מהכריכה האחורית: לילית, נסיכת הגיהינום וגבירת השדים, נעלמת יום אחד מהשמים ומופיעה בעולמם של בני התמותה. אלוהים פותח במצוד בן מאות שנים אחריה, אך לשווא. כשלילית חוזרת לארצות הגיהינום עם הבטחה להביא את המשיח ואת סוף העולם, שדים ושאר יצורים אנושיים ואנושיים-פחות נענים לקריאתה, ופורץ מרד נגד שלטון הרקיע.
בינתיים, בעולמם של בני האדם, אגודה סודית ועתיקה מגלה את דבר החורבן הצפוי ונרתמת להצלת העולם. כשהשאפתנות האנושית חוברת לכוחות הרקיע, נרקמת מזימה שלילית והצבא הססגוני שהיא מצליחה ללקט סביבה לא היו יכולים להעלות בדעתם.
כך או כך, מה שבני התמותה אינם יודעים ולא ברור אם יצליחו לקלוט, למרות מה שנגלה לעיניהם, זה שהעולם הוא לא בדיוק מה שחשבו שהוא, העולם הבא שונה אפילו יותר, וסיפור בריאת העולם הוא, בסך הכול, הגרסה הרשמית של ההיסטוריה כפי שמספרים אותה המנצחים.
יהודה איגוס מציב בספר הביכורים החדשני שלו אלטרנטיבה לסיפור הבריאה. בכתיבתו הסוחפת והשנונה הוא בורא עולם חדש ומלא קסם, בו בני האדם חיים לצד אלים, שדים ומלאכים. דמויותיו שאובות מהמיתולוגיה היהודית והכנענית, אך גם מהמיתולוגיה המודרנית של ימינו.

שוליית-קוסם

א.

מחוץ לחממות הזכוכית של טירת בלהות האור הראשון היה לא יותר מרמז לשחר העולה, אך המולת סוף הלילה כבר החלה. עדרי הפרחים הראשונים שבו מהמרעה, הרועים והרועות כיוונו אותם אל הדירים שבחצר הטירה ועלבונות מחויכים התעופפו באוויר. הפרחים הניעו מהר ככל שהיה ביכולתם את השורשים שלהם כדי להגיע אל המחסה המוכר לפני עלות היום. כלב רועים נהג כמה פרות אדומות אל מכלאה ליד השער המתרומם. בפיו הוא אחז זר של פרחי בר שנאספו בקפדנות באחו עבור זוגתו שהמליטה אמש. כשהיה עליו לנבוח על הפרות האיטיות, הוא היה מניח את הזר בזהירות על הקרקע, נובח, ואז מרים שוב את הזר בכל העדינות האפשרית. ממטבח הטירה עלו ניחוחות ארוחת הבוקר המתבשלת וכל הפועלים ובעלי החיים הזדרזו עוד יותר לסיים את מלאכת לילם ולמהר אל האוכל הממתין. האדוקים שבהם מיהרו אל בית האלוהים הקטן שבתוך גזעו של עץ הבאובב כדי להשתתף בתפילת-האור-הראשון ואדון-הטקס של הטירה מילמל את המילים הראשונות של ברכות השחר.

שחר התוהו רק איים להדוף את ליל התהום אך האורות בטירה כבר נראו נבוכים. הם התעמעמו במהירות כאילו גם הם – כמו שאר תושבי יער בלהות הצומח מתוך התוהו עצמו – חוששים מהאור העולה. הילת האור הכהה של עששיות האור-שחור התלויות על קירות הטירה, על המגדלים ועל העמודים המלווים את הדרך המובילה אל הטירה התמעטה לאיטה כמו כפור בחום השמש הישנה. בשדרה המובילה לטירה, פנסי האור-שחור שהופכים את הכהה לבהיר ואת הבהיר לכהה כבו בזה אחר זה והדברים התעטפו בהיסוס בצבעם האמיתי. אור הגחליליות הרוטט בתוך העששיות הקטנות שבידיהם של כמה מהנכנסים לטירה רקד בין הצללים המתבהרים וגוני הלבן המתכהים. הגוון הירקרק החיוור של חומות העץ של הטירה החל להיראות, וקווי המתאר של המגדל הדרומי המתנשא מעל צמרתו האדירה של עץ הבאובב העתיק הסתמנו על רקע השחר המתעתע.

