עורבני חקיין / סוזן קולינס
מאת קרן לנדסמן
קטניס ניצחה. היא שרדה את משחקי הרעב פעמיים, דבר שמעטים הצליחו לעשות אפילו פעם אחת. בשתי הפעמים לא רק שהצליחה לנצח – היא גם שברה את כללי המשחק, ואת זה באמת אף אחד אחר לא העז לעשות.
כל ספר אחר היה מסיים את הסיפור כאן. אחרי הכל, מה יש עוד להגיד אחרי שהגיבור ניצח? לכל היותר אפשר לבשל לו הרפתקה חדשה ונוצצת בספר הבא.
אולם סדרת ספרי "משחקי הרעב" לא מנסה לספר סיפור שבו הסוף טוב ולכל בחורה יש נסיך על סוס לבן. היא מנסה לספר על מלחמה ועל מציאות (כפי שסוזן קולינס תופסת אותה), ולכן לא יכולה לעצור ברגע שבו קטניס נישאת אל השמיים בתום החילוץ שלה מהמשחקים בדרך למחוז 13, שכביכול הושמד במלחמה בעבר אך למעשה עדיין מתפקד.
"עורבני חקיין" מתחיל כמה שבועות אחרי סיום "התלקחות", כשקטניס חוזרת למחוז 12 השרוף. מתברר שכפעולת תגמול על הבריחה השנייה שלה ממשחקי הרעב ציווה הנשיא סנואו להבעיר את המחוז. אלפי אנשים נהרגו ורק מעטים הצליחו לברוח בזכות גייל, חברה הטוב של קטניס. הפליטים התפנו למחוז 13, שמתגלה כמאגר נדיר של טכנולוגיה חדישה שמסוגל לאיים על ההגמוניה של הקפיטול. זה גם המחוז שמצית את המרד בכל יתר המחוזות ומפנה אותם נגד שני המחוזות העשירים.
כעת יש לקטניס שתי ברירות – להפוך לסמל המאבק בקפיטול או להמשיך לחיות במחוז 13 בעוד אחרים מובילים את המרד. הברירה פחות פשוטה מכפי שנדמה – לקטניס נמאס מהתמרונים הפוליטיים סביבה, וכל מה שהיא רוצה הוא לחיות בשקט עם אמה ואחותה. מצד שני, הנשיא סנואו השמיד את ביתה, וקטניס אינה בדיוק טיפוס סלחני ונחבא אל הכלים.
כאן מתחיל המהפך העיקרי בסדרת "משחקי הרעב". זו הפעם הראשונה שקטניס נאלצת לבחור באמת בין שתי דרכים במקום להיגרר אחרי אחרים. בחירתה תשפיע על כל הסובבים אותה. אך שלא כמו בדילמות הקודמות שבפניהן עמדה, כאן הבחירה אינה בין טוב ורע אלא בין ברירות הרבה יותר עמומות. קטניס צריכה לבחור את הנתיב שאליו יפנו חייה, כשלכל אפשרות יש צדדים חיוביים ושליליים.
זה בעיני המקום שבו הספר השלישי מתעלה על קודמיו. קטניס מועמדת שוב ושוב בפני בחירות שוות משקל, כשהפעם האנשים הסובבים אותה מביעים בפניה את עמדותיהם בגלוי וכל האפשרויות העומדות בפניה נכונות בצורה זו או אחרת. קטניס הצעירה, זאת שמיהרה להקריב את חייה כדי להציל את אחותה בתחילת "משחקי הרעב", אינה קיימת יותר. קטניס החדשה היא קטניס אחרת, מבוגרת יותר, מצולקת יותר, שמכירה את המנגנונים הפוליטיים ויודעת טוב יותר לנצל אותם למטרותיה בלי להיות רק כלי משחק בידי אחרים. אישית אני אוהבת את קטניס הזאת הרבה יותר. היא דמות אמינה יותר מזאת של הספר הראשון, מפותחת ועמוקה יותר.
