בכנסים, במסיבות ובשיחות פרטיות, אני שומעת מזה שנים על בסיס המנויים ההולך ופוחת של כתבי העת המודפסים הגדולים למד"ב, ועל כשלונם של כתבי העת ושל ספרי המד"ב המקוריים כאחד למשוך קוראים צעירים. במשך שנים אני, כמו רבים, התייחסתי לזה אך ורק כאל עדות לירידה בקריאה כפעילות פנאי ולטווחי הקשב ההולכים ומתקצרים של הצעירים. לידתו של ילדי נתנה לי נקודת מבט חדשה.

אני בטוחה כעת שבני בן ששה עשר החודשים, שכבר מפגין עניין מדאיג בדפוס, יהיה קורא. אבל האם הוא יהיה קורא מד"ב? בילדותי שלי, צרכתי בשמחה מדע בדיוני של תקופת תור הזהב שנכתב לפני שנולדתי. כשאני מנסה לדמיין איך ייראה המד"ב של ימינו לבני, אני חוששת לא רק שאך מעט ממנו יעניין אותו, אלא גם שהאשמה נעוצה במדע הבדיוני עצמו.

גליונות מהזמן האחרון של אסימוב'ס מספקים הדגמה. אסימוב'ס – שניתן לטעון שהוא כתב העת המשפיע ביותר למד"ב – צובר פרסים משמעותיים שנה אחר שנה, וסיפק להצבעת ההוגו בשנת 2000, למשל, 11 מתוך 16 הסיפורים המועמדים ואת כל שלושת זוכי הסיפורים הקצרים. עורך אסימוב'ס, גרדנר דוזואה עצמו, זכה בשנים-עשר מתוך שלושה-עשר פרסי הוגו האחרונים לעורך הטוב ביותר. אם, כפי שנאמר לעתים קרובות, סיפורים קצרים הם המקום שבו מושחזים הכלים הספקולטיביים של המדע הבדיוני ואשר בו מגיחים לראשונה החזונות החדשים שלו, אסימוב'ס אמור להיות ברומטר אמין למצבו של המדע הבדיוני בימינו.

בתכניו של הגליון המתוארך לתקופת לידתו של בני, אוקטובר-נובמבר 1999, אנו מוצאים את הסיפורים הבאים מאת כמה מהסופרים המובילים בתחום:

• "The Winds of Marble Arch", נובלה על התבגרות והפחד מההזדקנות, כפי שהן מיוצגים על ידי הרוחות הנושבות בתחתית של לונדון.
• "Hothouse Flowers" של מייק רזניק, על עתיד שבו לא מאפשרים לזקנים מאד למות כי אם מחזיקים אותם על מכשירי החיאה כצמחים במשך עשרות שנים (לא כל כך שונה מההווה!)
• "Riding the Gigantosaur" של מייקל סוואנוויק, על זקן הגוסס מסרטן שהוא עשיר דיו כדי שמוחו יושתל בגיגנטוזאור בתקופת הקרטיקון.
• "A Knight of Ghosts and Shadows" של דוזואה, על איש זקן, הקרוב למותו וייתכן שסובל מהזיות, שחי אל תוך עולם של שינויים חברתיים וטכנולוגיים מבלבלים.
• "A Martian Romance" של קים סטנלי רובינסון, על מאדים שקפא זה מקרוב ועל שני אנשים זקנים מאד הקרובים למוות, הנעצבים על מותו של מאדים הכחול ועל מותם הקרב שלהם עצמם.
• טורו של רוברט סילברברג על חתימותיהם של גדולי תור הזהב המופיעות באוסף הספרים שבעלותו.
• ג'ק וויליאמסון, מגדולי תור הזהב שעדיין בחיים, בטור אורח שמביט לאחור על חייו ועל הקריירה שלו.
• נלסון בונד, עוד סופר מאותו דור, עם "Proof of the Pudding", קצרצר הומוריסטי.

הרטרוספקטיבה של וויליאמסון, כשמתייחסים אליה בפני עצמה, נקייה מנוסטלגיה. הזקן של סוואנוויק הופך למלא חיים בגוף הדינוזאור שלו, הזוג של וויליס ניצל ברגע האחרון על ידי רוח התקווה, וכן, שני האנשים הצעירים בסיפורו של רובינסון אינם עצובים כי הם נמצאים בתחילת חייהם ויש להם תקווה לעתיד.

