הם באים מכל רחבי הארץ, לנשק את ידו.

את ידו הרקובה והמתפוררת.

מפה לאוזן עוברת השמועה. והם באים אליו יחידים וקבוצות, ברגל וברכב. מצטופפים יחדיו במסדרונות של דירתו הישנה, ובחדר המדרגות המטונף. מצטופפים וממתינים לתורם.

הם באים מכל רחבי הארץ, לנשק את ידו.

את ידו הנגועה והמקומטת.

שומריו הזקנים, המחליפים את סדיניו מכוסי המוגלה, יספרו לך תמורת תשלום, שעוד כשהיה ילד לפני שנות נצח, כבר אז היו לידיו מגע קסם. הקסם לקחת את החולי אל עצמו. הם יספרו לך על כך שהוריו לא הבינו מה מתרחש. לא הבינו מדוע הוא חולה בכל מחלות הילדות, בעוד כל הילדים סביבו בריאים תמיד.

ועל כך שרק כאשר שבר ילד אחד את ידו, והשבר עבר אליו. רק אז התחילו הוריו להבין את שמתרחש.

הם הרחיקו אותו משאר בני האדם עד שבגר מספיק כדי להבין. להבין שאסור לו לגעת בשום אדם חולה, אחרת תעזוב המחלה את החולה ותעבור אליו.

אבל אי אפשר להישאר מבודדים לנצח. והוא נגע, והוא ריפא, והוא חלה. והשמועה פרשה כנפיים.

הם באים מכל רחבי הארץ, לנשק את ידו.

את ידו החולה והמדממת.

הוא שוכב בין סדינים מעומלנים, המוחלפים כל יום. בין טפטים ישנים שהיה להם פעם צבע.

הוא שוכב מלא במשככי כאבים. שוכב מחובר לאינפוזיות.

הסרטן מתפשט בגופו, והריקבון זולל את בשרו.

והם באים.

הם באים מכל רחבי הארץ, לנשק את ידו.

את ידו המוגלתית והמסורטנת.

הם באים ועוזבים. התור לעולם לא נפסק. הם באים חולים ועוזבים בריאים, וממהרים לספר לחבריהם. הם באים חולים, כואבים, מיואשים ומלאי סיוטים. ומשאירים אצלו הכל. יוצאים מאושרים אל היום החדש.

והוא, הוא סופג את הכאב, את הייאוש, את הסיוטים.

הם לעולם לא חושבים מה הכאב עושה לו.

הם לעולם לא חושבים על כך שהם מונעים ממנו להירפא.

הם לעולם לא טרחו לשאול אם הוא בכלל רוצה להיות שם.

הם לעולם לא יידעו שהם נותנים לו את סיוטיהם.

והוא אפוף בסמי הרדמה, לא אומר דבר. רק לעתים, כששביב הכרה מנצנץ בו הוא מתפלל.

מתפלל שיום אחד יביאו לגעת בו חולה תרדמת. שאולי יוכל סוף, סוף לנוח.

שהסיוטים יפסקו.

שהכאב יעלם.

כי הוא יודע שהוא לעולם לא ימות. לעולם לא. אף פעם.

זה העונש שלו, על חטא קדום ולא ידוע.

והם באים מכל רחבי הארץ, לנשק את ידו.

את ידו האבודה והמיואשת.