד. הוא מצא קוסמת מהיד השמאלית של הגְ'הֵרֶג שהיתה מוכנה ללמד אותי, ואסר עלי לעסוק בכישוף. אז מצא מורה ללחימה בחרב שהסכים ללמד אותי לחימה בסגנון הדְרַגַאירָנִי, ואסר עלי ללמוד סיוף מזרחי.

אבל סבי עדיין היה בסביבה. יום אחד הסברתי לו שגם כשאגיע למלוא גובהי, עדיין אהיה נמוך וחלש מכדי להיות לוחם יעיל בחרב בסגנון שלמדתי, ושקסם לא מעניין אותי. הוא לא השמיע מילת ביקורת על אבי, אבל החל ללמד אותי סיוף וכישוף.

כשאבי מת, הוא היה מרוצה מכך שאני קוסם מוכשר די הצורך לשגר את עצמי. הוא לא ידע שהשיגורים גרמו לי בחילה. הוא לא ידע כמה פעמים השתמשתי בכישוף על מנת להסוות את החבלות שהותירו הפרחחים הדְרַגַאירָנִים, שנהגו לתפוס אותי כשהייתי לבדי והראו לי מה דעתם על בני מזרח בעלי יומרות. וודאי שלא ידע שקִיאְרַה לימדה אותי לנוע בדממה, להלך בתוך קהל כאילו איני שם. גם בכישורים האלה השתמשתי. נהגתי לצאת לבדי בלילה עם מקל גדול, למצוא אחד ממעני ולהותיר אותו עם כמה עצמות שבורות.

אני לא יודע. אולי אם הייתי משקיע יותר בקסם הייתי טוב די הצורך להציל את אבי. אני פשוט לא יודע.

אחרי מותו, היה קל יותר למצוא זמן ללמוד כישוף וסיוף, למרות העבודה הנוספת של ניהול מסעדה. הפכתי למכשף די טוב. טוב מספיק, כדי שסבי יאמר לי שאין לו עוד מה ללמד אותי, ויורה לי איך לעשות את הצעד הבא לבדי. הצעד הבא, כמובן, היה…

היא שבה לקרחת היער במשק כנפיים. הפעם היא עפה היישר אלי, ונחתה מול רגלי המשוכלות. בטופר הימני שלה אחזה ביצה קטנה. היא הושיטה אותה.

כבשתי את התרגשותי. זה עבד! הושטתי את ידי הימנית, לאחר שווידאתי שהיא יציבה. הביצה נשמטה לתוכה. הופתעתי מעט מחומה. גודלה התאים לכף ידי. הנחתי אותה בזהירות במקטורן שלי, צמוד לחזה.

"תודה לך, אם", חשבתי לעברה. "מי ייתן וחייך יהיו ארוכים, מזונך שופע וילדייך רבים".

"גם לך", אמרה, "חיים ארוכים וציד מוצלח".

"אני לא צייד", אמרתי לה.

"אתה תהיה", אמרה. ואז פנתה ממני, פרשה את כנפיה ועפה מקרחת היער.

פעמיים בשבוע שלאחר מכן כמעט שברתי את הביצה שנשאתי צמוד לחזה. בפעם הראשונה נקלעתי למריבה עם שני אידיוטים מבית אוֹרְקַה. בפעם השנייה הצמדתי קופסת תבלינים לחזה בעודי עובד במסעדה.

התקריות זעזעו אותי, והחלטתי לוודא שלא אסכן שוב את הביצה. על מנת להגן על עצמי כנגד הישנות האירוע הראשון, למדתי דיפלומטיה. ועל מנת למנוע את השני, מכרתי את המסעדה.

למידת דיפלומטיה היתה המשימה הקשה יותר. נטייתי הטבעית היתה הפוכה, ונאלצתי לעמוד על המשמר כל הזמן. אבל בסופו של דבר גיליתי שאני מסוגל להיות מנומס מאוד לדְרַגַאירָנִי שמעליב אותי. לפעמים אני חושב שזה, יותר מכל דבר אחר, הכין אותי להצלחותיי בהמשך.