אבל כקבוצה, הסיפורים מלאי נוסטלגיה, חרטה, פחד מההזדקנות ומהמוות, פחד מהעתיד באופן כללי, וחוויית השינוי כמבלבלת ורעה. הסיפורים הללו אינם אודות דיסטופיות. הם אודות פרטים המנסים להתמודד עם מה שההווה הפך להיות ללא רחם וללא מנוח. לא שזה נושא רע או שסיפורים טובים ומרגשים לא יכולים להכתב אודותיו. ואם להיות הוגנים, וויליס ורובינסון לפחות מציעים תפיסה של תקווה והסתגלות לשינוי. מה שמעורר בי הרהורים הוא שכיחותם והיקפם הנרחב של הפחדים, והדרך שבה הם מיוצגים בתוך מסגרת של נוסטלגיה לתור הזהב של המד"ב שחלף.

שירו של ברוס בוסטון שהופיע בגליון, "Another Short Horror Story", מציע משמעות ספציפית יותר לסיפורים האלה: שמה שבאמת מובע הוא הפחד מההווה. שירו של בוסטון עוסק בבדידותו של האיש האחרון על פני כדור הארץ שאינו מחובר לרשת העצבית. בשיר טבוע הרעיון כי האינטרנט יגרום להיעלמות האותנטיות הלא-מגושרת, שהרשת מקשרת בין בני אדם רק בכך שהיא מנכרת אותם לאנושיותם הבסיסית. הפחד הזה מהדהד בדיווח כלי התקשורת המסורתיים על כל פשע שבו לאינטרנט יש תפקיד, אפילו אם באופן שולי בלבד: "הקורבן פגש ברוצח בחדר צ'אטים, מדווחת המשטרה". לעומת זאת, כמה פעמים אתם רואים כותרות כמו "הקורבן דיבר עם הרוצח בטלפון"? החרדה בשל המחשבים והאינטרנט היא במידה משמעותית חרדה דורית – עבור אלה מאיתנו שפגשו במחשבים בשלב מוקדם יחסית בחיים, המחשבים הינם רק מכשיר כמו הטלפון.

שירו של בוסטון, והנוסטלגיה לעידן הזהב שאופפת את הגליון, מצביעים לעבר עובדה מיוחדת בסוציולוגיה של המדע הבדיוני. בני דור הבייבי בום – הקבוצה שכלפיה סופרי דור הזהב מעוררים זכרונות ילדות מלאי חיבה – שולטים כרגע בהפקה ובצריכה של מד"ב. פלח עצום בגדלו זה של העוגה הדמוגרפית רכש הגמוניה על הקצב ועל כיוונו של השינוי התרבותי מזה עשורים, אבל דור האינטרנט והכלכלה החדשה החלו, כך נראה לי, להפיל אותם לטובת בני העשרים והשלושים ומשהו שחשים בתסיסה התרבותית השוקקת והמשתנה של הרשת כדגים בים. האינטרנט הוא אולי הסמל הטוב ביותר לכל מה שמטריד את הבומרים (ואת המבוגרים מהם) לגבי ההווה, כולל פער הדורות ביחס לטכנולוגיה. הפער הזה הוא נושאה של הבדיחה הישנה על כך שבן השמונה הוא זה שמתכנת את הוידאו המשפחתי. חלק ממה שהבדיחה מבטאת הוא פחד שבני הדור הצעיר, החשים בנוח עם כל הטכנולוגיה החדשה, גדלים כזרים להוריהם.

ברצוני לטעון שסיפורים אלה מאסימוב'ס הם אודות, או מושפעים במידה רבה על ידי החרדות שחווים הרבה בומרים ברגע היסטורי מסוים, שבו הם לא חשים עוד בשליטה על החברה בכללותה או על חייהם שלהם. האנטי-גיבור המיושן של דוזואה עשוי לשמש כשליח לחרדות הללו: איש זקן שהתפרסם על כך שהציע בנעוריו שהחברה תאט את קצב השינוי הטכנולוגי, אך גילוי הדעת שלו בנושא לא הצליח להשיג את ההשפעה הרצויה.

מדע בדיוני של תור הזהב: תקווה לטכנולוגיה עתידית. מדע בדיוני של המילניום: פחד מההווה, פחד מטכנולוגיה? אם זה מה שקרה, אין פלא שקוראים צעירים לא נמשכים לתחום. את השינויים שמפחידים אנשים מבוגרים – הם לא תופסים כשינויים. עד כמה ארכאיות יותר ייראו חרדות הבייבי-בום לדורו של הבן שלי?

אבל כותבי הבייבי-בום ונושאים ייחודיים להם לא יכולים ליטול את כל האשמה על הירידה בקריאת כתבי העת. הפחד בפירוש אינו התגובה הדומיננטית של כל הבומרים לשינוי, ואני גם לא מעלה בדעתי שהסיפורים שציינתי הם התגובה היחידה של כותביהם לחרדת המילניום. ואפילו אם שני הדברים האלה היו כך, בחינה של השנה-פלוס הבאה של אסימוב'ס – הגליונות שהובילו לכניסה למאה העשרים ואחת – מראה שהרוב המוחץ של הסיפורים במדגם זה מסיטים את מבטם במידה מסוימת הן מההווה והן מהעתיד. מכיוון שגילם של רוב הסופרים אינו ידוע לי, עלי להניח שהפרספקטיבה מלאת החרדה והמשקיפה אחורנית נמשכת הרבה מעבר לדור הבייבי-בום.