מהדרך המובילה אל השער עלה ענן אבק כבד ועגלה אדירת ממדים רתומה לשור-בר נכנסה אל חצר הטירה. העגלה היתה עמוסה בגזעים של עצי-תוהו שהעגלון הזקן הביא ממקום כלשהו בשולי השחר המתעתע. שש רגליו של שור-הבר, שהיה רתום לעגלה בחבלי ברזל, הקימו יותר רעש מרביעיית סוסי עבודה ויותר אבק ממחצבת אבני אקדח ממוצעת. הוא היה איטי כמו מחשבה בראשו של גולם, אך לא היה מי שהתקדם ביציבות גדולה ממנו בשולי התוהו-ובוהו. לֶעוו, העגלון הזקן, העדיף יציבות על פני מהירות כפי שהעדיף מלמול על פני שיחה ותגרה על פני קרנבל בכפר. הוא ירד בכבדות מהעגלה שעצרה בחריקת גלגלים, הסיר מראשו את המצנפת מעוותת הצורה שחבש תמיד, הצליף בה על מעילו הארוך שנתלה ברפיון על גופו הגבוה והרזה כדי לגרש מעט מהאבק שהצטבר עליו, והביט מסביבו על המולת סוף הלילה בחצר הטירה. פניו הארוכות והרזות היו מכוסות בזקן אפור ומדובלל שלא הצליח להסתיר את החריצים העמוקים שהכעס הנצחי חרץ בלחייו.

רעש בואה של העגלה נשמע גם בתוך חממת הזכוכית שבה סייע קְלידוֹי לאדונו בבדיקת שיקויים וסימונם. נוסטרדמוס – אדון הטירה, הבעל-שם, קוסם, אלכימאי וראש הכפר בעת הצורך – מיהר לנגב את ידיו במטלית המשי שהיתה תלויה על כנף גלימת העבודה שלו ויצא מהחממה להחליף כמה מילים עם העגלון הזקן. לפי זקני הכפר, לעוו הקים את הטירה יחד עם הבעל-שם לפני יותר משלוש מאות שנה והיה הוותיק שבתושבי המקום. האדון נוסטרדמוס בכבודו ובעצמו התייחס לעגלון כאילו הוא כמעט שווה לו במעמדו, ונהג בו בידידות מיוחדת. זאת כמובן לא נענתה בידידות מצדו של העגלון הנרגן והשתקן.

קלידוי הביט מהצד על הקוסם והעגלון שהסתודדו כמה רגעים. הבעל-שם היה מעט נמוך מהפועל וגופו היה מלא יותר – הכרס שבלטה מבעד לגלימת המשי הפראי של אדון הטירה העידה על חיבתו לאוכל טוב. זקנו הלבן, הארוך והמטופח היה מעוטר ברצועות של כסף כהה, ופניו הביעו אהבה לכל הסובב אותו והנאה אינסופית מנפלאות הבריאה. הוא הניח בעדינות את ידו הרכה על כתפו של העגלון ונפרד ממנו בחיוך נוסף. העגלון ניגש אל העגלה כדי לפרוק את מטען העצים שנועד להרחבת המגדל הצפוני.

הקוסם שב אל פתח החממה שם המתין לו קלידוי. "אנא ממך," הוא אמר בקולו השקט. "עזור ללעוו לפרוק את המטען. לאחר שתסיים ותתרחץ תוכל להצטרף אלי בחדר האוכל, אלא אם כן תבחר להשתתף לשם שינוי בתפילה."

