הזדמנות אחרונה \ טים פאוורס
מאת המערכת
מן הכריכה האחורית: זוכה פרס הפנטסיה העולמי.
אפל בצורה מקסימה ומציאותי בצורה משכנעת, הספר זוכה פרס הפנטסיה העולמי הזדמנות אחרונה הוא יצירת מופת של ראליזם מאגי מהסופר עטור שבחי המבקרים טים פאוורס.
על רקע העולם הזר החולי והמהמם הידוע בשם לאס וגאס, מספר הזדמנות אחרונה את סיפורו של מהמר מקצועי בעל עין אחת המגלה שהוא לא היה הזוכה הגדול במשחק פוקר ששיחק לפני זמן רב… וכעת עליו לשחק על ההימורים הגבוהים ביותר אי פעם כשהוא מחפש דרך לזכות בנשמתו בחזרה.
פרולוג
1948: טירה בישימון
במארס 1951, בעדותה מול ועדת הנט של קפובר לחקר הפשע, הצהירה וירג'יניה היל, שסיגל אמר לה שמלון פלמינגו "הפוך על ראשו" – אף על פי שלא יכלה לשפוך כל אור על כל משמעות אפשרית של הצהרה זו.
– קולין לפובר, ייסורי סיגל
ועל ראשם באוויר היו מגדלים
ופעמוני הזיכרון דנדנו, מסמנים את השעות
וקולות שירה בוקעים ממקווים ריקים ומבארות חרבות.
– ט"ס אליוט, ארץ הישימון
בני, ראיתי את הספינה הטובה מפליגה
שדרתה מעלה ותורנה מטה, ברקיע,
ומגדלי עוז הפוכים באוויר…
– אלפרד, לורד טניסון, אידיליות המלך
פרק 1
"עדיין יהיה לי אותך ילדון"
ז'ורז' לאון אחז בידו של בנו הקטן חזק מדיי והרים את מבטו מתחת לשולי כובעו אל שמי הצהריים הכהים בצורה לא טבעית.
הוא ידע שמעל למדבר, נראה לעין כול נהג לאורך חלקיו הבודדים יותר של הכביש המהיר של בולדר, מתפתל הגשם במשפכים גבוהים ומחוספסים תחת העננים; מידה מסוימת של הצפה כבר התגנבה אל פני שני הנתיבים של הכביש המהיר מס' 91, מבודדת את מלון פלמינגו על אי מחוץ לעיר. ומצִדו השני של כדור הארץ, מתחת לרגליו, היה הירח המלא.
הירח והשוטה, חשב בייאוש. לא טוב – אבל אני לא יכול לעצור עכשיו.
כלב נבח במרחק גוש בתים או שניים, באחת הסמטאות או מגרשי החנייה הללו. בניגוד לרצונו חשב לאון על הכלב, שהופיע על קלף השוטה בחפיסת הטארוט, ועל הכלבים שליוו את ארטמיס, אלת הירח, במיתולוגיה היוונית. וכמובן, התמונה על קלף הירח הציגה בדרך כלל גשם יורד. הוא הצטער שאסור לו להשתכר.
"עדיף שנחזור הביתה, סקוטי", הוא אמר לילד, מרחיק את הדחיפוּת מקולו רק במאמץ מסוים. תגמור עם זה, חשב.
כפות דקלים רשרשו מעל ראשו והטילו טיפות גדולות מטה אל המדרכה.
"הביתה?" מחה סקוטי. "לא, אתה אמרת-"
האשמה גרמה ללאון לזעוף. "אכלת ארוחות בוקר וצהריים טובות, וקיבלת כיס מלא אסימוני משחק מנוקבים ומטבעות פני משוטחים". הם פסעו עוד כמה צעדים על האספלט מכוסה השלוליות אל רחוב סנטר, שבו יפנו ימינה אל הבונגלו. הרחוב הרטוב הדיף ריח של יין לבן יבש. "אבל אני אגיד לך מה", הוא אמר, בז לעצמו על ההבטחה חסרת הערך, "היום אחרי ארוחת הערב הסופה הזאת תעבור, ונוכל לנסוע אל מחוץ לעיר עם הטלסקופ ולצפות בכוכבים".