שליש שלם מהסיפורים בגליונות הללו מתרחשים בעבר, או מתרחשים בהווה אבל עוסקים רק בעבר. אלה סיפורים של מסע בזמן לקרטיקון, לתקופה הסילורית לאמסטרדם של המאה השמונה עשרה, ללייפציג של המאה השמונה עשרה, לצרפת של המאה הארבע עשרה, ולקליפורניה של שנות העשרים (סוואנוויק 10-11/99, אטלי 10-11/99, בייקר 7/00, פרדום 5/00, גרסיה אי רוברטסון 8/00, בייקר 12/00). רק בשני סיפורי מסע בזמן חוזר גיבור מהעתיד ל"הווה" (בייקר 1/00, טרטלדוב 12/99), ובאף אחד מהם אין גיבור הנוסע לעתיד.

ניתן למצוא סיפורים על הסופר בן המאה התשע עשרה סטיבן קריין, מסע החקר לקוטב הדרומי של סקוט ב- 1912, הפצצת טוקיו במהלך מלחמת העולם השניה, טייסים בריטיים במהלך מלחמת העולם השניה, מותה של הממותה האחרונה בשריפה ב- 1940, ועיסקה בין אלוהים לשטן על גורלו של קנדי (ווילבר 6/00, יולן והאריס 5/00, פארקס 12/00, מקלאוד 12/99, בקסטר 1/00, בייקר 3/00).

כשההיסטוריה נוגעת לקו זמן אחר, אין בנמצא הווה חלופי בנוסח דיק. הסיפורים עוסקים בהיסטוריית עבר חלופית: תיאודור רוזוולט במרדף אחר ג'ק המרטש; יאזון ומדיאה מתקופת מלחמת האזרחים בחיפוש אחר זהב נסתר; גיבור בן ימינו משחק את אלוהים באמריקה המרכזית שלפני קולומבוס (רזניק 12/00, ו. ג'. וויליאמס 10-11/9, ריד 5/00). מעניין כאן במיוחד "Oracle" של גרג איגן, שבו גרסאות דמיוניות של אלן טיורינג וק. ס. לואיס דנים בשאלה האם שינוי טכנולוגי לא מוגבל, ובמיוחד התפתחויות במיחשוב ויצירת בינה מלאכותית, הם טובים או רעים (7/00).

שניים מהסיפורים הצופים-לעבר הללו צופים אל עברו של התחום עצמו: האחד מבקר אצל דרי-קרונועים הסוגדים לקתולהו (פריזנר 2/00); השני עוקב אחר הרפתקאותיהם של איזאק אסימוב ורוברט היינליין ביקום חלופי במהלך, שוב, מלחמת העולם השניה (גאן, דאנקן, מרפי וסוואנוויק 4/00).

זה משאיר לנו בערך שני שליש מהסיפורים שמתרחשים בהווה או בעתיד. אבל מאלה, כמה מכילים מעט מאד אם בכלל מרכיבים ספקולטיביים מהותיים (למשל רוש 1/00, פלוויק 5/00). הבולט ביותר במונחי דיון זה הוא "At Lightspeed Slowing" של קורי דוקטורוב, המספר את סיפור של טכנאי שסובל מגירוי יתר כה חזק בגלל החיים המודרניים עד שהוא דחה את ההווה כדי לחפש מפלט מנטלי ורגשי בקומונה פרימיטיבית בקוסטה ריקה (4/00). לכאן משתייך גם סיפור הראש-המדבר כפשוטו של ג'ון אלפרד טיילור, "Calamity of So Long Life", עוד סיפור שבוחן את פחדיו של זקן מוגבל וחסר ישע (5/00).

כמה סיפורים מתרחשים כביכול בעתיד, אבל שופעים אנכרוניזמים שנוטים תכופות לרטרו-נוסטלגיה או לאירוניה: אנחנו מוצאים מסעות ספארי, אליפויות שח, חוות חלוצים או שיחזור של מערכת המעמדות הארופאית הישנה (אם כי מהופכת) על פני כוכבים מרוחקים (רזניק 12/99, ניוב 8/00, דה נו 2/00, לה גווין 2/00). ב"To Leuchars" של ריק ווילבר, אפילו מספרים לנו שהרקע לנובלה, יישובה הראשון של מושבה בעולם חדש, נוצר במכוון כדי להראות כמו עיר סקוטית בת מאות שנים (9/00).