הבעל-שם עיטר את דבריו בחיוך מנחם. הוא ידע שבין העגלון והשוליה הצעיר לא שוררת אהבה גדולה. לפני שלוש שנים סייע קלידוי – שהיה אז לא יותר מנער אורווה זוטר וכולבויניק – לעגלון בזמן שזה פירזל סוס מרחף. קלידוי שנאבק לאחוז בסוס העצבני הכאיב לו בטעות, והסוס הגיב בהצלפת כנף שפגעה בפניו של העגלון הזקן. מהלומת הפטיש שהעגלון כיוון אל פרסת הסוס הלמה לרוע המזל ברגלו שלו, ובתגובה הוא סטר על פניו של הנער. כמה ימים לאחר מכן ארב הנער לעגלון בזמן שזה שב שיכור מהפונדק שבכפר. הוא התנפל עליו ודקר אותו בסכין שגנב מהמטבח. הזקן, בתגובה, פרץ בצחוק צרוד, וזאת היתה הפעם היחידה אי פעם שבה קלידוי שמע את לעוו צוחק. הוא תפס את הנער ביד אחת והשליך אותו באוויר עד שעץ שעמד בצד הדרך עצר את מעופו. קלידוי איבד שתי שיניים, שהוחלפו מאז באחרות, וזכה בשבר בידו השמאלית, שאף שנרפא עדיין כאב בימים שבהם מזג האוויר השתנה. מאז שררה ביניהם שביתת נשק מתוחה והם השתדלו להתעלם אחד מהשני ככל האפשר. הבעל-שם, אוהב שלום מושבע שכמותו, עדיין קיווה להשכין שלום ביניהם. הוא האמין שעבודה משותפת היא התרופה המתאימה עבורם.

לעוו מילמל מדי פעם בזמן שהם עבדו וכמו תמיד היה בלתי מובן. קלידוי חשב שהוא נשמע קצת כמו מישהו שקורא בספר בקול נמוך, אבל הוא לא היה בטוח. תושבי בלהות מזמן נואשו מלהבין את העגלון ולרוב כינו אותו "המלמלן", או פשוט "המשוגע הזקן". קלידוי חשב בכל זאת שיכול להיות מעניין להבין יום אחד מה רוטן העגלון בתוך הזקן המדובלל שכיסה את פניו.

כשהנער והעגלון סיימו לפרוק את המטען, להחנות את העגלה, להתיר את שור-הבר, להכניס אותו לאורווה שלו ולהגיש לו את ארוחתו הבשרית, כבר עלה בחוץ אור התוהו וגירש את חושך התהום. תושבי הכפר והטירה מיהרו אל תוך חדר האוכל או לבתים, מסתתרים באפלולית המגוננת מפני האור המתעתע שזרח בחוץ. השוליה והעגלון עשו את דרכם, בהתעלמות הדדית, אל חדר האוכל של הטירה ששימש גם כפונדק שני לאנשי הכפר.

האולם היה מלא מפה לפה אפילו יותר מהרגיל וקלידוי חש מיד בהתרגשות באוויר. בשולחנות ישבו בערבוביה פועלי הטירה והכפריים, מטפלים ורועים, מלומדים ונערי אורווה. רק אנשי המרתפים, המזקקים, שישבו בשולחן אחד בקרן זווית והתלחשו ביניהם, לא התערבבו עם האחרים. היה נדמה שמעין וילון בלתי נראה מפריד בינם לכלל הציבור. קלידוי הכיר כמה מזקקים מהתקופה האיומה שבה עבד במרתפים, אבל גם הוא שמר מהם מרחק. כולם אוהבים לאכול אומצה טובה, נזכר קלידוי במשפט שנהגו לומר בכפר, אבל אף אחד לא אוהב את השוחט.

