הפלגה לסרנטיום \ גאי גבריאל קיי
מאת המערכת
פרק ראשון
סופות רעמים היו תופעה נפוצה בלילות הקיץ בסרנטיום. כה נפוצה, עד שהסיפור הידוע על הקיסר אַפִּיוּס שהשיב את נפשו לאל בעיצומה של סערה נוראה, כשברקים הבזיקו ורעמים התגלגלו וצַרוּ על עיר הקודש, נשמע אמין. אפילו פֶּרְטֵנִיוּס איש אוּבּוּלוּס, שכתב על האירועים רק עשרים שנה לאחר התרחשותם, סיפר כך את הסיפור, והוסיף לו תיאור של פסל הקיסר הקורֵס מול שערי הארד בכניסה לרובע הקיסרי, ושל עץ אלון שנבקע לשניים מחוץ לחומות הפונות ליבשה. כותבי דברי ימי ההיסטוריה נוטים לרוב אל הדרמה במקום לדבוק באמת. זה אחד מחסרונות המקצוע.
למעשה, בלילה שבו נשם אפיוס את נשימתו האחרונה בחדר הבהט בארמון האַתֵנִי, לא ירד גשם בעיר. הבזק ברקים מזדמן נראה, ורעם או שניים נשמעו בשעה מוקדמת יותר באותו הערב, הרחק מצפון לסרנטיום, בכיוון שדות החיטה של טְרַקֶסְיָה. לאור מה שאירע בהמשך, אולי היה הצפוֹן סימן לבאות.
בניו של הקיסר לא היו עוד בין החיים, ושלושת אחייניו נכשלו כישלון חרוץ במבחן שנועד לבדוק את כשירותם פחות משנה קודם לכן, ושילמו על כך את המחיר הראוי. לפיכך לא היה כל קיסר מיועד בסרנטיום כאשר אפיוס שמע – ואולי לא שמע – את המילים האחרונות בחייו הארוכים, קולו של האל שנשמע בתוכו, הקול שקרא לו, ורק לו: "הסר כתרך, אדון הקיסרים ממתין לך".
שלושת הגברים שנכנסו לחדר הבהט בשעה הקרירה של טרם שחר הבינו היטב את הסכנה הטמונה במצב הבלתי יציב. גֶזְיוּס הסריס, שר החצר של הקיסרות, לחץ את אצבעותיו הארוכות זו לזו בעצבנות, כרע ברך ונשק לרגליו היחפות של הקיסר המת. אחריו כרעו גם אַדְרַסְטוּס, האמרכל הקיסרי אשר ניהל את השירות הציבורי ואת ענייני המנהלה, וכן וָאלֵרִיוּס, רוזן האֶקְסְקוּבִּיטוֹרים, חיילי המשמר הקיסרי.
"יש לכנס את הסנאט", מלמל גזיוס בקולו המרשרש. "הוא צריך להתכנס לישיבה לאלתר".
"ללא דיחוי", הסכים אדרסטוס, שקם ויישר בקפדנות את שולי בגדו, שהגיע עד קרסוליו. "והפטריארך חייב להתחיל בטקסי האבל".
"הסדר", אמר ואלריוס בנימה צבאית, "יישמר בעיר. אני ערב לכך".
שני האחרים הביטו בו. "מובן", אמר אדרסטוס בעדינות. הוא ליטף את זקנו הגזוז בקפידה. שמירת הסדר הייתה הסיבה היחידה לנוכחותו של ואלריוס בחדר ברגע זה, ולכך שהוא אחד הראשונים ששמע על המצב המצער. הצהרתו הייתה… תקיפה קמעה.
רוב כוחות הצבא חנו במזרח ובצפון, חלק נכבד מהם ליד אובולוס בגבול עם בָּסָאנִיד, וחלק אחר, רובו שכירי חרב, הגן על שטחיה הפתוחים של טרקסיה מפני פלישת ברברים מקַרְצִ'יטֶה ומוַורְשְאֵי, שני אזורים שנהנו באחרונה מרגיעה. מצביאי כל אחד משני הכוחות האלו יוכלו להפוך לגורם מכריע – או אפילו לקיסרים – אם הסנאט יתמהמה.
הסנאט היה גוף הססני וחסר השפעה, שהורכב מגברים מפוחדים. היה ברור שהוא יתמהמה, אלא אם כן יקבל הנחיות מפורשות. שלושת פקידי הממשל שעמדו בחדר שבו שכב המנוח ידעו זאת היטב.
"אני", אמר גזיוס בשוויון נפש, "אערוך את הסידורים הנחוצים כדי להודיע למשפחות האצולה. האצילים ירצו לחלוק כבוד אחרון".
"אך טבעי הוא", אמר אדרסטוס. "בייחוד בני דָאלֵינוֹס. אני מבין שפלביוס דאלינוס שב לעיר רק לפני יומיים".
הסריס היה אדם מנוסה מכדי להסמיק.
ואלריוס כבר פנה לעבר הדלת. "טפלו באצולה כפי שתמצאו לנכון", אמר מעבר לכתפו. "אך בעיר חיים חמש מאות אלף איש, וכאשר אלה ישמעו על מות הקיסר, יתעורר חששם שמא ג'אד הקדוש ישפוך את חמתו על קיסרות ללא מנהיג. אני מוטרד בגינם. אשלח הודעה לנציב העיר להכין את אנשיו. תודה לאל שלא הייתה סופת רעמים הלילה".
הוא עזב את החדר, הלמות צעדיו רמה וברורה על רצפת הפסיפס, כתפיו רחבות, כוחו במותניו גם בשנתו השישים. שני האחרים הביטו זה בזה. אדרסטוס היה הראשון שהפנה את מבטו אל המת השרוע על מיטתו המרהיבה, ואל ציפור הזהב על ענף הכסף שלצד המיטה. איש מהם לא דיבר.
מחוץ לארמון האַתני עצר ואלריוס בגני הרובע הקיסרי. הוא ירק לשיחים, מבחין שעדיין נותר זמן עד עלות השחר. הירח הלבן נישא מעל המים. רוח הבוקר הייתה מערבית; הוא שמע את הים, נשם את ריח המלח ברוח הקלילה, לצד ניחוח פרחי הקיץ והארזים.
הוא התרחק מהמים לאור הכוכבים שעוד נותרו בשמים, חלף על פני קבוצת ארמונות ובנייני ציבור, שלושה בתי תפילה קטנים, היכל "גילדת המשי הקיסרית" ומתחם העבודה שבו, מגרשי המשחקים, סדנאות הצורפים והמרחצאות המפוארים עד גיחוך של מָארִיסִיאָן, בדרכו אל מחנה האקסקוביטורים, ליד שערי הארד שבפתח העיר.
לֵאוֹנְטֵס הצעיר המתין לו בחוץ. ואלריוס נתן לאיש הוראות מדויקות, ששינן זמן-מה קודם לכן, בהמתנה לבואו של יום זה.
הניצב פנה ונכנס למחנה, וכעבור רגע שמע ואלריוס את האקסקוביטורים – פקודיו בעשור האחרון – מתכוננים. הוא נשם עמוק, מודע להלמות לבו, מבין כי עליו להסתיר את המתח. הוא הזכיר לעצמו לשלוח רץ אל פטרוס, מחוץ לרובע הקיסרי, ולהודיעו כי אפיוס, הקיסר הקדוש של ג'אד, מת, וכי המשחק הגדול החל. הוא הודה בלבו לאל על כי בן אחותו הוא אדם טוב יותר, טוב בהרבה, משלושת אחייניו של אפיוס.
הוא ראה את לאונטס ואת האקסקוביטורים יוצאים מהמחנה אל הצללים שלפני עלות השחר. תווי פניו היו קפואים, תווי פניו של חייל.
היום צפוי היה להיות יום מירוצים בהיפודרום, ואַסְטוֹרְגוּס איש הקבוצה הכחולה ניצח ביום המירוצים הקודם בארבעת המירוצים האחרונים. פוֹטְיוּס הסנדלר הימר בסכום שאסור לו להפסיד על כך שהמרכבה הראשית של הכחולים תנצח היום בשלושת המירוצים הראשונים, ותזקוף לזכותה שבעה ניצחונות רצופים, מספר בר-מזל לכל הדעות. פוטיוס חלם אמש על המספר שתים-עשרה, ושלושה מירוצי רביעייה פירושם שאסטורגוס ירכב על תריסר סוסים, וכאשר מחברים את הספרות אחת ושתיים של "שתים-עשרה"… שוב שלוש! לולא ראה רוח רפאים על גג המבנה שמול חנותו, פוטיוס היה יכול להיות בטוח לחלוטין בהימור.
הוא עזב את אשתו ובנו הישנים בדירתם מעל החנות, ועשה את דרכו בזהירות – רחובות העיר היו מסוכנים בלילות, הוא למד זאת על בשרו – לעבר ההיפודרום. השמש טרם הפציעה; הירח הלבן החל להיעלם, נע מערבה, לעבר הים, גולש מעל מגדלי הרובע הקיסרי וצריחיו. פוטיוס לא היה יכול לשלם את מחירו של כרטיס בכל פעם שבא למירוצים, ובוודאי שלא מחיר כרטיס ביציעים המוצלים. רק עשרת אלפים כרטיסים חולקו חינם לאזרחים ביום המירוץ. אלה שלא יכלו לשלם, המתינו.
אלפיים או שלושת אלפים אחרים כבר המתינו בכיכר הפתוחה, כשהגיע לאפלה שמתחת לבניין ההיפודרום. פוטיוס התרגש מעצם נוכחותו במקום, התרגשות שגירשה ממנו את הישנוניות שעדיין אפפה אותו. הוא הוציא טוניקה כחולה מתרמילו ולבש אותה במקום זו החומה, הפשוטה, כשהחושך והמהירות מגנים על צניעותו. הוא הצטרף לקבוצת אנשים, אף הם באותה תלבושת. זה היה ויתור שהסכים לעשות למען אשתו, לאחר שהוּכה בידי אוהדים לבושים ירוק שנתיים קודם לכן, בעונה סוערת במיוחד של מירוצי קיץ: הוא לבש בגדים בצבע לא מזוהה, עד שהגיע לחוף המבטחים היחסי של חבריו הכחולים. הוא קרא בשמם של כמה מחבריו ובירך אותם, וזכה לקבלת פנים עולצת. מישהו העביר לו כוס יין זול, והוא לגם ממנה והעביר אותה הלאה.
מודיע הסתובב ביניהם ומכר רשימה של מירוצי היום ושל תחזיותיו. פוטיוס לא ידע לקרוא, לכן לא התפתה, אם כי ראה אחרים מושיטים שני מטבעות נחושת תמורת גיליון. במרכז ההיפודרום עמד שוטה קדוש עירום למחצה ומצחין, מטריד את הקהל בדברו על סכנות המירוצים. קולו של האיש היה רם, והוא סיפק בידור… אלא אם כן הרוח נשבה מכיוונו אל המקום בו עמדת. רוכלי הרחוב כבר מכרו תאנים, מלוני קנדריה וכבש צלוי. פוטיוס ארז לעצמו חריץ גבינה וחלק ממנת הלחם מאתמול. בכל מקרה, הוא היה נרגש מכדי לחוש רעב.
לא הרחק משם, ליד הכניסה שהוקצתה להם, התאסף מספר דומה של ירוקים. פוטיוס לא ראה ביניהם את פַּאפְּיוֹ, מנפח הזכוכית, אבל ידע שהוא נמצא שם. ההתערבות שערך הייתה עם פאפיו. כשהתקרב מועד הזריחה, תהה פוטיוס – כרגיל – אם לא נסחף מעט בהימור. הרוח שראה באור היום…
היה זה לילה מתון יחסית לליל קיץ, ורוח קלה נשבה מהים. בהמשך, עם תחילת המירוץ, ייעשה חם מאוד. המרחצאות הציבוריים יתמלאו בהפסקת הצהריים, וכמותם גם הפונדקים.
בעודו מהרהר בהתערבות, תהה פוטיוס אם היה עליו לעבור בדרך בבית הקברות, ובידו לוח הקללות, כדי להטיל קללה על הרַכָּב הראשי של הירוקים, סְקוֹרְטִיוּס. הנער הזה, סקורטיוס, היה הרכב שצפוי לעמוד – או לרכוב – בין אסטורגוס לבין הניצחון השביעי ברציפות. הוא נפגע בכתפו כשנפל באמצע המירוץ הקודם, ולא התחרה כשאסטורגוס ניצח בסוף היום במירוץ הרביעי ברציפות.
פוטיוס נפגע אישית מכך שטירון שחום עור ממדבריות אָמוּז – או מכל מקום אחר – שעוד לא צימח זקן של ממש, יכול לאיים איום ממשי כל-כך על אסטורגוס האהוב שלו. הוא היה צריך לקנות את לוח הקללה, חשב בצער. שוליה בגילדת הפשתן נדקר בפונדק במזח יומיים קודם לכן ונקבר לא מזמן: הזדמנות מצוינת לבעלי הלוחות לבקש עזרה ותמיכה בקברו של הנרצח. הכול ידעו כי כך התעצמו מאוד הקללות החרוטות. פוטיוס החליט שיוכל להאשים רק את עצמו אם אסטורגוס ייכשל היום. לא היה לו מושג מאין ישלם לפאפיו אם יפסיד. הוא בחר שלא לחשוב על כך, וגם לא על תגובתה של אשתו.