על כדורי-ארץ עתידיים יש לנו מלחמות שוורים בסגנון ספרדי ורקדני שוורים מכרתים; קרקס קטן בסיבוב הופעות בויטנאם הכפרית; וגולים וקומונרים בגירסה עתידית של פאריס של שנות העשרים (אברהם, רוזנר, ווקר וו. ג'. וויליאמס 10-11/00; שפרד 8/00, דוקטורוב וסקיט 12/00). או שדימויי רטרו שולטים בהווה בדוי: כדור פורח בן המאה התשע-עשרה מעביר גיבור מניו יורק בת ימינו; אדם קודח אל מרכזו החלול של כדור הארץ (קוון 1/00; בונד 10-11/99).

חלק גדול במפתיע מנופי העתיד בגליונות אסימוב'ס הללו הם פסטורליים או פרימיטיביים, בין אם על פני כדור הארץ (קרס 6/00, סוואנוויק 3/00, דוקטורוב 4/00, סרפין 2/00, טילטון 9/00) או על כוכב לכת זר (ארנסון 10-11/00, נורדלי 2/00, ל. וויליאמס 10-11/00, דה נו 2/00, רזניק 12/99, רובינסון 10-11/99). אנו מקבלים אפילו וירטואליות פסטורלית (דניאל 10-11/99). וכשחיזרים מגיעים אל כדור הארץ, הם כמעט תמיד מופיעים על רקע של עיר קטנה, או רקע כפרי או פרימיטיבי ממש, בין אם בעבר (סליבן 7/00), בסביבות ההווה (אברהם 12/99, פיצ'ינסקי 1/00, ריד 7/00) או בעתיד (פנדלטון 7/00). רק במקרה אחד הם מתגלים בסביבה פרברית – אם כי כזו שהגיבור רואה כקרתנית וכעיר קטנה (פינטושל 12/99).

כל אחד מהנופים הפסטורליים הללו לא היה נראה ראוי לציון בפני עצמו. זו התדירות שבה סביבות כאלו מופיעות, במיוחד בהשוואה לנדירות היחסים של סביבות עירוניות ופרבריות. זוהי מגמה נוסטלגית במופגן כשלוקחים בחשבון את המציאות חובקת העולם בת ימינו של אוכלוסיה תופחת וההתפרשות רבת השינויים. באופן מפתיע, רק לאחד מסיפורי הפנטזיה שלא מוקמו בעברה ההיסטורי של הארץ יש רקע פרימיטיבי (מרטין 12/00). המעטים האחרים נפרשים בעיקר בנופים עירוניים או פרבריים בני ימינו (וויליס 10-11/99, פינטושל 3/00, סטייבלפורד 4/00).

חלק מהסיפורים בעלי רכיבי הרטרו או הרקע הפסטורלי מתייחסים בכל-זאת באופן ספקולטיבי לנושאים בני זמננו. אנו נתקלים, למשל, בחיזרים בעיר הקטנה של דניאל אברהם שמשחקים את תפקיד קבוצת המהגרים הלא רצויים (12/99), או בריגול הדיגיטלי מרסק-הדגמים של גיבורו של סיפור הרטרו בפאריס של קורי דוקטורוב ומייקל סקיט (12/00). הדיון בין טיורינג ולואיס של איגן, למרות היותו מוצב באנגליה חלופית שלאחר המלחמה, נראה בכל זאת כאילו הוא מחבק אל חיקו את פלאי העתיד המתגלים עדיין (7/00).

מבין סיפורי העתיד חסרי רכיבי הרטרו או הפסטורליה הגלויים, קבוצה אחת מתרחשת על או חלליות בפזורה אנושית בין-כוכבית בעתיד הרחוק או בקרבתן. באופן מעניין, פרט ל"Green Tea" של ריצ'רד וודהולם, יצירה העוסקת בתאונה תעשייתית קטסטרופית (10-11/99), האחרים מתאפיינים באופן כמעט אחיד בטעם מיושן, בהיותם עוסקים בנושאים ובבעיות המשתייכים לתקופות קודמות. מוטיב זוגות מעצמות העל המסוכסכות, למשל (אצל ריינולדס 5/00, בקסטר 10-11/00, ניבן 10-11/00), נובע מהמלחמה הקרה, לא מהתקופה הנוכחית של בלקניזציה ומקרי רצח-עם מקומיים וברוטאליים. הקונפליקט בין שיתופיות ופרטנות, נושא נוסף מהמלחמה הקרה, גם הוא נמצא כאן (בקסטר 9/00, נורדלי 2/00; שימו לב גם לבקסטר 4/00). נעדרים מהעתידים הרחוקים הללו סוגים של קונפליקטים המתאימים יותר לרוח-הזמן העכשווית – למשל התפצלותן של קהילות מקומיות, פריחתה של השונות האתנית והתרבותית, וההתחפרות האידיאולוגית והדתית מול הנטיות הללו.

