השתנות \ קרול ברג
מאת המערכת
מהכריכה האחורית: זה היה עולם בתהליך של תמורה, עולם בו שדים התהלכו על פני האדמה ושבטים אכזריים כבשו לעצמם אימפריות ענק, עולם מדברי וקשוח בו נאנקו העמים הקדומים והקסומים תחת עול השעבוד, עולם שהתנתק במהירות ממסורותיו ומוסרותיו ובנה את עצמו מחדש. זהו העולם של "הִשְׁתַּנּוּת" – אחד מספרי הפנטסיה המצליחים ביותר של השנים האחרונות.
על רקע ססגוני זה מציבה קרול ברג שתיים מהדמויות המרתקות והמנוגדות ביותר שהופיעו אי פעם בספרות הפנטסיה. האחד הוא עבד, השני, נסיך. סיאון, בן לעם עתיק-יומין שנשבר ונכבש, איבד את כוח הקסם שלו והפך לרכושו של אלקסנדר, יורש העצר חסר המעצורים, המפונק והיהיר. המפגש המטלטל בין שני הגברים הללו ישנה את עולמם ואותם, לנצח.
סיפורם של סיאון ואלקסנדר סוחף ומפתיע, מלא באקזוטיקה מתובלת, היסטוריה מרומזת ופליאה מתמדת המעניקים לו עומק ייחודי.
קרול ברג הצליחה לשזור אל תוך עלילת הספר סוגיות כגון משמעותה של בחירה ותפקידו של גורל, ודרך הריחוק למחוזות הפנטסיה אף לומר דבר או שניים על החברה שלנו כאן ועכשיו.
פרק 1
נביאים אזריים אומרים שהאלים מנהלים את מלחמותיהם בתוך נשמותיהם של בני האדם, ושאם שדה הקרב אינו מוצא חן בעיני האלים, הם מעצבים אותו בהתאם לרצונם. אני מאמין בכך. ראיתי קרב ועיצוב מחדש שכמותם רק האלים יכלו ליצור. לא נשמתי שלי היתה מעורבת – תודה לוורדון ולוואלדיס ולכל אל אחר שאולי מאזין לסיפור הזה – אבל לא נותרתי כשהייתי.
יורש העצר הנסיך אלקסנדר, פלטין אזקסטאן וסוזאין, כוהן אתוס, שליט בסרן, תרייס ומנגנאר, יורש כס האריה של האימפריה הדרזית, היה אולי הנער גס הרוח, חסר הניסיון, נטול הנדיבות והיהיר ביותר שאי-פעם רכב במדבריות אזקסטאן. מרגע פגישתנו הראשונה שפטתי אותו כך, למרות שניתן לומר שהייתי משוחד. כשאדם עומד למכירה, עירום בשוק עבדים, ברוח קרה מספיק כדי להקפיא את ישבנו של שד, לא סביר שהוא יעריך מישהו באופן הוגן.
הנסיך אלקסנדר ירש את התבונה ואת הכוח של משפחה מלכותית שמשלה באימפריה מתרחבת במשך חמש מאות שנה והיתה פיקחית מספיק לא לפגוע בעצמה על ידי זיווג בני משפחה או על ידי אי-סדרים פנימיים. אצילים דרזיים מבוגרים ונשותיהם תיעבו את חוסר הכבוד שלו גם בעודם דוחפים את בנותיהם הרווקות לדרכו. בני האצולה הצעירים, שבעצמם לא היו כלילי השלמות, ראו בו בחור טוב בשל הבידור הפרוע שהוא הרשה להם לחלוק, למרות שהדעה הזאת השתנתה לעתים קרובות כשגחמותיו של הנסיך ונטייתו לרגוז פגעו בם. מפקדי הצבא הדרזי קבעו כי הוא כשיר, כפי שנדרש על ידי המורשת שלו, למרות שהשמועה אמרה שהם הטילו גורל בינם לבין עצמם, והמפסיד נאלץ לשרת את הנסיך הפזיז והעקשן כעוזר צבאי. לפשוטי העם, כמובן, לא הורשתה דעה בנושא, וגם לא לעבדים.
