לוטה
מאת שחר אור
בכל פעם שאני מסתובבת בתחנה וחולפת מול אישה שמברישה את שיערה הקפיצי במפתח שוודי, אני נזכרת בלוטה ולבי נצבט מגעגועים.
היו לה ללוטה העיניים הכי ירוקות בעולם, השיער הכי אדום ומשיי בעולם, הנשמה הכי גדולה בעולם והראש הכי מסובך בעולם.
אני זוכרת חופשה אִתה. חגגתי… מה חגגתי? השלמה של שלב בפרויקט, אני חושבת. הזמנתי אותה לצאת אתי לחופשה בכדור הארץ, כי הגעתי לגבול יכולת העצבים שלי לשאת את הלחץ, את המחויבות, את הצריך. לראות אותה מתרוצצת על הגבול הפועם שבין החוף לגלים, לראות את האושר הבלתי מסויג בדילוגים שלה, עם קפיצי פיצוי-הכבידה לרגליה. להתחרדן איתה על החול בשמש החורפית שעדיין היתה כל כך הרבה יותר חמה מאשר בבית. לעטוף אותה בחיבוק, עד לבלי הפרד בין השפתיים שלי לשלה, להכניס את היד למכנסיה ולחוש את הרטיבות שלה עוטפת את האצבעות שלי. זה היה אחד הרגעים הכי קרובים לאושר שאני זוכרת.
אחר כך חזרתי לעבודה, כמובן. תחנת החלל של טיטאן לא משחררת אף אחד. והיא חזרה לירח, אל היתומים שלה.
האדם הוא תבנית נוף מולדתו. אותי גידלו וטיפחו וחינכו מילדות לאפשרות שאבנה תחנות חלל, שאם אתאמץ מספיק אולי אהיה מהנדסת ראשית. שהכל פתוח בפני והכל אפשרי. אבל לשכב על החול ולהסתכל על בחורות מדלגות בלי לעשות כלום וללא מטרה, כשאפשר ללמוד עוד קצת אסטרונומיה, להתקדם בפתרון של עוד משוואה דיפרנציאלית, לבנות בלגו עוד דגם של חללית – זה לא מוסרי. הרי ברור שמצופה ממך להחכים.
מלוטה אף אחד לא ציפה מעולם לדבר. כל חייה היא היתה צריכה להילחם, על כל דבר שרצתה להשיג. בית היתומים שבו גדלה סיפק אוויר לילדים שגדלו בו, אבל מעט מאוד מעבר לזה. מגיל צעיר מאוד היתה לוטה צריכה להילחם כדי לשרוד, להתייחס לגוף שלה כאל סחורה שעוברת לסוחר, לפרנס את עצמה בכל דרך אפשרית, לגדל אגרופים של ברזל ולפתח ערנות של נץ.
מדהים איך היא שרדה. יותר משרדה. מדהים איך הצליחה לגדל לעצמה נשמה כל כך ענקית, לצאת מעורה כדי להעניק, אולי כתיקון על החיים שניתנו לה עצמה. להשכיל מכל מלמדיה, ולהתעלות עליהם, להפוך לוחמת לצדק חברתי, למרות העוולות שנעשו לה.
נפגשנו באקראי.
אולי לא באקראי. מי שהגיע להשתמש באמפתיון לא עשה זאת באקראי, גם אם ינסה לשקר לעצמו ולטעון אחרת. היום האמפתיון מחוץ לחוק, אבל בימים ההם הכדור היה בחיתוליו, וכמו שקרה בנסיונות שנעשו באל-אס-די במאה העשרים המחשבה המדעית הרווחת היתה שמדובר בפריצת דרך.
האמפתיון הוא כדור פסיכו אקטיבי, משנה תודעה וללא תופעות התמכרות, שמאפשר לאדם לחוות לפרק זמן מוגבל את רגשותיו, מצבו הנפשי ומאווייו של בן שיחך. קירוב הלבבות האולטימטיבי ופריצת דרך בהשגת שלום כלל עולמי, כי אם תזדהה עם בן שיחך ודאי לא תפוצץ אותו בהמשך השיחה, וגם לא תעשה ג'נוסייד במשפחתו ובעמו. בתחילת הדרך לא רבץ על האמפתיון שום צל של בעיה אתית. נוטלי הכדור עשו זאת מרצונם והאמינו שהוא מרחיב את הדעת. מאפשר.
הוועדה למניעת טרור עולמי באומות המאוחדות מימנה את פיתוח המוצר, מתוך מחשבה לתת אותו בכפיה לטרוריסטים מורשעים, כטיפול ברירה של "אמפתיון או מאסר עולם". השימוש האזרחי הצפוי היה טיפול תרופתי תומך לזוגות הנמצאים על סף פרידה.