במפתיע, גם שני הגברברים שלה הופכים בספר הזה לדמויות עמוקות יותר. גייל מתגלה כמנהיג וכאדם הרבה יותר מתוחכם מהמעט שראינו ממנו בספרים הקודמים. הוא הופך לצעיר חד-מחשבה ובעל דעות פוליטיות מגובשות. וחשוב מכך, הוא הרבה יותר בוגר מכפי שקטניס העריכה. חייו של פיטה קשים יותר, שכן עם סוף הספר השני הוא נפל בשבי הנשיא סנואו ולרוב אורכו של הספר השלישי מצבו אינו ידוע.
גם בספר הזה אין דגש מיותר על הכיוון הרומנטי. כמו בספרים הקודמים סולם העדיפויות של קטניס מעמיד מעל לכל שאלות של חיים ומוות: ראשית בטחונן של אמה ואחותה, אחר כך את בטחונה האישי ולבסוף בטחון תושבי המחוז. השאלה הגורלית לכאורה, גייל מול פיטה, נדחקת כאן הרחק לשוליים.
שלא כמו בשני הספרים הקודמים, עלילת "עורבני חקיין" איטית יותר ומעניקה מקום רב יותר ללבטיה של קטניס, לא פעם על חשבון ה"אקשן" שעמד עד כה במרכז הסדרה. בעיני ההתלבטויות הללו כתובות היטב ומעניקות את העומק הדרוש לנערה שעד היום תומרנה בידי אחרים. מאותה סיבה בדיוק אפשר גם להבין למה רבים ממעריצי הספרים הקודמים עלולים להתאכזב מאיטיות הסיפור ומהשינוי החד בדגשים שלו.
דבר אחד מהותי לא משתנה גם בספר הסוגר את הטרילוגיה. כמו בספרים הקודמים – אנשים שמתחבבים על קטניס ממהרים למות בדרכים זוועתיות. הייתי ממליצה לקוראים לא להיקשר יותר מדי לדמויות, אבל קשה לי להאמין שאפשר ליישם את העצה הזו.
ביסודו של דבר, "עורבני חקיין" הוא הסיכום המתאים ביותר לסדרת ספרים שעוסקת בחיי הנערה הלוהטת ממחוז 12, שהופכת ממתבגרת פשוטה לאישה אמיתית. גם התרגום (יעל אכמון) מצוין כרגיל ומאפשר ליהנות מהספר כראוי.
משחקי הרעב – ביקורת (אהוד מימון)
יום חמישי, 12 באפריל 2012 בשעה 16:02 קישור לתגובה
יופי של ביקורת. אני מתכוונת שהיא כתובה מצוין והיא מנומקת היטב. ואני לא מסכימה איתה בכלל.
בעיני זה ספר רע למדי. משעמם, ואי אפשר להאמין אפילו למילה אחת שכתובה בו. הייתי טורחת לכתוב ביקורת בעצמי אילו היה לי משהו נוסף לומר על זה. אבל זהו, הוא אפילו לא מספיק גרוע כדי לנמק קטילה, הוא סתם רע.
יום חמישי, 12 באפריל 2012 בשעה 16:45 קישור לתגובה
ביקורת מדויקת, בדיוק מה שחשבתי. האמת? אחרי הספר הזה קשה לי לזכור את השניים הקודמים. הוא מחק אותם לגמרי. וזה בעיקר בגלל הדמיון של המתרחש בדפי הספר למה שכולנו ראינו על המסך לפני לא הרבה חודשים (אצלי, שני הדברים קרו כמעט אחד אחרי השני – קראתי את הספר באנגלית). הדרך בה שני הצדדים משתמשים במדיה, הטריקים המלוכלכים, השלטון החדש שמשתמש באותן דרכים של השלטון הישן – אצלי בראש הכל התחבר לאביב הערבי עם סנואו בתור קדאפי, קטניס בתור הסוחר הטוניסאי שהצית את עצמו וגרם לכל העסק להתחיל להתגלגל, מחוז 13 בתפקיד ארצות המערב בעלות המניעים הלא ממש טהורים. אהבתי את קטניס שנדחקת לשוליים – הרבה יותר ראליסטי מההנחה שהיתה לי, שקטניס תנהיג את המרד בעצמה. אהבתי את הנקודה בה היא כן השפיעה בסוף הספר. האם זה הספר הכי טוב שנכתב על מלחמה ומהפכה? האם הפרוזה נוצצת ומבריקה? אולי לא. אבל הספר הזה כל הזמן התעלה על ציפיות ה"young adult" שלי והציג מצב מאוד אנטי-הרואי ומפוכח. אני רק חושש שקהל היעד לא ממש יעריך את זה.
