פרולוג
לואל סיטי, מאדים

העוזרת התגשמה לצדו של גנרל סטפנק בזמן הכי הפחות נוח. הנערה שאִתו היתה מאומנת מכדי להגיב. היא עבדה בחברה מזה כשנתיים, והיתה זו החברה הפופולרית, הדיסקרטית והיוקרתית ביותר על טיטאן. הנערה לא התיחסה להפרעה, אבל הגנרל איבד את זקפתו.

"אני מצטערת, המפקד", אמרה ההולוגרמה, נמנעת מעיניו של סטפנק, "אבל התקבלה הודעה מדרגה אחת".

"זו לא אשמתך", אמר הגנרל באופן טקסי. "רגע אחד".

הנערה כבר החלה ללבוש את שמלתה, עיניה מושפלות כראוי. היא תקבל תשלום בכל מקרה. סטפנק לבש חלוק וקד בפניה. היא השיבה למחווה ועזבה מבעד לדלת הצדדית. שערה הארוך והשחור נשפך במורד גבה, קצותיו נוצצים מטיפות הולוגרפיות. לא היה בה שום דבר הולוגרפי נוסף. כדאי מאוד שההודעה הזו תהיה חשובה.

הוא הלך למשרד החיצוני וחיכה למאלון, שמן הסתם נדרש לחצות את הבסיס כולו ממחלקת הקשר. הודעות מדרגה אחת קודדו באופן פיזי והועברו ביד. הודעה זו לבטח הגיעה לפני דקות ספורות. בזמן שחיכה, מזג לעצמו סטפנק משקה וחשב על הנערה.

אולי הוא צריך להתאים את רמות ההורמונים שלו פעם נוספת. הוא כבר לא בן שמונים.

מאלון הופיע עם קוביית התקשורת, קד ועזב. סטפנק הפעיל את שדה ההגנה. בזמן שפעל, דבר לא יכול היה להיכנס או לצאת ממגוריו. קרינה אלקטרומגנטית, גלי לחץ, אוויר, אפילו ניוטרינו, לא יכלו לברוח. אחר הפעיל את הקוביה, בהשתמשו בפרוטוקולים של הודעה מדרגה אחת.

ההודעה הגיעה מצוות מחקר לכוכב לכת מרוחק וחסר חשיבות. הצוות מומן וצויד על ידי פרופסורים למדעים רכים מאוניברסיטת פרינסטון, בשל הסיבה הכללית שכונתה "מחקר". אבל בכל צוות מחקר היה גם קצין שיצג את הצבא. לרוב, קצינים זוטרים נלחמו על מנת שלא לצאת עם משלחות אלו. ברוב המקרים היתה זו שנת-ארץ של שעמום חסר מטרה על כוכבי לכת פרימיטיביים, רובם בלתי מיושבים.

לא הפעם.

סטפנק קרא את תוכן הקוביה פעם, ואחר פעם נוספת. הוא ישב וחשב במשך חמש דקות מלאות בזהירות מרובה. זאוס היתה נגישה, או שניתן להופכה לנגישה מבלי למשוך תשומת לב משמעותית. לא היה קצין זמין בדרגה פיקודית, אבל היו דרכים לעקוף את זה. פיזיקאים… השאר זאת למאלון. אבל אולי ניתן לגרום לכל המשימה להיראות כמו עוד משלחת מחקר אקדמית מדרגה נמוכה. כן. סלרנו תוכל לטפל בזה, היו לה קשרים מתאימים…

כשסטפנק סיים את תכנוניו הוא שיחרר את שדה ההגנה. מאלון חיכה בחוץ. הגנרל אמר לו לארגן באופן מידי ישיבה עם מועצת ההגנה של ברית סול, בהשתתפות קצינים גבוהים בלבד, ולייעץ לכל הממשלות המשתתפות להופיע.

זה יכול לשנות הכל.