הילד נאנח. "בסדר", אמר, מדלג כדי לעמוד בקצב ההליכה של אביו, ידו הפנויה משקשקת את האסימונים ואת המטבעות המושחתים שבכיסו. "אבל יהיה ירח מלא. זה יסתיר את כל השאר, לא?"
אלוהים, שתוק, חשב לאון. "לא", אמר, כאילו היקום עשוי להקשיב ולעשות כדבריו. "לא, זה לא ישנה כלום".
לאון רצה תירוץ כדי לעצור ליד מלון פלמינגו, אחד-עשר קילומטרים מחוץ לעיר על כביש 91, ולכן לקח לשם את סקוט לארוחת הבוקר.
הפלמינגו היה מלון גדול של שלוש קומות, ובו דירת גג בקומה הרביעית, ירוק באופן שלא השתלב במדבר החום שהקיף אותו. עצי דקל הובלו לשם במשאיות והוצבו סביב הבניין, והבוקר יקדה השמש מטה משמים בהירים, מעניקה למדשאה הירוקה העזה מראה של קריאת תיגר.
לאון הניח לאיש השירות להחנות את המכונית, והוא וסקוט צעדו יד ביד לאורך השביל המרוצף אל המדרגות הקדמיות שהובילו מעלה אל דלת הקזינו.
לפני זמן רב, מתחת למדרגות שבצד השמאלי, מאחורי שיח, נקב לאון חור בטיח ושרט כמה סמלים סביבו; הבוקר הוא כרע לרגלי המדרגות כדי לקשור את שרוך נעלו, הוציא חבילה מכיס מעילו, רכן קדימה והשליך אותה אל תוך החור.
"עוד דבר שעלול לפגוע בך, אבא?" שאל סקוט בלחש. הילד הציץ מעבר לכתפו בשמשות הגסות עטורות הקרניים ובדמויות המקל שנחרצו בטיח וקילפו שבבים מהצבע הירוק.
לאון קם. הוא הביט מטה בבנו, תוהה למה בכלל גילה לו זאת. לא שזה שינה עכשיו.
"נכון, סקוטוֹ", אמר. "ומה זה?"
"הסוד שלנו".
"שוב נכון. אתה רעב?"
"כמו פשפש". איכשהו, זה הפך לאחד מקטעי הדו-שיח השגרתיים שלהם.
"בוא נלך".
שמש המדבר בקעה פנימה מבעד לחלונות, מנצנצת על מחבתות הנחושת הקטנות שבהן הוגשו החביתות וההרינג המעושן. ארוחת הבוקר הייתה "על חשבון הבית", אף שהם לא היו אורחים, כי לאון היה ידוע כשותף לעסקים של בן סיגל, המייסד. המלצרית כבר חשה חופשייה להתייחס לאיש בגלוי כאל "באגסי" סיגל.
זה היה הדבר הראשון שגרם ללאון אי-נוחות, האכילה על חשבונו של האיש המת המסוים הזה.
אבל סקוטי נהנה, לוגם קוקה-קולה בטעם דובדבנים מכוס מיושנת וממצמץ סביב החדר באופן מפוכח.
"זה המקום שלך עכשיו, הא, אבא". הוא אמר כשעזבו דרך החדר העגול שהיה הקזינו. קלפים נהפכו בזריזות, והקוביות התגלגלו בקשקוש מהוסה על פני הלבד הירוק, אבל לאון לא הביט בסדרות הקלפים ובמספרים שהגדירו את הרגע.
איש מהמחלקים ומהקרופייה לא נראה כאילו שמע את הילד. "לא מ-" פתח לאון.
"אני יודע", אמר סקוטי, מבט מהיר של אשמה חולף על פניו, "לא מדברים על דברים חשובים מול הקלפים".
הם עזבו בדלת מול כביש 91 ונאלצו לחכות שהמכונית תובא אליהם מהצד השני, אותו צד שבו גרם החלון היחיד בקומת הפנטהאוז לבניין להיראות כפנים בעלי עין אחת, המביטים אל מעבר למדבר.
קלף הקיסר, חשב לאון עכשיו, כשגרר את סקוטי איתו לאורך המדרכה החשוכה מגשם של רחוב סנטר; למה אני לא מקבל כל אותות ממנו? צדודיתו של האיש הזקן, היושב על כס ורגליו שלובות בגלל פציעה כלשהי. זה היה כבר שנה הקלף שלי. אני יכול להוכיח את זה באמצעות ריצ'רד, בני הבכור – ובקרוב אוכל להוכיח את זה באמצעות סקוטי.