יום חמישי, 12 באפריל 2012 בשעה 19:35 קישור לתגובה
באמת?
הספר הזה(והשני)הוא בושה לאינטליגנציה של כל מי שקורא אותו.
הסוף המצועצע,האנרכיה המטופשת והמביכה סביב קטניס וכמובן הרגשות המטופשים שלה(מזל שהיא גם לא שונאת את אחותה ואמא שלה,כי אני נשבע שהיה כתוב על כל אחת מהדמויות "אני שונאת אותו/אותה" לפחות פעם אחת).
סוזן קולינס הוכיחה שהיא סופרת ממוצעת מינוס שבדומה לסופרת אחרת(סטפני מאייר) הצליחה להוציא רב מכר לילדות.
יום ראשון, 15 באפריל 2012 בשעה 19:15 קישור לתגובה
עם כל הכבוד אני לא חושבת שאפשר להשוות את דמדומים למשחקי הרעב. משחקי הרעב בוגר יותר, והרבה יותר מפוכח מרומנטיקה בכריכה רכה + ערפדים כמו דימדומים. בעיניי הוא בהחלט מייצג התבגרות מסויימת של הג'אנר, אפילו אם התהליך עדיין לא הגיע לשיאו.
יום חמישי, 26 באפריל 2012 בשעה 22:19 קישור לתגובה
סיימתי את הסדרה ואני מרגישה די אכזבה לעומת הספר הראשון. קודם כל, הוא נפתח בנימה אלימה עם כל השבועה של קטניס לרצוח את סנואו, ושבני נוער קוראים את זה הם לא רק צופים באלימות בתקשורת אלא קוראים אלימות. גם כל המחשבות שלה עד המלחמה והתוצאות שלה כמו הטיול בין הגופות או הניסיון של פיטה לרצוח אותה די מזעזע, כתוב טוב אבל הדימיון שלי לקח אותי קצת רחוק כנראה… הסוף לא אופטימי במיוחד, יש ציפייה מקטניס שאולי חוללה מהפך, שאגב דמיוני לחלוטין בעיניי בכל עניין הרצח ושביתת הרעב, תשוב לעצמה ותישאר בדעתה לא להינשא למשל, אך היא הפכפכה כמו דעותיה בספרים וכמו שמישהו כתב אומרת "שונאת אותו/אותה" די הרבה… הספר הראשון היה מעולה, השני נגמר במתח שכנראה גרם לשלישי להיראות כמשהו שוווה לצפות, אך היו שלבים שהוא שעמם אותי שחשבתי להפסיק באמצע.