אחד
ראפקיט סלו

כשאֶנְלי יצאה החוצה עם הזריחה, ערוגות הפרחים שלה היו הרוסות. הקו המעוגל של אבני התחום יושר במתכוון. שיחי הגֶ'ליט, בטרם תקופת פריחתם, נשברו לערמות עלובות של זמורות. אף אחד, כמובן, לא יפגע באוליניב או בפָגַ'ליבּ, שהיו כעת בפריחה מלאה ומפוארת. הם לבטח הועברו לגן של אחד השכנים. אנלי בחנה את החורים מהם הוצאו הג'ליטיבּ השבורים. בתחתית אחד מהם נמצא משהו אפל, דהוי ומעט לח למראה. היא דגה אותו באמצעות מקל. היה זה פְרֶבּ מת. אנלי בחנה בזהירות את היונק הקטן על מנת לבדוק כיצד מת, ולבסוף ראתה את המקום בצווארו הרפוי לשם חדרה הסכין.

אם כן, שכניה ידעו גם על טאבור.

פרוות הצוואר של אנלי עקצצה. היא הביטה סביבה. לא נמצא אף אחד בשדה הראיה שלה, למרות שהשמש היתה מעל לאופק ומזג האוויר היה בהיר וחם. אנשים היו אמורים לרכב לשדות, למפעל הסבון שליד הנהר, לראפקיט סֵלוֹ. ילדים היו אמורים לשחק בכיכר הכפר, לאכול בצוותא את ארוחות הבוקר הקרות שלהם, להציק לאחים ואחיות קטנים יותר. במקום זה, כל מה שהיה הוא דממה וריקנות, מסר מכוון באותה מידה כמו אבני הגבול המיושרות והצמחים החסרים. שכניה חיכו שאֶנְלי פֶּק בּרימידין תעזוב.

היא הלכה שוב סביב לערוגות הפרחים, מעמידה פנים כבודקת אותן, מנסה להרגיע את נשימתה. הדבר תמיד זעזע אותה. הזעזוע אומנם לא היה בלתי צפוי – אחרי הכל היתה זו הפעם החמישית בה כפר גילה מי היתה והכריח אותה לעבור. לפעמים הם נהגו בדרך זו, מפסיקים את כל הפעילויות המציאותיות בנוכחותה. במקרים אחרים הם פשוט הביטו הישר דרכה, מעמידים פנים כאילו אינם רואים אותה, ממשיכים בחיי הכפר כאילו לא נמצא שם אדם לא-מציאותי, כאילו היתה אנלי רוח רפאים. דבר זה, כמובן, היה נכון. היא לא היתה מציאותית.

ובכן, היא לא יכולה להישאר כאן. לשכניה היתה זכות לסלק אותה, בסופו של דבר. כמה מזה הם ידעו? שהיתה לא-מציאותית, כן. שהורשעה בהריגת אחיה. שמציאות וכפּרה החליטו, מסיבות השמורות עמם, לא להכניס אותה לכלא אוּליט על פשעה. האם ידעו השכנים שעבדה כדי לזכות במציאותיות שלה בחזרה? סביר להניח שלא. למרות שיתכן שהחכמים מביניהם ניחשו זאת. פְראבּליט הזקן, למשל. דברים מעטים חמקו מתחת לפרוות הצוואר המאפירה שלו. אולי גם אינוֹ. אולי גְלאמיט.

אנלי התישבה על הספסל שמחוץ לבקתתה וחשבה לאן ללכת. צפונה יותר, אולי. יתכן שהשמועות עליה לא יגיעו לצפון בקלות רבה. נראה שלרוב האנשים בכפר הזה היו קרובים בדרום. היא שוב הביטה בקו הישר של אבני הגבול, היכן שבלילה שעבר היה עיקול ארוך וחינני. מכוער, מכוער. עליה לעזוב בקרוב, עוד הבוקר, עכשיו.