"קדימה, כחולים!" צעק פתאום. המוני גברים לצדו התעוררו וחזרו על קריאתו.
"קדימה כחולים בתחת שלי!" עלתה התגובה הצפויה מעבר לשביל.
"לו רק היו ירוקים עם ביצים!" צעק מישהו ליד פוטיוס. פוטיוס צחק בין הצללים. הירח הלבן הסתתר מאחורי ארמונות הקיסר. השחר קרב, האל ג'אד הרוכב במרכבתו גבוה במזרח במסעו האפל מתחתית העולם.
ואז יתחרו המרכבות הגשמיות, בשם תהילת האל, במשך כל יום הקיץ בעיר הקדושה סרנטיום. והכחולים, בעזרת ג'אד, ינצחו את הירוקים המסריחים, שלא היו טובים יותר מהברברים או מהבסאנידים הברבריים, או אפילו מבני קִינְדָת', כפי שידעו כולם.
"תראו", אמר מישהו בקול חד והצביע.
פוטיוס הסתובב. הוא שמע את קולות הצעידה לפני שראה את החיילים, צללים היוצאים מבין הצללים, מבעד לשער הארד בקצה המערבי של הכיכר.
החיילים, חמושים ועטויי שריון מתחת לטוניקות מוזהבות ואדומות, נכנסו לרחבת ההיפודרום מהרובע הקיסרי. המראה היה חריג כל-כך בשעה כזו, עד שהיה מפחיד. בשנה שעברה התחוללו שתי מהומות קטנות בין האוהדים הלהוטים יותר של שתי הקבוצות והפכו לקטטה. סכינים ופגיונות נשלפו, והחיילים נקראו לסייע לכוחות נציב העיר לדכא את המהומה. דיכוי נוסח המשמר הקיסרי של סרנטיום לא היה מעשה עדין. לאחר שני האירועים נערמו על אבני הכיכר גופות רבות.
מישהו אחר אמר: "ג'אד הקדוש, הדגלים!" ופוטיוס הבחין באיחור-מה, שהדגלים שנשאו החיילים הורדו לחצי המוט. הוא חש צינה עוברת בנשמתו, צינה שלא הגיעה משום מקום בעולם הזה.
הקיסר מת.
אביהם, אהוב האל, עזב אותם. סרנטיום הופקרה, נעזבה, נפתחה בפני אויבים ממזרח, מצפון וממערב, פגיעה ושכוחת אל. וכשקיסרו של ג'אד איננו, מי יודע אילו שדים או רוחות מעולם האפלה יעלו לזרוע מהומה בקרב בני התמותה חסרי האונים? האם לכן ראה רוח רפאים? פוטיוס חשב על מגפה שתשוב ותכה, או מלחמה, או רעב. באותו הרגע דימה בנפשו את בנו מת. האימה הפילה אותו על ברכיו על אריחי הכיכר. הוא הבין שהוא בוכה על מותו של קיסר שלא ראה מעולם, אלא ממרחק רב, דמות נשגבת בתא הקיסרי שבהיפודרום.
ואז – אדם רגיל שחי בעולמם של האנשים הרגילים – הבין פוטיוס הסנדלר שהמירוץ לא יתקיים היום. שהתערבותו הנמהרת עם מנפח הזכוכית בטלה ומבוטלת. בתוך האימה והיגון הוא חש דקירה קלה של הקלה, כמו קרן שמש בהירה. לנצח בשלושה מירוצים רצופים? זה היה הימור של שוטה, והוא נפטר ממנו.
גברים רבים כרעו כעת ברך. השוטה הקדוש, שזיהה את ההזדמנות, הרים את קולו בקול נרגן – פוטיוס לא הצליח להבינו במערבולת הרעש, לכן לא ידע על מה זועף האיש כעת. על הכפירה באלוהות, על הפריצות, על הכוהנים המפולגים, על כופרים בעלי אמונות הלאדיקיות. ההבלים הרגילים. אחד מאנשי המשמר ניגש אליו ודיבר איתו חרש. הקדוש התעלם מהחייל, כפי שבני-סוגו נוהגים על-פי רוב. אבל אז ראה פוטיוס ההמום את קת החנית הולמת בשוקיו של הסגפן. האיש המוזנח פלט צעקה – בשל ההפתעה יותר מכל דבר אחר – ונפל על ברכיו, דומם.
מעל ליללות ההמון התנשא קול אחר, רציני ובטוח, ומשך אליו את תשומת הלב. אחת הסיבות לכך הייתה שהדובר ישב על סוס, הפרש היחיד בכיכר.
"הקשיבו! לאיש מן הנוכחים כאן לא יאונה רע", אמר, "אם יישמר הסדר. אתם רואים את הדגלים. הם מספרים את סיפורם. קיסרנו המהולל, יקירו של ג'אד, ששלט בחסדו על הארץ, עזב אותנו כדי להצטרף לאל בתהילתו שמעבר לשמש. מירוץ הכרכרות לא יתקיים היום, אבל שערי ההיפודרום ייפתחו כדי שתוכלו למצוא נחמה יחדיו, בשעה שהסנאט הקיסרי מתכנס להכריז על קיסרנו החדש".
מלמול חזק יותר. אין יורש; כולם ידעו זאת. פוטיוס ראה אנשים זורמים אל הכיכר מכל עבר. חדשות כאלה מתפשטות כהרף עין. הוא שאף אוויר, משתדל להרגיע את הבהלה שהתחדשה בו. הקיסר מת. אין קיסר בסרנטיום.
הפרש שב והרים את ידו, דורש דממה. הוא ישב על סוסו, זקוף כחנית, קפוא כחייליו. רק הסוס השחור והאמרה הכסופה בטוניקה שלו העידו על דרגתו. בלי כל יומרה. פְּשוּט עַם מטרקסיה, בנו של איכר שהגיע דרומה בעודו נער, עלה בסולם הדרגות בעבודה קשה ובאומץ רב בשדה הקרב. כולם הכירו את סיפורו. גבר שבגברים, זה מה שאמרו על ואלריוס מטרקסיה, רוזן האקסקוביטורים.
כעת הוא אמר: "כוהני דת יהיו בכל בתי התפילה והמקדשים בעיר, ואחרים יצטרפו אליכם כאן כדי לנהל טקסי אבל בהיפודרום, תחת השמש של ג'אד". הוא החווה בידיו את סמל גלגל השמש.
"ישמור ג'אד עליך, הרוזן ואלריוס!" קרא מישהו.
נראה שהאיש על הסוס לא שמע זאת. בן טרקסיה, טוב לב וחסון, לא חיזר אחרי ההמונים כפי שעשו אחרים ברובע הקיסרי. אנשיו, האקסקוביטורים, מילאו את חובותיהם ביעילות וללא נקיטת עמדה, גם כשהטילו מום או הרגו אנשים. ירוקים וכחולים זכו ליחס שווה, ולעתים היו בהם אפילו אנשים רמי מעלה, שכן רבים מהפרועים שבאוהדים היו בני אצולה. איש לא ידע איזה פלג מעדיף ואלריוס, במה הוא מאמין, או לאיזו מבין הכיתות הרבות בדתו של ג'אד הוא משתייך, אם כי היו השערות בנדון. אחיינו תמך בכחולים, זו הייתה עובדה ידועה, אבל משפחות נחלקו לעתים בין הפלגים.
פוטיוס שקל לחזור הביתה, לאשתו ולבנו, לאחר תפילות הבוקר בבית התפילה הקטן שאהב, ליד כיכר מֵזָארוֹס. שמי המזרח האפירו. הוא הביט להיפודרום וראה שהאקסקוביטורים פותחים את השערים כמובטח.
הוא היסס, אבל אז ראה את פאפיו מנפח הזכוכית עומד לבדו במרחק-מה משאר הירוקים. הוא בכה, דמעות זולגות לזקנו. פוטיוס, שרגש מפתיע הניע אותו, ניגש לגבר. פאפיו ראה אותו ומחה את עיניו. בלי לומר מילה צעדו שניהם, זה לצד זה, לתוך ההיפודרום האדיר. שמש האל הפציעה, עולה מהיערות ומהשדות שממזרח לחומותיה האדירות של סרנטיום. היום החל.
פְּלָאוּטוּס בּוֹנוֹסוּס לא שאף מעולם להיום סנטור. המינוי, שניתן לו בשנתו הארבעים, היה בעיקר מטרד. בין השאר, היה חוק מיושן שקבע שסנטור אינו יכול לגבות ריבית של יותר משישה אחוזים על הלוואות. חברי ה"שמות" – משפחות האצולה שנרשמו ברישומים הקיסריים – יכלו לגבות שמונה אחוזים, וכל השאר, אפילו עובדי אלילים ובני הקינדת', היו רשאים לגבות עשרה. הסכום הוכפל, כמובן, כשדובר בהלוואות למיזמים בים, אבל רק אדם אחוז דיבוק יסכן כספים על מסעות סחר בים תמורת שנים-עשר אחוזים. בונוסוס היה רחוק מטירוף, אבל באחרונה הוא היה, ללא ספק, איש עסקים מתוסכל.
סנטור באימפריה הסרנטינית. איזה כבוד! אפילו התלהבותה של אשתו הרגיזה אותו. כמה מעט היא מבינה בדרכי העולם. הסנאט עשה את מה שהקיסר הורה לו, או את מה שהורו לו מועצות ההנהגה; לא פחות, ובוודאי שלא יותר. זה לא היה תפקיד המעניק עוצמה או כבוד ראוי לשמו. אולי פעם היה המצב אחר, במערב, בתקופה שמיד לאחר ייסוד רוֹדִיָאס, כשהעיר האדירה הזאת החלה לצמוח מן הגבעה, וגברים גאים ורגועים – אף כי היו עובדי אלילים – דנו בדרך הטובה ביותר לעיצוב המשטר. אבל משהפכה רודיאס אשר בבָטִיאָרָה ללבה ולמהותה של האימפריה חובקת העולם – לפני ארבע מאות שנה – כבר היה הסנאט כלי צייתני בידי הקיסרים, בארמונם המפואר שליד הנהר.
גניו המפורסמים של אותו ארמון מלאו כעת עשבים שוטים וחורבות, והארמון הגדול קרס ועלה באש לפני מאה שנים. רודיאס המכווצת והעלובה הייתה ביתו של הפטריארך העליון החלש של ג'אד, וביתם של הברברים הכובשים מצפון וממזרח – בני אַנְטַאִי, שעדיין שימנו את שערם בשמן דובים, כך טענו יודעי דבר.
וכעת היה הסנאט כאן, בסרנטיום – רודיאס החדשה – ריק מתוכן וצייתני כשם שהיה בקיסרות המערבית. ייתכן – חשב בונוסוס בקדרות כשהביט באולם הסנאט, בקירותיו וברצפתו המחופים בפסיפס, אשר התעקל כשהגיע לכיפה הקטנה, המעודנת – שאותם הפראים שבזזו את רודיאס – או אחרים, גרועים מהם – עלולים לעשות אותו הדבר כאן, במקום שבו נאבקו הקיסרים זה בזה כעת, לאחר שהמערב אבד. מאבק ירושה חשף כל אימפריה לסכנה ניכרת.
אפיוס שלט במשך שלושים ושש שנים. קשה להאמין. בשנותיו האחרונות, בהיותו זקן, תשוש ושבוי בקסמי האצטגנינים, סירב להכתיר יורש, לאחר שאחייניו נכשלו במבחן שהציב בפניהם. שלושתם לא היוו כעת גורם משפיע – עיוורים אינם יכולים לשבת בכס הזהב, וגם לא בעלי מום נראה לעין. חיתוך הנחיריים וניקור העיניים הבטיחו שהסנטורים לא ידונו כלל במועמדות בניה הגולים של אחותו של אפיוס.
בונוסוס הניד בראשו, רוגז על עצמו. קו המחשבה שלו הניח שחמישים הגברים באולם יצטרכו לקבל החלטה של ממש. אבל למען האמת, יהיה עליהם רק לאשר את תוצאות התככים המתקיימים, אפילו בשעה זו ממש, ברובע הקיסרי. גזיוס, שר החצר, או אדרסטוס או הילארינוס, רוזן הקיטון הקיסרי – אחד מהם יגיע בקרוב ויודיע להם איזו החלטה נבונה עליהם לקבל. הייתה זו אך העמדת פנים, רק הצגה.
ופלביוס דאלינוס שב לסרנטיום רק לפני יומיים מאחוזת משפחתו מעבר למְצָרֵי הדרום. איזה תזמון ממוזל.
בונוסוס לא היה מסוכסך עם איש מבני דאלינוס, בכל אופן, הוא לא ידע על סכסוך שכזה. זה היה טוב. הוא לא חיבב אותם במיוחד, אבל זה לא היה חשוב כל-כך, כאשר מדובר בסוחר ממשפחה מכובדת למדי החש כך כלפי המשפחה העשירה והמכובדת ביותר באימפריה כולה.