יום שלישי, 05 ביוני 2012 בשעה 21:37 קישור לתגובה
קראתי את שלושת הספרים. הראשון החזיק אותי בנשימה עצורה ושתיתי אותו בתוך יממה (עם קיסמים בעיניים והפקרת הילדים לחסדי הטלוויזיה). השני היה נחמד אבל הרגיש לי קצת מאולץ. השלישי היה גרוע. קראתי אותו בכוח ולו מתוך זכירת חסד לקודמים. גמרתי את הספר עם טעם רע בפה. הסופרת אנסה עלילה דמוית משחקי רעב על המרד כיסחה את הדמויות ועשתה עבודה גרועה באופן כללי. אפשר היה לכתוב עלילה אחרת, מעניינת יותר ומאולצת פחות. ציון סופי – 4 בסולם ארז (וגם זה נדיב)
יום רביעי, 08 באוגוסט 2012 בשעה 11:55 קישור לתגובה
ספר דוחה. מצעד של מיתות משונות ללא הצדקה עלילתית, ובמובן הזה הוא דומה לכל סרט אימה כמו 'פיראנה' או 'המסור'. סיימתי אותו מתוך עקרון שספרים צריכים לקרוא עד הסוף ולתת צ'אנס לכל סופר וסופרת לתקן בסיום את כשלי ההתחלה – וסיימתי עם כאב בטן. כמו שנכתב כבר במקום אחר על הספר: קולינס יוצאת לכאורה למאבק בתרבות הריאליטי וחיפצון האדם – ולמעשה היא עושה את אותו הדבר עצמו. פורנוגרפיה רגשית מהסוג הגרוע ביותר. עשו לעצמכם טובה ותחסכו את הזמן שבקריאת הספר, לכו לארוחת ערב עם חברים שאתם אוהבים, ותחשבו כמה טוב לחיות בעולם שהוא מורכב יותר ממסחטת הדמעות והצער שאתם אוחזים בידיכם כרגע.
יום שבת, 25 באוגוסט 2012 בשעה 18:57 קישור לתגובה
משעמם, לא מצחיק, מרגיז ומטופש. ובעיקר פשוט יגרום לכם לרצות להפסיק לקרוא.
אני ממליצה לכל מי שמתחיל לקרוא אותו , או את אחד הספרים האחרים, פשוט לעצור אחרי הספר הראשון. הספר השלישי כל כך מאכזב, שככל שתתקרבו לסופו תתעצבנו יותר ויותר על הסופרת שהגישה לכם סוף כזה .
תקראו את התקציר של הספרים בויקיפדיה, תאמינו לי שתחסכו לעצמכם הרבה עגמת נפש. הוא פשוט לא שווה את כל שעות הקריאה הרבות שתשקיעו בו.
יום ראשון, 26 באוגוסט 2012 בשעה 20:09 קישור לתגובה
זה לא נכון. עורבני חקיין הוא לא "משעמם, מרגיז ומטופש", והוא אוליי לא מצחיק, אבל מי אמר שכל ספר חייב להיות מצחיק?
בסדרת משחקי הרעב באמת אין סוף טוב מובהק, ולכן היא הרבה יותר מפוכחת. העובדה שיש בה, בעיקר בספר השלישי, הרבה מיתות, לא נועדה ליצור אקשן. היא נועדה להראות כמה העולם יכול להיות אכזרי. לדעתי המטרה של כל הסידרה הזו היא להראות כמה העולם יכול להיות אכזרי וכמה אנשים יכולים להיות אכזריים. במובן הזה הסידרה הזו הרבה יותר אמינה משאר הסדרות שמשווים אותה אליהן (לא שהפוליטיקה שם נראת לי אמינה. איכשהו קשה לי להאמין שהנסיון של קטניס להציל את פיטה באמת עורר מרד. נראה לי שהמרד היה פורץ בכל מקרה בסופו של דבר). הסופרת מנסה להגיד שאין פיתרון קסם, שלא תהיה מהפכה אחת חלקה ואז כולם יהיו מרוצים. המהפכה שבספר השלישי היתה הכרחית, אבל זה לא אומר שהיא היתה קלה ושהיא לא גבתה קרבנות. לדעתי הסידרה ניסתה לומר שהחיים של כל מי שמעורב במלחמה יהרסו ברמה זו או אחרת, ולא משנה אם המלחמה מוצדקת או לא.
יום שני, 27 באוגוסט 2012 בשעה 18:33 קישור לתגובה
מאוכזב מאד , אני מסיים את הספר עצבני וממורמר , עם הרגשה חזקה שאפילו אני יכולתי לחשוב על ספר סיום יותר מעניין מזה .
