בן-אדם צריך לארגן לעצמו רשימת מומלצים. זה טוב לשליפה בכל מיני מצבים קשים. לי יש אחת כזאת, לא הכי מסודרת ומעט מלאה מדי (רשימה משובחת באמת לא צריכה למנות, לדעתי, יותר מחמישה סופרים), והנה היא לפניכם – מעל כולם דיק, ומתחתיו זילזני, אליסון, אדאמס, וונגוט, קארבר, זך, ובימים שאני מצליח לשכוח את כל הבושות שאחרי מלכוד 22 אפילו ג'וזף הלר. אולי אחרי קריאה ממושכת יותר בכתבי לת'ם גם הוא ייכנס לשם. לאלפרד דנצלר, הסופר היחיד עד כה שאשכרה קראתי רומן שלם שלו באנגלית (מה לעשות, כשלא מתרגמים גם פלגמטים מתעלים על עצמם), אני שומר בלב פינה חמה, למרות מידת האנכרוניזם בספרים של סופר כל כך ותיק. יום אחד אכתוב לעיתון זה ביקורת על Fear Not, יצירת המופת הנשכחת שלו.

הגיע הזמן לצרף אלפרד נוסף לרשימת המומלצים שלי.

קוראים לו אלפרד בסטר, גם הוא סופר ותיק, וגם בספר האחד שלו שקראתי, "האיש המושמד", יש מידת אנכרוניזם. מה לעשות – הוא כתב בימי אסימוב-היינליין-קלארק, ולך תכתוב משהו לא אנכרוניסטי בימים כאלה. ניגשתי לקריאת הספר הזה עכשיו, בעיקר בשביל להדביק פערים הדורשים השלמה עם קלאסיקה של הז'אנר – ודמיינו, רק דמיינו את תדהמתי כשקיבלתי מהספר בום אדיר ישר לתוך המוח.

העלילה, בהגיעה אלינו דרך הז'אנר הבעייתי של תקצירי ספרים, היא פשוטה. לך תוכיח שקראת ספר מורכב, כשתיאור העלילה שלו מסתכם ב-"יו"ר תאגיד ענק רוצח יריב פוליטי, וקורא מחשבות בשירות המשטרה יוצא לרדוף אחריו". כשאמרתי את זה לאחי הקטן הוא לא היה נלהב במיוחד. והוא צודק – זה באמת לא נשמע מלהיב במיוחד.

מה שעושה את "האיש המושמד" לספר גדול הוא לא הרעיון – רעיונות יש הרבה – אלא הכתיבה. בסטר כותב בקצב רצחני, כזה שלפעמים גורם לך לתהות איך הוא מצליח לרוץ ככה ובכל זאת לשמור על עניין. האירועים מחליפים זה את זה במהירות הבזק, ומצליחים, בכל זאת, ליצור תמונת עולם עשירה, ולשאוב את הקורא לתוך מתח אמיתי.

יש טענה רווחת שבשביל להיכנס באמת לתוך מד"ב צריך להתעלם לרגע ממופרכותם של חלק מהחזיונות. אני לא מקבל את זה – בעיני, סופרים גדולים באמת מסוגלים לגרום לפילים עם הינע הסתברותי בישבן להראות אמינים לחלוטין. לא צריך, לשם כך, להיות מדען, צריך להיות כותב. אלפרד בסטר הבין את זה בטרם הבינו את זה בני דורו – הוא הקדים את זמנו במובן הטוב של המילה, זה שעשה אותו פופולרי גם בימיו וגם הרבה אחר כך. ב-"האיש המושמד" הוא גורם לעולם סוריאליסטי של קוראי מחשבות, שלטון תאגידים וחיים בסגנון רומא העתיקה להתקבל לחלוטין על הדעת בעזרת שימוש מרשים בטכניקות ספרותיות. הוא מזכיר ברמיזות קלות את מה שעבר על העולם בארבע מאות השנים שבין כתיבת הספר לבין עלילתו. הוא טורח להזכיר לנו, כל הזמן, שכמו שאורסולה לה-גווין החביבה אמרה, העתיד הוא מטאפורה.

הספר מסתיים בגאולה נוצרית. כן, זו שלמדתי לתעב אצל ויליס, זו שסילברברג עשה בה שימוש פושע. זו שדיק מבטל ב"יוביק" ואליסון מגחיך ב"ציפור המוות". תשאלו איך בכל זאת היא מצליחה להקסים אותי הפעם? התשובה, קוראים יקרים, טמונה באומנות הרמיזה. אני מוכן להתערב שבסטר כתב את כל הספר בשביל חמש הפסקאות האחרונות. ובשונה מהרבה סופרים בני-ימינו, הוא באמת השאיר אותן לסוף. הוא לא פוצץ את הספר שלו במשמעויות סמויות. רק רמז, בעדינות, בסוף, לגאולה ההיא. זה מעמיד את כל הספר באור אחר, אבל לא באור מעיק בסגנון "ספר יום הדין". זהו אור שעושה לך חיוך קטן על הפנים.

הזכרתי בתחילה מידה של אנכרוניזם שקיימת בספר, וזו אכן קיימת שם. הפרק האחרון, שהוא בבחינת אפילוג, נפתח בהסבר ארוך סטייל הפסיכיאטר ב-"פסיכו", על משמעות הפרק שקדם לו. אילו נכתב הספר היום, נדמה לי שלא היה צורך בנימוק הפסיכולוגיסטי המעצבן הזה, וניתן היה להשאיר את השאלה "איפה באמת נמצא סופו של הספר?" פתוחה. ולכל הפחות, ניתן היה לאפשר לנו להבין בעצמנו מה קרה, ולא לדחוף הסבר מאולץ בנאום להגני. ניחא, אני באמת חושב שמוסכמות התקופה אחראיות לכך. מה שבא אחרי הקטע הזה הוא בעיני סיומו האמיתי של הספר.

אסימוב, קלארק והיינליין, שלושתם זקנים ומיושנים, לא באמת מצליחים לרתק אותי היום. מידת העניין של הקורא, היא היא זו שמודדת את הישרדותו של ספר במבחן הזמן. בסטר ריתק אותי לפני שבועיים לפחות כמו שריתק את החבר'ה לפני חמישים שנה. עכשיו עוד מספרים לי ש"פני מועדות לכוכבים" טוב יותר, ושוב נפתח לו פער הדורש השלמה. לאט לאט.