"אתה אומר שזה יודע לקרוא ולכתוב?" אמר הנסיך לסוחר העבדים לאחר שבחן את שיניי ודחף במקל את שרירי זרועותיי וירכיי. "חשבתי שרק נשים אזריות למדו לכתוב, וגם זאת רק על-מנת לפענח שיקויים ולחשים. לא ידעתי שזה הותר לגברים". אז, בעודו דוחף בשוט הרכיבה שלו את איבריי המוצנעים, הוא נשען לעבר חברו והביע את הדעות המשעשעות הרגילות בנוגע לסירוס עבדים אזריים. "מיותר לחלוטין. הטבע כבר דאג לכך כשהם נולדו גברים באזריה".
"כן, אלופי, הוא יודע לקרוא ולכתוב", אמר הסוזאיני המתרפס, וזקנו השזור בחרוזים שקשק כשהרכין את ראשו. "לזה יש ליטושים רבים שהופכים אותו מתאים לשירותך. מתורבת ומנומס מאוד יחסית לברברי. יודע לנהל חשבונות או להגיש לשולחן או לעשות עבודה גופנית, אם תעדיף".
"אבל הוא עבר את הטקסים? אף אחת משטויות הכישוף שלהם אינה מסתובבת במוחו?"
"כלל וכלל לא. הוא משרת מאז הכיבוש. עבר את הטקסים ביומו הראשון, הייתי אומר. הגילדה תמיד מוודאת כשמדובר באזרים. לא נותר בו דבר מהכשפים".
אכן, לא נותר דבר מכך. עדיין נשמתי. עדיין היה דם בגופי. זה כל מה שנותר.
עוד דחיפות ודחיקות גסות רוח. "יהיה טוב אם יהיה לי במשק הבית עבד שניחן במידה כלשהי של פיקחות – אפילו פיקחות ברברית".
הסוחר התבונן בי במבט מזהיר, אבל עבד לומד במהירות לבחור את סוגיות הכבוד עבורן הוא מוכן לסבול. בחלוף שנות העבדות, אלה מתמעטות והולכות. הייתי עבד במשך שש-עשרה שנה, כמעט חצי מחיי. לא היה די במילים כדי להעלות את חמתי.
"אבל מה זה?" ניסיתי לא לקפוץ כששוט הרכיבה נגע בחבלות שעל גבי. "חשבתי שאמרת לי שהוא מתנהג היטב. למה הפסים על גבו אם הוא כה מוצלח? ומדוע בעליו נפטר ממנו?"
"יש לי מסמכים, הוד מעלתך, בהם הברון הרקהסיאן נשבע שזהו עבד טוב וצייתן ככל שניתן למצוא, עם כל ההישגים שציינתי. הוא נפטר ממנו רק כדי ליישב את ענייניו הכספיים והוא אומר שהסימנים היו טעות ואינם צריכים להיזקף לחובתו של העבד. אני לא מבין את זה, אבל אתה יכול לראות את חותם האציל על המסמכים שלו".
מובן שסוחר העבדים לא הבין. הברון הלוחם שאותו שירתּי במשך השנתיים האחרונות גסס, והחליט שהוא מעדיף למכור אותי מאשר להניח לי להימסר לרשותה של בתו היחידה – אישה שהפיקה עונג רב מהתעללות באלה שלא יכלה לצוות עליהם לאהוב אותה. ההחלטה את מי אוהב היתה אחת מסוגיות הכבוד המעטות שנותרו לי. לא היה לי ספק שהיא תתפורר עם כל השאר, בחלוף הזמן.
"אם הוא לא מתאים, אולי אחד האחרים האלה…" עיניו הקטנות של סוחר העבדים בחנו בחשש את השטח הריק והסגור בחומה, ואת עשרת הצופים חסרי המנוחה. כל עוד הנסיך היה מעוניין בי, אף אחד אחר לא יעז להציע מחיר, ומזג האוויר היה כה רע, שכלל לא היה בטוח שמישהו יישאר בסביבה כדי לקנות את ארבעת האומללים האחרים שהצטופפו יחדיו בפינה.
"עשרים זינרים. דאג שישלחו אותו לאדון העבדים שלי".