בניגוד לרצונו הוא תהה איזה מין אדם היה סקוטי גָדֵל להיות אילו לא עמד כל זה להתרחש. הילד יהיה בן עשרים ואחת ב- 1964; האם יש עכשיו במקום כלשהו בעולם ילדה קטנה שלולא כן, הייתה פוגשת בו ביום מן הימים ומתחתנת איתו? האם כעת היא תמצא מישהו אחר? איזה מין אדם היה סקוטי גדל להיות? שמן, רזה, ישר, מושחת? האם הוא היה יורש את כישרונו של אביו למתמטיקה?
לאון הציץ מטה בילד, ותהה מה ראה סקוטי כה מעניין בתווים החדגוניים מגשם של הרחוב הזה – ההירוגליפים מנאון אדום וכחול מזעזע בחלונות ברים קטנים ועגולים, הסוככים הרטובים המצליפים ברוח הגשומה, מכוניות מטושטשות כצוללות המגיחות מהאור האפור המסונן…
הוא זכר את סקוטי מביט בענפיו של שיח ורדים בטיול רגלי שטוף שמש סביב קרקעות הפלמינגו לפני כמה חודשים וקורא, "תראה, אבא! העלים האלה הם באותו צבע כמו העיר בעוץ!" לאון ראה שעלי השיח היו דווקא בצבע ירוק כהה מאובק, כמעט שחור, ולכמה רגעים הוא חשש לגבי תפיסת הצבע של סקוטי – ואז כרע לצד הילד, ראשיהם צמודים, וראה שצִדו התחתון של כל עלה היה בצבע אזמרגד בוהק, מוסתר מכל העוברים והשבים שגובהם יותר ממטר ועשרים.
מאז הקדיש לאון תשומת לב מיוחדת לתגליותיו של בנו. לעתים קרובות הן היו מצחיקות, כמו הפעם שהוא ציין שערֵמת מחית תפוחי האדמה שעל צלחתו נראית בדיוק כמו וואלאס ברי; אבל מדי פעם, כפי שקרה היום בארוחת הצהריים, הוא מצא אותן מפחידות במעורפל.
אחרי ארוחת הבוקר, כשהשמש עוד זרחה וענני הגשם הללו היו רק מפרשים מתנופפים שגימדו את הרי ספרינג במערב, נסעו שניהם בביואיק החדשה למועדון לאס וגאס בעיר התחתית, שבו עבד לאון תמורת שמונה דולרים ליום כמחלק בלק-ג'ק.
הוא פדה את המחאת השכר שלו, לקח חמישים סנט ממנה במטבעות של פני ושכנע את המנהל לתת לסקוטי ערמה של אסימוני משחק ישנים ושחוקים שהקזינו השחית באמצעות ניקוב חור באמצעם. הם הלכו ברגל אל פסי הרכבת שממערב לתחנת יוניון פסיפיק, ולאון הראה לבנו איך להניח מטבעות פני על הפסים כדי שהרכבות הנוסעות ללוס אנג'לס ישטחו אותם.
בשעה הבאה בערך הם רצו והניחו את המטבעות המבריקים על פסי הפלדה החמים, טיפסו למרחק ביטחון כדי לחכות לרכבת, ואז, לאחר שהרכבת דמוית החללית יצאה במהירות מהתחנה, חלפה לצִדם בשאגה והחלה להימוג במערב, הם פסעו אל הפסים שעליהם חלפה הענקית וניסו למצוא את פיסות הנחושת הסגלגלות וחסרות התווים. הן היו חמות מכדי להחזיק בהן בתחילה, ולאון הקפיץ אותן אל תוך כובעו ההפוך על החול כדי שיתקררו. בסוף אמר שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. העננים היו כעת גדולים יותר במזרח.
הם נסעו הנה ואנה, ומצאו קזינו חדש בשם המולן-רוז' בשכונת הצבעוניים מערבית ל- 91. לאון מעולם לא שמע אפילו שמקום כזה היה בבנייה, והוא לא אהב אנשים צבעוניים, אבל סקוטי היה רעב ולאון היה חסר סבלנות, והם נכנסו. אחרי שנאמר לסקוטי שהמטבעות המשוטחים שלו לא יסובבו את גלגלי מכונות המזל, הם נכנסו למסעדה והזמינו נזיד לובסטר שהתגלה, למרבה ההפתעה, טעים למדיי.