כאב הראש כבר פרץ מבעד לשליטת הגלולות הממשלתיות. אולי היא צריכה להעלות את המינון. מציאות וכפרה אמרו שהיא יכולה לעשות את זה, אם חוסר המציאותיות יכאיב לה יותר מדי… עד כה, הסתדרה אנלי עם המינון הנמוך יותר. אדם צריך להיות קשוח כדי להיות לא מציאותי מבלי להשתגע. ובכן, אנלי היתה קשוחה. אדם גם צריך להיות קשוח כדי להרוג את אחיו האהוב.

לא, אל תחשבי על זה.

אנלי זינקה על רגליה. היא תעזוב עכשיו, ברגע זה. תארוז את רכושה המועט – הבקתה והריהוט היו שכורים, כמובן – תוציא את האופניים שלה מהסככה ותעזוב. לפני שגם שכניה יתחילו לקבל כאב ראש. לפחות את זה היא חבה להם.

מישהו רכב על אופנים לעבר בקתתה.

היא הצלה על עיניה מזריחתה הנמוכה, האדומה של השמש והביטה על הדרך. בזמן שעשתה כן ראתה שוב את הזוהר בשמים, ברק של אור פתאומי… מה זה היה? היא ראתה אותו בעבר, תמיד סמוך לשקיעה או לזריחה, כמו חפץ מנצנץ גבוה בשמים. לא היה זה אחד משבעת הירחים של עולם, לא היתה זו ציפור… זה לא יכול היה להיות שום דבר אחר. אני לא רואה אותו, אמר לה פראבליט הזקן, ואינו, ואפילו הילדים. אבל לאנלי היו עיניים טובות אף משל הילדים. חזקה, מכוערת, חדת עין, כזו היתה. אה, וכמובן, לא מציאותית.

כעת ניתן היה לזהות את הרוכב המתקרב. גבר צעיר על אופנים ממשלתיים, פרוות הצוואר שלו מצביעה על כך שרק לפני זמן קצר יצא משלב הילדות. אם היה ממציאות וכפרה – וכמובן שהיה מהם, כיוון שאף מחלקה ממשלתית אחרת לא תכתוב לאנלי בזמן שהיתה לא מציאותית – אז ידע שהיא לא מציאותית. אם יתייחס לאנלי, אפילו אם רק יביא לה את ההודעה הממשלתית, הרי שיודה בשתיקה בקיומה של האישה הדמיונית שישבה על הספסל, ואת זאת לא יכול היה לעשות. היתה זו נקודה מעניינת.

השליח עשה את הדבר הנכון. בהתעלמו ממנה, זרק את המכתב, שמוען בקפידה לאנלי פק ברימידין, על הדרך המאובקת. לאחר מכן דיווש בחזרה אל העיר.

המכתב עוצב כמעגל שימושי, עסקי עד מאוד, עם חותם ממשלתי כללי. אנלי פתחה אותו. זה היה זימון: היתה להם עבודה בשבילה.

היא שחררה נשימה ארוכה של הכרת תודה. לפעמים פרחי הנשמה לבלבו בדיוק כשנזקקת להם. עבודה תרחיק אותה מכאן. עבודה תספק לה תעסוקה. חשוב מכל, עבודה תעניק לה כפרה נוספת שתקרב את השלמת ריצוי עונשה. אם היתה זו עבודה גדולה מספיק, היא יכולה אפילו לסיים את עונשה, לשחרר אותה ולהפוך אותה שוב למציאותית. וכמובן, באותה מידה לשחרר גם את טאבור.

אנלי ארזה את תיק הכתף שלה, הוציאה את האופניים שלה מהסככה ונסעה לכיוון העיר. סביר להניח שלא תראה עוד את המקום הזה. עדיין לא היה איש באזור. ובכן, שיסתתרו. לא היה לה אכפת.

אבל היא נאלצה להפסיק את רכיבתה על מנת לקחת גלולה נוספת. לעזאזל עם כאב הראש הזה! בדיוק בין שתי עיניה, מכאיב לה כמעט עד דמעות. כל כך הרבה חוסר מציאותיות, כל כך הרבה בדידות… לא. היא לא תחשוב על זה. היא תחשוב במקום זה על העבודה שלפניה, על יופיים של פרחי הבר שלאורך הדרך לעיר, על כל דבר פרט לכך שהיתה לא מציאותית, בודדה, ורצחה את אחיה.