סוחר העבדים היה מזועזע. "אבל, הוד מעלתך, הוא שווה שישים לפחות!"
הנסיך התבונן באיש במבט של איפוק מאומץ שהיה גורם לאדם הגיוני לחפש סכינים בגבו. "אני מוריד חמישים מכיוון שהוא פגום. עם צלקות על גבו, אצטרך לדאוג לו לבגדים טובים יותר. אבל אני נותן לך עשר כתוספת מכיוון שהוא יודע לקרוא ולכתוב. האם זה לא הוגן?"
סוחר העבדים הבין שהובס – ואת הסכנה בה היה נתון – והשתטח. "כמובן, הוד מעלתך. הוגן וחכם כתמיד. עשרים זינרים". היתה לי תחושה שהסוחר עמד לארגן הפתעה לא נעימה לחבר בעל הכוונות הטובות שהודיע לנסיך שעבד שיודע קרוא וכתוב עומד למכירה.
הנסיך היה בחברתם של שני גברים צעירים אחרים. שני אלה היו לבושים כמו ציפורים ראוותניות, בבדי משי ואטלס צבעוניים עם חגורות בעלות חוליות זהב, ונשאו חרבות ופגיונות שהיו כה מצועצעים ומכוסים בתכשיטים עד שהיו חסרי תועלת. על-פי מראו הרכרוכי של הצמד ועל-פי עיניהם הקרובות מדי זו לזו, תהיתי אם הם ידעו כלל להשתמש בכלי נשק. הנסיך עצמו, רזה וארוך גפיים, לבש חולצת משי לבנה וחסרת שרוולים, מכנסי עור איילה בצבע חום צהבהב, מגפיים גבוהים וגלימת פרווה לבנה שיכלה להיות רק פרוותו של דוב מקהארה הכסוף, הפרווה המשובחת והנדירה בעולם. שערו האדום היה אסוף בצמה אחת מימין לראשו – צמת הלוחמים הדרזים – והוא ענד רק קישוטים מעטים: צמידים מזהב מרוקע ועגיל זהב אחד שבו היה יהלום שוודאי היה שווה יותר מכל תכשיטיהם של חבריו הגנדרנים.
הנסיך חבט בזרועו של אחד מחבריו המהודרים. "שלם לאיש, ואנייה. ולמה שלא תביא איתך את היצור? פרט לצלקות, הוא נאה ממך בהרבה. הוא יֵראה טוב בחדרים שלי, אתה לא חושב?"
לסתו של הלורדון הצעיר המצולק מאבעבועות, הלבוש באטלס הכחול ובנוצות הטווס, נשמטה בפליאה מזועזעת. ובצדק. במשפט אחד, הנסיך שלו גירש את לורד ואנייה מהחברה הדרזית לנצח. לא ההערה הפומבית המשפילה על אודות חסרונותיו הגופניים גרמה לכך, כי אם העובדה שהוא מונה לטפל בעבדים: משימה שהאוחזים בה מדורגים מעל לאלה שמטפלים בגופות מתות לפני שרפתן ומתחת לאלה שפושטים את עורן של חיות. בעוד הנסיך מסתובב וצועד החוצה, הוציא האיש חסר הסנטר את הארנק שלו והשליך את המטבעות לרגליו של סוחר העבדים, נראה כאילו אכל כרגע פרי דאהק ירוק. הכישרון שבו אלקסנדר הרס חבר, העליב סוחר בעל מוניטין ורימה ברון רב השפעה תוך חמש דקות היה מרשים.
כדרכם של עבדים, לא ציפיתי לעתיד מעבר לשעה הקרובה. במקום לבלות את כל היום כבול לקיר בשוק העבדים במזג האוויר הנורא, יכולתי לצפות לבגדים ולמחסה כמעט מיד. לא תוצאה נוראה. רחוק מהיום הגרוע ביותר שלי כעומד למכירה פומבית.