אוֹרָדִיוּס, יושב ראש הסנאט, סימן לפתיחת הישיבה. הוא לא הצליח להשקיט את ההמולה באולם. בונוסוס עשה את דרכו למקומו והתיישב, קד קידה טקסית כלפי יושב הראש. אחרים הבחינו בכך ועשו כמותו. בסופו של דבר, השתרר סדר. ואז הבחין בונוסוס באספסוף הצובא על הדלתות.
החבטות היו חזקות, מפחידות, וזעזעו את הדלתות. נלוו אליהן קריאות בשמות. אזרחי סרנטיום, כך נראה, רצו להציע מועמדים משלהם לסנטורים הנכבדים של האימפריה.
היה נדמה שמתנהל מאבק. איזו הפתעה, חשב בונוסוס במרירות. בעודו צופה, מרותק, החלו הדלתות המוזהבות של אולם הסנאט – חלק מהאשליה שענייני השעה אינם קיימים כאן – לכרוע תחת החבטות מבחוץ. כמה סמלי, חשב בונוסוס: הדלתות נראות אדירות, אבל הן קורסות בלחץ הקל ביותר. בהמשך הספסל פלט מישהו צווחה לא מכובדת. פלאוטוס בונוסוס, שמצב רוחו השתנה פלאים, פרץ בצחוק.
הדלתות קרסו. ארבעת השומרים נפלו לאחור. קהל אזרחים – ובהם כמה עבדים – פרצו ושטפו את האולם. ואז עצר האספסוף, נדהם. לפסיפסים, לזהב וליהלומים יש יתרונות, חשב בונוסוס, עודו שטוף אירוניה משועשעת. תמונתו של הלאדיקוס נושא הלפיד, רוכב במרכבתו לעבר אביו, השמש – תמונה שנויה במחלוקת באימפריה היום – הביטה אליהם מהכיפה.
נראה שאיש באולם הסנאט לא מצא תגובה הולמת על ההפרעה. הקהל התרוצץ אנה ואנה, האנשים שבחוץ דחפו כדי להיכנס, האנשים שבפנים נסוגים, אינם יודעים בבירור מה ברצונם לעשות לאחר שכבר נכנסו. שני הפלגים – כחולים וירוקים – היו שם. בונוסוס הביט ביושב הראש. אורדיוס נותר ממוסמר לכיסאו, ללא ניע. בונוסוס, מסתיר את הנאתו, משך בכתפיו וקם על רגליו.
"בני סרנטיום", אמר בקול קודר, מושיט את שתי ידיו, "ברוכים תהיו! עזרתכם בדיונינו בתקופה קשה זו לא תסולא בפז. התואילו לשתף אותנו ולנקוב בשמות אלה הראויים בעיניכם לשבת על כס הזהב, לפני שתעזבו ותניחו לנו לבקש את עזרתו הנעלה של ג'אד במשימתנו הנכבדה?"
הנאום ארך זמן קצר מאוד.
בונוסוס הורה לרשם הסנאט לרשום כל אחד מהשמות שצוינו. ההפתעות היו מעטות. האסטרטגים הצפויים, בני האצולה הלא פחות מובנים מאליהם. מחזיקי המשרות הקיסריות. משתתף במירוצי מרכבות; בונוסוס שמר על הבעתו הרצינית והקשובה והורה לרשום גם את השם הזה: אסטורגוס איש הכחולים. הוא יוכל לצחוק אחר כך.
משנוכח שהסכנה חלפה, קם אורדיוס לנאום תודה בקולו העשיר, הנעים. היה נדמה שהעניין התנהל באופן סביר, אם כי בונוסוס הטיל ספק בכך שהאספסוף באולם הבין את מחצית הדברים שנאמרו להם בסגנון המיושן. אורדיוס ביקש מהשומרים לסייע לנציגים הנאמנים של אזרחי האימפריה לצאת מהאולם. הם יצאו: כחולים, ירוקים, חנוונים, שוליות, בעלי מקצוע, קבצנים – הקבוצות השונות המרכיבות עיר גדולה מאוד.
הסרנטינים אינם מרדנים במיוחד, חשב בונוסוס, כל עוד נותנים להם לחם חינם מדי יום, מניחים להם להתווכח בענייני דת ומספקים להם את הרקדנים, את השחקנים ואת הרוכבים החביבים עליהם. אכן, רוכבים. הקיסר הקדוש, כוהנו של ג'אד, אסטורגוס הרוכב. איזו תמונה נפלאה! הוא עשוי להצליף באנשים כדי שינהגו כרצונו, חשב בונוסוס, משעשע את עצמו שוב לרגע.
משסיים את הבזק היוזמה שלו, רכן פלאוטוס בונוסוס על הספסל, נשען על יד אחת, והמתין לשליחים מהרובע הקיסרי שיגיעו ויורו לסנטורים כיצד לחשוב.
אבל התברר שהדברים מורכבים יותר. רצח עלול להפתיע לפעמים, אפילו בסרנטיום.
בשכונות הטובות יותר של העיר נפוץ בדור האחרון מנהג חדש: להוסיף מרפסות מקוּרוֹת לקומות השנייה והשלישית בבתים או בדירות. מכיוון שבלטו לרחובות הצרים, הייתה השפעתם של "חדרי שמש" אלה אירונית, אם כי צפויה: אור השמש נחסם כמעט לחלוטין – הכול בשם המעמד וכדי לאפשר לנשים ממשפחות טובות לראות את המתרחש ברחוב מבעד לווילונות קלועים או מפתחי חלונות מפוארים, בלי לסבול את ההשפלה הכרוכה בכך שייראו בעצמן.
בשלטונו של הקיסר אפיוס תיקן נציב העיר תקנה האוסרת על מבנים כאלה להשתרע מעבר למרחק מסוים מקירות הבניין, ואכף את התקנה כשהרס כמה מרפסות שהפרו את החוק החדש. מיותר לומר שפעולות האכיפה לא בוצעו ברחובות שבהם גרו העשירים ממש ובעלי ההשפעה האמיתית. כוחו של אדם להתלונן התאזן ביכולתו של אחר לשחד או לאיים. מובן שאי אפשר למנוע לגמרי שימוש באמצעים פרטיים, ותקריות מצערות אירעו, לרוע המזל, במהלך השנים גם בשכונות הטובות ביותר.
באחד הרחובות האלה, המעוטר בחזיתות לְבֵנים אחידות ומרשימות, ומלא פנסי רחוב שנקבעו בקירות החיצוניים כדי לספק אור יקרות בלילה, יושב כעת אדם במרפסת גדולה להפליא וצופה חליפות ברחוב שמתחתיו ובתנועותיה האטיות, החינניות, של אישה הקולעת את שערה בחדר השינה שמאחוריו.
העובדה שהיא איננה נבוכה, הוא חושב, אות כבוד היא לו. היא יושבת עירומה בקצה המיטה, מציגה לראווה את גופה, מערכת של חיטובים וקימורים: זרוע מורמת, החלל שהיד הותירה, שדיים ומותן בצבע דבש, והאזור שבמפגש ירכיה, שבו התקבל בברכה אך אמש.
בלילה שבו הגיע השליח לדווח כי הקיסר מת.
אבל הוא טועה בדבר אחד: עירומה חסר המבוכה נובע מקלילות פנימית, ולא מרגש כזה או אחר או מתחושה הקשורה אליו ברגע זה. אחרי הכול, גברים המביטים בגופה אינם דבר חדש. הוא יודע זאת, אבל לפעמים מעדיף לשכוח זאת.
הוא מביט בה, מחייך חיוך קל. פניו עגולות ומגולחות למשעי, ובהן סנטר רך ועיניים אפורות, בוחנות. הוא אינו גבר יפה תואר או מושך, אבל הוא משדר פתיחות וידידותיות ללא סייג. זו, כמובן, תכונה מועילה.
בשערה החום הכהה, הוא מבחין, נשזר גוון אדום במשך הקיץ. הוא תוהה מתי הספיקה לבלות בחוץ די זמן כדי שהדבר יקרה, ומבין שהצבע עשוי להיות מלאכותי. הוא אינו שואל. הוא משתדל שלא לחקור בדבר עיסוקיה כשהם אינם יחד בדירה זו, הדירה שקנה לה ברחוב שנבחר בקפידה.
הוא נזכר מדוע הוא נמצא שם כעת. הוא הסיר את מבטו מהאישה שעל המיטה – שמה אליאנה – והפנה את מבטו, מבעד לווילון הקלוע, אל הרחוב. ברחוב ניכרה תכונה מסוימת, כי הבוקר כבר בעיצומו, והבשורה התפשטה עד כה בסרנטיום כולה.
הדלת שבה צפה נותרה סגורה. שני שומרים עומדים מחוצה לה, אבל כך היה תמיד. הוא יודע את שמות שני השומרים, ושל האחרים, ואת קורות חייהם. לפרטים מסוג זה יש חשיבות לעתים. אכן, לרוב יש להם חשיבות. הוא נזהר מאוד בדברים כאלה, וידידותי פחות מכפי שאפשר לחשוב.
ממש לפני הזריחה גבר נכנס בבהילות מבעד לדלת. הוא צפה בו באור הלפידים שבחוץ והבחין בבגדי השרד. הוא חייך. גזיוס שר החצר בחר לפעול. המשחק החל, ללא ספק. האיש במרפסת מצפה לנַצֵח, אבל הוא מנוסה דיו בדרכיו של הכוח בעולם, ויודע כי ייתכן שיפסיד. שמו פטרוס.
"מאסת בי", אומרת האישה, קוטעת את השתיקה. קולה נמוך, משועשע. התנועות הזהירות של זרועותיה, הטיפול בשיער, לא פסקו. "אבוי, הגיע היום".
"היום הזה לא יגיע לעולם", אומר הגבר ברוגע, משועשע אף הוא. הם שיחקו במשחק הזה מתוך הוודאות הלא סבירה של יחסיהם. אבל הוא אינו מסב את ראשו מהתצפית על הדלת.
"אני אחזור לרחוב, נתונה לחסדי האצילים. כלי משחק בידי התומכים הפרועים ביותר ואורחותיהם הברבריים. שחקנית זנוחה, עוטה קלון ונטושה, שנותיי היפות מאחוריי".
היא הייתה בת עשרים בשנת מותו של אפיוס. לגבר כבר מלאו שלושים ואחד קיצים; לא צעיר, אבל אמרו עליו – לפני אותה השנה ואחריה – שהוא מאותם האנשים שלא היו צעירים מעולם.
"לא יעברו יותר מיומיים", הוא ממלמל, "ואיזה 'שם' מאוהב או סוחר עולה במשי או בתבלינים יזכה בלבך השבור בעזרת תכשיטים ואמבט פרטי".
"אמבט פרטי", היא מסכימה, "יהיה פיתוי רציני".
הוא מפנה את מבטו, מחייך. היא ידעה שהוא יעשה זאת, ולא במקרה הציבה את גופה בפרופיל, שתי ידיה בשערה, ראשה מופנה אליו, עיניה הכהות פקוחות לרווחה. היא הייתה על הבמה מגיל שבע. היא שומרת לרגע על התנוחה, ואחר פורצת בצחוק.
הגבר רך התווים, עטוף רק בטוניקה אפורה ללא בגדים תחתונים לאחר מעשה האהבה, מניד בראשו. שערו בצבע החול מידלדל מעט, אבל עוד לא מאפיר. "קיסרנו האהוב מת, אין יורש באופק, סרנטיום נתונה בהמולה קטלנית, ואת מענה באכזריות גבר אבל ומוטרד".
"אפשר לעשות זאת עוד קצת?" היא שואלת.
היא רואה אותו מהסס. זה מפתיע אותה, ואפילו מרגש אותה, למען האמת: זה מעיד על הצורך שלו בה אפילו בבוקר כזה…
אבל באותו הרגע נשמעים קולות מהרחוב שלמטה. מנעול מסתובב, דלת כבדה נפתחת ונסגרת, קולות חפוזים, רמים מדי, ואז עוד קול, חדגוני, מחלק הוראות. הגבר ליד הווילון הקלוע מסתובב במהירות ושב להביט החוצה.
האישה עוצרת, שוקלת דברים רבים ברגע זה בחייה. אבל למען האמת, ההחלטה האמיתית נפלה כבר לפני זמן-מה. היא בוטחת בו, ובעצמה, באופן מדהים. היא עוטפת את גופה – במין התגוננות – בסדין, ושואלת אותו, כולו דרוך כעת, ההבעה הלבבית נעלמה מפניו: "מה הוא לובש?"
לא הייתה שום סיבה, יחליט הגבר הרבה אחר כך, להפתעה שחש למשמע השאלה ולמה שחשפה האישה – בכוונה – בכך שהעלתה אותה. משיכתו אליה מתחילת יחסיהם התבססה על חוכמתה ועל הבנתה לא פחות מאשר על יופייה ועל התכונות שמשכו את הסרנטינים לתאטראות בכל ערב שבו הופיעה, מגרה אותם, ואז סוחטת מהם רעמי צחוק ותשואות.
אבל הוא מופתע, והפתעה היא רגש נדיר אצלו. הוא אינו נוהג להניח לדברים לחבל בריכוז שלו. אבל בעניין זה הוא לא שיתף אותה. ומתברר כי הבגד שהאיש כסוף השיער ברחוב המוצל בחר ללבוש בצאתו אל העולם בבוקר חשוב זה, נושא עמו משמעות רבה.