אנלי רכבה בהתמדה כל הבוקר. היתה זו אָם, העונה השופעת, ופירות הלאר היו מוכנים לקטיף. הכפריים התאספו בפרדסים, שרים וקוטפים. בינות לכפרים ולפרדסים נחו רצועות ארוכות ושופעות של דרכים בלתי מיושבות, מלאות בפרחי בר נפלאים. וֶקיפיריבּ מטילי צל, מיטיבּ צהובים, אַדְקיניבּ על פעמוניהם האדומים והלוהבים. לאוויר החם היה ריח מתוק כשל המציאות המשותפת, ובשמים בערה השמש בכתום צלול. אנלי חלפה על פני מעט רוכבים ועגלות יד, והתקדמה בקצב טוב אל ראפקיט סלו. היא תוכל להגיע לשם עד הצהרים.

אבל קילומטרים ספורים מראפקיט סלו, היא הפנתה את אופניה מהדרך הראשית אל הכפר גופקיט שַמְלוֹ. פתאום, באופן נואש, רצתה אנלי להביט בטאבור פעם נוספת.

ביתה של אחותה של אנלי, אַנוֹ פק ברימידין, ניצב בלב לבה של גופקיט שמלו, לצד הכיכר המרכזית. בזמן הזה ביממה, מלאה הכיכר בקוטפים החוזרים לארוחת צהרים. גברים קשישים בישלו, נשים ארגו וילדים הפכו את עצמם לכאב ראש על ידי כך שרדפו אחד אחרי השני בין בתי האבן המוצקים. ריחות ארוחת צהרים טעימה נישאו באוויר החם. חבורה של אנשים צעירים רקדו, כשהם מצחקקים, לקול חלילו הבלתי מיומן של סוֹלוֹר פק רָאוּמוּל הזקן. בגופקיט שמלו, ארוחות תמיד היו הזמן המהנה ביותר ביום, מאז שאנלי יכולה לזכור אותן. הזמן הזה היה מלא בחיים ובחום, זמן בו המציאות המשותפת מילאה את האוויר באותה עוצמה כשל ריח הבשר הנצלה.

היא רכבה דרך הכפריים כאילו היתה בלתי נראית. איש לא עצר אותה, דיבר אִתה, הביט בה. אף אחד לא מנע ממנה לעבור מבעד לדלת הפתוחה לביתה של אנו.

טאבור נמצא במיטתו בחדר האחורי. הוא שכב על גבו, רגליו הצעירות והחזקות ישרות כעצים, אצבעותיו מכווצות מעט. פרוות הצוואר שלו, שהיתה זהובה יותר מזו של אנו או אנלי (לא הוגן – למה הבן קיבל את כל היופי?), צפה בכימיקלים הקושרים של ארון הקבורה הנקי שלו. הוא לא נראה זקן יותר משהיה כשמשרתי הפרח הראשון כלאו והפכו אותו ללא מציאותי בדיוק כמו אנלי, כעונש על פשעם המשותף. כשאנלי רכנה מעל לארון, עיניו השחורות והלא רואות בהו בה בחזרה.

"עוד שנת כפרה אחת, טאבור. פחות שלושים ושישה ימים. אז תהיה חופשי. וגם אני".

טאבור לא אמר דבר. אבל כמובן, לא היה כל צורך בכך. הוא ידע בדיוק כמו אנלי כמה זמן נותר עד לקבורתו, אז ישוחרר מהכימיקלים ומהזכוכית שכבלו את גופו המת, והוא יוכל להצטרף אל אבותיהם. אנלי שמעה שחלק מהמתים הלא מציאותיים התלוננו והתנגדו, בייחוד בחלומות, בהופכם את החיים בבתים בהם שכבו למלאי סבל. לא טאבור, חשבה אנלי. טאבור תמיד היה אדם מחונך, הוא לא יפריע לביתה של אנו. הוא גם לא יטריד את שנתה של אנו בפחד ובחלומות. הוא יטריד רק את שנתה של אנלי.

