המפלצת
מאת סלין אסייג
בפעם הראשונה שראיתי אותה היא הייתה קטנה, אורכה כחצי מטר וקוטרה כעשרים סנטימטרים. ראיתי אותה מתחת לגשר שבצומת מורשה. היא נראתה כמו סתם גליל בטון עם פס אדום באמצע. ביום המחרת ראיתי אותה שוב ונראה לי שהיא גדלה. היו ימים שלא נסעתי דרך כביש גהה, וימים אחרים ששכחתי את קיומה ולא הסתכלתי לכיוון שלה.
אבל כל זה היה בהתחלה, כשעוד הייתה קטנה. כשהתחילה לגדול לא יכולתי להתעלם ממנה ועקבתי אחר קצב גדילתה. היא תהיה מפלצת ענקית חשבתי.
היא גדלה מהאמצע, מהקטע הצבוע אדום. התארכה והתרחבה, ונראתה רכה וגמישה. בשלב כלשהו הבחנתי שיש לה זוג עיניים. שמתי לב שהיא זזה לאט לאט, עד שהתמקמה בצד השיפוע של הגשר כשעיניה פונות לעבר המדרון. וכך, בכל פעם שעברתי שם ראיתי שהיא מסתכלת עלי. רציתי לעצור, לגעת בה, לראות אותה מקרוב, אבל כל הזמן הייתה שם תנועה שדחפה אותי קדימה, קדימה.
כשסיפרתי עליה לבעלי, הוא התלהב ורצה לבוא לראות אותה. לקחנו אתנו מצלמה וסרט מדידה ונסענו לשם בשבת בבוקר, כשאין כמעט תנועה. עצרנו בתחנת האוטובוסים הקרובה והלכנו אל הגשר. טיפסנו על שיפוע האבנים והתקרבנו אליה.
כשהגענו, היא לא זזה בכלל והייתה קשה כמו בטון. בעלי אמר, "בשביל זה הבאת אותי? זה סתם גליל בטון עם פס אדום. הוא בטח נמצא כאן מאז שבנו את הגשר".
"לא נכון! היא לא סתם!" אמרתי. הפניתי אליו את גבי וירדתי במדרון להביט בעיניה. בתקווה לגלות בהן סימני חיים.
היו שם רק שתי נקודות חומות. בכל זאת אמרתי לו, "הנה, תראה פה. אלה העיניים שלה".
פתאום הוא נעלם לי, ועד שעליתי את כל השיפוע של הגשר הוא כבר הספיק להתרחק. הוא מצא מוט מברזל על הארץ וחזר בריצה. לאחר מכן טיפס בחזרה והחל לדפוק עליה עם המוט בכל הכוח. שבבים קטנים של בטון עפו באוויר . צעקתי לו "תפסיק, תפסיק", אבל הוא המשיך ואמר, "את רואה? זה סתם בטון, סתם בטון".
התקרבתי אליו וצעקתי חזק, "די!" והוא הפסיק.
בדרך חזרה לא דיברנו.
כשעברתי לידה למחרת ראיתי שכל השטח לידה צבוע אדום ושהעיניים שלה חצי עצומות מרוב כאב.
כשהגעתי הביתה סיפרתי לבעלי שכנראה פצע אותה קשה. הוא אמר שאין לי מה לדאוג – הוא יטפל בה.
ואז היא נעלמה.
יום שני, 16 בינואר 2012 בשעה 22:09 קישור לתגובה
איזה סיפור מדהים. המפלצת. קצר וחד. מסקרן לקרוא מה עוד תכתוב הכותבת המוכשרת הזו.
יום שני, 16 בינואר 2012 בשעה 22:44 קישור לתגובה
מיוחד מאוד, נקי ופשוט ומעניין ועז-ביטוי.
יום שני, 16 בינואר 2012 בשעה 23:05 קישור לתגובה
במקום בו עוברים מאות אנשים מדי יום ולא שמים לב, צריך מבט חד ורגיש במיוחד כדי לראות מפלצת כזו, וגם לכאוב את כאבה. יפה מאד.
יום שני, 16 בינואר 2012 בשעה 23:12 קישור לתגובה
סיפור נהדר. כתיבה חדה ובהירה, דמיון מדהים. כותבת מקורית, ומאד מוכשרת.
יום שני, 16 בינואר 2012 בשעה 23:17 קישור לתגובה
פילוסופי, כל אחד רואה משהו אחר באותו הדבר…זהו הדמיון החביב עלי. האם המפלצת תופיע שוב במקום אחר?
יום שלישי, 17 בינואר 2012 בשעה 9:36 קישור לתגובה
אהבתי,
כתיבה זורמת ופשוטה, כיף לקרוא :)
יום שלישי, 17 בינואר 2012 בשעה 13:28 קישור לתגובה
בעיקר סיפור עצוב מאד.
לצערי הוא קצר מדי. רציתי יותר פרוט אבל גם מה שכתוב מכיל די הרבה.
