ויראל השחור גיחך בשביעות רצון לעברו של קפטן ברוס דיני מהצי להגנת היקום, שהיה כבול בשלשלאות מגנטיות לחומה שממולו. "בעוד חמש דקות", הוא הודיע לדיני בחיוך של ניצחון, "תותחי הטומינו שלי יכנסו לפעולה, ואז מה שיישאר מהצי היקר שלך יספק עבודה למפני האשפה הגלקטיים במשך המילניום וחצי הקרובים. חשבת כבר על קריירה חדשה, קפטן?" הוא פרץ בצחוק מרושע.

"למעשה", סינן לעברו דיני, "קריירה בתור מפנה-אשפה גלקטי נשמעת לי מפתה מאוד. אני חושב שאני אתחיל – " שלשלאות הברזל שהחזיקו אותו קשור לחומה התנתקו בבת אחת, והוא זינק למטה מגובה של כמאה וחמישים מטרים, נוחת בקלילות מול ויראל השחור ההמום, "– עם חתיכת הזבל שניצבת מולי".

"איך… איך…" ויראל התבונן בו מבוהל.

"בפעם הבאה שיתחשק לך ללכוד מישהו בכבלים מגנטיים", הוא עצר לרגע, מוריד בדרמטיות את האבק שהצטבר על שרוולי חליפת המדים שלו, "תוודא קודם שהוא לא משתמש במתכת סינטטית!" ובאומרו זאת, התנפל קפטן דיני על ויראל השחור והפליא בו את מכותיו. כעבור שתי דקות, הכל נגמר.

ויראל הובל למעצר על ידי שני קצינים מהצי, וקפטן דיני התאחד עם אהובתו, סגן פונטנה, שנחלצה אף היא מהשבי (אם כי המדים שלה עברו את הטראומה הרבה פחות טוב מאלה של בן זוגה – קרע אלגנטי לאורך החולצה הבליט עוד יותר את החזה הבולט ממילא שלה). "הו, ברוס!" היא יללה באושר. "כל כך דאגתי".

"די כבר לעזאזל!"

ויראל השחור הניף באוויר את מרכבת השאול שלו והטיח אותה בכוח בטלוויזיה. חור ענק שהופיע במרכז המסך, מלווה ברעש של נורות שרופות, והעלים ממנו את דמותם של קפטן דיני וסגן פונטנה.

מייק צפה במחזה בבעתה. הוא רץ לעבר הטלפון על השולחן. "שירלי? תשיגי לי את מנכ"ל מחלקת הצעצועים. זה דחוף. יש לנו בעיה קטסטרופלית עם הדגם החדש של ויראל, חייבים לבדוק את כל היחידות לפני ששולחים אותן לחנויות. מה זאת אומרת, בטח שאני בטוח! ראיתי את זה כרגע במו עיני – "

הקו התנתק. הוא ניסה לחייג שוב, ללא תוצאות.

"מה לעזאזל – " תנועה בזוית עינו הסיטה את תשומת לבו של מייק אל שולחן העבודה שלו. דמות הפלסטיק של ויראל השחור, שלפני כדקה ריסקה את מסך הטלוויזיה בחדר, התקדמה לעברו בצעד בוטח, מעיפה הצידה צעצועים אחרים, בועטת בציורי סטורי-בורד לפרקים הבאים שנפלו על הרצפה, עד שהיא ניצבה מול כף ידו של מייק שהייתה מונחת על השולחן.

"עובדים עלי", מלמל מייק. "החבר'ה במחלקת הצעצועים החליטו למתוח אותי. זה באמת נראה לי מוזר שהם ביקשו דווקא ממני לראות איך הדבר הזה עובד – "

ויראל השחור הרים את חרב הפלסטיק שלו, ונעץ אותה עמוק בכף ידו של מייק. מייק צרח מכאב.

"צהריים טובים, מייק", אמר ויראל השחור בקול קר.