פטרוס שב ומביט באישה. אפילו כעת הוא מפנה את ראשו מהרחוב אליה, ושניהם יזכרו זאת אחר כך. הוא רואה שהיא התכסתה, שהיא מפוחדת קמעה, אם כי היא ודאי תכחיש זאת. הוא מחמיץ אך מעט פרטים. הוא נרגש הן ממשמעות השְאֵלה ששָאֲלה והן מהפחד הניכר בה.
"ידעת?" הוא שואל בשקט.
"התעקשת בפירוש על הדירה הזאת", היא ממלמלת, "דרשת מרפסת מעל הרחוב המסוים הזה. לא קשה לדעת אילו דלתות אפשר לראות מכאן. והתאטרון או אולם האירועים של הכחולים הם מקורות מידע מהימנים בנוגע לתמרונים הקיסריים לא פחות מאשר הארמונות והקסרקטינים. מה הוא לובש, פטרוס?"
בזכות הכשרתה כשחקנית היא נוהגת להנמיך את קולה לשם הדגשה, לא להגבירו. זה מועיל מאוד. רבות מתכונותיה הן כאלה. הוא שב ומביט החוצה ולמטה מבעד לווילון, בחבורת הגברים לפני הדלת החשובה היחידה.
"לבן", הוא אומר ועוצר לפני שהוא מוסיף ברוך, לא יותר מנשימה, "מעוטר בארגמן מכתף ועד ברך".
"אה", היא אומרת. היא קמה, מתכסה בסדין ומתקרבת אליו, גוררת את הסדין אחריה. היא איננה גבוהה, אבל הולכת כאילו הייתה כזו. "הוא לובש בהט הבוקר. ולכן?"
"לכן", הוא עונה כהד. אולם לא כשאלה.
הוא מושיט יד אחת מעבר לחרוזים השזורים בווילון ומאותת איתות קצר, בלתי מורגש כמעט, לעבר גלגל השמש, איתות המיועד לאנשים שהמתינו זמן רב בדירה ברחוב שמעבר לכביש. הוא ממתין רק לסימן המוחזר מעמדת השמירה הקטנה, המסורגת במתכת, ואז מתרומם וניגש לעבר האישה הקטנה, המדהימה למראה, העומדת בחלל שבין החדר למרפסת.
"מה קורה, פטרוס?" היא שואלת. "מה קורה עכשיו?"
הוא אינו גבר מרשים בגופו, מה שהופך את תחושת האדנות שהוא מצליח להפגין מרשימה עוד יותר – ומטרידה – לעתים.
"נדמה לי שסוגיית העינוי עלתה כאן קודם", הוא ממלמל. "הלא כן? יש לנו מעט פנאי כעת".
היא מהססת, ואז מחייכת, והסדין, שהפך בגד לרגע, מחליק לרצפה.
מהומה גדולה פורצת ברחוב זמן קצר אחר כך. צעקות, צרחות פראיות ונואשות, קול רגליים רצות. הפעם הם אינם יוצאים מהמיטה. בשלב מסוים, בעיצומו של מעשה האהבה, הוא מזכיר לה, לוחש באוזנה, הבטחה שניתנה לפני מעט יותר משנה. היא זכרה אותה, כמובן, אבל לא הניחה לעצמה להאמין בה. היום – הבוקר – כששפתיה מתאחדות עם שלו, כשגופו שוב בגופה, חושבת על מות הקיסר בלילה שחלף, ועל מוות נוסף כעת, על חוסר הסבירות של האהבה, היום היא מאמינה. כעת היא באמת מאמינה לו.
דבר מעולם לא הפחיד אותה יותר מכך, והיא אישה שלמרות גילה הצעיר כבר עברה בחייה חוויות שבהן היה הפחד מוכר וראוי. אבל מעט אחר כך, כאשר שב אליהם הדיבור, כשחולפת התנועה המשותפת והעווית האחידה, היא אומרת לו: "זכור, פטרוס. אמבט פרטי, מים חמים וקרים עם אדים, וָלא – אמצא לעצמי סוחר תבלינים שיֵדַע כיצד להתייחס לגברת בת המעמד הגבוה".
כל מה שהוא אי-פעם רצה לעשות היה להשתתף במירוצי סוסים.
נדמה לו כי מהרגע שבו הבין שהוא חי, הייתה כמיהתו היחידה לחיות בין סוסים, לראותם דוהרים, צועדים, רצים; לדבר איתם, לדבר עליהם, ועל מרכבות ועל רכבים במשך כל היום, עמוק אל תוך הלילה. הוא רצה לטפל בהם, להאכיל אותם, לעזור להם לבוא אל העולם, להרגיל אותם לרתמה, למושכות, לשוט, למרכבה, לרעש הקהל. ואז – בחסדו של ג'אד, ולכבוד הֵלָאדִיקוֹס, בנו האציל של האל, שמת במרכבתו כשהביא את האש לאדם – לעמוד בכרכרתו שלו מאחורי ארבעה סוסים, לרכון קדימה מעבר לזנבותיהם, המושכות סביב גופו לבל יחליקו מבעד לאצבעות מיוזעות, סכין בחגורה כדי לחתוך את המושכות במקרה של נפילה, ולדרבנם להגביר את הקצב ולדהור בחן בעיקולים, כפי שאיש לא היה מדמיין לעצמו.
אבל היפודרומים ומרכבות היו קיימים בעולם הרחב יותר, שייכים לעולם, ובאימפריה הסרנטינית לא היה דבר – אפילו לא עבודת האל – שהוא נקי ופשוט. בעיר היה מסוכן אפילו לדבר בקלות ראש על הלאדיקוס. לפני שנים אחדות פרסמו הפטריארך העליון, שנותר ברודיאס החרבה, והפטריארך המזרחי, כאן בסרנטיום, הצהרה משותפת שלפיה לג'אד הקדוש, אל השמש והאל שמאחוריה, אין ילדים, בני תמותה או אחרים – וכי כל בני האדם הם ברוחם בניו של האל. עוד נכתב בהצהרה, כי מהותו של ג'אד איננה ניתנת לחלוקה, וכי לסגוד או אף לכבד את הרעיון של בן ילוד-אל הם עבודת אלילים, הפוגעת בקדושת האל ובטהרתו.
אבל באיזו דרך – הטיפו כנגדם כוהני דת בסוראיה ובמקומות אחרים – יכול האל המרוחק, המסנוור עד כדי עיוורון, אדון העולמות המוזהב, לקרב את עצמו למין האנושי השפל? אם ג'אד אוהב את יציריו בני התמותה, את בני נשמתו, האם לא ייתכן שהוא גילם חלק מעצמו במסווה בן תמותה כדי לחתום את ברית האהבה? והחותם הוא הלאדיקוס, הרַכָּב, בנו.
וכמו כן היו בני אנטאי, שכבשו את בטיארה וקיבלו על עצמם את עבודת ג'אד, ואימצו בהתלהבות גם את הלאדיקוס, אבל ראו בו אל למחצה, לא סתם בן תמותה. עבודת אלילים ברברית, הרעימו הכוהנים השמרנים – פרט לאלה שחיו בבטיארה, בשלטון האנטאי. ומכיוון שהפטריארך העליון עצמו חי שם בחסותם, ברודיאס, הושתקו במערב ההשתלחויות בעובדי הלאדיקוס.
אבל כאן, בסרנטיום, נידונו סוגיות של אמונה בכל מקום, בפונדקים שמול המזח, בבתי הזונות, במסעדות, בהיפודרום, בתאטראות. אי אפשר לקנות סיכה לגלימה בלי לשמוע את דעתו של המוכר על הלאדיקוס או על הסדר הנכון לאמירת ברכות השחר.
רבים מדי באימפריה – ובייחוד בעיר עצמה – חשבו וסגדו בדרכם שלהם זמן רב מכדי שהפטריארכים והכוהנים יוכלו לרדוף אותם ממש, אבל סימני הפילוג המעמיק ניכרו בכל מקום, והאי-שקט לא נרגע לרגע.
בסוֹרִיאָה שבדרום, בין המדבר לים, שבה חיו מאמיניו של ג'אד חיי סכנה ליד הגבול עם בסאניד – ובין בני קינדת' והנוודים השקטים והקודרים של אמוז ובמדבריות שמעבר, שלשבטים בהם היו אמונות שונות – היו מקדשי הלאדיקוס נפוצים כמו בתי תפילה ומזבחות שנבנו לאל. האומץ שהבן הפגין, נכונותו להקריב, היו תכונות שזכו לשבחים מפי כוהני הדת והמנהיגים החילוניים כאחד בארצות מוקפות אויבים. העיר – מאחורי חומותיה הכבדות, המשולשות, ועם הים המגן עליה – יכלה להרשות לעצמה לחשוב אחרת, אמרו בארצות המדבר. ורודיאס, הרחק במערב, שקעה זה מכבר, אז איזו הדרכה אמיתית יכול הפטריארך שלה לספק כעת?
סקורטיוס איש סוריאה – הרוכב הראשי הצעיר ביותר שהתחרה אי-פעם בשורות הירוקים של סרנטיום, שרצה רק לנהוג במרכבה ולא לחשוב על דבר פרט למהירות ולסוסים – התפלל להלאדיקוס ולמרכבת הזהב שלו בדממת נשמתו, בהיותו גבר צעיר, מאופק ושומר על פרטיותו; הוא עצמו היה בן המדבר למחצה. כיצד, החליט בילדותו, יכול רַכָּב שלא לכבד את הרַכָּב? אכן, הוא האמין בכל לבו – לא משכיל ככל שהיה בנושאים אלה – כי עקב ההכרזה הפטריארכלית, המתכחשת לבנו של האל, התנתקו יריביו ממקור ישועה חיוני, כשרכבו מבעד לקשתות אל תוך החולות המסוכנים והמאתגרים של ההיפודרום מול שמונים אלף אזרחים רועשים.
זו הבעיה שלהם, לא שלו.
הוא היה בן תשע-עשרה, רַכָּב הכרכרה הראשית בנבחרת הירוקים באצטדיון הגדול בעולם, והיה לו סיכוי אמיתי להיות הרוכב הראשון מאז אורמייז ואספרנן, שיזכה במאה מירוצים בעיר לפני יום הולדתו העשרים, שיחול בסוף הקיץ.
אבל הקיסר מת. המירוץ לא יתקיים היום, ורק האל יודע לכמה ימים יושבתו המירוצים במהלך טקסי האבל. עשרים אלף איש או יותר נדחסו בהיפודרום הבוקר, נוהרים למסלול, אבל הם מלמלו לעצמם מלמולים כבושים, או הקשיבו לכוהנים צהובי הגלימה מדקלמים את התפילות, אינם צופים במרכבות שיצאו לתהלוכה. הוא הפסיד חצי יום מירוצים בשבוע שעבר בגלל פציעה בכתף, וכעת היום אבוד, והשבוע הבא? וזה שאחריו?
סקורטיוס ידע שאל לו להיות מוטרד מבעיותיו שלו בזמן כזה. הכוהנים – לדיקיים או אורתודוכסים – יגנו אותו בשל כך. בדברים מסוימים היו מאמיני שתי הדתות תמימי דעים.
הוא ראה גברים בוכים ביציעים ועל המסלול, אחרים מחווים בידיהם תנועות רחבות מדי, מדברים בקול רם מדי, הפחד נשקף מעיניהם. הוא ראה את הפחד הזה במירוץ המרכבות, בעיני הרכבים האחרים. הוא לא חש פחד כזה מעולם, פרט לפעם אחת, כשצבאות הבסאנידים פשטו על החולות, והוא עמד על ביצורי עירו, מביט בעיני אביו. הם נכנעו אז, איבדו את עירם, את בתיהם – וזכו בהם שוב בהסכם כעבור ארבע שנים, לאחר שניצחו בגבול הצפון. שטחים כבושים עברו מצד לצד כל הזמן.
הוא הבין את הנסיבות המסוכנות בהם הייתה מצויה האימפריה. סוסים זקוקים ליד קשה, וכך גם האימפריה. הבעיה הייתה שמכיוון שגדל במקום שבו גדל, הוא ראה את צבאות המזרח של שִירְוָואן, מלך המלכים, פעמים רבות מכדי לחוש דאגה דומה לזו שחשו האנשים שראה כעת. החיים היו עשירים מדי, חדשים מדי, מרגשים עד בלי די, והוא לא היה יכול להרשות למאומה לדכא את רוחו, אפילו לא היום.
הוא היה בן תשע-עשרה, ורכּב. בסרנטיום.
הסוסים היו כל חייו, בדיוק כפי שחלם. ענייני העולם הגדול סביבו… סקורטיוס יניח לאחרים לטפל בהם. מישהו ימונה לקיסר. בקרוב יֵשֵב מישהו בכָּתִיסְמָה – התא הקיסרי – במרכז צדו המערבי של ההיפודרום – בעזרת האל! – ויטיל את המטפחת הלבנה כדי לאותת לתחילת התהלוכה, והמרכבות יתחילו לנוע, ואז לדהור. לרכּב לא משנה ממש, חשב סקורטיוס איש סוריאה, מי הוא האיש אשר על המטפחת.