אני הצטרפתי לניסוי באמפתיון בגלל תחושת החוסר. קראי לזה משבר אמצע החיים, קראי לזה תחושת שובע, פער ברציפות של משמעות החיים. הגעתי לתחילת שנות החמישים של חיי במצב גופני מושלם, כפי שביטוח בריאות מקיף מבטיח ומקיים ללקוחותיו העשירים ביותר. היתה לי עבודה אחראית, מספקת ושואבת כמובילה הנדסית של צוות הקמת תחנת החלל של טיטאן. היו לי בן-זוג וילד, ששניהם התבגרו מספיק כדי שיהיו זקוקים לי רק בקצוות, לעתים רחוקות, שיחת הולו פעם בשבועיים. ובאמצע הבטן נברה בי תחושת ריקנות, קרוב לנקודה של מקלעת השמש. שעמום, גוון של דכאון. ריקנות.
שמעתי על האמפתיון לראשונה בברושור שהביא אחד המהנדסים שלי. הוא היה בטיפול זוגי והמטפל שלו הציע לו את הכדור. לעגתי לאמפתיון, יחד עם שאר חברי הצוות שלי, כי מי ירצה להרגיש כמו אדם אחר? אבל יצרתי קשר עם יצרן התרופה עוד באותו ערב. נגד השעמום, אמרתי לעצמי. הלוא תמיד אוכל לפרוש מאוחר יותר.
כך שאפשר לומר שהגעתי אל האמפתיון מתוך המחסור שבשפע.
לוטה, לעומת זאת, הגיעה אל האמפתיון מתוך השפע שבמחסור.
היא נולדה, גדלה והתפתחה מתוך מחסור: מחסור במזון, מחסור בבטחון, במילה טובה, באהבה. כל החיים היא נאבקה להיות בצד הנותן, להתנדב, לתרום, למחות, לשנות את השיטה.
אני, מתוך השפע, נותרתי בדלת אמותי, ולא נתתי דבר. היא, מתוך המחסור, רק נתנה ונתנה.
רק התבקש שנצוד זו את זו, מתוך רשימת משתתפי הניסוי באמפתיון שהונחה בפנינו, שפירטה את תכונות האופי העיקריות של כל אחד מהם. הסקרנות הובילה אותנו זו אל זו, משיכה מתוך שונות, מתוך תהום פעורה. הפריד בינינו מרחק אדיר של גיל, נסיון חיים, אמונות, שלא לדבר על מרחק פיזי.
יצרן התרופה ומנהל המחקר הרפואי עודדו פגישה מתוך שונות. הם הגדירו קריטריונים להתאמה ולשונות, וככל שהמתאם בין זוגות היה נמוך יותר כל ירדה עלות ההשתתפות בניסוי. זוגות נשואים שהצטרפו שילמו מחיר גבוה, בהנחה שרמת האמפתיה ההתחלתית ביניהם גבוהה ושהכדור יתרום מעט מאוד, אם בכלל, לאינטראקציה האמפתית ביניהם, לעומת קבוצות הביקורת שטופלו בפלצבו בלבד או ללא טיפול תרופתי.
השונות ביני לבין לוטה היתה כל כך גדולה ששילמו לנו על ההשתתפות במחקר. לי שילמו מעט – כסף לא היה מניע מבחינתי. ללוטה שילמו יותר.
ההשתתפות בניסוי כללה התחייבות להתמיד לאורך שלושה חודשים, בשתי פגישות שבועיות, כשבסיום כל חודש הגענו למרפאת התחנה, שוחחנו עם מנהל המחקר הרפואי לצורך הערכת מצב, מילאנו מבחן זליג להערכת רמת האמפתיה עם בן השיח שלנו וקיבלנו הנחיות למינון התרופה בחודש הבא.
מבחן זליג, שהיה אחד המבחנים העדכניים והתקפים ביותר, נקרא על שם דמות בדיונית מסרט מהמאה העשרים שנטתה לשנות את עורה כזיקית באינטראקציה מול כל אדם. זה היה מבחן זוגי שבדק את רמת האמפתיה שבין שני אנשים בהתאם לפער ביניהם. תוצאה נמוכה מאוד אפשר היה להסביר בפער תרבותי ואישיותי גדול ביניהם, ולכן באמפתיה נמוכה. תוצאה גבוהה מדי העידה בסבירות גבוהה על חוסר יציבות בסיסי באישיות ונטיה פתולוגית לרצות את בן השיח. הנחת המחקר היתה שהאמפתיון יביא לעליה ניכרת של התוצאה במבחן זליג.