מייק התבונן בחוסר אמון בדמות הפלסטיק שגובהה לא עלה על עשרה סנטימטרים. "מה זה? מי אתה?!"

העיניים הריקות בפני הגולגולת של ויראל השחור בערו לפתע בלהבות אדומות. "זו שאלה מוזרה כשהיא באה ממישהו שכתב במעבד התמלילים הארור הזה – " הוא שלח בעיטה לעבר המקלדת שנחה על השולחן ומקש הרווח נשבר " – לפחות חצי מהדיאלוגים שלי בתוכנית".

"אבל אתה לא אמיתי!", אמר מייק, "אתה צעצוע מפלסטיק!"

"אוי, תפעיל קצת את הדמיון שלך. ברור לגמרי שאני קיים רק שם – " הוא החווה לעבר הטלוויזיה המנותצת " – אבל הפטנט החדש הזה, שחברת הצעצועים שלך הואילה בטובה לספק לי, זה שדרכו הצעצועים יכולים להגיב למה שקורה על המסך, אִפשר לי להסתנן לפה. והגעתי כדי להודיע לך", הוא סובב את חרב הפלסטיק, שהייתה עדיין נעוצה בכף ידו המדממת של מייק, ומייק צרח שוב, "שאני מאוד לא מרוצה מיחסי הציבור שאתה עושה לי".

מייק שלף את החרב מכף ידו, השליך אותה לקצה השני של החדר, וכיסה את ידו בממחטה ששלף מכיסו.

"למה אתה מתכוון?" הוא שאל בחשש.

"אני מתכוון לדרך שבה אתה תמיד מציג אותי בסדרה – עם כל התוכניות האוויליות, עם כל אמרות השפר המגוחכות, עם כל העוזרים האימפוטנטים, ובעיקר עם ההשפלות שאני סופג בסוף כל פרק. הצופים חושבים שאני רשע, היית מאמין?"

"אבל אתה באמת רשע", אמר מייק, מוודא שחרב הפלסטיק אכן נמצאת מחוץ לטווח ידו של הצעצוע.

"למה? תן לי דוגמא אחת".

"טוב, היה העסק הזה בפרק 'מורשת של אש'…"

"אה, כן. ומה בדיוק עשיתי שם שהיה לא בסדר?"

"למכתשים בלייקרה החדשה היה ערך היסטורי. אתה עמדת להקים עליהם מפעל לזיקוק ביידריום!"

"אהא. אז בשביל כמה עצמות מיובשות של יצורים מהעידן הפרה-דיטילי, אתה סגרת לי את העסק. אתה יודע כמה מובטלים מרחבי הגלקסיה אפשר היה להעסיק שם?"

"אבל אתה לא היית משלם להם אגורה שחוקה", אמר מייק בקול מצטדק, "בטח היית מקים שם מחנה עבודות כפיה או משהו כזה".

"למעשה, מה שחשבתי עליו היה דומה יותר לסדנאות היזע בקוריאה שבהן האולפן שלך מעסיק אנימטורים בשכר רעב", אמר ויראל השחור בקול מרושע.

מייק הסמיק. "כנראה שהדיאלוגים שכתבתי עבורך לא היו כאלה רעים. אני רואה שעם דמגוגיה אתה מסתדר לא רע בכלל".

ויראל השחור הניף את ידו בתנועת ביטול. "זאת בדיוק הבעיה שלך, מייק. אתה חושב שאתה יודע עלי הכול, אבל אתה לא יודע עלי כלום. כל מה שכתבת עלי, הכול שקרים וחצאי אמיתות. כמו בזבלון ההוא, 'דרכי חתחתים'…"

מייק התחיל להתרגז. 'דרכי חתחתים' היה מועמד לפרס אמי לתוכניות בוקר, ואף צעצוע מפלסטיק לא יקרא לו 'זבלון'.

"היי, שמור על הפה שלך!" הוא צעק בזעם.