הוא היה צעיר באמת, פחות ממחצית השנה בעיר, לאחר שגויס בידי אוהדי הירוקים בהיפודרום הקטן בסרניקה, שבו רכב על סוסים רצוצים למען האדומים השפלים – וניצח במירוצים. היה עליו לגדול עוד וללמוד הרבה. למען האמת, הוא יעשה זאת במהירות יחסית. אנשים משתנים, לפעמים.
סקורטיוס נשען על הקשת, הצל על פניו, וצפה בהמון לאורך המסלול עד חדרי העבודה הפנימיים, תאי החיות והדירות הקטנות של עובדי ההיפודרום, מתחת ליציעים. הוא נעל דלת במנהרה המוליכה לנִקְבות, שבהן נשמרו רוב מאגרי המים של העיר. בימי בטלה נהגו הרוכבים הצעירים ונושאי הכלים להתחרות בהשטת סירות קטנות בין אלף העמודים בחלל המהדהד, המימי, ובאור החיוור.
סקורטיוס תהה אם עליו לצאת ולחצות את הפורום לאורוות הירוקים כדי לבדוק מה שלום צוות הסוסים החביב עליו, ולהותיר את הכוהנים לתפילותיהם, להניח לאזרחים הסוררים להמשיך לקרוא בשמות מועמדים לקיסרות גם במהלך הטקסים הקדושים.
הוא זיהה, גם אם במעורפל, שם או שניים מהשמות שנקראו. הוא לא הכיר את כל קציני הצבא והאצילים, שלא לדבר על המספר העצום של אנשי החצר בסרנטיום. מי יכול לעקוב אחרי כל אלה, ועדיין להתרכז במה שחשוב? הוא ניצח שמונים ושלוש פעמים, ויום הולדתו יחול ביום האחרון של הקיץ. אפשר לעשות זאת. הוא שפשף את כתפו החבולה והביט למעלה. אף לא ענן, איום הגשם עבר מזרחה. היום יהיה חם מאוד. החום הועיל לו במסלול. מכיוון שהגיע מסוריאה, שזוף כולו משמש האל, הוא התמודד עם להבות הקיץ הלבנות טוב מהאחרים. זה היה יכול להיות יום טוב בשבילו, הוא היה משוכנע בכך. אבל היום הזה אבוד. הקיסר מת.
הוא חשד שלא רק מילים ושמות יתעופפו בהיפודרום לפני שהבוקר יסתיים. קהל בגודל כזה לא נשאר רגוע זמן רב, והיום התמזגו ירוקים וכחולים אלה באלה מעל ומעבר לרמה הבטוחה. כשהאוויר התלהט, התלהטו גם היצרים. מהומה בהיפודרום בסרניקה, ממש לפני שעזב, הסתיימה בשרפתו של מחצית הרובע הקינדת'י בעיר, כשההמון יצא בסערה אל הרחובות.
אבל האקסקוביטורים היו כאן הבוקר, חמושים ודרוכים, והלך הרוח היה טרוד, לא כועס. אולי הוא טועה בנוגע לאלימות. סקורטיוס היה הראשון להודות בבורותו בכל מה שאינו קשור לסוסים. אישה אמרה לו זאת לפני שני לילות, אבל היא נשמעה עצלה כחתולה, ולא בלתי מרוצה. הוא גילה, למעשה, שאותו הקול העדין שפעל על סוסים סרבנים פעל לעתים גם על נשים שהמתינו לו לאחר יום המירוצים, או ששלחו את שפחותיהן להמתין לו.
אולם, הדבר לא פעל תמיד. באמצע הלילה שבילה עם אותה אישה חתולית, התעוררה בו תחושה מוזרה שהיא הייתה מעדיפה שינהג בה כפי שנהג במרכבה בדהרה פראית, משולחת רסן, לקו הסיום. זו הייתה מחשבה מטרידה. הוא לא עשה זאת, כמובן. התברר לו שקשה להבין נשים; אבל הוא נאלץ להודות שהנושא ראוי למחשבה.
לא מחשבה מעמיקה כמו סוסים, מובן שלא. לא היה כל נושא שראוי לכך.
"הכתף נרפאת?"
סקורטיוס הפנה את מבטו במהירות, מתקשה להסתיר את הפתעתו. הגבר הקטן, הבנוי היטב, שעמד לצדו מתחת לקשת ושאל את השאלה, לא היה מישהו שציפה שישאל לשלומו מתוך ידידות.
"פחות או יותר", ענה בקצרה לאסטורגוס מהכחולים, הרכּב המועדף לשעבר על ההמונים – שכדי לנצחו הובא סקורטיוס צפונה מסרניקה. סקורטיוס חש תחושה מוזרה, יראת כבוד כלפי הגבר המבוגר ממנו. לא היה לו כל מושג כיצד להתנהג ברגע כזה. לכבוד אסטורגוס הוקמו שני פסלים, לא אחד, בין הפסלים שבלב ההיפודרום, ואחד מהם היה עשוי ארד. אומרים כי הוא סעד בארמון האתני חצי תריסר פעמים. בכירי המחוז הקיסרי שאלו לעמדותיו בנושאים שברומה של עיר.
אסטורגוס צחק, הבעתו מעידה על שעשוע קל. "איני מאחל לך רעות, בחורי. בלי רעל, בלי לוחות קללה, בלי מלכודות בחשכה מחוץ לביתה של גברת".
סקורטיוס חש כי הוא מסמיק. "אני יודע", מלמל.
אסטורגוס, מבטו מופנה למסלול וליציעים, הוסיף: "היריבות טובה לכולנו. היא מבטיחה שאנשים ידברו על המירוצים. ויהמרו". הוא נשען על אחד העמודים התומכים בקשת. "היא מעוררת בהם רצון לעוד ימי מירוצים. הם מבקשים זאת מהקיסרים. הקיסרים מעוניינים באזרחים מְרוּצים ומוסיפים מירוצים ללוח. זה אומר עוד ממון לכולנו, בחורי. אתה תעזור לי לפרוש בגיל צעיר יותר". הוא פנה לסקורטיוס וחייך. פניו היו מצולקות להפליא.
"אתה רוצה לפרוש?" שאל סקורטיוס, נדהם.
"אני", אמר אסטורגוס ברכות, "כבר בן שלושים ותשע. כן, אני רוצה לפרוש".
"לא יניחו לך. הכחולים ידרשו את שובך".
"ואני אשוב. פעם אחת. פעמיים. תמורת תשלום נאה. ואז אניח לעצמותיי הזקנות ליהנות מהמנוחה, ואותיר את השברים, את הצלקות ואת הנפילות לך, או אפילו לצעירים ממך. יש לך מושג כמה רוכבים ראיתי מתים על המסלול מאז ראשית דרכי?"
סקורטיוס ראה די מקרי מוות בגילו הצעיר, ולא נזקק לתשובה לשאלה זו. לא משנה באיזה צד התחרו, אוהדי הצד שכנגד ייחלו למותם, לפציעתם, לשבירתם. אנשים הגיעו להיפודרום כדי לראות דם ולשמוע צעקות, ממש כשם שהגיעו לשָם כדי להעריץ את המהירות. קללות קטלניות נרשמו על לוחות שעווה והושלכו לקברים, לבארות, לבורות, נקברו בצמתים, נזרקו לים באור הירח מחומות העיר. אלכימאים ואצטגנינים – אמיתיים ושרלטנים – קיבלו תשלום תמורת הטלת כישופים הרסניים על רוכבים מסוימים ועל סוסים. בהיפודרומים ברחבי האימפריה התחרו הרכּבים במוות – הרכּב התשיעי – ממש כשם שהתחרו זה בזה. הלאדיקוס, בנו של ג'אד, מת במרכבתו, והם היו מאמיניו. או לפחות כמה מהם.
שני הרכּבים עמדו לרגע בשתיקה, מביטים בהמולה מהקשת המוצלת. אם הקהל יראה אותם, ידע סקורטיוס, יָצוּר עליהם לאלתר.
אבל לא ראו אותם. לאחר שתיקה קלה, אסטורגוס אמר בקול רך: "האיש ההוא. הקבוצה שם. כל הכחולים; הוא לא שייך. הוא לא כחול. אני מכיר אותו. מעניין מה הוא עושה".
סקורטיוס הפנה את מבטו בעניין מועט בלבד וראה את האיש האמור מצמיד את כפותיו לפיו וצועק בקול רם: "דאלינוס לכס הזהב! הכחולים לפלאביוס דאלינוס!"
"אלוהים", אמר אסטורגוס, הרכּב הראשי בנבחרת הכחולים, כמעט לעצמו. "גם כאן? איזה ממזר חכם, חכם מאוד". לסקורטיוס לא היה מושג על מה מדבר האדם לידו.
רק כעבור זמן רב, במבט לאחור, כשיחבר את החלקים לתמונה אחת, הוא יבין.
פוטיוס הסנדלר ראה את האיש הכבד, המגולח למשעי, בטוניקה הכחולה ההדוקה מאוד, כבר זמן-מה.
פוטיוס עמד בקהל מעורב, שלא כרגיל, שכָּלַל את תומכי שני הפלגים וגם כאלה נטולי סימני שיוך. הוא מחה את מצחו בשרוולו המזוהם וניסה להתעלם מהזיעה שזרזפה במורד צלעותיו וגבו. הטוניקה שלו כבר הייתה מוכתמת ומטונפת. וכך גם הטוניקה הירוקה של פאפיו שעמד לצדו. ראשו המקריח של מנפח הזכוכית היה חבוש בכובע שהיה אולי יפה פעם, אבל כעת היה ממורט ומטונף.
האוויר כבר היה חם להחריד. הרוח הקלילה פסקה עם עלות השחר.
האיש הגדול, המסוגנן מדי, הרגיז אותו. הוא עמד בבטחה בקבוצת הכחולים עם , כמה ממנהיגי הקבוצה, שניהלו את הקריאות האחידות בתחילת המירוצים ולאחר הניצחונות. אבל פוטיוס לא ראה אותו קודם מעולם, לא ביציעי הכחולים ולא בסעודות או בטקסים.
הו, א,, , , ט, ,,, , פ, ח ע, ,, ל זרועו של פאפיו בדחף רגעי. "אתה מכיר אותו?" החווה בידו לעבר האיש. פאפיו, שפתו העליונה רוטטת, מצמץ באור ופתאום הנהן. "אחד מאיתנו. לפחות הוא היה אחד מאיתנו בשנה שעברה".
פוטיוס חש תחושת ניצחון. הוא התכוון להתקרב לקבוצת הכחולים, כשהאיש שבו הביט קירב את ידיו לפיו וקרא בשמו של פלאביוס דאלינוס, דורש את מינויו של האציל הידוע לתפקיד הקיסר בשם הכחולים.
לא היה בכך שום דבר מוזר, אף שהוא לא היה כחול. אבל כאשר כעבור זמן קצר נשמעו אותן הקריאות מקצווי ההיפודרום – בשם הירוקים, שוב בשם הכחולים, אפילו בשם הצבעים הנחותים יותר האדומים והלבנים, ובשם גילדה מקצועית אחת, ואחרת, ועוד אחת – פרץ פוטיוס הסנדלר בצחוק רם.
"בשם ג'אד!" שמע את פאפיו אומר במרירות. "הוא סבור שכולנו שוטים?"
שיטת "ההכרזה הספונטנית" לא הייתה חדשה לנאספים. המוזיקאי הרשמי של כל צבע היה אחראי, בין השאר, לבחירתם ולהכשרתם של גברים שיקומו ויצעקו ברגעים המתאימים ביום המירוץ. זה היה חלק מההנאה שבהשתייכות לפלג כלשהו, לשמוע את קריאות: "התהילה לכחולים המהוללים!" או "ניצחון נצח לאסטורגוס הכובש!" הנשמעות ברחבי ההיפודרום בתזמון מושלם; הצעקות האדירות והסוחפות העוברות מהיציעים הצפוניים, לאורך העיקול ועד לצדו השני של המגרש, בעוד הרוכב המנצח עורך את הקפת הניצחון מול האוהדים השקטים, המובסים, של הירוקים.
"סביר שכן", אמר בחמיצות הגבר שליד פוטיוס. "מה כבר יודעים עלינו בני דאלינוס?"
"אבל הם משפחה מכובדת!" התערב מישהו אחר.
פוטיוס הניח להם להתווכח. הוא חצה את המגרש לעבר קבוצת הכחולים. הוא כעס, והיה לו חם. הוא טפח על כתפו של המתחזה. ריח האדם עלה באפו. בושם? בהיפודרום?
"בשם ג'אד, מי אתה?" תבע לדעת. "אתה לא כחול. כיצד אתה מעז לדבר בשמנו?"
הגבר פנה אליו. הוא היה מוצק, אך לא שמן. עיניו היו מוזרות, ירוקות חיוורות, והביטו בפוטיוס כאילו היה חֶרֶק שזחל מנאד יין. פוטיוס תהה כיצד יכולה טוניקה להישאר כה ישרה ונקייה בבוקר הזה.
האחרים שמעו את השאלה. הם הביטו בפוטיוס ובגבר שאמר בבוז, קולו חד ומדויק: "ואתה שומר החותם הנודע של הכחולים בסרנטיום, מן הסתם? הא. סביר להניח שאתה אפילו לא יודע לקרוא".