הכל התחיל שקטניס נותנת הכל כדי להציל את אחותה , שבסוף מתה מוות לא הגיוני ולא נחוץ לעלילה . אז למה הסיפור ?
קטניס עצמה שהתאהבנו בה , הציידת , השורדת , המאוהבת לא קיימת בספר השלישי , במקום זה יש שם איזה ילדה סגורה ריגשית שלא מפסיקה להתבכיין ! אוף !!! שתקי כבר !
המרד לא ממש קשור לגיבורה ועובר לידה , הם מנצחים בכל מקרה , אין אפילו מתח .
האקשן בסוף חסר טעם כי , שוב , אין השפעה של הגיבורה על התוצאות , היא עוברת מסע בתוך העיר , רק כדי להגיע לחצר הנשיא ביחד עם כל המורדים , היתה נשארת איתם וזהו .
חבל שקראתי את הספר הזה , אני הייתי מעריץ של קנטיס , עכשיו אני שונא אותה
יום שני, 27 באוגוסט 2012 בשעה 21:33 קישור לתגובה
שלומי, סוף-סוף!
סוף-סוף היא הופכת לדמות עמוקה ומורכבת יותר, לא לאיזה פלקט לא משתנה. סוף-סוף אנחנו רואים עולם שלא כולו מתרכז בה. עולם קצת יותר גדול ומורכב. הספר הזה הציל את הסדרה מבחינתי. אני עדיין לא חושב שהיא סדרה גדולה, אבל הוא העניק לה עומק ומורכבות שהיו חסרים מאוד בשני הספרים הראשונים.
יום שני, 27 באוגוסט 2012 בשעה 23:28 קישור לתגובה
לקני
הדעות מאד חלוקות בנוגע לספר הזה ,הרבה אהבו מאד , והרבה , כמוני , לא ממש.
שנינו מסכימים שהדמות של קטניס השתנתה , לדעתי לרעה . היא לא מצמצה אחרי שפיטה ניסה להרוג אותה , לקח לה זמן עד שהיא נזכרה כמה הוא חשוב לה . ואיפה אחותה ? לא בילתה איתה שנייה וחצי בכל הסיפור , שבספר הראשון היא לא מפסיקה לחשוב עלייה .
היה חסר לי מהלכים שמשנים עניינים , היא עדיין הגיבורה בסיפור אבל הכל עובר ליד
הכל מפוזר וחסר טעם , לא ציפיתי לקרוא על ילדה שנשברת נפשית שוב ושוב אלה על דמות הירואית שנשארת טובה בלב ואמיתית לעצמה , כמו בספר הראשון .
אני הייתי רושם את האפילוג מנקודת המבט של פרים , שלא מתה מוות מיותר ומתאבלת על אחותה שנצחה את הקפיטל במחיר חייה , שכל מה שעניין אותה בקרב הסופי זה שפרים לא תרעב לעולם ולא יהיו עוד משחקים .
יום שלישי, 28 באוגוסט 2012 בשעה 23:14 קישור לתגובה
אחת הבעיות שהיו לי עם שני הספרים הראשונים, הוא שקולינס זורקת על קטניס את כל הדברים הנוראים האלה, ואין שום תגובה. אין שום התפתחות של הדמות. אם היא הייתה נשארת "כמו בספר הראשון" לנוכח כל זה, היא הייתה עוד פחות אמינה. פה מתחילים לגלות שהיא לא בובת ראווה שקולינס משתמשת בה, אלא אדם אמתי.
לבגי המאורעות ש"עוברים לידה", יש פה שני דברים. האחד הוא הפסיביות שלה שנובעת מהשבירה. האחר הוא שקולינס מעלה בגלוי את מה שעמד כל הזמן ברקע של מה שעבר על קטניס – שהיא בובה, כלי משחק בידי כוחות שהיא לא שולטת בהם. וכשהיא מביאה את זה למודעות שלנו, סוף-סוף זה חודר גם למודעות של קטניס והיא מגיבה.
