על ניצב משנה זוהר נרקיס, מפקד מרחב נתב"ג במשטרה, עובר יום איום ונורא. פיגוע ירי מתרחש בשדה התעופה בדיוק כשהוא עומד לצאת מהשדה בעניין פרטי הקשור למות בנו בתאונת דרכים שנתיים קודם לכן. אירועים ביטחוניים חמורים ממשיכים להתרחש בנמל התעופה בזה אחר זה, ואנשים שאיש אינו יודע מאיפה הגיעו צצים באופן לא מוסבר במקומות רגישים. מהר למדי מתברר לו ולקוראים שכל אותם אנשים חזרו מן המתים.

תמצית העלילה הזו כתובה על גב הספר, וכאשר לקחתי אותו ליד ציפיתי ללא יותר מאשר מותחן משטרתי עם ניחוח על-טבעי. לשמחתי, הופתעתי לטובה.

כוחו הגדול של "נתב"ג" טמון בדמויות שהוא בונה וביחסים ביניהן. זוהר נרקיס מוקף ברשת של אנשים שקשורים אליו בסבך של קשרים – אם בנו המת (שממנה הוא פרוד), שוטרים ועובדי מכס שאִתם הוא משרת או שירת בעבר, עבריינים שנתקל בהם במהלך הקריירה שלו ואנשים שהיה להם חלק בחיי בנו. כ"ץ מצליח לתאר את כל הדמויות הללו בצורה נהדרת, ובמיוחד את שלל מערכות היחסים ביניהן. מערכות היחסים האלה, ובמרכזן נרקיס עצמו, מתפתחות ומשלבות זו בזו ככל שהעלילה מתקדמת. הן משפיעות זו על זו ומעצבות את הגיבורים ואת העלילה.

מטבע הדברים, נרקיס, שהוא גם המספר, הוא הדמות המפותחת ביותר וכ"ץ אכן מצליח לעצב אותו כדמות מלאה ומעניינת. הוא מוסיף לו עוד ועוד רבדים ככך שהעלילה מתפתחת וככל שמתרבים הפרטים הידועים לקוראים על העלילה ועל העבר של נרקיס. אחת הדרכים המרשימות שבהן מתגלה המורכבות של נרקיס היא הלשון שלו. לתוך השפה הקצרה, הישירה שלו, שאולי אפשר לכנות אותה שפה גברית ומאצ'ואיסטית, מתובלת בסלנג משטרתי, שזורים רגעים של רוך וכמעט ליריות כשהוא מתייחס לבנו המת. שינויי הלשון האלה אינם פוגמים בדמות אלא דווקא מעניקים לה רבדים נוספים. יתר על כן, הם חיוניים לדילמה שבפניה מעמיד כ"ץ את גיבורו.

הדילמה הזאת היא ההפתעה החיובית הנוספת של הספר, בשני מובנים. זו דילמה הראויה לגיבור של טרגדיה יוונית או שייקספירית, שהיינו מצפים שתוטל על כתפיו של גיבור בקנה מידה אפי יותר וכמעט מפתיע למצוא אותה מוטלת על כתפי אדם כה "רגיל".

העברת הדילמה של הטרגדיה ההרואית לפשוטי העם אינה המצאה של כ"ץ, כמובן, אבל הוא עושה אותה בצורה נהדרת. הוא מעמיד את גיבורו בפני ברירה שדורשת ממנו להתעמת עם העקרונות ועם הרגשות היסודיים ביותר שלו, תוך דילמה שמדברת לכל אחד מהקוראים.

מובן אחר שבו הדילמה מפתיעה לטובה הוא האופן המהודק שבו היא נעוצה באופיו של המאורע העל-טבעי העומד בלב הסיפור. לעתים יותר מדי קרובות סופרים כותבים על אירועים על-טבעיים ומנצלים אותם רק ככלי לקישוט הסיפורים, ללא כל צורך. לא כך הדבר ב"נתב"ג". כאן, בלעדי הממד העל-טבעי הסיפור לא היה יכול להתקיים, ואף לא הקונפליקט המניע אותו.

בנקודה זו כ"ץ מצליח להימנע מליפול גם בפח נוסף – הוא אינו מסביר את ההתרחשות העל-טבעית. אני לא מכיר את תחנת המשטרה בנתב"ג ואת סידורי האבטחה שם, אבל התחקיר של כ"ץ נראה מעמיק ומפורט מאוד, מה שעוזר ליצירת עולם אמין להפליא. מאחר שהוא לא טורח להסביר מדוע אנשים חוזרים לחיים בתוך עולם זה, קל הרבה יותר לקבל את חדירת העל-טבעי לעולם שלו. אם כ"ץ היה מתחיל להתעסק עם מידיכלוריאנים, זריקות קורטקיספן או לולאות זמן, זה היה מקשה מאוד את השעיית אי-האמון בשעת הקריאה. במקום זאת הוא בחר להעמיד את גיבוריו ואת הקוראים בפני עובדה מוגמרת – זה העולם. כעת אתם צריכים למצוא את הדרך לחיות בו.

הסיפור מסופר במבט לאחור, בשעה שנרקיס יושב בטיסה לקנדה בבוקר היום שלמחרת האירועים המכריעים של הספר וכותב הסבר לבקשתו לקבל מקלט בקנדה. בביקורת שכתב על הספר בעכבר העיר מקדיש אבי גרפינקל תשומת לב רבה לכך וטוען שהדבר מעניק לספר משמעות פוליטית והיסטורית המשקפת את הרגע שאנחנו נמצאים בו בהיסטוריה. אני לא שולל את תוקף הטיעון, אבל אני חושב שהצלחתו של כ"ץ "להגניב בין דפיו [של הספר, א"מ] דיון פוליטי במסווה של סיפור מתח קצבי ומרתק" כדברי גרפינקל, מתגמדת לנוכח הצלחתו פשוט לכתוב דרמה אנושית.