והכדור עבד. ללא ספק בכלל.
הפגישה הראשונה ביני לבין לוטה היתה קטסטרופלית. נפגשנו בתא הולו סטנדרטי, כזה שמאפשר שמיעה, ראייה ומגע בסיסי בלבד.
זו היתה פגישה נטולת אמפתיון. אני מניחה שהיא שימשה את החוקרים כקבוצת ביקורת, נקודת פתיחה, נקודת ייחוס.
דיברנו. המון. ראיתי והבנתי שעומדת מולי אישה בעלת שיעור קומה ומוח חד וצלול. אבל הפרידה בינינו תהום ענקית.
סיפרתי לה קצת על העבודה שלי. על הצוות שלי, שכלל אחד עשר מהנדסים, כולם שועלי קרבות ותיקים.
"פעם הצטרפה אלינו מהנדסת, מבריקה, יצירתית, אבל מעורערת בנפשה לחלוטין", אמרתי. "עבדנו אז על ההאנגר החיצוני והבחורה החליטה שהיא צובעת אותו מבחוץ, בשכבות של צבעים מחזירי אור רגיש לתדר, כך שכל חללית משא שתתקרב להאנגר תוכל לראות את התמונות של השכבות בזו אחר זו, כמו סרט אנימציה. זרקנו אותה כמובן".
"למה העפתם אותה?" שאלה אותי.
לא הצלחתי להבין את לוטה, ומה היא שואלת. התשובה היתה בעיניי מובנת מאליה.
"היא לקחה סיכון לא מוצדק. היא צבעה בחוץ שעות על גבי שעות, בצד החיצוני, בצד של החלל, בחליפה. היה ברור לכולם שמדובר באישה שמוכרחה לחיות על הקצה, חסרת אחריות וחסרת דחף הישרדות מינימלי. אף אחד לא רצה להיות שותף שלה, ולא הייתי מוכנה להכריח אף אחד. הבנתי אותם. היא חלתה, מבדידות, ושחררנו אותה מהתחנה".
לוטה, מצִדה, סיפרה לי על החיים כמדריכה בבית היתומים, אבל ההסברים שלה עברו לי מעל האוזן. "אם הוא רוצה ללמוד רפואה, למה הוא לא מתחבר פשוט לרשת ולומד באופן עצמאי?" שאלתי.
"כי אין כאן רשת. אין. אין רשת, אין חשמל, אין מים, אין אוכל. אם אני לא אפשוט יד, הם יצטרכו לפשוט בגדים או למות ברעב".
זה היה בלתי נתפס. היא הסבירה, אבל אני לא הבנתי. לא הייתי מסוגלת.
היא דיברה בשפה שלא יכולתי לקלוט, כאילו אין לי בכלל רצפטורים להבין. ולחיצת היד בסיום הרתיעה אותי לגמרי – עור קר ולח, כאילו מתקן ההולו היה מקולקל לחלוטין, כאילו כפפות הוולדו שלו העבירו שמץ מהקור המצמית ששרר במרחבי החלל שביני לבינה.
למה המשכתי לפגישה הבאה, זו שכבר נערכה תחת השפעת האמפתיון, שהייתה שונה לאין שיעור? לא באמת התכוונתי להמשיך. מעט מדי מהטוב היה בה בפגישה הראשונה, ויותר מדי מהמרתיע. אבל חתמתי על התחייבות, וחתימה כזאת היא דבר מקודש בעיניי. וכן, היו גם הדכדוך, המלנכוליה, צער העולם על כתפי, שבצבצו מעבר לשממון הגלוי שבו בוססתי.
הגעתי לפגישה השניה, שוב בהולו, הפעם אחרי שלקחתי מנת אמפתיון על פי הוראות מלווה המחקר ואחרי שנחשפתי לתמונות תת-הכרתיות של לוטה כדי לוודא שהאמפתיה תתבטא דווקא כלפיה.
הפער בין שתי הפגישות היה מדהים. כל הפוטנציאל שחשתי בו במעומעם בפגישה הראשונה: ההומור הדק של לוטה, התפיסה המהירה להדהים, יכולת הביטוי המופלאה, הרצון שלה לגונן ולעטוף, כולם הפכו פתאום נגישים לי, יכולתי לקרוא אותם בכל מילה שאמרה, בכל הבעת פנים שלה, בכל נגיעה אקראית בה באצבעות חמות דרך כפפות הוולדו.