יום שלישי, 17 בינואר 2012 בשעה 15:13 קישור לתגובה
רגיש ויפה. דמות שרואה דברים שאף אחד לא רואה ואני מאמינה לה. אני מאד מתחברת
יום רביעי, 18 בינואר 2012 בשעה 7:49 קישור לתגובה
נפלא! כתוב בצורה מעניינית ונעימה :-)
יום רביעי, 18 בינואר 2012 בשעה 12:47 קישור לתגובה
כתוב נורא יפה. זה עצוב ששוברים פנטזיה עם מוט ברזל.
יום רביעי, 18 בינואר 2012 בשעה 18:38 קישור לתגובה
סיפור נהדר,
גם אני חשתי חיבה ליצור המסקרן שגדל על אי התנועה – ועל אף הידיעה שהיצור אינו אלא פרי הדמיון – כאבתי את שלילת קיומו כיצור חי – ואת הפגיעה ההרסנית בהמשך.
סיפור נהדר, כתוב נפלא.
יום חמישי, 19 בינואר 2012 בשעה 9:31 קישור לתגובה
היא לא נעלמה, היא טופלה והועברה לכפר…..
כתיבה נפלאה .
מחכה לסיפורים הבאים בשקיקה.
יום ראשון, 22 בינואר 2012 בשעה 0:34 קישור לתגובה
תגידו, רק אני התחרפנתי?
מד״ב אמור להעביר סנסוונדה מסויים, או רעיון מסויים, לחדש משהו.
אז שיר יכול להיות מד״ב אבל כאן, לראייתי לפחות, אין.
אם כבר, ואם תדחקו אותי לקיר ותאיימו בגרזן אני אתפשר על אלגוריה לא מאוד מתוחכמת הרגש האנושי, ותו לא, מהסוג שמועלה בסדנאות כתיבה יוצרת (החלקים הראשונים שלהן).
מכאן ועד סופרלטיבים כמו ״מדהים, נהדר, כתוב נפלא…״ רחוק המרחק (שוב, לטעמי).
יום ראשון, 22 בינואר 2012 בשעה 1:02 קישור לתגובה
לא. לא רק אתה התחרפנת.
זה פשוט עשה לי תחושה של מצלמה נסתרת, הקטע הזה.
יום ראשון, 22 בינואר 2012 בשעה 10:21 קישור לתגובה
אסף ושחר,
התחרפנתם? תדפיסו את הסיפור ותסתכלו מאחורי הדף. אולי יש שם משהו שלא קראתם?
יום שני, 23 בינואר 2012 בשעה 10:33 קישור לתגובה
שרגא יקר, אסף ושחר לא לבד. קראתי את הסיפור פעמיים וגם אני לא מבין מה כל המהומה. כן, זה קוריוז חביב אבל לא מדהים ובטח שלא יצירת מופת. אני אפילו לא בטוח שאפשר לקרוא לזה ז'אנרי.
וכל הבלגן, במיוחד אחרי שהראיתי אותו לאחרים, גורם לי לחשוב שלפחות חלק מהתגובות המהללות הן מפוברקות או ממומנות.
יום שני, 23 בינואר 2012 בשעה 14:08 קישור לתגובה
ערן יקר, גם אני שבתי וקראתי את התגובות ולא הצלחתי למצוא אף אחד שכתב שהיצירה היא "יצירת מופת"! ומה שאני שואלת הוא האם הצ'ק ע"ס 150,000 ש"ח שהגיע וחתום ע"י הסופרת קשור לתגובה שלי??אולי..בלי קשר לעניין אני חושבת שדעתך הפחות מתלהבת ראויה בדיוק כמו דעתי המתלהבת יותר. ואולי דווקא פה עשתה המפלצת משהו נכון כי היא עוררה מספיק עניין להתווכח עליה. אבל מכאן עד ממומן ומפוברק…נו, טוף.
יום שני, 23 בינואר 2012 בשעה 15:33 קישור לתגובה
זה נסיון לספר סיפור בפחות מ 500 מילה. בלי קשר לתוכן, זה תרגיל כתיבה ולא סיפור.
נקודה למחשבה באשר לתוכן, האם הסיפור של אתגר קרת על החזיר פסחזון נחשב גם הוא לסיפור מד"ב / פנטזיה?
יום שלישי, 24 בינואר 2012 בשעה 15:22 קישור לתגובה
פסחזון לא נחשב למד"ב/פנטזיה כמו שסיפור ילדים לא נחשב למד"ב/פנטזיה.
בכ"מ, אתגר קרת כותב סוראליזם, שזה סוג-של-ז'אנרי, כמו הרוקי מורקמי לדעתי. יכול להיות שגם הסיפור הזה נכנס למשבצת הזאת.
סיפור חמוד ולא יותר. בכ"ז, קשה להכניס הרבה ליריעה כ"כ קצרה.