מכירת המסעדה היתה בעיקר הקלה. ניהלתי אותה לבדי מאז מות אבי, והצלחתי מספיק על מנת להתפרנס, אבל משום מה מעולם לא חשבתי על עצמי כעל מסעדן.

אבל זה עימת אותי ישירות עם השאלה מה אעשה למחייתי – בעתיד הקרוב ובשארית חיי. סבי הציע לי שותפות שווה בעסק הכישוף שלו, אבל ידעתי היטב שבקושי יש מספיק פעילות על מנת לקיים אותו לבדו. קִיאְרַה הציעה ללמד אותי את המקצוע שלה, אבל גנבים בני המזרח לא מקבלים מחירים טובים מדְרַגַאירָנִים הסוחרים בסחורות גנובות. חוץ מזה, סבי לא האמין בגניבה.

מכרתי את המקום מבלי לפתור את הבעיה, וחייתי מהכסף לזמן מה. לא אספר לך כמה קיבלתי עבורו – הייתי צעיר אז. עברתי למגורים חדשים, מכיוון שהמקום מעל המסעדה עבר גם הוא לבעלים החדשים.

קניתי גם להב. זה היה סיף קל, שנעשה על פי מידותיי בידי חרש חרבות מבית גְ'הֵרֶג, שגבה ממני מחיר מוגזם במידה מבישה. הלהב היה חזק דיו לעמוד בפני החרב הדְרַגַאירָנִית הכבדה יותר, אבל קל מספיק כך שיהיה שימושי למכות הנגד בהן יכול סייף בן המזרח להפתיע לוחם דְרַגַאירָנִי, שסביר להניח שאינו יודע דבר פרט להתקפה-מגננה-התקפה.

כשעתידי עדיין לא ידוע, ישבתי בחיבוק ידיים וטיפלתי בביצה שלי.

כחודשיים אחרי שמכרתי את המסעדה, ישבתי לצד שולחן קלפים והימרתי מעט, במקום שאליו הורשו בני המזרח להיכנס. באותו לילה הייתי בן האנוש היחיד שם, והיו כארבעה שולחנות פעילים.

שמעתי קולות רמים מהשולחן לידי ועמדתי להסתובב, כשמשהו התנגש בכיסא שלי. חשתי בהלה רגעית כשכמעט שברתי את הביצה על קצה השולחן, וקמתי. הבהלה התחלפה בכעס, ומבלי לחשוב הרמתי את הכיסא שלי ושברתי אותו על ראשו של האיש שנפל עלי. הוא צנח כמו נץ ושכב מבלי לנוע. הבחור שדחף אותו התבונן בי כאילו הוא מנסה להחליט אם להודות לי או לתקוף אותי. עדיין אחזתי את רגל הכסא בידי. הרמתי אותה, והמתנתי שיעשה משהו. אז אחזה יד בכתפי וחשתי קור מוכר בעורפי.

"אנחנו לא צריכים תגרות כאן, פרחח", אמר קול מאחורי אוזני הימנית. האדרנלין שלי זרם, וכמעט הסתובבתי והכיתי את המנוול בפניו, למרות הסכין שהצמיד אלי. אבל האימונים שהעברתי את עצמי השתלמו, ושמעתי את עצמי אומר בקול שקול, "אני מתנצל, אדון טוב. אני מבטיח לך שזה לא יישנה". הורדתי את זרועי הימנית ושמטתי את רגל הכיסא. לא היה טעם לנסות להסביר לו מה קרה אם לא ראה זאת – ועוד פחות אם כן. כשיש בעיה, ובן המזרח מעורב, אין ספק מי אשם. לא זזתי.

חשתי את הסכין מוסרת מעורפי.

"אתה צודק", אמר הקול. "זה לא יקרה שוב. צא מכאן ואל תחזור".

הנהנתי פעם אחת. הותרתי את כספי על השולחן ויצאתי מהמקום מבלי להתבונן לאחור.