אני מניחה שיכולתי להיזהר יותר, לשמור על עצמי יותר. היה לי נסיון רב בתקשורת וירטואלית ואני ערה ומודעת לאספקטים המטעים שלה ונשמרת מהם. אני יודעת שיש גבול למידע שאת יכולה להפיק משיחה בתא הולו, כשמראהו של הדובר, צליל קולו, טמפרטורת הגוף שלו ותנועות כפות הידיים העוברות דרך כפפות ההולו, כולם יוצרים מציאות מדומה שקשה להבחין בינה לבין האמת.
אולם כפי שאמר לי הראשון שהתאהבתי בו, כשהווירטואליות עוד היתה בחיתוליה והתבטאה במילים מוקלדות, אמת שהוכיחה את עצמה שוב ושוב בשנים שבאו לאחר מכן – בתקשורת וירטואלית את בונה לעצמך את דמותו של בן שיחך מתוך השתקפויות שלך, כיוון שאת מסוגלת לשמוע רק את מה שאת כבר יודעת ומאמינה בו. כלומר, את בעצם מתאהבת באספקטים שלך.
אז יכולתי להיזהר יותר. אני מניחה שלא רציתי, שהנחתי שהמרחק בינינו, הפערים הגדולים בינינו, יוודאו שלא יהיה לי צורך להיזהר, שהחיים והמציאות יגנו עלי מפני עצמי.
הלוטה שגיליתי, כשהיינו שתינו תחת השפעת האמפתיון, היתה מדהימה. אישה אש, לוחמת על דעותיה, נאבקת בקשיים אדירים, גיבורה בכל קנה מידה. הקשבתי לה ברוב קשב, נהיתי אחריה, הערצתי אותה.
"קחי לדוגמה את הדיור", אמרה לי לוטה. "ברור שזה משאב מוגבל, שגדל הרבה יותר לאט מהקצב שהחבר'ה כאן מתרבים. אם את רוצה לבנות בית חדש את צריכה להרחיב את המנהרות, לייצר עוד חמצן, זאת אומרת עוד צמחים, להעלות עוד מים מצבי היבשה למטה, לשפר את האספקה והתחבורה. אז ברור שמוכרחים להגביל ילודה, זה הגיוני. אבל העשירים המניאקים מרחיבים את הבתים שלהם ובמקום להגדיל מספר חדרים, הם מגדילים את הנפח שלהם. אז מה הרווחנו? כל האחרים רק נדפקים, ועוד יותר מוגבלי ילודה ממה שממש חייבים, כדי להחזיר את האיזון בדיור".
"הלו, למי קראת שם צבי יבשה? את יודעת שההורים שלי עדיין גרים שם, על כדור הארץ?" עניתי, בהתעלמות רומסת משאר טיעוניה ובכוונה לשבש לה את ההרצאה הסדורה.
"ברור שכל צבי היבשה מניאקים. אבל את, את מהבסדרים", ענתה לי מיד. עכשיו היא כבר לא נשמעה כמו אתרי מחתרת מרקסיסטיים.
אהבתי להקשיב לה. בהרבה מובנים היא דיברה כמו מי שהייתי פעם, כמו מי שרציתי להיות, לפני שהתמסדתי והתקרקעתי. לפני שהנדסתי את המצפון החברתי שלי לאבדון. נהניתי מהזמן שביליתי איתה. זו חדלה להיות מחויבות כלפי מנהלי הניסוי או עול – זה היה עונג צרוף.
ככל שקיבלתי יותר את לוטה, וככל שהפגישות בינינו תכפו, יכולתי לחוש בשינויים שחלו בי, בייחוד בימים של פגישות ההולו שבהן הייתי תחת השפעת האמפתיון, אבל לא רק. ההשפעות חדרו גם לשגרה היומיומית. המהנדסים שלי התלוננו שאני מדברת איתם בשפת ביבים, ואני חייכתי כי יכולתי לשמוע את לוטה מדברת מגרוני. הייתי מסתובבת בקפיטריה של תחנת החלל המתהווה, רואה רוכל של יצירות-אמנות-זבל-בעשרה-זהובים ודמיינתי את המטבעות ניתכים בכף ידו והופכים לזהב שזורם בעורקיו. עמדתי מול הראי והסתרקתי, כשאני מנסה להתעלם מההשתקפות במראה, שהופיע בה מפתח שוודי מסרק קפיצים.
ידעתי שהדימויים הוויזואליים האלה אינם שלי. ידעתי שהם מגיעים מלוטה. אבל היופי שלהם היה כל כך חי ומושך ומרתק, עד שאפילו לא ניסיתי לעצור אותם מלהציף אותי בתחושה של מציאות. במציאות האפורה של השגרה שלי, רבת השנים, לוטה הכניסה לחיים צבע, מוטיבציה לחיות אותם.