הדלת לחדר השינה חרקה. אחיינה של אנלי, פֶנְטיל הצעיר, נכנס לחדר, לקח דבר מה משידת עץ ועזב, נזהר שלא לראות אותה. אמו חינכה אותו היטב. אבל מעל לפרוות הצוואר הרכה והילדותית שלו, ראשו הקטן לבטח כאב, ונוכחותו המציאותית החמירה את כאב הראש של אנלי. אין ספק, הגיע הזמן לעזוב.

היא יצאה מביתה של אנו, לא מביטה במזבח הפרחים – כדי לא לזהם את הפרחים שעליו במבטים לא מציאותיים. לפחות את זה חבה לאנו – ורכבה על אופניה בדרך אל עיר הבירה.

להפתעתה של אנלי, פנה אליה הפקיד במציאות וכפרה בשמה. "פק ברימידין, את יכולה להיכנס עכשיו".

האדם, שהיה זקן מאוד וזעוף פנים ובעל פרוות צוואר שכבר לא היתה צהובה או אפילו אפורה אלא דלילה, חולנית וחסרת צבע, כמעט מעולם לא דיבר. הוא הביט באנשים הלא מציאותיים שהגיעו לעתור, למחות או לדווח, הוא היה חייב להביט בהם על מנת לרשום את בואם ועזיבתם, בדיוק כפי שהיה חייב לדעת את שמה של אנלי. אבל מעולם לפני כן לא פנה אליה בשמה.

"תודה", אמרה אנלי, בודקת אם הוא ימשיך לדבר. אבל עיניו שוב איבדו את מיקודן, והזמן הקצר של מציאות משותפת הסתיים.

למה בכלל נהג כך מלכתחילה? מה ידע האדם הזקן וזעוף הפנים על עבודתה הבאה? סביר להניח שדי הרבה. פקידים ותיקים תמיד ידעו הרבה.

משרדו של קַרְטוֹט פק נַגְרֶדיל היה ריק כשנכנסה, כך שהיה לה זמן לבדוק את הפסלים המכוערים להחריד שעל שולחנו. היו להם עיקולים מוגזמים מדי וצבעים חזקים מדי. אנלי חשה כאב פתאומי ומאוחר על הפָּגַ'ליבּ האבודים שלה, עם עלי הכותרת המתעקלים בעדינות. כמובן, לא היו פרחים במשרדו של פק נגרדיל, היכן שייחשפו למבטיהם של הלא מציאותיים. אף אחד לא יציע לה פרח קבלת פנים. לא לה.

"פק ברימידין. יש לי עבודה של מודיע בשבילך". פק נגרדיל מעולם לא בזבז מילים. הוא היה אומנם בגיל העמידה, אבל כל כך יציב, כל כך מוצק, שאנלי תהתה אם נזקק לגלולות על מנת לשוחח אִתה. זה בכלל היה אפשרי? האם יכול היה פק נגרדיל להיות כל כך מחוספס עד שלא חש בכאב החזק והקהה בנשמתו, כמו אבני חצץ שנטחנו בתוך הגולגולת, או אפילו בכאב החד והחזק בין העיניים כשנעשה ברור ששני אנשים לא ראו את עולם באותו האופן? לא. בלתי אפשרי. להיות בן-עולם משמעו לחלוק מציאות עם בני-עולם אחרים, או לסבול מכאב פיזי. פק נגרדיל היה אדם. הוא לא יכול היה להיות שונה מאחרים. היתה לו נשמה. הוא מוכרח להשתמש בגלולות.

אנלי שאלה, "מהי העבודה, פק נגרדיל?"

"לאסוף מידע על הארצנים שבאים לחיות באחוזתו של הַאדְג'יל פק ווֹרָאטוּר".