סיפורי העתיד הנותרים נאבקים בנושאים עכשוויים או בכאלה שיש בהם טעם עכשווי (למשל ריינולדס 12/99, מארוסק 3/00, קרס 6/00, ריד 8/00, לנגפורד 9/00, קלי 6/00, מקאולי 7/00, ופרדום 10-11/00). (סיפורו של וודהולם, 10-11/99, שהוזכר לעיל, שייך מן הסתם לקבוצה זו). אלה שאותם הייתי מגדירה "עתידים אמיתיים", מהווים רק רבע מכלל המדגם – סיפור אחד או שניים מתוך 86 המשתתפים במדגם כמעט שאינם ניתנים להגדרה, כך שהמספר אינו מדויק.

ואפילו כאן הבדיון כלל אינו צופה לעתיד כפי שהוא עשוי להיראות. מרבית "העתידים האמיתיים" הללו מפגינים חרדה, אפילו יראה, כלפי הטכנולוגיה ותוצאותיה (למשל, בארטון 1/00, דושאן 2/00, פרדום 3/00, רוש 3/00, שפילד 3/00 ו- 6/00, מקלאוד 6/0, קרס 8/00, סטייבלפורד 8/00, טיילור 9/00, ארנסון 10-11/00, בל 12/00). זה מותיר לנו לא יותר מאשר קומץ של סיפורים במדגם הצופים ומצפים לעתיד.

עם כל כך הרבה כותבים שככל הנראה חשים אי נוחות לגבי מצב העולם, הייתי מצפה לשפע התייחסות עוקצנית להסתבכותנו בגלגלי קטר הטכנולוגיה שיצא משליטה. אבל כמעט אף אחד מהסיפורים בשלושה-עשר הגליונות הללו של אסימוב'ס – אפילו לא אלה הממוקמים "בעתיד אמיתי" – לא מציע ביקורת אמיתית על טכנולוגיה, על שימושיה או על השפעתה על האנושות. "VTV" העוקצני של דייויד מארוסק, על קיצונויות חדשות של המניפולציות של אמצעי התקשורת, הוא יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל (3/00). כדי שתהיה ביקורת, על הכותב להביט ללא רתיעה בהווה ובעתיד, ויהיהו אלה מכוערים ומעוותים ככל שיהיו. מה שיש לנו תחת זאת היא חרדת-טכנולוגיה נרחבת שמסיטה ברובה את מבטה ממקור פחדיה.

אין בכוונתי לרמוז כאן שאני טוענת שכל המד"ב חייב לבחון נושאים חברתיים רציניים, או שכתבי העת המד"ביים אינם משתפרים בזכות השתובבות מפעם לפעם בצרפת של ימי הביניים או במוחו של גיגנטוזאור מיוחם. כשהסיפורים עשויים היטב, אני קוראת את כל תת-הז'אנרים של המד"ב שהוזכרו – הווה אומר, מסע בזמן, היסטוריה חלופית, הרפתקאות בין כוכביות בעתיד הרחוק – בעונג רב. וגם אין לקבל טיעון זה כשיפוט לגבי איכותו של סיפור מסוים כלשהו, שהוא בדרך כלל חיובי. יתרה מכך, אני עצמי אשמה בכתיבת כמה מסוגי הסיפורים שציינתי. הבעייה שלי אינה עם סיפורים מסוימים כי אם עם מגמות.

הייתי רוצה להדגיש עוד שאין בכוונתי להיטפל לאסימוב'ס עד כדי התעלמות מכל כתב עת מודפס אחר. להפך, ההנחה שלי כאן היא שדוזואה קונה את הספרות הטובה ביותר שהוא רואה, ושכעורך אסימוב'ס, הוא רואה הרבה מהמיטב שנכתב. אלה, כך נראה, הם סוגי הסיפורים שנכתבים כיום.

לשם השוואה, ידידי ועמיתי כריסטופר איסט סיפק כמה מספרים לגבי פנטסי אנד סיינס פיקשן, מקור הסיפורים הקצרים הקבוע האחר בתחום. F&SF מפרסם יחס גבוה בהרבה של פנטזיה למד"ב: בשנת 2000, חלקם של סיפורי הפנטזיה היה בסביבות 50% לעומת 10% באסימוב'ס. מ- 42 האחוזים של F&SF שהוקדשו למדע בדיוני, מעט פחות ממחצית הסיפורים, או בסביבות 20% מהסך הכולל, מוקמו לפחות למראית עין בעתיד. מספר קטן יותר משתייך למה שאני מכנה קטגוריית "העתיד האמיתי": כ- 31% מסיפורי המדע הבדיוני, אבל רק 13% מהס"ה. (המספרים הללו נלקחו על פי גליונות F&SF של שנת 2000, פרט למרץ ומאי).