אבל באופן שעמד לחזור על עצמו לעתים קרובות בחודשים הבאים, אני עמדתי לספוג את תוצאות חוסר זהירותו של הנסיך אלקסנדר. סוחר העבדים הזועם אמר שאין לו זמן להחליף את צווארון החנק ואת שלשלות הזרועות והרגליים שנועדו להעניק תחושת ביטחון לקונות עדינות, וסירב לספק אפילו אזור חלציים כדי לכסות אותי. המסע שלי בעיר הצפופה והקוסמופוליטית, עירום בגשם המקפיא, מקפץ בבהלה מאחורי סוסו של לורד ואנייה כדי לא להיגרר, עמד בשורה אחת עם המאורעות המגוחכים ביותר של השבי הארוך שלי.
ובאשר ללורד חסר הסנטר… ובכן, העובדה שגופך נמצא בשליטתו של אדם שחושב שפגעו בו קשות אינה הדרך לשפר מצב גרוע. וכאשר האיש חושב שהוא פיקח למרות שאינו כזה, המצב יכול להחמיר מאוד. במקום להביא אותי ישירות לאדון העבדים של הנסיך, לורד ואנייה הביא אותי לנפחייה של הארמון וציווה על הנפח לסמן אותי בחותם המלכותי… על פניי.
נשפתי באימה את מעט האוויר שנותר לי. ביום השבי שלהם, כל העבדים מסומנים בעיגול וצלב, אבל זה תמיד היה על הכתף, כפי שנעשה לי, או על הירך. אף פעם לא על הפנים.
"אם כך הוא עבד בורח?" שאל הנפח. "הנסיך אלקסנדר לא מסמן כך אף אחד פרט לעבדים בורחים. לא אוהב את הכיעור, אפילו לא באלה שנועדו למכרות".
"לא, אני רק –" ניסיתי למחות, אבל ואנייה השתיק את קריאתי במוט ברזל שאותו ליטף מאז שנכנסנו לנפחייה.
"אתה רואה את סימני השוט על גבו, ואיך נאלצנו לכבול אותו כמו כלב פראי? מובן שהוא עבד בורח".
"הוא אזרי. דורגן אומר –"
"אתה מפחד מזוהמה מתרפסת כזאת? הקסם היחידי שיקרה כאן הוא שאני אהפוך אותך לסריס חסר לשון על חוסר צייתנותך. תעשה את זה".
המהלומה של ואנייה על ראשי הותירה אותי מעורפל, אבל במהרה הצטערתי שהוא לא הכה אותי חזק יותר. הנפח הלא משוכנע, שטען שיש לו ניסיון רב עם הגחמות של הנסיך, השתמש בברזל המלובן הקטן ביותר שלו כדי לצרוב את חותם הבית הדרזי המלכותי על לחיי השמאלית. הברזל המלובן הגדול יותר היה חושף עצם ושיניים, ויוצר נזק כזה שאלח היה מאכל את מה שנותר מהרקמות הבריאות. אבל באותו הרגע לא חשתי אסיר תודה.
וכך נמסרתי לארמון הקיץ של הקיסר באמצע החורף, מושלך על הרצפה מכוסת הקש בבית העבדים, רועד מבחילה ומטורף למחצה.
אדון העבדים החסון, מנגנארי מזוקן ושטוח פנים שכינה את עצמו דורגן, התבונן בי בפליאה. "מה זה? נאמר לי שיימסר עבד בית חדש לשירותו של הנסיך, לא עבד בורח שלא מתאים לדבר פרט למכרות".
לא הייתי במצב שבו יכולתי להסביר את ניסיון הנקמה העלוב של ואנייה, את תוכניתו המחוכמת להרוס את המציאה של הנסיך.
"זה החדש היחיד שהובא היום. לורד ואנייה אמר –" נער הנפחייה שגרר אותי מעבר לחצר כמעט בלע את לשונו כשדורגן אחז בצווארו.
"אש-שדים! ואנייה! הנפח צרב את העבד החדש של הנסיך על סמך מילתו של אידיוט שאינו פיקח מספיק לפתוח את מכנסיו כדי להשתין?" אדון העבדים נראה כאילו הוא רוצה לחבוט את ראשו בקיר הלבנים. "תאמר לאדונך הנפח שהוא אף פעם, אף פעם לא מסמן עבד אלא אם ההוראה באה מפיו של הנסיך או ממני. נאמר לי לדאוג שזה ינוקה ויישלח להגיש ארוחת ערב. תראה אותו!"