סקוטי אכל מהמנה שלו ככל שיכול ואז דחף את הרוטב אל שולי הצלחת; מבעד לכתמים שבמרכז הציצה דמות המוקיון שהייתה, ככל הנראה, הסמל המסחרי של המולן-רוז'.
הילד בהה בפנים הלבנים לרגע ואז הרים את מבטו אל אביו ואמר, "הג'וקר".
פניו של ז'ורז' לאון היו חסרי הבעה כשעקב אחר מבטו של בנו אל הפנים שעל הצלחת. דמות המוקיון האנדרוגינוסית אכן דמתה לג'וקר הסטנדרטי שבחבילת קלפים, ומובן שהוא ידע שהג'וקר הזה היה החבר היחיד מדמויות הסדרה הראשית ששרד את קיצוצה של חפיסת הטארוט של שבעים ושמונה הקלפים לחפיסת קלפי המשחק המודרנית של חמישים ושלושה הקלפים.
במאות קודמות נקראה הדמות "השוטה" והוצגה מרקדת בקצהו של צוק, אוחזת מקל בידה וכלב רודף אחריה, אבל הג'וקר והשוטה היו ללא ספק אותה ישות.
פיסת לובסטר הסתירה את אחת מעיניה של הדמות המגחכת.
"ג'וקר עם עין אחת", הוסיף סקוטי בעליזות.
לאון שילם את החשבון במהירות וגרר את בנו החוצה אל סופת הגשם ששטפה אל תוך העיר בזמן שאכלו. הם נסעו בחזרה עד מועדון לאס וגאס, ושם, חש בולט במכונית הגדולה, התעקש לאון להשאיר אותה, לחבוש את כובעיהם ולחזור בהליכה בגשם הנחלש את כמה גושי הבתים אל הבונגלו שבשדרת ברידג'ר שהיה ביתם.
אחיו בן השמונה-עשרה של סקוט, ריצ'רד, היה על הגג, סורק את הרחובות הסמוכים ואת חזיתות הבתים כשהתקרבו. הוא לא הציץ מטה כשפתחו את דלת הכניסה ונכנסו פנימה.
אשתו של לאון ניצבה בדלת המטבח, והחיוך על פניה הרזים והעייפים נראה מאולץ. "חזרתם מוקדם, שניכם".
ז'ורז' לאון עבר על פניה והתיישב אל שולחן המטבח. הוא תופף באצבעותיו על משטח הפורמייקה – נדמה היה שקצות אצבעותיו רוטטים, כאילו שתה יותר מדיי קפה. "התחיל לרדת גשם", אמר. "את יכולה לתת לי קולה?" הוא בהה בידו המתופפת, מבחין בשערות האפורות שעל פרקי האצבעות.
דונה פתחה את המקרר בצייתנות, הוציאה בקבוק ושלפה את הפקק בפותחן שעל הקיר.
אולי מעודד על-ידי התיפוף או בניסיון לפוגג את המתח שנראה שדחס את האוויר בחדר, רץ סקוטי למקום שבו ישב אביו.
"ילדון", אמר סקוטי.
ז'ורז' לאון הביט בבנו ושקל פשוט לא לעשות את הדבר שתכנן.
מזה כמעט עשרים שנה פעל לאון להגיע לתפקיד שבו החזיק כעת, ובכל אותו זמן הוא הצליח לא לראות בני אדם כחלקים ממנו, לא יותר מאשר המספרים והסטטיסטיקות שהוא נהג לקבל בעבודתו. רק היום, עם הילד הזה, הוא החל לחשוד בקיומם של סדקים בנחישותו.
היה עליו לחשוד בקיומם עוד קודם.
מסעות השיט באגם מִיד היו עניין של אסטרטגיה, למשל, אבל לאון הבין כעת כמה נהנה מהתלהבותו של הילד מהשחלת פיתיונות על קרסים ומחתירה; והעצות שנתן לסקוטי נראו יותר ויותר, כפי שהיה עליו להבחין, כמו מיומנויות שאב חולק עם בנו מאשר כאמצעי זהירות קרים.