"תגידי, סגרו לך את החמצן ליותר מדי זמן כשהיית קטנה?" שאלה אותי בפגישה הבאה, כשסיפרתי לה על תמונת ההברשה במפתח השוודי. "מה פתאום ממני? מה פתאום מהאמפתיון? זה לגמרי שלך, הדימוי הזה. את כאן המהנדסת שחייבת לייצג את הכל בברזל ופלדה".
"ברברית בת ברברית. כבר עשרות שנים לא משתמשים בברזל ופלדה. כדי לעמוד בהפרשי הטמפרטורות כאן חייבים סגסוגות יותר רציניות. ברזל ופלדה זה לחלשים. עדכני את הדימויים שלך", היתה התשובה שלי. לוטה הוציאה ממני את המיטב, גירדה את החלודה מההומור שלי, הגמישה לי את המחשבה. היא היתה כיף מזוקק.
לוטה ואני המשכנו להיפגש בווירטואלי, באופן כמעט יומיומי, הרבה מעבר למסגרת שנקבעה בניסוי. לכאורה יכולנו להסתפק בכך, אבל האצבעות התחילו לדגדג. רציתי לחוות אותה באמת, לראות אותה בלי מחיצות של תרגום.
באג. באג. למה אני מוכרחה להעביר כל קשר לפיזי? פשוט באג בייצור שלי.
קבענו להיפגש אצלה, על הירח.
לוטה באה לקבל את פני בטרמינל. אחרי כל המסעות שערכתי בחיי באתרים שונים במערכת השמש, אפשר היה לצפות שאזכור. מצחיק כמה זמן לוקח להתרגל לתחושת משקל של שישית ג'י, עד שהגוף נזכר, וכמה שטויות את יכולה לעשות ברבע השעה הראשונה, לספק הזדמנויות לעכברית גבינה לצחוק עליך ולתפוס אותך שוב ושוב במרפק, למנוע ממך ליפול.
כשהגענו למתחם המגורים שלה היא כבר חשדה.
"את עושה את זה בכוונה, את כל הנפילות האלה, נכון?"
"הממ, רק קצת. אני נהנית לראות אותך בתפקיד האחות הרחמניה, סומכת הנופלים", עניתי, וצפיתי כמעט במדויק את התגובה שלה. ידעתי שתפיל אותי, אבל לא ידעתי שתעשה זאת בהתנגשות של חזה בחזה שתוציא ממני את כל האוויר, ותכסה אותי בגופה. לא תכננתי מראש שהפיזי יגלוש לפיזי מהסוג הזה. כבר שנים לא נתתי לו לגלוש ככה. אני חושבת שלא תכננתי את זה. לא במודע, אבל משהגיע המגע זרמתי ולא נלחמתי. תחושת הגוף שלה היתה כל כך נכונה. היא היתה כל כך רכה ונעימה ועוטפת. צפתי בין זרועותיה, נוחתת ועפה חליפות. גופה היה נפלא, החיבוק שלה נהדר, יחיד במינו. כמעט הצלחתי להירדם בו.
כשחזרתי הביתה לטיטאן, חוט ארוך נמשך מהלב שלי, נמתח ומידקק ומכאיב, חוט שראשיתו בירח. לוטה לא הבינה.
"כן, היה לי ממש נחמד", אמרה לי בפגישת ההולו הבאה.
נחמד? נחמד? זה כל מה שהיא הרגישה?
ניסיתי להסביר. בעזרת האמפתיון היא גם הבינה למה אני מתכוונת. היא כמעט הצליחה גם להרגיש. אבל לא ממש. השריטות שלה היו עמוקות מדי, חוסר האמון הבסיסי באדם היה מושרש בה עמוק מדי. ככל שרצתה בכך, היא לא יכלה לאהוב אותי. לא באמת. לא ממש. לא עד הסוף. לא מספיק. לא כמוני.
שלושת החודשים עברו. המחקר תם ונשלם ונותרנו רק שתינו, זו מול זו. האמפתיון כבר לא בינינו, אבל עם היסטוריה של מפגשים, של דיבורים, של רגשות. חשבנו שנוכל להמשיך, שמה שנתן לנו האמפתיון מספיק כדי שנוכל לשמר את הקיים, אולי אפילו להוסיף עליו.
המשכנו להיפגש, גם בהולו, גם בפיזי. בעיקר אצלה, במתחם הזעיר והקלאוסטרופובי שהיא קראה לו בית. פעם אחת ויחידה אפילו לקחתי אותה לכדור הארץ, לחופשה קצרה ויקרה להחריד בין צבי היבשה. בילוי מלוח של ים וחול על החוף, ואז ביקור קצרצר בבית שבו גדלתי. נהניתי לראות אותה מתפתלת כשהצגתי אותה בפני ההורים שלי: "שלום אבא צב יבשה. זו לוטה".