ודאי לא נראיתי מרשים במיוחד. בטני התרוקנה שוב למשמע האזכור הזה של אוכל.
"לפחות האדון נזהר בצריבה", מלמל הנער בעודו נסוג לעבר הדלת. "הוא לא ניזוק יותר מדי, נכון?"
"במקומך, לא הייתי מפתח יותר מדי תקוות לחיות מעבר לגיל ארבע-עשרה. לך לך. יש לי עבודה".
חצי שעה לאחר מכן טיפסתי במדרגות האחוריות של ארמונו של אלקסנדר, נושא מגש כבד במידה מפלצתית שעליו צלחת פירות מקולפים, מאפים מכוסי קינמון, כדור גבינה אזקית מסריחה וקנקן של נזריל, התה שלהם שהריח כמו חציר בוער. כל כמה צעדים נאלצתי לעצור ולתת לראש האפוף שלי להצטלל, לבטני הרועשת להשתתק ולסופת האש המשתוללת על לחיי להירגע.
הייתי לבוש בטוניקה לבנה פשוטה ללא שרוולים שכיסתה אותי מהכתפיים ועד הברכיים. זה היה ויתור לסלידתו של הנסיך מראיית פצעים פתוחים או צלקות בולטות. הדרזים נהגו להלביש את העבדים הזכרים שלהם בפנזאי – מכנסיים רפויים וקצרים – ללא חולצה. זה היה שריד כלשהו של המורשת המדברית שלהם, לחלוטין לא הולם ולא נעים עבור אלה מאיתנו שהיו שבויים באזורים ההרריים הצפוניים של האימפריה. הטוניקה לא היתה חמימה בהרבה, אבל העניקה לפחות תחושה של צניעות.
באופן מוזר, הדילמה הגדולה ביותר של אדון העבדים היתה השיער שלי. לא היה לי זקן – אזרים פשוט לא מצמיחים זקן כמו גזעים אחרים. אבל בניגוד לנהוג בכל הנוגע לעבדי בית דרזים, פקדה בתו של הברון ששערי יישאר ארוך. דורגן רצה לגזוז אותו, אבל חשש שזה יגרום לסימני הכוויה על פניי לבלוט מדי ויחשוף את הבליטה הנפוחה והמדממת במקום בו ואנייה חבט בי במוט. לפיכך, הוא הורה לי לקשור אותו באופן רפוי בצד אחד בסגנון הדרזי – לא בצמה, כמובן. רק לוחמים שהקיזו דם קלעו את שערם לצמה – בתקווה שהוא יכסה את טיפשותו של ואנייה. הוא גם מרח משחה על הכוויה, מעשה שלא טעיתי לחשוב שנבע מתוך טוב לב. אדון העבדים התפלל לשרוד ולראות את הזריחה הבאה.
"אה, ארוחת ערב!" אמר הנסיך כשנכנסתי מבעד לדלתות עלה הזהב ולתוך חדר הסבה מפואר. קדתי – באופן מגושם עם המגש – ובירכתי את עצמי כשהצלחתי להתיישר בחזרה מבלי להתעלף. היו שבעה או שמונה אנשים בחדר. שלושה גברים ושתי נשים ישבו על כריות מסביב לשולחן נמוך ושיחקו אוליאט, משחק הימורים דרזי שהיו מעורבים בו אבנים צבועות ויתדות עץ וכמה וכמה סכסוכי דמים. הקפדתי לא להתבונן באיש כשהנחתי את המגש על שולחן נמוך אחר שהוקף בכריות משי אדומות וכחולות. אדון העבדים הורה לי בחומרה רבה להשפיל את עיניי. לא הייתי בטוח אם זה חוק של משק הבית או דרך להסתיר את הלחי הנפוחה והמטפטפת שלי.
"תראו, כולם. השגתי עבד חדש. אזרי שיודע לקרוא".
"בלתי אפשרי…" נשמעו גיחוכים וחזרה על ההערות הרגילות.
"מוכשר מאוד, כך שמעתי. אולי יש בו אפילו מעט דם אזרי מלכותי".