דונה הציבה את הבקבוק לפניו בנקישה, והוא לגם לגימה מהורהרת מהקולה.
ואז, מחקה את קולו של הזמר שהם ראו באולם של מועדון לאס וגאס לילה אחד, הוא אמר, "טפס על ברכי, ילדון".
סקוטי ציית בשמחה.
"'כשהשמים אפורים…'" שר לאון.
"מה לא אכפת לך בכלל?" דקלם סקוטי.
"'לא אכפת לי שהשמים אפורים…'"
"מה אני עושה להם?"
"'אתה עושה אותם כחולים…'"
"איך קוראים לי?"
"'ילדון[1]'".
"מה יעשו לך חבריך?"
לאון תהה לאילו חברים המשפט הזה אמור להתייחס. הוא עצר לפני ששר את השורה הבאה.
הוא יכול לעצור. לעבור בחזרה לחוף היבשת, להסתתר מפני הנסיכים, שללא ספק יבואו לחפש אותו; לחיות את שארית חיי – עוד עשרים ואחת שנה, אם הוא יזכה לשבעת העשורים הרגילים – כאדם רגיל. בנו האחר, ריצ'רד, עוד עשוי אפילו להשתקם.
"מה יעשו לך חבריך?"
לאון הביט בילד והבין בייאוש קהה שהוא למד, בחמש השנים האחרונות, לאהוב אותו. לרגע נראה שהמילים כוללות הבטחה – אולי סקוטי יכול להפוך את השמים האפורים האלה לכחולים. האם מציע לו השוטה את הזדמנותו האחרונה לכך?
זה היה יכול להיות.
אבל…
אבל זה לא שינה. זה היה מאוחר מדיי. לאון הגיע רחוק הרבה יותר מדיי ברדיפה אחרי הדבר שאת צורתו ואת הפוטנציאל המעורפלים שלו הוא החל לגלות בחישוביו הסטטיסטיים עוד בשנות העשרים שלו בפריס. אנשים רבים מדיי מתו; יותר מדיי ממנו הושקע בזה. כדי להשתנות עכשיו, הוא יצטרך להתחיל הכול מהתחלה, זקן ולא מוגן וכשהחפיסה מסודרת נגדו.
"חבריי עשויים לזנוח אותי", אמר, מדקלם את השורה במקום לשיר אותה. שכולם יזנחו אותי, חשב. עדיין יהיה לי אותך, ילדון.
הוא קם והניף את הילד בקלות על כתפיו. "די עם השיר, סקוט. הכסף שלך עוד אצלך?" הילד קשקש באסימונים ובמטבעות חסרי הערך שבכיסו. "אז בוא ניכנס לחדר העבודה".
"בשביל מה?" שאלה דונה, ידיה נעוצות בכיסים האחוריים של הג'ינס שלה.
"עניינים של גברים", אמר לה לאון. "נכון, סקוטו?"
סקוט התנדנד באושר על כתפי אביו. "נכון!"
לאון חצה את החדר, מעמיד פנים שהוא עומד לנגוח את ראשו של הילד במשקוף הדלת, וברגע האחרון ביצע כפיפת ברכיים עמוקה ועבר. הוא עשה את אותו תרגיל בדלת חדר העבודה – מעורר צחקוקים פראיים בסקוטי – ואז הוריד אותו והצניח אותו אל תוך כיסא העור שהיה הכיסא של אבא. להבת המנורה הבהבה ברוח שנוצרה, מטילה צללים מוזרים על שדריות הספרים שמילאו באופן אקראי את המדפים מהרצפה ועד התקרה.
עיניו הכחולות של סקוטי היו פעורות לרווחה, ולאון ידע שהילד הופתע שהותר לו, בפעם הראשונה, לשבת על הכיסא שמעליו תלויים הגביע וחוד הכידון והכתר על תייָלים.
"זה הכיסא של המלך", לחש הילד.
"נכון". לאון לעלע, וקולו היה יציב יותר כשהמשיך: "וכל מי שיושב עליו… הופך למלך. בוא נשחק משחק קלפים". הוא פתח את מנעול שולחן הכתיבה והוציא ממנו חופן של מטבעות זהב ותיבת עץ מלוטש בגודל של ספר תנ"ך.
הוא שמט את המטבעות על השטיח. "הקופה לא בסדר".
