"אצבעות של פסנתרן" מציג עצמו לקורא כסיפור פוסט-אפוקליפטי. זה מתחיל כך כבר בתמונת השער ובכותרת המשנה "תל אביב, אחרי המלחמה הבאה". אך יותר מכך הוא למעשה סיפור על האנשים הקטנים של העיר ללא הפסקה, האנשים המרכיבים את הציבור הישראלי.

הספר נפתח כשהעיר מתאוששת מההפצצות שחוותה ותושביה מתחילים להתמודד עם המצב החדש, והכל תחת עינו הפקוחה של המטה העליון הזמני. גוף זה מנהל את הדברים ביד רמה באמצעות תקנות חירום, אך שהמלחמה עצמה כבר עברה. חופש הדיבור מוגבל וחוסר הוודאות חוגג, ודרך הדמויות אנו מתוודעים בהדרגה ל"מצב" – הלך הרוח השולט ברחוב, הפחדים והחששות.

בלב העלילה נמצאים יואב וחגית קירש, פסנתרן בן 33 שמנסה לבנות קריירה ועורכת וידאו במערכת חדשות. לצדם מובא סיפורו של רב פקד איציק לוי, הממונה הטרי על חקירת חשודים בחתרנות – כלומר אנשי שמאל. יואב וחגית מנסים לנהל את חייהם באופן תקין אך חווים קשיים יומיומיים רבים – בזוגיות, באהבה, בפרנסה, וגם בהשלכות "המצב" המתדפק על דלתם. רב פקד לוי, מצדו, חווה תסכול מתפקידו החדש. כל דמות עוברת מסע משלה, נתקלת בדמויות האחרות, ובדרך לומדת על עצמה דברים חדשים ומשתנה – מי לחיוב ומי לשלילה.

לצד הדמויות הראשיות, הספר שופע גם דמויות משנה, שרובן באות מאותה קבוצה חברתית. . יש אמנם דמות או שתיים במשבצת הרוסית, דמות אחת במשבצת ההומו, אך באופן מוזר כל שאר הדמויות הן בעלות שמות משפחה אשכנזיים למהדרין או לפחות ניטראליים כמו שמו של לוי. שמות ממוצא מזרחי או ערבי אינם קיימים כמעט במציאות התל אביבית של הספר.

מעבר להתמקדות הרבה בדמויות, הסופר, יהלי סובול, ממעט להשתמש בעדשה רחבה שתעניק לו ולקוראים מבט אל התמונה הגדולה יותר. התוצאה היא שכמעט שאין בספר ניסיון להבין באמת מה עובר על המדינה מבחינה פוליטית, ביטחונית או מדינית. פה ושם מובאים פרטים מעטים ופזורים והרוב נשאר לוט בערפל.

אם נשווה את העניין לתיאטרון, הרי שה"מצב" ב"אצבעות של פסנתרן" הוא רק תפאורה, ואפילו לא התפאורה הפיזית על הבמה אלא רק זאת שמצוירת על הקיר מאחור. מה שידוע הוא רק שהיתה לפני תחילת העלילה מלחמה שבה העיר הופצצה בטילים שגילחו את החזיתות של חלק מהבניינים בה. אם זה לא מספיק, נאמר גם שפיצוץ מסתורי פגע בחלק מצמרת המדינה. וזה בערך הכל. לא ניסיתי לחסוך פרטים כדי לא לחשוף מידע שיקלקל את חוויית הקריאה – ההתנזרות מהפרטים נמצאת כבר במקור.

ברור שהבחירה להתמקד דווקא באנשים הרגילים ולא בהיסטוריה ובפוליטיקה היא בחירה לגיטימית לחלוטין ואפילו מובנת. יש לא מעט היגיון בבחירה להסתכל על המצב דווקא מבעד לעיני האנשים שבתחתית הפירמידה, ולא המנהיגים. חוסר המידע אף ממחיש היטב את חוסר האונים שחשות הדמויות בהיעדר ידיעות מוסמכות על "המצב".

במידה מסוימת זה עובד, אך הצמא למידע והסקרנות לפרטים על מה שבאמת קרה מציקים ופוגמים בחוויית הקריאה. אולי זו הנטייה הישראלית לצרוך אקטואליה ולמדוד כל התרחשות במונחים מדיניים-בטחוניים-פוליטיים, במיוחד כשהסיפור ה"קטן" מושפע מאוד מהתמונה הגדולה, שעליה איננו יודעים מספיק. מה שנותר בהיעדר הפרטים האלה הוא סיפור תל אביבי, עם דמויות תל אביביות. זה לא בהכרח רע, אבל קשה לקרוא לזה פוסט-אפוקליפסה. אפילו לא פוסט-אפוקליפסה לייט.

הסיפור מתחיל באמת רק קרוב לאמצע שלו, כשתעלומה מסוימת פורצת לתוכו ולא בטוח שלא היה עדיף להתחיל אותה קודם. כשבהמשך מתברר שגם היא אינה לב הסיפור ושהטיפול בה לא מגיע לידי מיצוי, זה ממעיט עוד יותר בחשיבות החצי הראשון של הספר. הדבר מודגש שבעתיים לאור העובדה שחלק מהדמויות שהצטרפו לנסיעה בהתחלה מתאדות בהמשך ונעלמות כלא היו. גם כאן אפשר אולי להסביר את ההיעלמות ברצון לעורר בקורא הזדהות עם חוסר האונים שחוות הדמויות. במידה מסוימת גם כאן זה עובד.

לאחר קילוף כל השכבות הללו מתבררת הפואנטה. בין ההתרחשויות מחלחל הספר את מסריו, באופן לגמרי לא נפרד ממה שהתרחש בחודשים האחרונים באקטואליה הישראלית. שפע סוגיות מוכרות מחוללות לעיני הקורא: סתימת פיות, מערכת יחסים אלימה וכוחנית בין הציבור והמשטרה, דיכוי ממוקד של השמאל, וכמובן שחיתויות בצמרת.

כפי שמתברר, מדינת ישראל שמוצגת בספר אינה במצב טוב. הסיבה הראשונית היא אולי המלחמה שעברה עליה, אך הרושם שמתעורר הוא שהבעיה הרבה יותר עמוקה ויסודית, ושהיא טמונה יותר בהלך הרוח הציבורי מאשר בנזקים החומריים. השמאלנים, למשל, מיואשים ונחבאים; צמרת המדינה חבולה; המשטרה עושה כל העולה על רוחה מרגע שנפרצו הגבולות שמרסנים אותה כיום, ומוסריותה ואפילו שפיותה מוטלות בספק; הציבור אדיש למתרחש ברובו הגדול ואפילו המסורת הישראלית של שיחות על "המצב" סביב שולחן האוכל היתה ואיננה. האווירה הכללית שהספר משדר היא של דיכאון ושל "אין על מי לסמוך", כשלזה מצטרפים רמזים להתפוררות המרקם החברתי. הסימנים לחוסר התוחלת זולגים מבין דפי הספר ולקראת סופו הופכים לשיטפון. זה הטעם שנותר בסוף הקריאה.

עם זאת, בניגוד מוחלט ואף מוזר לתחושת הדיכאון שהעתיד המתואר בו מנחיל, "אצבעות של פסנתרן" הוא ספר קליל והקריאה בו זורמת להפליא. הוא פוסע לכל אורכו על הקו המפריד בין ספרות המיינסטרים לבין הכתיבה הז'אנרית, בין סיפור פוסט-אפוקליפטי לסיפור אישי – ומחליט להישאר עם האפשרות השניה.