"אולי לא", אמר פאפיו, מזדקף בעוז, "אבל בסתיו הקודם לבשת טוניקה ירוקה בסעודת סוף העונה שלנו. אני זוכר אותך. אפילו נשאת ברכות. היית שיכור!"
נראה שהגבר מסווג את פאפיו לאותה משפחת זוחלים שאליה שייך את פוטיוס. הוא קימט את אפו. "ויש תקנה חדשה האוסרת על אנשים לשנות את השתייכותם? אסור לי ליהנות מניצחונותיו של אספורטוס האדיר ולחגוג אותם?"
"של מי?" שאל פוטיוס.
"אסטורגוס", אמר האיש מהר. "אסטורגוס מהכחולים".
"הסתלק מכאן", אמר דֵצִילִיוֹ, שהיה אחד ממנהיגי הפלג הכחול מאז ומעולם, למיטב ידיעתו של פוטיוס, ואשר נשא את הנס בטקס הפתיחה של ההיפודרום השנה. "הסתלק, מיד!"
"אבל קודם פשוֹט את הטוניקה הכחולה!" קרא מישהו אחר בזעם. קולות הורמו. ראשים הופנו לעברם. מכל רחבי ההיפודרום עדיין נשמע קולם של המתחזים המתואמים מדי, קוראים בשמו של פלאביוס דאלינוס. בחמת זעם, שהייתה למעשה מעין שמחה, אחז פוטיוס בטוניקה הכחולה, המעומלנת, של המתחזה בידיו המיוזעות.
אספורטוס, באמת.
הוא משך בחוזקה וחש את הטוניקה נקרעת באזור הכתף. הסיכה המעוטרת שהחזיקה את הטוניקה נפלה אל החול. הוא צחק – ואז פלט צעקה כשמשהו ריסק את אחורֵי ברכיו. הוא כשל והתמוטט אל העפר. ממש כפי שהרכּבים נופלים, חשב.
הוא הרים את מבטו, דמעות בעיניו, נשימתו נעתקת מכאב. אקסקוביטורים, כמובן. שלושה הגיעו לשם. חמושים, נטולי עניין אישי, חסרי רחמים. הם יכלו להרוג אותו בדיוק כשם שהפילו אותו על ברכיו, ולא היו נותנים על כך את הדין. זו סרנטיום. פשוטי העם מתו כדי להוות דוגמה מדי יום ביומו. חודה של חנית הוצמד לחזהו.
"הבא שיכה מישהו כאן יפגוש בחוד החנית, לא בקת", אמר החייל שאחז בנשק, קולו בוקע חלול מקסדתו. הוא היה רגוע להפליא. במשמר הקיסרי היו הגברים המאומנים ביותר בעיר.
"אם כן, לא תחסר לכם עבודה", אמר דציליו בחוצפה, ללא פחד. "נראה שההפגנות הספונטניות שבני דאלינוס ארגנו אינן משיגות את התוצאות הרצויות".
שלושת האקסקוביטורים הרימו את מבטם אל היציעים, וזה שאחז בחנית המכוונת קילל, רגוע פחות משהיה. קרבות אגרופים פרצו כעת, מרוכזים כולם בגברים שהכריזו את ההכרזות המתוכננות. פוטיוס שכב חסר תנועה, אינו מעז לגעת ברגליו עד שחוד החנית הוסר ממנו והתרחק. המתחזה ירוק העיניים בטוניקה הכחולה הקרועה כבר לא היה שם. לפוטיוס לא היה מושג לאן הלך.
פאפיו רכן לידו. "ידידי, אתה בסדר?"
פוטיוס הצליח להנהן. הוא מחה מפניו את הדמעות ואת הזיעה. הטוניקה שלו ורגליו התכסו אבק מהקרקע הקדושה, שעליה התחרו הרכבים. הוא חש גל של רֵעוּת כלפי מנפח הזכוכית המקריח. פאפיו היה ירוק, אבל הוא היה בחור הגון, למרות הכול. והוא סייע לחשוף את התרמית.
אספורטוס מהכחולים. אספורטוס? פוטיוס כמעט נשנק. בני דאלינוס, האצילים השחצנים, רוחשים כבוד מועט כל-כך לאזרחים, עד שהם מאמינים שהחקיין העלוב הזה יוכל להניף את פלאביוס אל כס הזהב!
האקסקוביטורים שלידם התיישרו פתאום לקו אחיד, זקופים בקפדנות צבאית. פוטיוס העיף מבט מעבר להם. גבר רכוב על סוס נכנס להיפודרום, רוכב לאטו לאורך המסלול, לכיוון מרכז המגרש.
האחרים ראו את הרוכב. מישהו קרא בשמו, ואחרים הצטרפו לקריאה. הפעם היו הקריאות ספונטניות. משמר האקסקוביטורים הקיף את האיש, וזה עצר את סוסו. המערך הרשמי בו ניצבו, לפי דרגות, והדממה שנפלה עליהם, משכו אליהם את העיניים והשתיקו בהדרגה עשרים אלף איש.
"אזרחי סרנטיום, בשורות בפי", קרא ואלריוס, רוזן האקסקוביטורים, בקולו הצרוד, הלא מלוטש, קולו של חייל.
לא כולם שמעו אותו, כמובן, אבל אחרים חזרו על מילותיו – כרגיל במקום זה – והדברים עברו במקום, הרחק לתוך היציעים, מעבר ללב המגרש, המעוטר אובליסקים ופסלים, דרך הכתיסמה הריקה, שבה נהג הקיסר לשבת במירוצים, ומתחת לקשתות, שמהן צפו רכּבים אחדים וכמה מאנשי סגל ההיפודרום, מוגנים מהשמש הקופחת.
פוטיוס הבחין בסיכה בחול שלצדו. הוא הרים אותה בזריזות. נראה שאיש לא הבחין בכך. הוא ימכור אותה בקרוב, תמורת סכום שיאפשר לו לשנות את חייו. אבל ברגע זה הוא רק ניסה לקום על רגליו. הוא היה מאובק, מטונף, דביק מזיעה, אבל חשב שעליו לעמוד כששמו של הקיסר הבא יוכרז.
הוא לא הבין נכונה את העומד להתרחש, אבל כיצד היה יכול להבין את המחול שהתחולל באותו היום?
זמן רב אחר כך נכשלה באופן לא צפוי, ולמרבה המבוכה, החקירה שהאמרכל הקיסרי ערך בעזרת ראש החוקרים של המודיעין הקיסרי, חקירה שמטרתה הייתה לקבוע מי רצח את האציל הסרנטיני הנודע ביותר בזמנו.
לא התגלו קשיים מיוחדים בקביעה כי פלאביוס דאלינוס – ששב לעיר זה לא כבר – עזב את ביתו בבוקר מותו של הקיסר אפיוס בלוויית שני בניו הבוגרים, אחיין ופמליה קטנה. בני משפחה אישרו שהוא היה בדרכו לאולם הסנאט כדי לבטא רשמית את תמיכתו בסנטורים בשעת חשבון הנפש שלהם, שעה של הרהורים והכרעות. הועלו השערות – שלא זכו לאישור מן הרובע הקיסרי – כי הוא היה אמור להיפגש עם שר החצר באולם, וכי גזיוס עמד ללוותו אחר כך לארמון האתני כדי לחלוק כבוד אחרון.
מצב גופתו של דאלינוס, ומה שנותר מבגדיו בשעה שגופתו נישאה בארון המתים לביתו, ומשם למקום קבורתו במאוזוליאום המשפחתי, היה כזה שגם השמועה הרווחת על לבושו באותו הבוקר לא יכלה לזכות לאישור רשמי.
הבגדים נשרפו כליל – בין שהיו מעוטרים בפסי הארגמן המדוברים ובין שלאו – ורוב עורו של האציל המהודר התפחם או נשרף לחלוטין. כל שנותר מפניו היה שריד מחריד. תווי הפנים שמתחת לשיער הכסוף, שנראה בעבר מכובד, נמסו לגמרי. בכור בניו ואחיינו מתו אף הם, וארבעה מבני לווייתו. הבן ששרד, כך נמסר, התעוור, ולא היה כשיר עוד להיראות בציבור. כולם ציפו שייטול על עצמו את נדרי הכהונה ויעזוב את העיר.
זאת הייתה השפעתה של האש הסרנטינית על בני אדם.
זה היה אחד מסודותיה של האימפריה שנשמר בקנאות, שכן זה היה הנשק שהגן על העיר – עד כה – מפני פלישות מן הים. האש המומסת, הנוזלית, שהציתה ספינות ואנשים, מבעירה אותם על הים, הייתה מטילת אימה.
מעולם, למיטב זיכרונם של האנשים ולפי הכתוב בדברי הימים של הצבא, לא שימשה האש לפעולה בין חומות העיר, או בכל פעולה יבשתית של הצבא.
עובדה זו, כמובן, הפנתה את החשד כלפי מצביאי הצי וכלפי מפקדי צבא אחרים, שיכלו להסית לדבר עברה את מהנדסי הצי, שבידיהם הופקד הידע על אילוף האש הנוזלית אל תוך זרנוקים או על שיגורה לאוויר, לעבר אויבים הצרים על סרנטיום מן הים.
בבוא הזמן זומנו כמה מהאנשים המתאימים לחקירה בידי מומחים. ואולם מותם לא סייע למטרה העיקרית של איתור יוזם ההתנקשות המחרידה באציל מכובד. מצביא הצי, בן האסכולה הישנה, בחר לשים קץ לחייו, אבל הותיר מאחוריו מכתב ובו הצהיר כי הוא חף מכל פשע, וכי קלון נורא ממוות הוטל בו בכך שנשק כזה, שהופקד בידיו, שימש למטרה כזו. לכן אף מותו שלו לא היה מועיל במיוחד.
על-פי דיווחים אמינים, שלושה גברים הפעילו את הצינור. או חמישה. הצבעים שלבשו, הסגנון הסאנידי של בגדיהם, שפמם הברברי ושערם הארוך התאימו לאלה של הקיצוניים מבין אוהדי הירוקים. או הכחולים. זאת ועוד, הם לבשו את הטוניקות החומות הבהירות בעלות האמרה השחורה, שלבשו אנשי נציב העיר. נודע שהם ברחו דרך סמטה מזרחה. ומערבה. או מבעד לכניסה אחורית של בית ברחוב המוצל, היוקרתי, שבו נמצא מעון העיר של משפחת דאלינוס. נמסר בביטחון רב, שהמתנקשים היו בני קינדת' בגלימותיהם הכסופות ובכובעיהם הכחולים. לא נמצא כל מניע נראה לעין למעשה כזה, אבל הסוגדים לשני הירחים עלולים להרע למען הרוע עצמו. נציב העיר קיבל בהבנה כמה מתקפות שנערכו על רובע הקינדת'ים, כדרך לפרוק את המתח שהשתרר בעיר.
הומלץ לכל הסוחרים הזרים בסרנטיום להישאר ברובעיהם המבודדים בעיר עד להודעה חדשה. כמה מאלה שנהגו בפזיזות ולא עשו כך – אולי מתוך סקרנות לצפות באירועי אותם הימים – נשאו בתוצאות הצפויות והמצערות.
רוצחיו של פלביוס דאלינוס לא נמצאו מעולם.
בספירת המתים הקפדנית באותה תקופה קשה – שעליה הורה נציב העיר בפקודתו של האמרכל הקיסרי – נמסר על שלוש גופות שנמשו ארבעה ימים אחר כך בידי חיילים שסיירו בחוף ממזרח לחומות המשולשות. הגופות היו עירומות, הים שטף את עורן שצבעו הפך לאפור, ושוכני הים דבקו בפניהן ובגפיהן.
איש לא קישר מעולם בין הממצא הזה ובין אירועי הלילה הנורא שבו הלך הקיסר אפיוס אל האל, ובין הבוקר שבו הצטרף אליו פלאביוס דאלינוס האציל. איזה קשר יכול להיות? דייגים מצאו גופות במים ולאורך החופים הסלעיים במזרח כל העת.
בדרכו שלו, הקטנונית אולי, דרכו של אדם נבון אך חסר כוח של ממש, נהנה פְּלָאוּטוּס בּוֹנוּסוּס מההבעה שעל פני שר החצר, כשהאמרכל הקיסרי הופיע באולם הסנאט באותו הבוקר, זמן קצר לאחר שגזיוס הגיע לשם.
הסריס הגבוה והרזה לחץ את אצבעותיו אלה לאלה והשפיל את ראשו ברצינות, כאילו הופעתו של אַדְרַסְטוּס הייתה לו מקור תמיכה ונחמה. אבל בונוסוס הביט בפניו כשהדלתות המעוטרות – לא במיטבן לאחר המהלומות שספגו – נפתחו בידי השומרים.
גזיוס ציפה למישהו אחר.