המולת הקולות טיפסה בחלל האולם ועלתה עד תקרתו שבה השתרגו ענפי עצים. קלידוי שלח מבט אל שולחנו של אדון הטירה והופתע לגלות שהוא איננו שם. העגלון פנה אל פינתו הקבועה בקרן זווית שבה לא העז איש לשבת. השוליה לעומת זאת הסתובב בין השולחנות, מחפש חברים ומתלוצץ עם מכרים. לבסוף הוא התיישב ליד חבורה מעורבת של סועדים. ציידת צעירה היתה בעיצומו של סיפור משולהב על שני עצי-זאב שהיא חיסלה ביער לפני יומיים והוא המתין שהיא תגמור. הסיפור היה ארוך והמספרת היתה נלהבת. כשהוא הגיע לבסוף אל סופו, הרועים, פועלי החווה והכפריים הצעירים שישבו ליד השולחן שיבחו את הציידת ולא שכחו גם כמה מילות ביקורת נגד גיבור-הציד העריק. בשנים האחרונות התרבו יצירי התוהו ומפלצות אחרות ביער בלהות ובשולי התוהו. הכפריים האשימו בכך את נמרוד שנטש את היער שעליו הופקד לשמור, ויצא לצוד מפלצות בחברתה של אהובתו הנוכחית, נאעמה. יותר מכל היצורים היו אלה הרפאים שעוררו את פחדם של הכפריים, מה גם שהם התחילו לנוע בקבוצות.

קלידוי הפריע בחוסר נימוס למתלוננים ושאל אותם היכן נמצא האדון. הבעל-שם נהג תמיד לשבת לאכול עם אנשיו כדי ליצור אווירה של ידידות ושוויון בטירה ולא היה זה ממנהגו להיעדר מארוחת הבוקר, הארוחה שמסיימת את ליל העבודה. בכל ארוחה הוא הזמין אל שולחנו פועלים ומנהלי עבודה, מלומדים ומטפלים, רועים וכפריים, שנבחרו לארח לו לחברה.

"שמעתי שהגיע ראשתן משאול-תחתית," השיב פיליפוּס, הבעלים של החנות היחידה שבכפר.

"היתה לו הודעה לבעל-שם ממוֹת," אמר אחד מהפועלים הצעירים וקלידוי כמעט פרץ בצחוק. אתה אומר את המובן מאליו כדי להידחף אל תוך השיחה. לאיזה עוד מטרה משמש לווייתן דואר אם לא בשביל להעביר הודעות? הוא הצליח לשמור על ארשת פנים חתומה. הוא רצה לשמוע עוד וידע שהחלפת עלבונות יכולה להפוך מהר מאוד להחלפת מהלומות, בעיקר כאשר הוא עצמו מעורב בה.

"זה בטוח קשור ללילית," אמר פיליפוס. בעבודתו הוא פגש סוחרים שבאו אל הכפר מכל רחבי ארצות החיים ולכן הוא נחשב למקור מהימן. "המכשפה כבר מתקרבת לעזאזל ומכל ארצות הגיהינום השדים מתכנסים כדי לפגוש אותה."

"לא רק שדים," אמר אחד הרועים. "גם תמותאים ויצורים אחרים."

"ביקר אצלי אתמול מספר-סיפורים שבא לבלהות במורד הפרת," פיליפוס שמח להציג לראווה את הידע שברשותו. "הוא אמר לי שבדרך המקוללים הוא ראה הכי הרבה נוסעים שהוא ראה שם בחיים; בעיקר מהסוג הנחות, אם אתם מבינים למה אני מתכוון." המאזינים בהחלט הבינו. הדרך המזרחית, או דרך המקוללים כפי שכינו אותה העדנאים, הובילה מתופת והארצות השכנות אל אבדון ועזאזל. אלה שבחרו להשתמש בדרך הזאת היו היצורים שהעדיפו שלא לעבור דרך עדן, בעיקר בשל חוסר אהבה למקום ולתושביו. תושבי עדן מצדם לא ממש הצטערו על כך שיצורים אלה העדיפו לעקוף את ארצם.