קטניס מתבגרת בספר הזה, מה שהיא הייתה צריכה לעשות הרבה קודם לטעמי.
יום חמישי, 30 באוגוסט 2012 בשעה 22:42 קישור לתגובה
ככה אני חושב היה צריך להיות הספר השלישי
אחרי שהם בורחים מהזירה , קנטיס פיטה ושאר השורדים מגיעים לבסיס מורדים של 40-50 איש , ומשם שוקלים את צעדיהם,
בנתיים , סנאו , מחליט שהמשחקים חייבים להמשך ובוחר בעצמו את המשתתפים .
גייל ופרימרוז נלקחים ממחוז 12 כדי להחליף את פיטה וקטניס , פיניק מגלה שאהובתו גם כן נלקחה . (עדיף מאשר לרצוח 3000 איש במחוז 12 , גם אסד לא מגיע למספרים האלה)
יש למורדים 10 ימים עד חידוש המשחקים לפעול להצלת אהוביהם ולהפיל את משטר הקפיטול
ההמשך יבוא
יום שישי, 31 באוגוסט 2012 בשעה 21:18 קישור לתגובה
לא אכפת לי אם קטניס מתבגרת או לא, או "מתפתחת כדמות" ולא ה"מסר" האנטי מלחמתי. כן, אנחנו יודעים: מלחמה היא זוועה אנושית. אין בנמצא ספר שיוכיח אחרת או יגרום לי להבנה עמוקה יותר של העובדה הזאת. כשאני קורא ספר כזה אני מחפש בידור טוב. אחרת הייתי פונה לפראנזן או קפקא. והספר הזה, בניגוד בולט לשני הראשונים [בייחוד הראשון הפנטסטי] לא מספק את הסחורה. יותר מזה, בחלקים רבים, בעיקר בשליש האחרון שלו, הוא הופך להיות בלתי נסבל לקריאה. [זהירות ספוילרים] ההתעללויות הרגשיות/מנטליות הרבות, המוות המחריד והכה מיותר של דמויות אהובות, והשיא כמובן, סצנת ה"טרור נגד ילדים" המבעיתה שגובה גם את חייה של פרים – אלה כבר הופכים את הקריאה לעינוי אמיתי. וגורמות לי לרצות להעיף את הספר לעזאזל. אני יודע ששום ביקורת לא הייתה מונעת ממני לקרוא את הספר. אבל הלוואי שהייתה.
יום שבת, 01 בספטמבר 2012 בשעה 14:51 קישור לתגובה
שניר שלום,
הריני להתנצל בפניך רשמית בשם סוזן קולינס על כך שהיא כתבה את הספר שהיא רצתה, ולא את הספר שאתה רצית. כדי שמחדל זה לא יחזור על עצמו, אדאג מעתה להעביר את כל כתבי היד שלה לאישורך לפני שהם מתפרסמים.
בכבוד,
ק'.
יום ראשון, 11 בנובמבר 2012 בשעה 9:39 קישור לתגובה
תגובה קטנה על קטניס, הסיבה שהיא נהית כזאת דמות מעצבנת זה אולי בגלל שהיא טינאייג'רית?
אין לי בעיה עם כל מצעד המיתות, יש לי בעיה עם העדר העלילה ותחושת ה"אני חייבת לכתוב את הספר השלישי בשביל להרוויח כמה ג'ובות".
יום רביעי, 04 בדצמבר 2013 בשעה 17:17 קישור לתגובה
אני באמת לא מבינה איך אנשים פה מבקרים את הספרים המדהימים האלה..
סוזן קולינס היא גאונה, ואתם קצת מעליבים ופוגעים בה….
כן, יש קצת אלימות, וכן זה לא הכי מציאותי אבל שימו לב למה שאתם אומרים!!
אל תמנעו מאנשים אחרים להנות מזה!
אתם לא מבינים שהעתיד הזה הוא העתיד של הכדור שלנו? או לפחות של אמריקה!