אנלי חשה את פיה נפער. היא ניסתה לדבר, אבל מילים לא בקעו מפיה.

"יתכן ששמעת שהארצנים חזרו", אמר פק נגרדיל בשלווה. הוא הזיז פסל ימינה במידה זעומה, צעד לאחור על מנת לבחון את ההשפעה, והחזיר אותו למקומו הקודם.

"לא", הצליחה אנלי לומר. "לא שמעתי על זה". היא מעולם לא ראתה ארצן. כמעט אף אחד מעולם לא ראה ארצן. הם הגיעו לפני כחצי שנה, לכפר בצד השני של ראפקיט סלו, בספינת מתכת שעפה למטה מהשמים. הם היו מכוערים להפליא ובורים להחריד, טענו השמועות, אבל כפי הנראה לא מסוכנים. הם שאלו הרבה שאלות גסות אבל גם הציעו מתנות יפות מאוד, שגרמו לחלק מהאנשים לענות על השאלות. אחרי כמה עשריום הם עזבו בפתאומיות בספינתם המעופפת. השאלות החשובות, כמובן, לא היו שלהם אלא של בני-עולם: האם הארצנים מציאותיים? האם יש להם נשמה? הכוהנים של מציאות וכפרה רק החלו לחקור את הנושאים הללו כשהארצנים, ללא פרח פרידה, אפילו, עזבו את עולם.

עכשיו, מסתבר, הם חזרו.

"ידענו שהארצנים יחזרו", אמר פק נגרדיל. "שמעו אותם אומרים, 'נשוב בשביל החפץ המיוצר'. הם סוחרים גדולים, את מבינה. עכשיו, פק ברימידין, את יכולה לראות שמדובר בעבודה עדינה. לכן פנינו אליך, פק ברימידין. ביצעת עבודות מודיעין טובות. ומציאות וכפרה מרשים לי לומר גם את זה: אם תשלימי גם את העבודה הזו בהצלחה, חובך למציאות המשותפת יימחה. תחזרי להיות מציאותית, וכך גם טאבור אחיך".

לחזור להיות מציאותית. אנלי הנמיכה את ראשה. היא לא רצתה שפק נגרדיל יראה את פניה. לחזור להיות מציאותית… יחד עם טאבור. טאבור, ששכב בארון הקבורה שלו כשהוא משומר בכימיקלים כובלים שמנעו מגופו מלהירקב ובכך לשחרר את נשמתו. טאבור ישוחרר לחופשי מארונו, יירחץ, ייקבר מתחת לגבעה של פרחים. נשמתו תשוחרר להצטרף אל אבותיהם. ואנלי תשוב לחיות בגופקיט שמלו עם אנו, תבשל באמצע היום במדורות המשותפות ותרקוד בדשא ותגדל פרחים בחופשיות, ללא אשמה, ללא בושה…

שטף אותה רעב שהיה כה נוקב, עד שאלמלא ידעה שלא כך הדבר, היתה בטוחה שנשמתה עדיין נמצאת בה.

"אני מקבלת את העבודה, פק נגרדיל".

"טוב מאוד. זה מה שקרה. ארצן שביקר בעבר בעולם, אחד אחמד פק בָּזַרְג'אן, הגיע אתמול בספינת המתכת המעופפת לכפר דרומית מכאן, גוֹפְקיט גֵ'מְלוֹ. הוא ביקש לחיות באחוזה הגדולה שם, אחוזת ווראטור, בתמורה לכל דמי שכירות שיתבקשו. השגחת האחוזות אישרה את הבקשה, וכמובן שהאדג'יל פק ווראטור הסכים".

"כמובן", אמרה אנלי. אפילו בגופקיט שמלו שמעה על משפחת ווראטור. היתה זו משפחת סוחרים גדולה, עשירה ומכובדת, והארצנים כבר הפגינו את נכונותם לשתף סחורות חליפין נפלאות. אנלי שמעה את קולה שלה, ושמחה שהוא חזר להיות נורמלי.