נרגעתי במידת מה בדרך הביתה. התקרית הטרידה אותי. לא הייתי צריך להכות את האיש כלל, החלטתי. נתתי לפחד שלי להשתלט עלי, והגבתי ללא מחשבה. לא טוב.

בעודי עולה במדרגות לדירתי, שבו מחשבותיי לבעיה הישנה של מה אעשה. הותרתי כמעט אימפריאל זהב שלם במטבעות על השולחן, וזה היה חצי שכר דירה לשבוע. נראה שכישרונותיי היחידים הם כישוף והכאת דְרַגַאירָנִים. לא חשבתי שיש הרבה ביקוש לאלה.

פתחתי את הדלת ונרגעתי על הספה. הוצאתי את הביצה, על מנת להרגיע את עצבי – ועצרתי. היה סדק קטן בביצה. זה ודאי קרה כשפגעתי בשולחן, למרות שחשבתי שהיא לא נפגעה.

אז, בגיל שש עשרה, למדתי מהו כעס. אש לבנה הבהבה בתוכי, בעודי נזכר בפניו של הדְרַגַאירָנִי שדחף את השני עלי, והרג את הביצה שלי. גיליתי שאני מסוגל לרצח. התכוונתי למצוא את המנוול, והתכוונתי להרוג אותו. לא היה ספק במוחי שהוא מת. קמתי והלכתי לעבר הדלת, עדיין אוחז בביצה –

– ועצרתי שוב.

משהו לא היה כשורה. היתה לי תחושה, שלא הצלחתי לאתר את מקורה, שחדרה את מחסום הכעס שלי. מה זה היה? התבוננתי בביצה, ולפתע הבנתי, בפרץ של הקלה.

למרות שלא הייתי מודע לכך, יצרתי איכשהו קשר פסיוני עם הבְּרִיָה שבתוך הביצה. חשתי משהו דרך הקישור, ברמה כלשהי, ומשמעות הדבר היתה שהגְ'הֵרֶג שלי עדיין חי.

הכעס התנקז ממני במהירות בה גאה, והותיר אותי רועד. חזרתי לאמצע החדר והנחתי את הביצה על הרצפה, בעדינות רבה ככל שיכולתי.

גיששתי לאורך הקישור, וזיהיתי את הרגש שקלטתי ממנו: נחישות. כוונה טהורה ועיוורת. מעולם לא חשתי בדבקות כזאת במטרה. העובדה שדבר כה קטן יכול לייצר רגש כה רב עוצמה היתה מבהילה.

נסוגתי מהביצה, כנראה מרצון לא הגיוני "לתת לו אוויר", והתבוננתי. היה קול נקישה שכמעט ולא נשמע, והסדק התרחב. אז, לפתע, הביצה נבקעה, וזוחל קטן ומכוער שכב בין שברי קליפת ביצה. כנפיו היו מכונסות באופן הדוק סביב גופו, ועיניו היו עצומות. הכנפיים לא היו גדולות יותר מהאגודל שלי.

החיה – חיה? הוא, ידעתי לפתע. הוא ניסה לנוע, ונכשל. ניסה לנוע שוב, ולא זז כלל. חשתי שאני צריך לעשות משהו, למרות שלא היה לי מושג מה. עיניו נפקחו, אבל לא נראה שהן מתמקדות במשהו. ראשו נח על הרצפה, ואז זז – באופן מעורר רחמים.

גיששתי באמצעות הקישור שלי איתו, וכעת חשתי בלבול ומעט פחד. ניסיתי לשלוח בחזרה תחושות של חמימות, הגנה, וכל הדברים הטובים האלה. לאט התקרבתי, ושלחתי יד לעברו.