"הייתי רוצה לראות את הצבא של לילית," אמר קלידוי. שכניו לשולחן נעצו בו מבטים כאילו עולה ממנו ריח לא נעים.

"אספסוף פורע חוק וצמא דם," אמר בפסקנות או בצדקנות רועה מבוגר. "אלוהים כבר יטפל בהם." ומי יטפל בכם? קלידוי הרגיש שהוא מסמיק אבל הוא לא ידע אם מבושה או מכעס.

"גם נמרוד, יימח שמו, נמצא עם לילית," תרמה הציידת את חלקה לשיחה.

"הרקיע מודאג," אמר פיליפוס כאילו הוא משתתף בקביעות בישיבות הפמליה של מעלה. "הם לא יודעים מה לילית מתכננת."

השיחה נסבה כעת על המכשפה הגדולה, גבירת השדים, אם-כל-חי. הכפר ששכן ביער בלהות היה אמנם חלק מהגיהינום, אך תושבי הכפר ראו את עצמם כעדנאים ואף אחד לא היה יכול לפקפק בנאמנותם לאלוהים ולרקיע. הם בזו לאספסוף ששרץ בגיהינום, אך אפילו להם היתה יראת כבוד ואולי גם הערצה מסוימת ללילית. הם הזכירו את יופיה ואת אלף מאהביה, את ניצחונה על רהב, מפלצת התהום, ואת פשעה האחרון: גנבת הגבול אל ארצות המתים ללא רשותו של אלוהים. כעת היא שבה אל ארצות החיים. דברים עתידים לקרות, הסכימו כולם, שינוי עשוי לבוא כך או כך. הם מיהרו כמובן להוסיף באדיקות ובצדקנות שהם אינם מעוניינים בשינוי כלשהו ושהמצב הקיים הוא בסדר גמור מבחינתם. קלידוי תהה אם הם עומדים לפרוץ בשירת "ויכולו" או מזמור קדוש אחר, אבל הדיון עבר לעסוק בנמרוד, שלפי השמועות הצטרף אל הגבירה במסעה לעזאזל, והתפתחה מעין תחרות עלבונות ששוגרו לעבר זכרו של גיבור-הציד.

קלידוי הקשיב בעניין אך העדיף לשתוק. איש מהנוכחים לא שכח שהיה זה נמרוד שמצא את קלידוי לפני שנים בקצה היער בשולי התוהו. אמו, שכנראה קפצה אל האור המתעתע, נטשה אותו שם לאחר שנולד וגיבור-הציד הביא אותו אל הטירה. הוא עוד זכר את הצייד משנות ילדותו ואת ההערצה של הכפריים אליו. השוליה חשב שהיתה זאת כפיות טובה מצדם לשכוח את השנים הארוכות שבהן נמרוד מילא את התפקיד של שומר-היער והגן על בלהות מפני יצירי התוהו ומפלצות אחרות.

הסועדים כבר סיימו מזמן את פרק האכילה של ארוחת הבוקר והיו שקועים כעת עמוק בתוך פרק השתייה. ויכוחים פרצו ונרגעו באותה מהירות שבה החלו. באחד השולחנות שני מעדרנים מרובי-ידיים כמעט פתחו בתגרה בגלל ויכוח על תעלת השקיה שנחסמה וגרמה להצפת שדה עשבי-בר יקרי ערך. מישהו נגע אז קלות בכתפו של השוליה.

היה זה הפֶּרַחוֹשֵב, אחד מהמזכירים של האדון וידידו של השוליה. "האדון מבקש שתיגש אליו," הוא לחש. אף על פי שהוא היה אחד מהפרחים היחידים שידעו לדבר, קולו היה לא יותר מלחישה דקה. רוב העובדים בחווה לא הצליחו, בגלל עצלות או חוסר סבלנות, להבין את הפרחים המדברים. השוליה, לעומת זאת, עשה זאת בקלילות. הוא נהנה לנהל שיחות ארוכות עם הפרחושב, בעיקר על שיקויים ודרכי הפקתם. הפרחושב היה מומחה בכל הקשור לנושא. לפני שהיה למזכירו של נוסטרדמוס הוא עבד תקופה ארוכה במרתפים שבהם הוחזקו הקנקנים והופקו השיקויים הבסיסיים. לפעמים הם היו יושבים ושותקים ביחד כשהם חושבים על המתרחש במרתפים. כולם רוצים לראות בשר על הצלחת שלהם, אבל אף אחד לא רוצה לראות את בית המטבחיים.