בסך הכל, אם כן, מדע בדיוני של "עתיד אמיתי" מופיע באחד מארבעה סיפורים באסימוב'ס ובפחות מאחד מתוך שבעה ב-F&SF. עלי להניח שהמספרים בתחום ספרי המד"ב נעים פחות או יותר באותו טווח. יש לנו תחום שיותר ויותר פוחד מההווה, משקיף יותר ויותר בכמיהה אל העבר. בינתיים העתיד המחושב העוסק בנושאים חדשים נהיה נדיר – אפילו בסכנת הכחדה.

נראה כי שלושה סיפורים מגליונות קדם-המילניום של אסימוב'ס, כל אחד משובח בזכות עצמו, ממחישים את מצב התחום בבהירות מיוחדת. הראשון הוא של ג'ים קוון, נושא את השם המיושן באופן הולם "סיפורו האמיתי של פרופסור טראבוק ומסעותיו הראויים לציון על הסונד-בלון דה לה מנטליטה" (1/00). זהו סיפורם של שני זקנים, עייפים מחייהם הנוכחיים, שחוקרים יחד את נוף המחשבה האינסופי ב"מתקן שעשוי היה להתגלות על ידי פיסיקאי צרפתי בן המאה התשע עשרה, אבל לא התגלה". כלי הרכב שבו הם נודדים בארץ כל הדברים הניתנים לדמיון הוא שק הליום מקנווס גס המחובר לסירת עץ, מצוייד במדחף עץ, נורות שנופחו בעבודת יד, וסוללות פתוחות של חומצה משכשכת ומעלת אדים.

הסונד-בלון של קוון נראה כסמל למד"ב של המילניום: במגמה שנובאה על ידי הסטימפאנק, הארכאי והעתיק מחליפים את הטכנו-עתידני כמקור הדברים הגזעיים ביותר. העבר הפרימיטיבי יותר שלנו – במקרה זה תעשייתי ומזהם במקום פסטורלי – הפך, במילותיו של לוי-שטראוס, טוב למחשבה.

ניתן לחשוב כי תופעה זו קשורה לאופנת הרהיטים החדשים עם גימור "ידוע סבל", ולהרגל לקרוא לשכונות על שם הנופים אותם החליפו – יער אורנים, נחל הטחנה, כרים מוריקים. הדברים הישנים באמת נעלמים מהחוויה האמריקאית היומיומית. אבדן שורשים זה הוא חלק מניכור המילניום של אמריקאים רבים, שחשים שהם נסחפים בים של דימויים ומידע חפים ממשמעות. הוודאויות הפרימיטיביות של העבר, המיוצגות על ידי הסונד-בלון, עשויות להיראות כמו כלי הרכב היחיד האותנטי דיו כדי לנווט בו בנוף המחשבה של המילניום. אבל במה שנוגע לסופרי מד"ב, הייתי מצפה לתחכום רב יותר – לחקירה מכוונת של כל ההתמסרות הזו לעבר, כמו גם לחרדה שמחולל ההווה. המדע הבדיוני לא יכול פשוט לעקוב אחר אותם חלקים בתרבות הכללית שחשים שהמחשבה על זמנים פשוטים יותר מרגיעה אותם.

הסיפור השני, שכבר הוזכר, הוא הקינה של דוזואה "A Knight of Ghosts and Shadows" (10-11/99), על זקן שנולד בשנות השמונים ואשר "חי יותר ממרבית עולמו".

"החברה שאליה נולד לא התקיימה עוד; היא היתה מתה כמו התקופה הויקטוריאנית, מועברת לחנויות לממכר עתיקות ולאלבומי תמונות מאובקים ולזכרונות מאובקים אף יותר, מקור לתמונות ישנות ומעודנות ולסרטים ישנים ומעודנים אף יותר… והוא עדיין היה כאן איכשהו… בעתיד… דבר לא התרחש כפי שחשב שיקרה".

העתיד שבו הוא מוצאת את עצמו כעת מוצג פחות כשלם בעל קשרים פנימיים ויותר כצביר של סלסולים מד"ביים, רובם מוצגים לקורא כאשר הזקן הולך בפילדלפיה העתידית: ארמגדון גרעיני ממלחמת העולם השלישית; ב"מים מסלוליים שמתמרדים ושולטים באדוניהם לשעבר האנושיים; נוסעים רפאיים בזמן החוזרים מהעתיד כדי לבחון רגע היסטורי קריטי; ההבטחה, לפחות, לחלליות ולמושבות אנושיות בעולמות רחוקים; אנשי-על מהונדסים גנטית; מובלעות-ערים חיות-למחצה; מכונות המשועבדות לבינות מרוחקות; חומרי ננוטכנולוגיה קסומים; אנשים אבודים במציאויות וירטואליות.