סקוטי דג את האסימונים המנוקבים ואת המטבעות המשוטחים מכיסו והשליך אותם על השטיח לפני הכיסא. הוא גיחך בחוסר ביטחון אל אביו. "הקופה בסדר".
כסף מושחת מול זהב, חשב לאון. הקופה בהחלט בסדר.
כורע כעת מול הילד, פתח לאון את התיבה ושפך אל תוך ידיו חפיסה של קלפים מגודלים. הוא פרש אותם על השטיח, מכסה את ההימורים שלהם, והחווה אליהם. "תראה", אמר בשקט. ריח כשל קטורת ומתכת חמה מילא את החדר.
לאון הביט בפניו של הילד ולא בקלפי הטארוט. הוא זכר את הלילה שבו ראה בראשונה חפיסה מהגרסה הזאת, גרסת לומברדי אפס המוחלשת, בעליית גג מוארת באור נרות במרסיי ב- 1925. הוא גם זכר איך לאחר מכן אילץ את עצמו לא לישון במשך שבוע כמעט.
עיניו של הילד הצטמצמו, והוא נשם נשימות עמוקות ואטיות. נראה כאילו חוכמה איומה מזקינה בעדינות את תווי פניו הצעירים, ולאון ניסה לנחש מצורת פיו המשתנה, באיזה קלף מיקד את מבטו בכל רגע; השוטה, בגרסה הזאת ללא הכלב האופייני לו, ניצב על צוק בעל שפה משוננת, ועל פניו הבעה של טמטום מרושע; המוות, גם הוא ניצב על שפתו הגלית של צוק, נראה יותר כחנוט שנחתך אנכית לשניים מאשר כשלד, ונושא קשת דומה באופן מוזר לקשתו של קופידון; יום הדין, ובו המלך המזמן אנשים עירומים מתוך קבר; קלפי הדמויות השונים של הגביעים, המטות, החרבות והמטבעות… וכולם עטורים דגמים תמימים למראה במידה מבחילה של ענפים או גפנים פורחות או קיסוס במקום כלשהו ברקע… והכול נעשה בגוני זהב ואדום וכחול אוקיינוס החיים ביותר…
דמעות נצצו בעיניו של סקוטי. לאון הרחיק את דמעותיו הוא במצמוץ לפני שאסף את החפיסה והחל לערבב.
מוחו של הילד היה פתוח כעת, ולא מחובר.
"עכשיו", אמר לאון בצרידות, "אתה תבחר שמונה ק-"
"לא", קטעה אותו דונה מהדלת.
לאון הרים את מבטו בכעס, ואז הרגיע את פניו לאדישות עצית כשראה את האקדח הקטן שלפתה בשני אגרופיה.
שני קנים, קֶדח גדול, 45. בטח. דרינג'ר.
ברגע שבו ראה לאון את האקדח, נשמעו חבטות קלושות מעל כשריצ'רד טיפס על רעפי הגג, אבל כעת לא נשמע משם כל צליל.
"לא גם אותו", אמרה דונה. היא נשמה במהירות, העור היה מתוח על עצמות לחייה, ושפתיה היו לבנות. "זה טעון בכדורי 410. לציפורים. אני יודעת, הבנתי את זה, מה שעשית לריצ'רד, בסדר? הבנתי שזה כבר מאוחר מדיי, בשבילו". היא נשמה נשימה עמוקה ושחררה אותה. "אבל אתה לא יכול לקבל גם את סקוטי".
משווה ומעלה בגדול, חשב לעצמו לאון. היית מעורב ביד הבטוחה שלך מכדי להסתכל לכל השחקנים האחרים בעיניים.
הוא פרש את ידיו כאילו בהכרה מבוהלת בתבוסתו… ואז בתנועה חלקה אחת ניתר הצִדה, חטף את הילד מתוך הכיסא וקם, מחזיק את סקוטי כמגן לפני פניו וחזהו. ומעלה בהמון בחזרה אלייך, חשב. "והילד", אמר בביטחון. "אלייך".
"משווה", היא אמרה, הנמיכה את הקנה הקצר והעבה וירתה.
(הוצאת אופוס, 2002. תרגום: ורד טוכטרמן. 563 עמודים)
——————————————————————————–
[1] מתוך השיר "Sonny Boy" של אל ג'ולסון (המתרגמת).