קלידוי, שהשיחה בחדר האוכל כבר לא הכעיסה אותו אלא רק שיעממה, שמח לעזוב את המקום ויצא אל חצר הטירה השטופה באור המתעתע של התוהו. אם האדון קורא לו אליו עכשיו אין ספק שהדבר קשור לבואו של לווייתן הדואר משאול-תחתית. כעת הוא ידע מה באמת קורה. הוא חצה את הגשר שמעל החפיר המפריד בין חצר הטירה והמצודה עצמה, חלף על פניו של הגולם ששמר על השער, נכנס אל אולם הכניסה המקושט בפסלי אבן כחולה ועלה בגרם המדרגות המרכזי העשוי מעצי-שחם מגולפים. הדלתות לחדר הכס היו פתוחות, אך האולם הגדול היה ריק, כפי שהיה ברוב ימות השנה. נוסטרדמוס היה אמנם אדון היער, אך תפקיד זה לא דרש ממנו עבודה רבה והוא ערך קבלות פנים רשמיות רק לעתים נדירות. הוא אמנם נהנה לשבת על הכיסא ולהתנהג כאדון חשוב, אך הוא ידע היטב שאם יעשה זאת בתכיפות גדולה מדי הוא ייראה מגוחך. כבודו ועוצמתו נבעו מהיותו אלכימאי ובעל-שם ולא מהיותו אדון הטירה שביער בלהות, גם אם היא היתה טירה מרשימה. קלידוי פנה ימינה אל חדרי העבודה, חצה את חדר ההמתנה שהיה גם הוא ריק ונקש על דלת לשכתו של נוסטרדמוס. הדלת נפתחה בפניו והוא נכנס.

הקוסם היה ישוב מאחורי השולחן רחב הידיים העשוי מאבן כחולה שהובאה לבלהות מהרי השאול כמתנה אישית ממוֹת, אדונו. הוא הרים את ראשו כשהצעיר נכנס לחדר, הזמין אותו בתנועת יד נדיבה ובחיוך חמים להתיישב מצדו השני של השולחן על אחד הכיסאות הגבוהים והמשיך לכתוב על המגילה הפרושה לפניו. השולחן היה ריק לחלוטין מלבד קסת דיו, נוצה, כמה מגילות וראשתן אחד. הלווייתן הקטן והאפור היה עטוף בערפל דקיק ובקושי נראה לעין והמתין בסבלנות שהקוסם יגמור לכתוב את ההודעה שלו. בינתיים הוא בהה בחלל החדר במבט מעט מטופש.

כשהקוסם סיים לכתוב הוא קיפל את ההודעה והגיש אותה לראשתן, שפער את פיו הגדול ובלע אותה. הקוסם טפח בחיבה על ראשו של לווייתן הדואר שזינק מעלה והצליף בחוזקה בזנבו עד שהאוויר ניתז לצדדים והוא נעלם בהבזק של אור לבן. קלידוי דמיין לרגע כיצד הוא מפלס את דרכו בתוהו שמאחורי החומר בתנועות זנב מהירות כדי לחזור אל ביתו שבמצודת שאול-תחתית, שם ימסור את תשובתו של הקוסם לאדון המצודה.

לפקודתך, הוד רוממותך, ניחש השוליה את התשובה. כל מה שתבקש נעשה, כמו תמיד.