"כן, אני בטוח שאתה מאוד גאה בחתיכת הרפש ההיא. חשבת שזה נורא חכם להציג מאיפה הגעתי, להראות שגם אני הייתי פעם אנושי, שניסיתי להתקבל בעצמי לצי, שהייתי חבר של דיני – רק כדי להוכיח לצופים בסוף שהייתי חרא ונשארתי חרא. אתה מבין, אני מקווה, מאיפה למדתי דמגוגיה".

"תכף תגיד לי שזה לא קרה באמת", נהם מייק.

"זה קרה, אבל על החלקים המעניינים באמת של הסיפור לא כתבת. איך שדיני בעצם העתיק ממני את כל התשובות הנכונות במבחנים, איך שהוא החדיר סם מטשטש לאוכל שלי ביום של מבדקי הכושר, איך שהוא גרם ל'תאונה' שבעקבותיה אני נראה כמו מפלצת. והכי חשוב", הוא גיחך, "סגן פונטנה. מה שעשית איתה שם זה ממש מדע בדיוני".

"על מה אתה מדבר?"

"אלוהים, אתה אידיוט. באמת נראה לך שהיא הייתה החניכה המצטיינת באקדמיה? הבחורה לא יכולה לחצות כביש במעבר חציה מרומזר, אתה חושב שהיא מסוגלת לפקד על סיירת גלקטית?"

"אז איך היא עברה את האקדמיה בהצטיינות?" מייק לא הבין.

"שאלת את עצמך פעם למה היא נראית כמו שהיא נראית?"

"כי ככה מעצבי הדמויות ציירו אותה, לא?" ואז מייק הרים לעברו גבה. "אתה צוחק…"

"האסימון נפל, אני רואה. הבחורה הזו הייתה המזרן של כל סגל ההדרכה באקדמיה. לזכותם יאמר שהם דאגו שהיא לא תקבל שום תפקיד חשוב אחרי שהיא סיימה את הלימודים".

מייק התקומם, "אבל מאז תחילת הסדרה קידמו אותה –"

"באותה שיטה שבה היא התקדמה באקדמיה, כמובן. מה לדעתך היא באמת עשתה עם ראש השרים פורבס בפרק 'דיפלומטיה שקטה'?"

בפעם הראשונה במהלך השיחה, מייק הרשה לעצמו לחייך. "שום דבר. היא לא עשתה אתו שום דבר".

"אה, אתה בטוח בזה?"

"בטוח במאה אחוז. אתה מבין…" מייק התבונן לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא עובר במסדרון ואז רכן קרוב לצעצוע, "ראש השרים פורבס הוא הומו".

העיניים של ויראל השחור הבהבו. "תעשה טובה".

"אני לגמרי רציני. זאת הייתה בדיחה פנימית שלי ושל צוות העיצוב. אנחנו לא יכולים להכריז על זה רשמית – לא בסדרה שקהל היעד שלה הוא ילדים בני שמונה – אבל כל מי שיש לו עיניים בראשו…"

הצעצוע טלטל את ראשו בעצב. "אני יכול לבשר לך חגיגית שאם למישהו כאן חסרות עיניים בראש זה לך ולחברים שלך בצוות העיצוב. ראש השרים עסוק בלהכניס למיטה שלו כל בחורה מהמין השני – והשלישי והרביעי והחמישי, כשהוא נמצא על פוגל חמש – אבל לגברים הוא לא נמשך בכלל".

מייק נראה אבוד לגמרי. "המין השלישי והרביעי והחמישי?"

"נו, זה מה שאני מנסה להגיד לך – על הדברים המעניינים באמת אתה אף פעם לא כותב. אבל עכשיו יש לך הזדמנות לתקן את זה".

"איך?" שאל מייק בחשדנות.

"תכתוב פרק שבו אני מנצח. בלי התחכמויות, שיראו פעם אחת שאני בסך הכול מנסה להקים פה עולם טוב יותר".

מייק שלח לעברו מבט מתריס. "ואם לא?"