בעוד נראה שהזקן של דוזואה מסכם את ניתוק המילניום של הדורות המבוגרים בני ימינו, הנוף שבו הוא נע יכול לייצג את המד"ב של המילניום באופן כללי, עיר הבנויה עד גבולותיה על ידי דורות קודמים של כותבים. עם תום המאה, אנו החיים בעיר הזו יצרנו ממש מעט התפתחויות חדשות, ואלו נראות קוסמטיות: גגון חדש על בניין הב"מ, מעט ליטוש בחול של הלבנים המלוכלכות של רב הקומות של ספינת המתיישבים. פלאונתולוגים הנוסעים בזמן מבקרים בתקופה הסילורית במקום בקרטיקון. סיפור ההישרדות שלאחר השואה מתרחש באלסקה הכפרית במקום במערב היבשת.

הסיפור השלישי, "Fell the Zaz" של ג'יימס פטריק קלי, ממוקם בכדור הארץ של העתיד הקרוב, והוא אחד מהמעטים במדגם זה שעוסקים בתקשורת ההמונים ובאינטרנט. הוא גם אחד מהמעטים שיוצרים תחושה שהם באמת שייכים לעתיד מנקודת הראות של 2001. הוא מספר על חברת הפקת מדיה הנאבקת להרחיב את השוק שלה מעבר לקהל היעד הנוכחי של בייבי-בומרים מזדקנים. אבל מוצר הדגל של החברה הוא נוסטלגיה: ייצוגים וירטואליים של ידוענים מתים מהמאה העשרים. קשה לי לא לקרוא את "Zaz" כמילוי משאלה לגבי המדע הבדיוני: אם רק נוכל לדחוס מספיק דם בחזרה אל תוך הסלסולים המעופשים מהעבר, נראה שקלי טוען, נוכל להציל את המדע הבדיוני מתהום הנשייה. אם רק נוכל לצחצח מספיק את עיר המדע הבדיוני המזדקנת שלנו, אוכלוסיה חדשה תמהר אליה כדי לחגוג ברחובותיה הנטושים כעת.

אבל הייתי טוענת שלמעשה עלינו לוותר על שווי הערך של התחום שלנו לג'ודי גרלנד וקארי גרנט ולמצוא כוכבים חדשים להעריץ, רעיונות חדשים לחקור. אנחנו צריכים למצוא כלי רכב שמעולם לא חשבו עליהם קודם ולתור בהם את נוף המחשבה של המאה העשרים ואחת. שרידתו והתחדשותו של המדע הבדיוני תלויים במידה שבה נוכל לספח שטחים חדשים לעיר שלנו, או להרוס ולבנות מחדש את אותה עיר למטרותינו, לשימושים החדשים של התקופה הנוכחית.

כי אם העבר יצליח להבריח את העתיד מהמדע הבדיוני, כל התחום ימות. בזה אין כוונתי לעורר דיון הגדרתי אקדמי כלשהו לגבי השאלה אם אפשר עדיין לקיים את מה שאנו רגילים לקרוא לו "מדע בדיוני" בלי העתיד. אני מדברת על מדע בדיוני מודפס מקורי במובן הכוללני: על אי-המשיכה הגובר שלו לדורות קוראים צעירים ועל הרלוונטיות הדועכת שלו לתרבות בכללותה – הכשלון שלו למשוך לא רק את הצעירים, כי אם כל קורא שלא שותף לחרדות הנוכחיות שלו.

אין זה רק הבדיון שהעבר פלש אליו. נראה כי כותבי וחובבי המדע הבדיוני לכודים יותר ויותר ביד הברזל של העבר. איני יכולה להתעלם מכך שסופרים וחובבים מדברים תמיד בכנסים על תולדותיו של התחום, ועל היוצרים הגדולים של העבר. העובדה שאסימוב'ס פותח כל גליון בטור של סילברברג, שלמעשה מוקדש לנוסטלגיה לתור הזהב, משתלבת באופן מושלם עם השיח בתחום בכללותו. פאנלים בכנסים מקטרים בלי סוף על הימים החדשים והרעים ומביטים לאחור בחיבה על הימים הישנים והטובים. דיונים בכנסים מידרדרים לעתים קרובות לחילופי טריויה על סופרי תור הזהב שהתגלגלו והפכו מחלק של הקאנון ההיסטורי של המד"ב גרידא לדמויות קאלט.