רק כשהראשתן נעלם הבחין קלידוי שבפינת החדר, בכורסה עמוקה שרופדה בעור תחשים, יושב לעוו, מעשן סיגריה מסריחה שגולגלה ביד ונועץ מבט בוחן בשוליה הצעיר. תושבי בלהות – שהרבו לפאר את אדון הטירה – היו מביאים כהוכחה לטוב לבו של הבעל-שם את הצורה שבה נהג במלמלן: מרשה לו לשבת בחדרו, מרשה לו לעשן בנוכחותו, מתנהג כאילו הוא מתייעץ עם המשוגע הזקן, מעמיד פנים כאילו הוא מבין את המלמולים המטורפים שלו.

ויש את השמועה המרושעת הזאת שהבעל-שם למד הרבה מאוד מהמלמלן, המחשבה חלפה בראשו של הצעיר כשהוא התיישב בכיסא מצדו השני של השולחן, הרבה יותר ממה שהוא יהיה מוכן אי פעם להודות, עם כל הכבוד לענווה המפורסמת שלו.

אני צריך להפסיק להסתובב במקומות שבהם נשמעות שמועות מגעילות כאלה, אמר בראשו קול אחר שנשמע בוגר, רציני ושלֵו כמו שנת צהריים, אם לא, אני עוד אקבל בחזרה את העבודה במרתפים.

"אני מתנצל שהבוקר שלך כל כך עמוס, נערי היקר," קטע הבעל-שם את השיחה שהתנהלה בתוך ראשו של השוליה. "בין שור-הבר וההטרדות שלי אני מקווה שנשאר לך זמן לאכול." קלידוי חייך ואמר שהוא הספיק לאכול.

"יפה, יפה." הקוסם נראה כמי שרווח לו. "צפויה לנו עבודה רבה בלילות הבאים, ואיש מאיתנו לא יזכה להרבה מנוחה."

קלידוי לא רצה להיראות קצר רוח או סקרן יתר על המידה והוא המתין שהקוסם ימשיך. סקרנות היא תכונה חשובה אצל מלומדים וקוסמים, נהג לומר לו הבעל-שם, אבל מוטב חוסר סקרנות מוחלט מסקרנות שאינה במקומה. קלידוי חשב שסקרנות-מוסתרת-היטב היא הטובה שבכל הסקרנויות, אבל הוא לא אמר זאת לאדונו.

"אתה ודאי רוצה לדעת מה ההודעה שהביא עמו הראשתן," חייך הבעל-שם מתוך זקנו הלבן והעבות. הקוסם היה עטוף באחת מגלימות הקטיפה גבוהות הצווארון שאותן אהב ללבוש כשבאו אורחים חשובים אך לא חשובים מדי. היא היתה קלילה אם כי נראתה כבדה ומרשימה והפסים האפורים והכסופים שעיטרו אותה מלמעלה כלפי מטה הדיפו ניחוח של הדרת פנים. היא נרכסה בסיכת זהב כחול שבה שני קווים גליים אופקיים חצו שני קווים גליים ניצבים. הקווים המתעקלים בכל זוג היו מקבילים זה לזה וביחד יצרו מעין ריבוע.

כמו תמיד הוא לובש את הסמל של אלוהים עליו. שוב הקול שסירב לסתום את הפה והתעקש לומר דברים בלתי ראויים. גם פרות לובשות עליהן את הסימן של האדון שלהן.

"הוד רוממותו מוֹת שלח לקרוא לי אליו," אמר הקוסם, וצליל גאווה ניכר בדבריו. "אלוהים ציווה עליו להכין משלחת שתצא בראשו אל עזאזל כדי להיפגש שם עם הגבירה לילית ולברר מדוע היא אוספת מסביבה אספסוף מכל ארצות הגיהינום ולאן פניה מועדות." הקוסם שתק לרגע כדי לראות שהשוליה מבין את הנאמר ואז המשיך. "עלי להביא עמי את כל הגלמים שביכולתי להכין כדי לצרף אותם אל אלה המוצבים בשאול-תחתית. מוֹת מעוניין לצרף אליו אלפיים מהם כדי שיתלוו אליו בדרכו לעזאזל. הרקיע רוצה להבטיח שהשלום האלוהי יישמר ועל מוֹת להיות מוכן לכל מצב." נוסטרדמוס הבריש באצבעות ידיו הארוכות את דש הגלימה כדי להעיף גרגר אבק בלתי נראה. "אתה ודאי תוהה למה אני מספר לך את כל זה."