"מכשף ברברי! מעולם לא ראיתי אחד מאלה. האם תשאיל אותו?" שאלה אישה בעלת קול נמוך שחשבה על יותר ממזון.
"אה, טארינה, מדוע את מבקשת זאת? איזה תענוגות תוכלי למצוא בבחור כה שדוף, שכולו שיער כהה ועיניים כהות?"
"למרות ששיעור קומתו לא מתקרב לשלך, אלופי, הוא נראה בריא. אם פניו נעימות לעין, אולי אתפתה… כשעינך משוטטת, כפי שנראה שהיא עושה ללא הרף. האם לידיה תרשה עיסוקים שכאלה לאחר שתינשאו?"
"עכשיו הבאת על עצמך את תשובתי. ודאי לא אשאיל אותו למי שמזכירה לי את הזאבה חדת הלשון. בואי, התענגי מהמזון שלי, שכן ודאי לא תקבלי את העבד שלי".
מאוד לא מצא חן בעיניי להיות במרכז של התנצחות שכזאת. כפי שגיליתי שוב באחרונה עם בתו של הברון, דברים כאלה מסוכנים יותר מאשר לשרת לוחם בקווי החזית של האימפריה. קדתי ומלמלתי, "אם זה הכול…"
"דבר בקול", אמר הנסיך. "איך אתה יכול לקרוא אם אתה לא יכול לדבר בבירור? ולא, זה בהחלט לא הכול. עלינו לתת לטארינה לראות מה היא מחמיצה". לפני שהספקתי לפחד כיאות, הושטה יד מתחת לסנטר שלי ומשכה אותו למעלה. כאשר עיניי הצליחו להתמקד לאחר התנועה הפתאומית והמבחילה של ראשי, הן התבוננו ישירות אל תוך מבט הענבר הלוהט של הנסיך אלקסנדר. "תביאו את דורגן!"
מישהו מיהר על פנינו, לאחר ששמע את האיום שאין לטעות בו בקולו של הנסיך. הוא מתח אותי כך שעמדתי על קצות אצבעותיי, וחששתי מאוד שאקיא שוב בשל התנוחה ובשל הניחוחות המעורבים של בשמים חזקים, קינמון, התה המסריח וגבינת העזים הרקובה למחצה שהדרזים אהבו כל-כך.
הדיווח של דורגן על אודות מאורעות אחר הצהריים היה מעומעם במידת-מה בשל השטיח שמתחת לפיו. השתטחות היתה אולי מעט דרמטית יתר על המידה במפגש פרטי כזה, אבל אדון העבדים נלחם על חייו. בתום הסיפור, הנסיך שחרר את אחיזתו ודחף אותי הצדה. כרעתי ושילבתי את ידיי על החזה שלי כפי שמצופה ממני, ועודדתי את הקיבה שלי לשוב למיקומה הנאות.
חוזים אזרים מלמדים שבהפוגה של הטבע לפני שאסון מכה, ישמע מאזין קשוב את נקישות עצמותיו של הקורבן. במקרה הזה גם אבן היתה שומעת אותן. כשהנסיך פקד לזמן את לורד ואנייה, שקשוק העצמות היה קולני כרעידת אדמה.
נשלחתי אל מחוץ לשערי הארמון להמתין ללורד הצעיר. הלילה היה קפוא, ולי לא היו גלימה או נעליים, אבל גם המדורה של שומר השער או הלפידים הבוערים שעל החומה לא יכלו לחמם את הצינה שבתוכי. אולי הנסיך חשב ששלוותו של חברו חסר הסנטר תתערער כשיראה אותי, אבל כשהובלתי את האיש הצעיר ואפור הפנים מבעד לשערים, פקפקתי בכך שנוכחותי קשורה לאימתו. הוא ידע שהוא גמור.
הנסיך פגש אותנו בחצר הקדמית של הארמון. הוא לבש את גלימת הפרווה הלבנה שלו והושיט את ידו ללורד ואנייה כשהאיש הרועד ירד מסוסו. "אתה רואה ששלחתי את העבד הזה החוצה לקדם את פניך… לבדו, מבלי לחשוש שהוא יברח. שירתת אותי היטב, ואנייה". הלורדון הצעיר פער את פיו בטיפשות לעבר הנסיך שצחק, אחז בזרועו של האיש הצעיר וטייל לעבר חצרות המטבח והסדנאות. "בוא, אני רוצה להודות לך על כך".