אם המד"ב הוא באמת תחום חיוני ומתפתח, למה צריכים קוראים מתחת לגיל 30 לדעת או שיהיה להם אכפת מי הוא רוברט היינליין? אני חושבת שלפעמים שוכחים שגר בארץ נוכריה, למשל, קדם למלחמת ויטנאם – וכמה קרובה או רלוונטית היא לכל אדם מתחת לגיל 40 כיום? האם הבומרים בשנות השישים היו צריכים לדעת את הקאנון של מדוכאי תקופת השפל כדי לכייף עם האבנים המתגלגלות?

התופעה של נוסטלגית מד"ב היא משונה במיוחד בהשוואה, נאמר, למדעי החברה. באנתרופולוגיה – התחום שלי – אנשים מעטים מכירים או מראים התעניינות בהיסטוריה של התחום. הכנסים השנתיים הגדולים עשויים לכלול קומץ מתוך מאות מושבים המוקדשים להיסטוריה. תוכניות רבות ללימודים מתקדמים אפילו לא כוללות דרישה לקורס בהיסטוריה של האנתרופולוגיה. במקום מודעות היסטורית, אנשים מועדים על רגליהם הם בחפזונם לקפוץ על כל עגלה תאורטית חדשה. זה נראה לי מאד אמריקאי. באמריקה שאני גדלתי איתה, החדש תמיד עדיף על פני הישן. ההנחה הזו מרגיזה ומצערת ביותר לפעמים, אבל היא מרכיב חשוב ביצירתיות האמריקאית.

יותר מדי נוסטלגיה מרעילה את החיוניות והיצירתיות של כל תחום. אבל על המד"ב להיות אלרגי במיוחד לנוסטלגיה. תרומתו החשובה ביותר של המד"ב לתרבות, נראה לי, אינה לנבא את העתיד כי אם לדמיין אותו. לעזור לנו לאפשר למוחנו לעקוף את טבעם הקדימה-אל-תוך-העתיד-בלי-בלמים של ימינו, לחשוב איך להישאר/להיות/להפוך אנושי בתוך השינוי הטכנולוגי והחברתי העמוק הזה שאיש אינו יכול לשלוט בו. דמותו הראשית של דוזואה העלתה את השאלה הזו בעברו של הסיפור שלו, אבל הסיפור עצמו אינו מתייחס אליה.

איך להיות אנושי היא בעייה אוניברסלית בכל זמן ומרחב. אין זו אותה בעייה כמו ההתגוששות עם ההווה. ההתגוששות עם ההווה היא שטחם של הלודיטים [המתנגדים לטכנולוגיה – המתרגמת], ושל ויליאם מוריס המוחה כנגד התיעוש, ושל מקורות ז'אנר הפנטזיות הפסטורליות והכמו-ביניימיות של ימינו. ההתגוששות עם ההווה היא כחוט השערה מריאקציונריות לשמה. האם אנו עומדים להשתמש בתיבת הכלים הספקולטיבית הנהדרת של המד"ב כדי להוציא את הדמיון מההווה? האם המד"ב הופך לאנטי-מד"ב?

איננו יכולים לדמיין את העתיד אם איננו יכולים אפילו להביט בהווה. כדי להתקשר לקהל רחב, גדל וצעיר יותר, על המד"ב להיאבק בזוועות ובניכור המילניום, בחוסר השורשים ובתסיסה ובאבסורדיות, וכן, בפחד המילניום מפני העתיד, בדרכים שאינן מסתפקות באמירה "הלוואי שהדברים לא היו כאלה. נהניתי יותר מהעבר". בלי קשר חיוני אל הצייטגייסט, רוח הזמן המשתנה תדיר, המד"ב יהפוך למערכת סגורה שבה מיחזור נושאים ורעיונות יהיה הדבר היחיד האפשרי. ונראה שהמדע הבדיוני כרגע לא רק מאבד את הקשר שלו אל הצייטגייסט ואת העניין שלו בו, אלא נהיה מנוגד לו. מובן שזה מביא איתו רלוונטיות פוחתת לכל אדם שנמצא מחוץ לחוג המצטמצם והולך.

תודות

המאמר הזה נבע וחודד בדיונים עם כריסטופר איסט, אלן לאטימור, ג'ון הולנד, ג'ון רוזנטל, ג'יימס פטריק קלי, ג'רמי ליון, סוזן פרנצבלאו, ג'ון קסל, מייקל סוואנוויק, גרגורי פרוסט, טום מרצ'ינקו וג'סטין לארבלסטיר. ואולם, איש מהנכבדים הללו אינו אחראי לכל דעה שהיא המובעת כאן. תודה מיוחדת לגרג על הכותרת.