"שישה ארצנים יחיו בבית ווראטור. זרועות רבות בממשל, מלבד השגחת האחוזות, מתעניינות בביקורם של הארצנים, כפי שאת אולי יכולה לתאר לעצמך".

אנלי יכלה לתאר לעצמה. השאלה תלבלב פעם נוספת, בדומה לפרח הראשון: האם הארצנים מציאותיים?

"את תחיי בבית ווראטור, פק ברימידין", אמר פק נגרדיל, "ותדווחי על כל דבר שהארצנים אומרים ועושים. תפקידך באחוזה יהיה עובדת ניקיון, עם דגש מיוחד על בית הקְרֵלְם בו יחיו ילדי ווראטור וילדי הארצנים ".

"היל… הילדים? ילדים ארצנים?"

"כן. את –"

"ישנם ילדים ארצנים? איזה ילדים ארצנים? למה שהארצנים יביאו לכאן ילדים?"

לראשונה נראה פק נגרדיל כחש שלא בנוח. "הם אמורים לגדל אותם כבני-עולם. יחד עם ילדי ווראטור".

אנלי ופק נגרדיל הביטו אחד בשני, והאוויר היה דחוס בדברים שלא נאמרו. ילדים לא נולדו מציאותיים. הם היו חייבים לגדול וללמוד להשתתף במציאות המשותפת. מעטים מהם מעולם לא הצליחו בכך, ואותם היה הכרח להשמיד. אם הארצנים רצו שילדיהם "יגודלו כבני-עולם", האם השתמע מכך שהם רצו שיהפכו למציאותיים? האם מכך השתמע שהארצנים הבוגרים לא היו מציאותיים? שלא היו להם נשמות?

"תחזרי לכאן לדווח מדי עשריום", אמר פק נגרדיל, מוצא מפלט בשגרה, "ותדווחי על כל מה שלמדת על הארצנים. על כל פרט, לא חשוב עד כמה קטן יהיה".

"פק נגרדיל", פלטה אנלי, "האם אני עומדת לספק מידע שיעזור לקבוע האם הארצנים מציאותיים?"

"המידע הזה לא נועד לידיעתך", אמר פק נגרדיל בחומרה, ואנלי ראתה את רכסי גולגלתו פועמים קלות. היא ידעה שהוא צדק. לא היתה לה כל זכות לצפות לדעת מדוע סיפקה מידע, או לאיזה צורך ישמש המידע. על מנת שתדע דברים אלה היה עליה להשתתף במציאות, והיא הוציאה את עצמה ממנה בעקבות פשעה.

"כן, פק נגרדיל", אמרה אנלי. "אתייצב באחוזת ווראטור מחר בבוקר".

"את יכולה לעזוב, פק ברימידין". ללא פרח פרידה.

אנלי דיוושה מראפקיט סלו אל עבר גופקיט ג'מלו. באחוזת ווראטור לא ציפו לבואה עד מחר, אבל אף אחד לא אמר לה באיזו שעה להתייצב מחר. היא תתייצב עם זריחה.

כשהגיעה לקצה גופקיט ג'מלו שקעה השמש. אנלי מצאה שדה שקט, פרשה את שק השינה שלה ובישלה ארוחת ערב על מדורה קטנה. בזמן שעבדה, הביטה מדי פעם בשמים. היה זה לילה בהיר נוסף. ארבעה ירחים זרחו: אַפּ, אחד משני הירחים המלבלבים בחופזה שדהרו בשמים יותר מפעם אחת בכל לילה, ליל, קַאט ואוֹבּרי הבוהק, ביתו של הפרח הראשון. אנלי שכבה על גבה בשק השינה והביטה באוברי. השמש שקעה מתחת לאופק. אנלי הביטה בקפידה, אבל לא משנה עד כמה חיפשה בעיניה החדות, הבוהק המסתורי של הזריחה והשקיעה לא הופיע.

(הוצאת אודיסיאה, 2002. תרגום: אורי שגיא. 282 עמודים)