השוליה הנהן.

"מכל השוליות שיש לנו פה בבית המלאכה לשיקויים, אתה מפגין את הסימנים המבטיחים ביותר." כעת הוא נשמע כמו מורה. "אתה אמנם מפגר מעט מאחור בכל הקשור לקריאה ולכתיבה ולהתנהגות ראויה…" כאן האלכימאי שלח מבט משועשע אל קלידוי שהסמיק כשנזכר שחלפו רק יומיים מאז השתתף בתגרה המונית בחצר הטירה. התגרה החלה כנראה באשמתו לאחר שכינה סוחר עצים מוצץ דם ועלוקה. לשמחתו, האלכימאי המשיך בדבריו מבלי לפתח את הנושא.

"ההכנות למסע, בעיקר הכנת הגלמים, ידרשו מאיתנו מאמצים רבים. תידרש הרבה עבודה קשה במרתפים, ועל המזקקים יהיה לעבוד קשה כפליים." השוליה השתדל לקבור כל מחשבה על מרתפים ועל מלאכת הזיקוק מתחת לסקרנות שעורר בו המסע הגדול לשאול-תחתית ולעזאזל. הוא הרגיש איך מבטו של העגלון הזקן היושב בפינה לא מרפה ממנו ונמנע מלהביט לעברו.

אם יש לך משהו להגיד אז תגיד אותו, זקן משוגע. אם לא אז תשמור את המבטים שלך ואת המלמולים שלך לעצמך.

"אני סבור שההכנות המרובות למסע והמסע עצמו יכולים לעצב את אישיותך ולסייע בתהליך ההתבגרות שלך," המשיך האלכימאי, נשען במרפקיו על שולחן האבן והסתכל על קלידוי במבט רציני ואבהי, שונה לחלוטין מהמבט הזועף והכמעט-מטורף של המלמלן. "הגיע הזמן להתבגר, נערי, זוהי הזדמנות גדולה עבורך."

חיוך גדול התפשט על פניו של השוליה והוא שכח מיד את המרתפים ואת הקנקנים. "תוהו-ובוהו מזוין," הוא אמר בשמחה והבעל-שם קימט את גביניו בנזיפה.

"יהיה עליך ללמוד להשתמש בלשון נקייה כשתפגוש באצילי ממלכות החיים," הזכיר אדון טירת בלהות לשוליה המאושר. "עליך לזכור שעבור כמה מהם התוהו-ובוהו נושא עמו מטען כבד של משמעויות: אב ואויב, מולדת וארץ גזרה. הם לא יאהבו לשמוע צעיר קל דעת ובעל מעמד זוטר מזכיר אותו בגסות לשון."

הוא צודק. אני בן מעמד זוטר ומפוקפק, ממזר יתום, ואסור לי לשכוח את זה.

אבל אפילו הנזיפה והמחשבה העגומה שבאה בעקבותיה לא יכלו לפגוע במצב רוחו המרומם של הצעיר.

"אנחנו יוצאים למסע!" הוא החל לשיר אל מול עיניו המשועשעות של הקוסם. "אנחנו יוצאים למסע מזוין!" הוא התרומם מכיסאו ועיניו נתקלו בטעות בעיניו של העגלון והוא מיהר לחמוק מהמבט הבוחן שכמו ניסה להגיד לו משהו. תעזוב אותי בשקט, זקן עלוב, הוא חשב בכעס. אין לי מושג על מה אתה מדבר וגם אם יש לי אז בכלל לא אכפת לי.