בונוסוס ידע במידה רבה של ודאות במי מדובר. יהיה מעניין, חשב, כשכל השחקנים בהצגת הבוקר יתכנסו. אין ספק כי אדרסטוס הגיע בשם עצמו. כששני המצביאים החזקים ביותר – והמסוכנים ביותר – נמצאים במרחק צעדה מאומצת של שבועיים מסרנטיום, ניצבה בפני האמרכל הקיסרי דרך חוקית לכס הזהב – אם יפעל בנחישות. מעמדו בקרב ה"שמות" היה יציב ביותר, ניסיונו ודרגתו ללא רבב, והיה ברשותו המבחר המקובל של ידידים. ושל אויבים.
גזיוס, כמובן, לא היה יכול לחשוב כלל על זכייה בקיסרות בעצמו, אבל שר החצר יכול לסייע – או לנסות לסייע – לבחירתו של יורש שיבטיח את המשך שליטתו בלב העוצמה של האימפריה. לא תהיה זו הפעם הראשונה שהסריס הקיסרי מנהל את ענייני הירושה.
בונוסוס, שהקשיב למבול הנאומים של עמיתיו – גרסאות לנושא האבל ולהכרעות הקשות שבפניהם – אותת לעבד למזוג לו ספל יין צונן ותהה מי יסכים להמר מולו.
נער בלונדיני מקסים – מקָארְץ' שבצפון, לפי צבעו – הביא את היין. בונוסוס חייך אליו והביט בנער חוזר למקומו ליד הקיר. הוא שב והרהר ביחסיו שלו עם משפחת דאלינוס. אין עימותים, ככל הידוע לו. מימון משותף – ורווחי – של שני מסעות סחר בתבלינים לאִיסְפָּהָאן לפני שנים אחדות, לפני מינויו. אשתו דיווחה לו שבירכה לשלום את רעייתו של פלאביוס דאלינוס כשנפגשו במרחצאות החביבים על שתיהן, וכי זו פנתה אליה תמיד בנימוס, ובשמה. זה היה סימן טוב.
בונוסוס הניח שגזיוס ינצח הבוקר. המועמד האציל שלו יוכתר לקיסר, והסריס ישמור על מעמדו כשר החצר. המשפחה העשירה בעיר הייתה מתמודדת ראויה לשאפתנותו של אדרסטוס, למרות נוהגו המעודן וקורי המודיעין הדקים שהאמרכל הקיסרי טווה. בונוסוס היה מוכן לסכן סכום ניכר בהתערבות, אם יוכל למצוא מתמודד.
בהמשך יוכל אף הוא לשמוח בסתר – במהומה שהתחוללה – כי התערבות כזו לא נחתמה.
בעודו לוגם מהיין, ראה בונוסוס את גזיוס מחווה מחוות זעירות ומעודנות באצבעותיו הארוכות, בבקשו מאורדיוס את רשות הדיבור. הוא ראה את יושב ראש הסנאט מהנהן בראשו מעלה ומטה באישור כמו בובה על חוט. הוא נקנה, החליט. גם אדרסטוס ייהנה כאן מתמיכה. אין ספק שהוא ינאם בקרוב. אכן, יהיה מעניין. מי ילחץ חזק יותר את הסנאט חסר הישע? איש לא ניסה לשחד את בונוסוס. הוא תהה אם עליו להשתבח בכך, או להיפגע.
כשעוד הספד לקיסר המת, המרומם עד מאוד, המאיר, שלא יהיה כמותו, הגיע אל סופו המשמים, החווה אורדיוס מחוות כבוד לעבר שר החצר. גזיוס קד בהדר והתקרב אל מעגל הנואמים העשוי שיש במרכז הפסיפס שעל הרצפה.
ואולם לפני שפתח ראש השרים בדבריו, נפרצה הדלת פעם נוספת. בונוסוס הסתובב בציפייה. הכניסה הייתה מתוזמנת היטב, הבחין בהערצה. תזמון מושלם, למעשה. הוא תהה כיצד הצליח גזיוס לעשות זאת.
אבל לא היה זה פלאביוס דאלינוס שנכנס אל החדר.
היה זה קצין נסער במיוחד של נציבות העיר, שדיווח לסנאט המכונס על האש הסרנטינית שנורתה בעיר ועל מותו של אציל.
זמן קצר אחר כך, כששר החצר שהזדקן באחת נישא בידי סנטורים ועבדים אל ספסל, והאמרכל הקיסרי הפגין הלם ואי-אמון, או כישורי משחק מבריקים, שמע הסנאט של אוגוסט אספסוף מחוץ לדלתותיו החבוטות בפעם השנייה באותו היום.
הפעם היה המצב שונה. הפעם נקרא רק שם אחד, והקולות היו תקיפים להחריד. הדלתות נפרצו בחוזקה, וחיי העיר זרמו פנימה. בונוסוס שב וראה את צבעי הפלגים, גילדות רבות מספור, חנוונים, רוכלים, פונדקאים, בלנים בבתי מרחץ, משגיחי ביברים, קבצנים, פרוצות, אוּמנים, עבדים. וחיילים. הפעם היו שם גם חיילים.
ובפי כולם אותו השם. אנשי סרנטיום מבהירים את רצונם. בונוסוס הסתובב מתוך דחף והספיק לראות את שר החצר מרוקן פתאום את ספל היין שלו. גזיוס נשם נשימה עמוקה ומרגיעה. הוא קם ללא עזרה והתקרב שוב למעגל הנואמים. הצבע חזר לפניו.
ג'אד הקדוש, חשב בונוסוס, ראשו סחרחר כמו גלגל מרכבה משוחרר, הייתכן שהוא זריז עד כדי כך?
"חברי הסנאט הקיסרי הנכבדים", אמר שר החצר, מרים את קולו הדק. "ראו! סרנטיום הגיעה אלינו! הנשמע את קול בני עמנו?"
בני עמו שמעו אותו, וקולותיהם – עונים לו – הפכו לנהמה שזעזעה את האולם. שם אחד, שוב ושוב. מהדהד בינות לשיש, לפסיפס, לאבנים היקרות ולזהב, מסתלסל מעלה, אל הכיפה שבה רכב הלאדיקוס במרכבתו, נושא אש. שם אחד. בחירה מגוחכת במובן מסוים, אבל במובן אחר, חשב פלאוטוס בונוסוס, ייתכן שלא מגוחכת באמת. הוא הפתיע את עצמו. הוא מעולם לא חשב על כך קודם לכן.
מאחורי שר החצר עמד אדרסטוס המתוחכם, האמרכל הקיסרי המצוחצח – האיש החזק בעיר, החזק בקיסרות כולה – ועדיין נראה המום, מבוהל מהמהירות שבה התרחשו הדברים. הוא לא נע ולא הגיב. גזיוס הגיב. בסופו של דבר היה זה ההיסוס הזה, החמצת הרגע שבו השתנה הכול, שעלה לאדרסטוס במשרתו. ובעיניו.
הוא כבר איבד את כס הזהב. אולי הבנה זו המחלחלת בו היא שהקפיאה אותו על ספסל השיש, בעוד הקהל נוהם ורועם, ממש כאילו היו בהיפודרום או בתאטרון, ולא באולם הסנאט. חלומותיו התנפצו – התכנונים המעודנים והמוסווים נרמסו – כשנפח בהמי, חסר שיניים, נהם את שמו של נבחר העיר היישר בפרצופו האצילי.
ואולי מה שאדרסטוס שמע אז, קפוא במקומו, היה קול שונה לגמרי: ציפוריו המעוטרות של הקיסר, השרות כעת לרקדן אחר.
"ואלריוס לכס הזהב!"
הקריאה עברה בהיפודרום, ממש כפי שהובטח לו. הוא סירב להם, הניד בראשו בהחלטיות והפנה את סוסו כדי לעזוב. פלוגה של אנשי משמר נציבות העיר רצה לעברו – לא פקודיו שלו – והוא הביט בהם כורעים ברך לפני סוסו, חוסמים בגופם את דרכו.
גם הם קראו בשמו בצעקות רמות, מתחננים שיקבל על עצמו את כס הקיסר. הוא שב וסירב, מניד בראשו. אבל הקהל כבר התפרע. הקריאה שעלתה כשהביא להם את הבשורה על מות דאלינוס שבה ונשמעה בחלל האדיר, שבו דהרו המרכבות והאנשים הריעו. במקום כבר היו שלושים, ואולי אף ארבעים אלף איש, למרות ביטול המירוץ.
תחרות מסוג שונה התקרבה אל קִצָהּ המתוזמר היטב.
פטרוס הסביר לו מה יקרה, ומה עליו לעשות בכל שלב; הדיווח על המוות השני יעורר הלם ופחד, אך לא אֵבֶל, וייתכן שיהיו כאלה שאף יצדיקו את המעשה לאחר ההכרזות הנמרצות מדי בזכות דאלינוס. הוא לא שאל את אחיינו כיצד ידע שיישמעו הכרזות כאלה. יש דברים שאינו צריך לדעת. היו לו די דברים לזכור, יותר משרצה לשמור בזיכרונו באותו היום.
אבל הדברים התפתחו בדיוק כפי שפטרוס אמר שיתפתחו, באופן מדויק כמו מתקפת פרשים בשטח פתוח, והנה הוא יושב על סוסו, אנשי נציבות העיר חוסמים את דרכו, והקהל בהיפודרום קורא בשמו לאור שמש האל הבוהקת. שמו, ושמו בלבד. הוא סירב פעמיים, כפי שהורו לו. כעת הם הפצירו בו. הוא ראה גברים מתייפחים כשנהמו את שמו. הרעש היה מחריש אוזניים, חומה, רעם מכאיב, והאקסקוביטורים – הפעם אנשיו שלו – התקרבו אליו והקיפו אותו, מונעים מאדם צנוע, נאמן ונטול שאפתנות לרכוב מהמקום, להימלט מרצונו המוצהר של העם, בעת מצוקה וסכנה גדולה.
הוא ירד מסוסו.
אנשיו הקיפו אותו, נלחצים אליו, מסוככים עליו מפני הקהל בו ניצבו כחולים וירוקים זה לצד זה, מאוחדים בלהט משותף, שלא ידעו כלל שמקנן בהם, נאספים באור הלבן, הלוהט, וקוראים לו להיות שלהם. להציל אותם.
וכך, בהיפודרום של סרנטיום, מתחת לשמש הקיץ הבוהקת, נכנע ואלריוס, רוזן האקסקוביטורים, לגורלו, והניח לשומריו הנאמנים להלבישו בבגד מעוטר ארגמן, שלאונטס הביא עמו לגמרי במקרה.
"האם זה לא יעורר תמיהה?" שאל את פטרוס.
"בשלב הזה זה לא ישנה", ענה אחיינו. "בטח בי".
האקסקוביטורים פינו דרך; הטבעת החיצונית נפתחת לאט כמסך, כדי שיהיה אפשר לראות את אנשי המעגל הפנימי אוחזים במגן עגול אדיר. ועל מגן זה, שנשאו על כתפיהם – בדרך העתיקה שבה הכתירו החיילים קיסר – עמד ואלריוס איש טרקסיה והרים את ידיו לעבר בני עמו. הוא פנה לכל פינות ההיפודרום המריע – שכן כאן נשמע הרעם האמיתי באותו היום – וקיבל, בצניעות ובחן, את רצונו הספונטני של העם הסרנטיני, להיות אדונם הקיסר, עוצרו עלי אדמות של ג'אד הקדוש.
ואלריוס! ואלריוס! ואלריוס!
כבוד ותהילה לקיסר ואלריוס!
ואלריוס הזהוב לכס הזהב!
שְׂעָרו אכן היה זהוב פעם, מזמן, כשעזב את שדות החיטה של טרקסיה עם שני נערים אחרים, עני כעפר הארץ, אבל חזק יחסית לגילו, נכון לעבוד, להילחם. צועדים יחפים בסתיו הקר והרטוב, רוחות הצפון מאחוריהם נושאות עמן את החורף, הגיעו למחנה הצבא הסרנטיני, מציעים את שירותיהם כחיילים לקיסר רחוק, בעיר שאי אפשר אף להעלותה בדמיון, מזמן מזמן.
"פטרוס, התישאר לסעוד עמי?"
לילה. רוח מערבית קלה מגיעה מן הים, חודרת דרך החלון הפתוח, מעל החצר, ומצננת את החדר. קול המים הנופלים הגיע מהמעיינות, ומרחוק נשמע רחש הרוח בעלי העצים שבגנים הקיסריים.
שני גברים עמדו בחדר בארמון הטְרָבֶרְסִי. אחד מהם היה קיסר, השני הכתיר אותו. בארמון האתני הגדול והרשמי יותר, לא הרחק משם, בין הגנים, נח לו אפיוס בחדר הבהט, מטבעות על עיניו, גלגל שמש מוזהב מונח בין זרועותיו המקופלות: התשלום תמורת המסע, והדרכון.
"איני יכול, דודי. עליי למלא מחויבויות אחרות".
"הערב? היכן?"
"בין הפלגים השונים. הכחולים הביאו תועלת רבה היום".
"אה. הכחולים. והשחקנית החביבה עליהם? האם היא הביאה תועלת רבה?" קולו של החייל הוותיק הפך חרישי. "או שמא היא תביא תועלת בהמשך הערב?"
פטרוס לא נבוך. "אליאנה? רקדנית מצוינת, ואני תמיד צוחק בהופעותיה הקומיות על הבמה". הוא גיחך, פניו הרחבות, החלקות, נקיות מעורמה.