הצעצוע הצביע שוב לכיוון הטלוויזיה המנותצת. "תגיד, ראית מה עשיתי פה לטלוויזיה? תחשוב לרגע מה יקרה אם במקום המסך הזה כאן היה ראש של איזה ילד חמוד שמשחק בצעצועים מול התוכנית האהובה עליו…"

"אתה לא רציני".

"רציני מאוד. כדאי לך להתחיל לעבוד על הפרק הזה עכשיו, או שהתוכנית שאתה עובד עליה תגיע לכותרות בהקשר כל כך שלילי, שאתה לא תוכל למצוא שום עבודה בעשר השנים הקרובות".

"אתה יודע", מלמל מייק, "לרגע ממש האמנתי לפוזת הקדוש המעונה שעשית לי פה".

"תסתכל על זה איך שתרצה. רק תתחיל לעבוד על הפרק".

---

שבועיים מאוחר יותר, הצעצוע שוב ניצב מול מייק, מנופף לעברו בזעם באגרופיו.

"אתה… אתה… צריך לכלוא אנשים כמוך. כשאני אשלוט בעולם…"

"אולי תרגע?" ביקש מייק. "נתתי לך בדיוק את מה שרצית. פרק שבו על ההתחלה אתה הורג את קפטן דיני, מחסל את כל הצי, משתלט על היקום – ושלא תחשוב שאני לא יודע מה עשית עם סגן פונטנה בזמן הפסקת הפרסומות, כשהיא הבינה שיש לה הזדמנות לקבל נתח מהעוגה. מה הבטחת לה – את יבשת הזכוכית בדורקין?"

"אבל זה היה רק לפרק אחד!" הצעצוע צרח בזעם. "בפרק הבא אתה החזרת את דיני לחיים!"

"זה עבד יופי עם סופרמן", הסביר מייק בקול מתנצל.

"אפשרת לו לגייס צי חדש, לכבוש את האימפריה שלי…"

"לשחרר אותה", תיקן מייק.

"… ועכשיו האזרחים מינו אותו לראש השרים לכל החיים, והשרמוטה הזאת, פונטנה, כנראה הולכת להתחתן אתו".

"נו באמת. למה ציפית ממנה? ועוד אחרי כל מה שסיפרת לי עליה? אתה מאכזב אותי".

העיניים של הצעצוע שוב בערו. "נראה לי ששכחת את האיום שלי מהפגישה הקודמת שלנו".

מייק גיחך. "לא, לא שכחתי. אולי לא שמת לב שהפרק הקודם בסדרה היה חלק שני מתוך שלושה?"

"שלושה?!" צרח הצעצוע. "מה הולך לקרות בחלק הבא?! אתה לא חושב שדיני התעלל בי מספיק עד עכשיו?!"

"זה בדיוק העניין. אתה מבין, לאזרחים של הפדרציה המשוחררת נמאס כבר מזמן מהשטויות שלך. בפרק הבא הם עושים לך משפט – עם קטעי פלאשבק והכל – ומוציאים אותך להורג".

"מוציאים להורג?!"

"כן. אני חייב לציין שהפרק הזה זה הדבר הכי טוב שכתבתי עד היום. על זה בטוח אקח את האמי".

"שיזדיין האמי!" הצעצוע צרח בזעם. "אין סיכוי שהפרק הזה יעלה לשידור. המועצה לפיקוח על שידורי ילדים בחיים לא תאשר דבר כזה".

"אל תטפח יותר מדי תקוות. האנשים במועצה הזאת הם אותם אנשים שנתנו לך להשתלט על היקום למשך פרק שלם. הוצאה להורג זה קטן עליהם".

עיניו הבוערות של הצעצוע כבו, והוא התיישב על השולחן ביאוש.

"אז זהו? ככה נגמר הסיפור שלי?"

מייק משך בכתפיו. "לפחות קיבלת משהו שאף אחד מהנבלים האחרים לא קיבלו אף פעם. עשרים וחמש דקות של תהילה".