באופן מפתיע, הוא ודאי ראה את תנועתי. היה ברור שהוא לא קישר בין התנועה לבין המחשבות שקיבל ממני, מכיוון שחשתי פרץ מהיר של פחד, והוא ניסה להתרחק. הוא נכשל, ואני הרמתי אותו – בזהירות. בתמורה קיבלתי ממנו שני דברים: המסר הברור הראשון שלי ממנו ונשיכת הגְ'הֵרֶג הראשונה שלי. הנשיכה היתה קטנה מדי, והרעל חלש מכדי שישפיע עלי, אבל בהחלט כבר היו לו שיני ארס. המסר היה ברור במידה מדהימה.

"אמא?" אמר.

בטח. אמא. חשבתי על זה זמן מה, ואז ניסיתי לשלוח הודעה חזרה.

"לא, אבא", אמרתי לו.

"אמא", הסכים.

הוא הפסיק להיאבק ונראה שנרגע בידי. הבנתי שהוא מותש ואז הבנתי שגם אני. בנוסף, שנינו היינו רעבים. ואז קלטתי – מה לעזאזל אתן לו לאכול? במשך כל הזמן שנשאתי את הביצה ידעתי שהיא תבקע יום אחד, אבל לא ממש קלטתי שיהיה בתוכה גְ'הֵרֶג חי אמיתי.

נשאתי אותו למטבח והתחלתי לחפש. הבה נראה… חלב. נתחיל בזה.

הצלחתי להוציא קערית ולשפוך לתוכה מעט חלב. הנחתי אותה על השיש ואת הגְ'הֵרֶג לצידה, ראשו בתוך הקערית.

הוא ליקק מעט ולא נראה שהוא מתקשה, אז חיפשתי עוד, ומצאתי פיסה קטנה של כנף נץ. הנחתי אותה בקערית. הוא מצא אותה כמעט מיד. הוא קרע ממנה חתיכה (כבר היו לו שיניים – טוב) והחל ללעוס. הוא לעס במשך כמעט שלוש דקות עד שבלע, אבל כשבלע, המזון ירד בגרונו ללא בעיות. נרגעתי.

אחר כך הוא נראה יותר עייף מרעב, אז הרמתי אותו ונשאתי אותו לספה. נשכבתי והנחתי אותו על הבטן שלי. נרדמתי זמן קצר לאחר מכן. חלקנו חלומות נעימים.

למחרת, מישהו הקיש על דלתי, בסביבות אחר הצהריים. כשפתחתי את הדלת זיהיתי את האיש מיד. זה היה האיש שניהל את המשחק יום קודם ואמר לי לא לחזור – עם סכין צמודה לעורפי בתור הדגשה.

הזמנתי אותו להיכנס, בהיותי טיפוס סקרן.

"תודה לך", אמר. "אני מכונה ניאלאר".

"שב בבקשה, הלורד. אני ולאד טָאלְטוֹס. יין?"

"לא, תודה. איני חושב שאשהה כאן זמן רב".

"כרצונך".

הובלתי אותו לכיסא והתיישבתי על הספה. הרמתי את הגְ'הֵרֶג שלי ואחזתי אותו. ניאלאר הרים את גבותיו, אבל לא אמר דבר.

"אז מה אני יכול לעשות בשבילך?" שאלתי.

"הובא לתשומת לבי", אמר, "שאולי שגיתי כשהאשמתי אותך במאורעות יום אתמול".

מה? דְרַגַאירָנִי מתנצל בפני בן המזרח? תהיתי אם סוף העולם מגיע. זה היה, בלשון המעטה, חסר תקדים מבחינתי. אחרי הכל, אני הייתי בן אנוש בן 16, והוא דְרַגַאירָנִי שגילו קרוב ודאי לאלף שנה.

"נדיב מצידך לומר זאת, הלורד", הצלחתי לומר.

הוא ביטל זאת בהינף יד. "אוסיף גם שמצאה חן בעיני הדרך בה פעלת".

באמת? בעיני לא. מה קורה כאן?

"מה שאני חותר אליו", המשיך, "הוא שאני יכול להיעזר באדם כמוך, אם תהיה מעוניין לעבוד עבורי. הבנתי שאין לך עבודה כרגע, וְ – " הוא סיים במשיכת כתפיים.