היא גרמה לי אושר. רגעים קטנים של אושר ושעות ארוכות של כאב.
בלי האמפתיון, התהום בינינו נהייתה ברורה יותר ויותר. לא המרחק, לא הגיל, לא פערי ההשכלה ותחומי העניין, אלא התהום הנפשית בין זו שמוכרחה להיטמע כדי לחיות לבין זו שמפחדת להיבלע. בדרכה שלה היא אהבה אותי, אולי אפילו יותר ממה שאהבה אי פעם, אבל זה רק הכאיב לי עוד יותר. לראות את קצה זנבה של ציפור גן העדן ולדעת שלעולם לא אתפוס אותה.
ידעתי שזה לא. שלא יקרה ולא יוכל להיות. שהזמן בינינו שאול.
בפעם האחרונה שנפגשנו…
בפעם האחרונה היינו שוב אצלה, במתחם שכבר הכרתי וכבר התחלתי לראות בו רמזים של בית. האכלנו זו את זו בפירורי עוגיות באצבעותינו. ארוחת בוקר של ציפורים, לוטה קראה לזה, הלשון שלה שמלקקת את האצבעות שלי, האצבעות שלה בפה שלי. ידעתי שזה לא נכון, שכבר לא נכון לנו להיות קרובות ונוגעות כך, שלאינטימיות הזאת כבר אין לאן ללכת. אבל כל כך רציתי.
"הייתי רוצה לראות שוב דרך העיניים שלך", אמרתי לה, מלטפת לה את הראש, יודעת שגם אם היא שומעת את המילים שלי היא לא יכולה לשמוע. "להיות בתוך הגוף שלך, לראות מתוכך החוצה, להיות חלק ממך, שתהיי חלק ממני". הדמעות איימו, ובסוף גם הציפו, אבל עם כל החמלה שלה היא לא יכלה להבין על מה אני מדברת, למה אני מתכוונת.
אחר כך, במיטה שלה, זיינתי אותה. האצבעות שלי היו בתוכה, והעיניים שלי לפתו לה את העיניים ולא נתנו לה לברוח. שוב ושוב הבאתי אותה לפלאטו גבוה כל כך עד שהתפתלה וקראה והתנשפה, עד שכלו כוחותיי ולא יכולתי יותר וביקשתי מנוחה של רגע. שוב ושוב ושוב חזרתי וניסיתי, מתאווה לגרום לה לגמור, לגרום לה להגיע לנקודה הזו של האושר המוחלט שלא זקוק עוד לדבר, שרק הווה. ניסיתי לחדור אליה, לגוף שלה ולנשמה שלה, כפי שחדרה אלי, אל מתחת לעור. ניסיתי לגרום לה לאהוב אותי, כמו שאהבתי אותה.
כמו משה על הר סיני, לראותה ולא להגיע. ואולי האביונה החסרה שלה סימלה את אי היכולת שלנו, שלי, לשמר את מה שהיה בינינו. להפרות אותו ולהביא אותו/אותה/אותנו לשיא.
לשווא.
ולא יכולתי יותר.
נפרדנו. בהסכמה, באהבה. אבל נפרדנו.
ועד היום אני מתגעגעת. למילים שהסתחררו בינינו, לאהבה שחשתי, והיום אני לא מרשה לעצמי, לשבריר הסיכוי שלא היה יכול להיות. ואולי יותר מכל לחיבוק הגדול והעוטף שלה שנתן לי לשקוע בו, לשכוח את כל המילים, את כל ההבדלים, את כל השונות, שנתן לי להיות, וכמעט, כמעט לבטוח בה מספיק כדי להירדם.
לוטה / יונה וולך
בְּמַפְתֵּחַ שְוֶודִי לוֹטָה מִסְתָּרֶקֶת
שַׂעֲרוֹתֶיהָ קְפִיצִים
לוֹקַחַת כַּדוּרִים כְּנֶגֶד הַרְגָּשוֹת
שוֹנוֹת שֶׁל מְסְתוֹרִין
לוֹבֶשֶׁת שִׂמְלַת קוּרִים
וְיוֹצֵאת לָה מַה
שֶׁלוֹטָה קוֹלֶטֶת בִמְקוֹם
הָאֱמֶת הִיא שֶׁיֵּשׁ לָךְ גוּף נִפְלָא
אָז לָמָּה לָךְ מִקְטֶרֶת מִלְחָמָה
אֲבָל לוֹטָה לָקְחָה כַּדוּרִים
וְעַכְשָׁיו הִיא מְבִינָה רַק מִלִּים.