מבטו של הקיסר היה חד ולא מאמין. כעבור רגע הוא אמר בשקט: "האהבה מסוכנת, אחייני".
הבעתו של הצעיר השתנתה. הוא שתק לרגע, עומד ליד אחת הדלתות. לבסוף הניד בראשו. "היא עלולה להיות כזו. אני יודע. האם אתה… מתנגד?"
זו הייתה שאלה מתוזמנת היטב. כיצד יכול דודו להתנגד לדבר-מה שעשה הערב? לאחר אירועי היום?
ואלריוס הניד בראשו. "לא ממש. האם תעבור לרובע הקיסרי? לאחד הארמונות?" שישה ארמונות היו פזורים בנחלה. כעת היו כולם שלו. יהיה עליו ללמוד להכירם.
פטרוס הנהן. "מובן, אם תעניק לי את הכבוד הזה. אבל רק לאחר טקסי האבלות וההסמכה, ולאחר הטקס שייערך לכבודך בהיפודרום".
"תביא אותה לכאן איתך?"
הבעתו של פטרוס לשמע השאלה הישירה הייתה ישירה במידה שווה. "רק אם תסכים".
הקיסר אמר: "האם אין חוקים? מישהו אמר משהו, דומני. שחקנית…?"
"אתה מקור החוקים כולם בסרנטיום כעת, דודי. חוקים אפשר לשנות".
ואלריוס נאנח. "יהיה עלינו להוסיף ולדון בכך. ובנוגע לנושאי המשרות. גזיוס. אדרסטוס. הילארינוס – איני בוטח בו. מעולם לא בטחתי".
"אם כך, הוא ילך. וכך גם אדרסטוס, חוששני. גזיוס… זה מורכב מעט יותר. אתה יודע שהוא דיבר בזכותך בסנאט?"
"אמרת לי. זה שינה?"
"סביר שלא, אבל אילו דיבר בזכות אדרסטוס – בלתי סביר ככל שיהיה – ייתכן שהמצב היה נעשה… מכוער".
"אתה בוטח בו?"
הקיסר הביט בפניו העגולות, המטעות בעדינותן, של אחיינו, בזמן שזה חשב. פטרוס לא היה חייל. הוא לא נראה כאיש חצר. הוא התנהג, החליט ואלריוס, כמו איש אקדמיה בן האסכולות הפגניות. אבל הייתה בו שאפתנות. שאפתנות אדירה. שאפתנות מלוא האימפריה, למעשה. הייתה לו סיבה לדעת זאת, ניצב במקום בו היה.
פטרוס פרש מעט את ידיו העדינות. "בכנות? איני בטוח. אמרתי שזה מורכב. אכן, נצטרך להמשיך לדון בכך. אבל הלילה אתה זכאי למנוחה, ואני עשוי להתיר לעצמי לילה דומה, ברשותך. הרשיתי לעצמי להזמין לך שיכר, דודי. הוא נמצא על אדן החלון, ליד היין. התרשה לי לעזוב?"
ואלריוס לא רצה שיֵלך, אבל מה היה עליו לעשות? לבקש מהגבר לשבת איתו כל הלילה, לאחוז בידו ולומר לו שכהונתו כקיסר תעלה יפה? האם הוא ילד?
"ודאי. אתה רוצה ליווי של אקסקוביטורים?"
פטרוס החל להניד בראשו, ואז עצר. "ככל הנראה, זה רעיון טוב. תודה".
"עצור בקסרקטין המשמר. דבר עם לאונטס. למעשה, מעכשיו יוצמד לך משמר של שישה שומרים. מישהו השתמש כאן באש סרנטינית במהלך היום".
מבטו המהיר מדי של פטרוס העיד שהוא לא ידע כיצד לפרש את ההערה. יפה. אין טעם להיות שקוף לגמרי בעיני אחיינו.
"ישמרך ג'אד ויגן עליך כל ימיך, קיסרי".
"אורו הנצחי יאיר עליך". ובראשונה בחייו הֶחֱוָה ואלריוס איש טרקסיה את סימַן הברכה הקיסרי אֱלֵי אדם אחר.
אחיינו כרע ברך, הצמיד את מצחו לרצפה שלוש פעמים, כפות ידיו צמודות לקרקע לצדי ראשו, ואז קם ויצא, רגוע כתמיד, לא ניכר בו כל שינוי, אף כי הכול השתנה.
ואלריוס, קיסר סרנטיום, ממשיך דרכו של סָרָנִיוֹס הגדול שבנה את העיר, ושל שושלת הקיסרים ששלטה ברודיאס לאורך כשש מאות שנים, עמד לבדו בחדרו המהודר, שבו השתלשלו מנורות שמן מן התקרה ונקבעו בקירות, וחמישים נרות בערו בו בפזרנות יתרה. חדר השינה שישמש אותו הלילה היה קרוב, אבל הוא לא ידע בדיוק היכן. הוא לא הכיר את הארמון. לרוזן האקסקוביטורים לא הייתה מעולם סיבה להיכנס לכאן. הוא הביט בחדר. עץ ניצב ליד חלון החצר, עשוי ריקועי זהב, ועל ענפיו ציפורים מכניות. הן זהרו באור המרצד באבני החן שלהן. הוא הניח שהן שרו, אם ידעת כיצד להפעילן. העץ היה מוזהב. עשוי כולו זהב. הוא נשם עמוק.
הוא ניגש לחלון ומזג לעצמו כוס שיכר. הוא לגם וחייך. שיכר טרקסיאני אמיתי. סְמוֹך על פטרוס. עלה על דעתו שהוא היה אמור לזמן עבד או שליש קיסרי, אבל עניינים כאלה האטו את מהלך הדברים, והוא היה צמא. הוא זכאי לכך. היה זה יום שבימים, כפי שהחיילים נהגו לומר. פטרוס צדק – הוא היה זכאי לערב נטול תכנונים נוספים או מטלות. ג'אד יודע, בימים הקרובים יהיו לו די מטלות. ראשית, יהיו אנשים מסוימים שלא תהיה בררה אלא
להמיתם – אם טרם מתו. הוא לא ידע את שמות האנשים שעשו שימוש באש הנוזלית בעיר – הוא לא רצה לדעת – אבל הם לא יוכלו להמשיך לחיות.
הוא התרחק מהחלון ושקע בכורסה רכה וגבוהת משענת. הריפוד היה עשוי משי. הוא לא התנסה רבות במשי בחייו. הוא ליטף את הבד באצבעו המיובלת. הבד היה רך, חלק. הוא היה… משיי. ואלריוס גיחך לעצמו. התחושה נעמה לו. שנים רבות כל-כך כחייל, לילות של שינה על האדמה הסלעית, בחורף המר או בסופות המדבר הדרומי. הוא פרש את רגליו הנעולות במגפיים, לגם עוד לגימה וקינח את שפתיו בגב ידו המצולקת. הוא עצם את עיניו ושתה שוב. הוא החליט שהוא רוצה שמגפיו יוסרו. הוא הניח את כוס השיכר על השולחן העדין עד גיחוך, שולחן תלת-רגלי עשוי שנהב. הוא הזדקף במושבו, נשם נשימה עמוקה ואז מחא בכפיו שלוש פעמים, כפי שאפיוס נהג לעשות – ישמור ג'אד על נשמתו.
שלוש דלתות נפרצו באותו הרגע.
קבוצה של אנשים פרצה אל החדר, כולם משתטחים על הרצפה בהכנעה. הוא ראה את גזיוס ואת אדרסטוס, את שר הארמון הממונה על הארמון המקודש, את נציב העיר, את רוזן קיטון השינה הקיסרי – הילארינוס, שבו לא בטח – ואת שר האוצר הקיסרי. כל נושאי המשרות הבכירות בקיסרות. כולם השתטחו לפניו על רצפת הפסיפס הירוקה-כחולה של יצורי ים ופרחי ים.
בדממה שהשתררה החלה אחת הציפורים המכניות לשיר. ואלריוס הקיסר פרץ בצחוק רם.
בשעה מאוחרת מאוד באותו הלילה, הרבה לאחר שרוח הים הפכה למשב קליל, היו רוב תושבי העיר שקועים בשינה, אולם לא כולם. בין אלו שלא ישנו היו חברי המסדר הקדוש של העֵרים, שהאמינו – במסירות עזה ובלתי-מתפשרת – שכולם, פרט לקומץ, חייבים להיות ערים כל הלילה ושקועים בתפילה בשעה שג'אד, במרכבת השמש שלו, מבצע את מסעו המסוכן מבעד לאפלה ולקרח האכזרי שמתחת לעולם.
גם האופים היו ערים ועסוקים בעבודתם, מכינים את הלחם שהיה מתנת הקיסרות לכל יושבי סרנטיום המהוללת. בחורף משכו התנורים הבוהקים מן האפלה אנשים שחיפשו חום – קבצנים, נכים, משוטטים, אלה שפונו מבתיהם, ואלה שנמצאים בעיר הקדושה זמן קצר מכדי למצוא להם מקלט. כשהגיע הבוקר האפור והקר, הם עברו אל מנפחי הזכוכיות ואל הנפחים.
כעת, בקיץ הלוהט, עבדו האופים עירומים כמעט לגמרי אצל תנוריהם, מקללים, חלקים מזיעה, גומעים בירה כל הלילה, ללא מבקרים בדלתותיהם פרט לחולדות, שנמלטו מן האור אל בין הצללים.
לפידים בערו ברחובות הטובים יותר, מציינים את בתי העשירים, ואנשי נציבות העיר צעדו וקראו קריאות אזהרה כדי להבריח מכאן את פורעי החוק אל אזורים אחרים בעיר. הפרועים שבאזרחים – גם לירוקים וגם לכחולים היו קבוצות אלימות – נטו להתעלם מהסיורים, וליתר דיוק מן הסיור היחיד שנטה לחשאיות זהירה כשהפראים הנלהבים והשתויים הופיעו מולו, בדרכם מפונדק אחד למשנהו.
נשים, פרט לאלה שמכרו את עצמן ולבנות אצולה המלֻווֹת משמר חמוש, לא נראו ברחובות לאחר החשכה.
אבל הלילה היו כל הפונדקים – אפילו המאורות המזוהמות ביותר, שבהן שתו מלחים ועבדים – סגורים בשל מות הקיסר וההכרזה על הקיסר החדש. אירועי היום המהממים הכניעו, כך נדמה, אפילו את הפראים. ברחובות הריקים לא נראו צעירים רועשים ושתויים בבגדים המזרחיים הרפויים של בסאניה, ובעיצוב השיער של הברברים המערביים.
סוס צהל באחת האורוות שליד ההיפודרום, וקול אישה נשמע מחלון פתוח ליד האכסדרה, שרה את הפזמון החוזר של שיר שלא היה חסוד כלל ועיקר. גבר צחק, ואחריו האישה, ואז השתררה דממה גם שם. שריטות החתולים על הדרך. ילד בכה. ילדים תמיד בכו בחושך, היכן שהוא. עולם כמנהגו נוהג.
שמש האל עברה במרכבתה מבעד לקרח ומעבר לשדים שמתחת לעולם. שני הירחים שהיו מושא הסגידה – הסוטה – של בני קינדת' כבר שקעו במערב, בים הרחב. רק הכוכבים, שאיש לא קידש, זרחו כיהלומים פזורים מעל העיר שסרניוס ייסד כרודיאס החדשה, שתהיה יותר ממה שרודיאס הייתה אי-פעם.
"הו, עיר, עיר, קישוט על פני הארץ, עין העולם, תהילת יצירתו של ג'אד, האם אמות לפני שאשוב לראותך?"
כך כתב לִיסוֹרְגוּס מָטָנִיאָס, שכיהן כשגריר בחצר המלוכה בבסאניד מאתיים שנים קודם לכן, לבו מלא געגועים לסרנטיום למרות עושר ומותרות המזרח בקַבָּדָה. הו, עיר, עיר.
בכל הנחלות שבהן שלטה העיר הזאת, על כיפותיה, דלתות הארד והזהב שלה, ארמונותיה, גניה ופסליה, אצטדיוניה ותאטרוניה, אכסדרותיה, בתי המרחץ שלה, החנויות והיכלות הגילדות שלה, פונדקיה ובתי הבושת שבה, מקדשיה וההיפודרום האדיר שלה, חומותיה המשולשות שלא נפרצו מעולם, הנמל העמוק והמוגן שלה, והים השמור והשומר, היה ביטוי שחוק אחד, שמשמעותו זהה בכל לשון ובכל ניב.
כשנאמר על אדם שהוא מפליג לסרנטיום, הייתה הכוונה לומר שחייו עומדים בפני שינוי: מוכנים לגדולה, לברק ולעושר – או להפך, עומדים בפני הנפילה הסופית והמוחלטת לנוכח משהו גדול מכפי יכולתו.
ואלריוס איש טרקסיה היה לקיסר.
הלאדיקוס – שהיו שסגדו לו כבנו של ג'אד, ואשר נקבע על הפסיפס שבכיפות הקדושות – מת במרכבתו, כשהביא עמו אש מן השמש.
(הוצאת אופוס, 2003. תרגום: עמית יריב. 416 עמודים)
The Last Light of the Sun – ביקורת