למרות שצחק בחוסר ביטחון – יותר ציוץ מצחוק – לורד ואנייה ודאי לא היה נינוח. בנוסף על שני נושאי לפידים ושני משרתים, היו ארבעה חיילים במדים שבאו בעקבותיו ובעקבות הנסיך המפטפט בעליזות. החיילים גררו אותי אחריהם. חיבקתי את עצמי בזרועותיי, וקיללתי ללא קול את החורף ואת המלוכה ואת חיי.
אימה וּודאות כרסמו בי כשנכנסנו לנפחייה. חום הלהבות הרועמות צרב את לחיי מחדש עד שהאוויר עצמו רעד במתאר הבוער של הבז והאריה אותם אעטה גם בקבר. הנפח עמד מוכן.
ואנייה ניסה להירתע כשקשרו אותו לעמוד, אבל הוא לא היה חזק מספיק. אז הוא החל להתחנן, פניו המצולקות עוטות גוון אפור חיוור. "אלקסנדר… הוד מעלתך. אתה חייב להבין. אבי… הבושה… טיפול בעבדים…" כשהנפח הוציא מהאש את הברזל הזוהר הגדול ביותר, הפך הלהג ליללה שקטה.
לא יכולתי לצפות בזה. הייתי קרוב מאוד ליללות רק שעתיים קודם לכן, והנפח היה זהיר איתי. עצמתי את עיניי… כך שלא הייתי מוכן כלל כשהנפח החסון תחב את ידית הברזל הכבדה בידי.
"תעשה את זה", פקד הנסיך שחייך ושילב את זרועותיו, ממתין. "ואנייה לא מסתפק בהיותו מטפל בעבדים. הוא חושב שהוא לא יכול ליפול נמוך יותר. תוכיח לו את עומק טעותו".
"אלופי, בבקשה". בקושי הייתי מסוגל לבטא את הבחילה שלי. כל מה שעדיין היה קדוש בעיניי, כל מה שהתפללתי שעדיין מוחבא בתוכי…
מבט הענבר הלוהט עבר אליי. רציתי להסב את מבטי, ביודעי שלא יצמח שום דבר טוב מכל מה שאני יכול לומר או לעשות. אבל יש מעשים שלא ניתן לעשות, לא משנה מה יהיו תוצאות אי-עשייתם.
"לא אקשיב לייסורי מצפון אזריים נשיים. אני נותן לך הזדמנות לנקמה. אין ספק שעבד משתוקק לנקמה".
נצרתי את לשוני, אך לא הסבתי את מבטי. לא יכולתי להניח לו לטעות בכוונתי. בעודי מתבונן היישר אל תוך זעמו הלוהט, הרמתי את המכשיר המתועב כדי להשליכו חזרה לאש. אבל לפני שהספקתי לשחרר אותו הנסיך שאג, כרך את ידו רבת העוצמה סביב ידי ודחף את המחתה הלוהטת אל פניו של ואנייה.
שמעתי את צרחותיו של ואנייה והרחתי את בשרו הבוער עוד זמן רב בלילה ההוא, זמן רב לאחר שננעלתי בתא מתחת לבית העבדים באפלה הקפואה. כיסיתי את גופי העירום בקש המזוהם ונלחמתי להשיב לעצמי את מראית העין של השלווה והקבלה שנאבקתי לבנות במשך שש-עשרה שנים. אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כמה אני מתעב את הנסיך אלקסנדר. לא יכולתי לשפוט את לורד ואנייה ולקבוע אם הוא באמת ראוי לבוז של אלקסנדר, אבל איך יכולתי שלא לתעב נסיך שמשפיל אדם אחד ורומס את השאריות העלובות של אחר כדי לתקן את הטעות המטופשת שעשה?
(הוצאת גרף, 2004, 450 עמ'. תרגום: דוד חנוך)