יום שישי, 17 במאי 2013 בשעה 13:54 קישור לתגובה
אוי, קסם. קסם מדכא משהו, אבל קסם.
יום שישי, 17 במאי 2013 בשעה 20:56 קישור לתגובה
נפלא, פשוט נפלא
היו בסיפור כמה דברים שהיו לי קשים/ לא הסתדרו. אבל אחרי השיר, נותרתי פשוט חסר מילים, מלא פליאה
תודה
יום שבת, 18 במאי 2013 בשעה 19:07 קישור לתגובה
כמובן שהכותרת ישר עשתה לי אסוציאציה לשיר, ולגלות שבאמת ביססת את הסיפור עליו היה מגניב לאללה (:
העיבוד שעשית ליונה וולך מעולה, זו פרשנות יפהפייה ל"עכשיו היא מבינה רק מילים". והאמפתיון גאוני לגמרי, ממש מתבקש להשתמש בו בעוד סיפורים…
ממש אהבתי.
רק הערה טכנית קטנטנה: באיזשהו מקום בסיפור את מתחילה לספר ב"את" ("תקראי לזה"), אבל אין אח"כ צידוק לכך בעלילה. בהתחלה חשבתי שהגיבורה כותבת אל לוטה, אבל התבדיתי – אולי זו שהיא כותבת אליה גם כן שווה הרחבה? ואולי זה בטעות?
יום ראשון, 19 במאי 2013 בשעה 5:02 קישור לתגובה
3 נקודות, אחרי שאמרתי כמה שהסיפור נפלא
ראשית, אני חושב שהשיר של וולך "מדבר" עם לוטה מ"ייסורי ורתר הצעיר של גתה. תמהני אם גם שחר אור מודע/ת לקישור זה.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%99_%D7%95%D7%A8%D7%AA%D7%A8_%D7%94%D7%A6%D7%A2%D7%99%D7%A8
שנית, תמהני מדוע המספרת צריכה להיות אשה ואהבה לסבית ולא גבר. האם זה כורח סיפורי? מיועד לשקף יחסים עתידיים? משהו אישי של המחבר/ת?
ואחרון חביב, הקטע שבו המספרת מדברת על המהנדסת שצבעה את ההאנגר מבחוץ בצבעים רגישי תדר-זה גאוני. זה הקטע שבו הסיפור "הדליק" אותי, הניגודיות בין הנשמה של אותה מהנדסת לטכנוקרטיה.
יום ראשון, 19 במאי 2013 בשעה 7:49 קישור לתגובה
מצטער לא אהבתי בכלל. הסיפור קצר מדי , הסופרת מכריחה אותי לקבל את העובדה שלוטה היא "הנשמה הכי גדולה בעולם" במקום להראות לי במה זה מתבטא, כלומר לתאר אירוע או מצב שממנו אני אסיק את המסקנות לגבי הגיבורה. (מהבחינה הזאת סצינת הסקס בסוף הייתה טובה וגם הקטע עם המהנדסת שצבעה את ההאנגר, להראות, לא להסביר). צריך להלחים את שחר אור עם הדס משגב (שאצלה זה הפוך, היא לא עוזרת לקורא בכלום ) ואז יהיה מעניין לקרוא.
יום ראשון, 19 במאי 2013 בשעה 9:50 קישור לתגובה
לגלי
הפניה 'תקראי לזה' יותר בלשון של התייחסות של הגיבורה לעצמה, לא ממש לקוראת חיצונית.
ליוסי
אני לגמרי לא חושבת שוולך מתכתבת עם יסורי ורתר.
יש לה אוסף שלם של שירים על דמויות זרות: קסיוס והעורבים שלו, לוטה, תרזה, סבסטיאן.
מבחינתי המשמעות היא התכתבות שלה עם אלמנטים זרים בנפשה-היא.
אבל, מה אני מבינה בספרות, אולי אתה צודק.
יום ראשון, 19 במאי 2013 בשעה 10:47 קישור לתגובה
אהבתי מאוד. מלא דימיון. כיף.
יום ראשון, 19 במאי 2013 בשעה 13:17 קישור לתגובה
אגב, מאחר והפרטים של שחר כל כך מלאים כאן, הרשתי לעצמי לשאול את גוגל
ומתברר שיש לה סידרה שלמה של סיפורים מבוססי וולאך ב"במה חדשה"
מומלץ בחום
שחר- מתי את מוציאה ספר?