היו אלפי שאלות שרציתי לשאול אותו, החל ב"איך גילית כל כך הרבה אודותיי ולמה אכפת לך?" אבל לא ידעתי איך לשאול אותן, אז אמרתי, "בכל הכבוד, הלורד, איני יכול לחשוב על דברים שאוכל לעשות עבורך".

הוא משך שוב בכתפיו. "בתור התחלה, תוכל למנוע בעיות כמו אלה שהיו אתמול בלילה. בנוסף, מדי פעם אני זקוק לעזרה בגביית חובות. בדרך כלל יש לי שני אנשים שעוזרים לי בניהול המקום, אבל לאחד מהם היתה תאונה בשבוע שעבר, אז אני זקוק למישהו כעת".

משהו בדרך שאמר "תאונה" נשמע לי משונה, אבל לא ניסיתי לנחש למה התכוון.

"שוב בכל הכבוד, הלורד, לא נראה לי שבן המזרח יראה מאיים במיוחד בעימות עם דְרַגַאירָנִי. אני לא יודע אם אני – "

"אני משוכנע שזאת לא תהיה בעיה", אמר. "יש לנו ידידה משותפת, והיא הבטיחה לי שתוכל לטפל בעניינים מסוג זה. למעשה, אני חייב לה טובה או שתיים, והיא ביקשה ממני לשקול לשכור אותך".

היא? לא היה ספק מי, כמובן. קִיאְרַה שוב משגיחה עלי, תבורך. לפתע הכל היה ברור בהרבה.

"השכר שלך", המשיך, "יהיה ארבעה אימפריאלים לשבוע, בנוסף לעשרה אחוז מכל חוב שתישלח לגבות. למעשה, חצי מזה, מכיוון שתעבוד עם העוזר השני שלי".

וואו! ארבעה זהובים לשבוע? זה כבר היה יותר ממה שהרווחתי בדרך כלל כשניהלתי את המסעדה! והעמלה, גם אם היא תחולק עם –

"אתה בטוח שהעוזר הזה שלך לא יתנגד לעבוד עם בן אנ – בן המזרח?"

עיניו הצטמצמו. "זאת הבעיה שלי", אמר. "ולמעשה כבר דנתי בעניין עם קְרֵייגַאר, ולא אכפת לו כלל".

הנהנתי. "אצטרך לחשוב על זה", אמרתי.

"זה בסדר גמור. אתה יודע היכן תוכל למצוא אותי".

הנהנתי והובלתי אותו לדלת, ומילים נעימות הוחלפו. התבוננתי בגְ'הֵרֶג שלי כשהדלת נסגרה. "נו", שאלתי אותו, "מה אתה חושב?"

הגְ'הֵרֶג לא ענה, אבל לא ציפיתי שיענה. התיישבתי לחשוב ולתהות אם שאלת העתיד שלי נענתה, או רק נדחתה. ואז דחיתי את התשובה. היה לי עניין חשוב יותר לענות בו – איזה שם אתן לגְ'הֵרֶג שלי?

קראתי לו "לוֹיוֹשׁ". הוא קרא לי "אמא". אימנתי אותו. הוא נשך אותי. לאט, לאורך החודשים הבאים, פיתחתי חסינות לרעל שלו. לאט עוד יותר, במשך שנים, פיתחתי חסינות חלקית לחוש ההומור שלו.

בעודי מועד אל המקצוע שלי, לויוש היה לי לעזר. ראשית במידה מועטה, ואז במידה רבה. אחרי הכל, מי מבחין בעוד גְ'הֵרֶג העף לו מעל העיר? הגְ'הֵרֶג, מצד שני, יכול להבחין בדברים רבים.

לאט, עם חלוף הזמן, רכשתי כישורים, מעמד, חברים וניסיון.

וכפי שאמו צפתה, הפכתי לצייד.

(הוצאת מודן, נובמבר 2002. תרגום: דוד חנוך. 229 עמודים)