יהיה נחמד אם מי מהמשבחים למעלה ינמק את דעתו, כדי שכולנו נבין למה. אני לא מפסיקה להרגיש שפספסתי משהו.
יום שלישי, 24 בינואר 2012 בשעה 15:43 קישור לתגובה
אפרת, נכון. את כתבת "איזה סיפור מדהים".
אחרים הוסיפו "כתיבה נפלאה… דמיון נדהים… כתוב נורא יפה".
אף אחד אכן לא הזכיר יצירת מופת (ולחלק הזה אני הכי מתחבר).
אז נכון, כתיבה פנטסטית יכולה להיות נפלאה, ואלגורית, ופוליטית. הנה שני הסנט שלי:
———-
אתמול, כשהלכתי הביתה בערב, ראיתי זוג נצנוצים מאחורי הפח בחדר הזבל שלנו. הם עקבו אחרי כשהלכתי כמו אור מוחזר מאישונים בוערים.
מבוהל התקרבתי ולחצתי על מתג המנורה מבחוץ וזינקתי בבהלה למשמע רשרוש רם ותחושת תנועה מסביבי.
כשהתעשתתי, כל שראיתי היו מיכל ריק של תרסיס פליט ועיתון ועל כותרתו "מאריתריאה הגעתי…." והשאר קרוע.
——-
נכון מדאים? ומרגש? וז'אנרי? ואיך שהוא היה שם ואולי בכלל לא? ואיך פוליטי, עם הרפרור העדין למהגרי העבודה שאיש לא רואה אותם באמת ואולי, באמת אולי הם בכלל לא נמצאים שם, בחושך? ואולי יש למישהו מהם כוחות וודו מסתוריים ואז זה גם פנטזיה, והרגנו שני פליטים בסיפור אחד?
אפרת היקרה, שימחי בצ'ק שלך, אם התלהבת מהסיפור בעיני את ראויה לו מאוד.
לסיפא של דברייך: אפשר להבין אותם שלא כהלכה, כי הדיון הוא על איכות הסיפור והכתיבה, ולכן ה"מפלצת" כאן אינה הדמות הסיפורית, ולהמפרש לעצמו ינעם…
יום שלישי, 24 בינואר 2012 בשעה 22:46 קישור לתגובה
אני חייב לומר שגם אני קראתי ולא הבנתי ושהתגובות המחמיאות בלבלו אותי אפילו יותר וגרמו לי לתהות אם פספסתי משהו. דווקא התגובה הקצרה של רחל עזרה לי להבין שיש בכל זאת משהו בקטע שנוגע בתחושה האישית של המפנטזים ומעורר הזדהות. זה אולי לא סיפור פנזטיה אבל זה בהחלט סיפור על אלה שקרובים אליה.
יום שני, 20 בפברואר 2012 בשעה 19:14 קישור לתגובה
טוב שלא "ניל גיימן – מאחוריך!"
איפה כל המגיבים האלה הסתתרו עד עכשיו?
והסיפור? בעיני, בינוני ולא יותר.
יום שבת, 23 ביוני 2012 בשעה 16:58 קישור לתגובה
נחמד,
יש לאבא שלי ידיד שכתב על זה שיר, טוב בערך.
שאלה:
אם התחלתי לכתוב ספר אני יכולה לפרסם פה פרולוג ואם כן איך?????
יום שבת, 23 ביוני 2012 בשעה 19:09 קישור לתגובה
נעמי – איננו מפרסמים פה פרקים מספרים שלא ראו עדיין אור. אם הספר שאת כותבת יתקבל לפרסום בהוצאת ספרים מכובדת ויתפרספם, סביר להניח שנשמח לפרסם פרק לדוגמה. וכמובן, אנחנו מקבלים סיפורי מקור, אם הם עונים לקריטריונים שלנו.
יום שני, 13 באוגוסט 2012 בשעה 1:12 קישור לתגובה
לגמרי פספסתם. זה סיפור על אישה מוכה, שהתעללו בה מילדות.
שמספרת לעצמה שהיא מפלצת ובכך מסבירה מדוע היא חוטפת.
כשבעלה מרצה אותה. המפלצת נעלמת. אבל היא תחזור.
ה"מדע הבידיוני" פה משרת רק כלי שחרור לתת מודע.
עכשיו תגידו לי . זה רק אני ?
יום ראשון, 23 בספטמבר 2012 בשעה 18:26 קישור לתגובה
בחייכם ……. ברור כשמש שחלק ניכר מהתגובות , הן תגובות מגויסות של חברותיה של הכותבת ..
מי דיבר בכלל על כסף ?
אפרופו תגובה מס ׳1 המגויסת — – בשכונת וולפסון בעכו לא היו מבינים רבע מאוצר המילים הפלצני שהתגבש לו במהלך שנות המגורים ביישוב במעלה ההר .
אכן, ההוויה קובעת את התודעה .