יום שני, 20 במאי 2013 בשעה 23:06 קישור לתגובה
סיפור מקסים. מאוד אהבתי.
יום חמישי, 06 ביוני 2013 בשעה 12:11 קישור לתגובה
הסיפור מאד יפה, ואהבתי את האמפתיון, אם כי היתה חסרה לי הסיבה בגללה הוא הוצא מחוץ לחוק. באופן כללי אני אוהבת מד"ב, אז יאי!
באופן אישי, היתה לי בעיה עם תיאורי המין, אבל אני כנראה בודדה בתחושה שלא צריך לדחוף מין לכל מקום…
יום חמישי, 06 ביוני 2013 בשעה 22:21 קישור לתגובה
האמפתיון הוצא מחוץ לחוק כיוון שגרם לתופעות של "אונס מרצון", אצל נשים עם נטייה לרצות (בפתח) את מי שמולן.
אני עכשיו מנסה להבין באיזה גרסת עריכה של הסיפור זה ירד, כיוון שזו אכן נקודה חשובה.
וכמובן שצריך להכניס מין לכל דבר, יצא חוק כזה לפני שלוש שנים.
זה לא שאני אוהבת מין, חו"ח, אני פשוט שומרת חוק.
יום חמישי, 06 ביוני 2013 בשעה 23:18 קישור לתגובה
המממ… סיפור שמבוסס על יונה וולך בלי תיאורי מין זה קצת חילול ה(אי-)קודש, לא?
יום שני, 12 באוגוסט 2013 בשעה 21:13 קישור לתגובה
ממש נהנתי
אכן, כמו שרמי אמר, יונה וולך בלי תיאורי מין זה "לא".
האמפתיון בעייני הוא נפלא ואין צורך להסביר מדוע הוא לא חוקי, הוא נשמע טוב מידיי מכדי להיות חוקי.
ועוד תגובה שאינה מתייחסת לסיפור עצמו אלה דווקא לתגובות אליו, אני מאוד אוהב שאפחד לא התייחס לכך שהסיפור לסבי, כאילו אין בכך כל ייחוד וזה, חברי היקרים, מאוד מיוחד.
תודה.
יום שבת, 25 בנובמבר 2017 בשעה 22:28 קישור לתגובה
שלא כמו רוב הקוראים (כך זה נראה) נהניתי מההתחלה, אך ככל שהתקדמתי נהניתי ממנו פחות ופחות.
דבר ראשון היו חסרים לי הסברים בסיפור, חלקם כבר הוזכרו פה. לא מרגישים שלוטה כל כך טובה ונחמדה. כמו כן גם לא מובן מדוע הוציאו מחוץ לחוק את האמפתיון הזה. אבל הדבר שהכי צרם לי זה שהרגישו מאוד עד כמה האמפתיון השפיע על המספרת באהבתה ללוטה, אבל זה הכל. לא הרגישו שזה משפיע עליה במשהו נוסף בחיים בהתייחסות אל הזולת. וודאי שלא הבחינו בשינוי אצל לוטה עצמה שנשארת אותו דבר אפילו בשיחות שלהן בהולו ואפילו תחת השפעת האמפטיון. אמנם הסיפור אמור להראות שהיא לא חשה אהבה בחזרה אבל בכל זאת זה אמור להשפיע עליה במשהו (ביחסה והסתכלותה על העולם).
בנוסף ההכנסה של מין לסיפור לא הייתה נצרכת לסיפור (ומי שחש שהיה צורך כי זה נוגע ליונה וולך, שיחשוב בהתחלה האם היה חסר לו המין לסיפור ואם היה חוסר או פגם בסיפור אם היו מבטאים את הסוף בצורה שונה ולא מינית, ושאחר כך יקרא את אחת עשרה השורות של השיר בסוך הסיפור ויגיד אם היה צורך בסוף המיני בשביל הקשר לשיר).
חוץ מזה הכתיבה נחמדה וכיפית לקרוא אבל לא מהטובים ביותר שפגשתי באתר אך בכל זאת עם כישרון רב.
יום ראשון, 26 בנובמבר 2017 בשעה 0:24 קישור לתגובה
לפי הסיפור השפעת האמפתיון היתה אמורה להיות כלפי אדם אחד, מתואר שחשפו אותה לתמונות של לוטה כדי שהאמפתיה תתבטא דוקא מולה. ובכל זאת מתואר שתמונת העולם של המספרת כן משתנה כתוצאה מהאמפתיון.
אבל שאלה מעניינת יותר, שעליה אין לי תשובה, היא: אם האמפתיון אמור להתבטא מול אדם אחד, איך חשבו להשתמש בו כדי להפוך טרוריסטים לפחות אלימים.