היקום התפתל בכאבי שאול כאשר נעקרה אחת מעיניו.

הו היקום הנאדר. מרחב עד אין קץ. כוכבים מעבר לגבולות המספרים. תופעות מעבר לגבולות הדמיון. זמן מעבר לכל משך. ובכל אלה שתי חַיבָּנוּיוֹת. רק שתיים. אחת ועוד אחת. שתיים ותו לא.

חַיבָּנוּת אחת שלטה, ביד רמה ובזרוע מאוד נטויה, על פני כוכב הלכת ארץ. חַיבָּנוּת בני האנוש. קטנה כאופיים וכגבהות לבם. קרובה אל אדמת העפר כדי שיקל על בני האדם לשוב ולהאסף אל קרבה, בתום תקופת חייהם הקצובה. ישות רעת לב מנעוריה, שוחרת מדון וששה אלי זדון. ישות אבירת לב כשאיפותיה. ישות מבולבלת, בשחר תבונתה, אשר גילתה את כוחו העז והמעודן של היקום, וגילמה אותו בפצצה מכוערת וטורפנית.

האדם שאף אל הכוכבים. לבו של האדם רהב ופחד למחשבה על החיים שהוא עשוי לגלות במרחבי היקום. מטבע בריאתו חשש האדם מפני הבדידות. יסודותיו הרחוקים, בעדר ובשבט, הוטבעו נחרצות בזכרון הגנטי שלו. האדם לא יכול היה לשאת את המחשבה על בדידות בישימון היקום. הוא כרה, על כן, אוזניים ענקיות ורגישות לרחשיו של היקום. הוא הציב בחלל עיניים גדולות וחדות בתקווה לגלות אח, או ידיד, או אף אויב. כל אפשרות אשר תקהה את בדידותו נראתה לו טובה מן הבדידות עצמה.

ובכל היקום כולו, אח אחד היה לו לאדם – והם לא ידעו איש את אחיו. אחיו של האדם חי במרחק מה ממנו. קרוב יותר אל לב שביל החלב, במרחק של מה בכך בקנה מידה קוסמי. על כוכב מקסים חי אחיו של האדם. כוכב בעל שמים רועפי אור באלף צבעים וטובל בים של צמחיה תכולה. ויפה היה אחיו של האדם. יפה וחכם ומשכיל, ואוהב הגיון ודעת. ויצר לבו היה טוב מנעוריו והמוות לא שלט בו. הוא היה האח הבכור. בוגר מן האדם במאות אלפי שנים. אחיו של האדם ידע, אף הוא, את כוחו העז והמעודן של היקום. הוא רתם את הכוח למכשיריו המעודנים וכבירי העוצמה, וניצל אותו אך לטוב. והאח לא ידע כי היתה יד האדם ביקום.

הו היקום הנאדר והאינסופי. היקום שבו אף גבול אינו קצה לו ולכל סוף יש בו המשך. הו היקום, העדין במנגנונים אשר היו ויהיו, והקשיח שבהם. הו היקום, אשר לא רעד ולא הלם ינידו את מוסדותיו. היקום הקיים בזמן בהרמוניה מושלמת כמנגינה שמימית. הזמן היה בולם הזעזועים של היקום, והיקום ספג את סערות הזמן ופיזרן, בנחת, לכל העברים.

אבל לכל מנגנון, עדין וגמיש וחזק ככל שיהא, יש נקודת תורפה. נקודה קטנה וחסרת ייחוד לכאורה, אשר אם תזדעזע בדיסהרמוניה עם המערכת, ימיט הדבר נזק אדיר מעל ומעבר לכוחה הממשי. נקודת התורפה של היקום היתה במפגש זעיר של מקום וזמן. זעזוע ניכר, בנקודה הזאת וברשף הזמן הזה, ייצוֹר גל הדף מתפשט בדיסהרמוניה עם פעימתו של היקום. קואורדינטות הזמן והמרחב של נקודת התורפה נפגשו ונחצו, באקראי, בנקודה זעירה ונידחת ביקום וברגע חסר כל משמעות בים הזמן. המקום היה באחת מן הזרועות הנידחות של שביל החלב, בכוכב לכת זעיר וצונן, השלישי במסלולו סביב שמש אלמונית. כוכב שכונה בפי יושביו כדור הארץ. הרגע היה, לגמרי במקרה, הרגע המסויים שבו פוצץ האדם את פצצת האטום בנגאסקי שביפן, בשנת 1945 למניינו, והיכה בבלי דעת בגונג הגדול של היקום.

הלם הפיצוץ הסיט את כדור הארץ ממסלולו. הסטיה היתה אפסית כמעט. בלתי ניתנת למדידה ובלתי מוחשת. סטיה קטנה כשיעור אורך זרועו של האדם. השילוב, הרה האסון, של המקום והזמן, הוא שגרם לכך שהסטיה יצרה גל צורמני בשדות הכבידה של המערכת הקוסמית. מערכת השמש, כולה, ניסוטה ממסלולה בלא יותר ממידת קוטר העיר שנטרפה. אך הגל הצורמני חרג מגבולות מערכת השמש ויצא למסעו בחלל, מתפשט, מן המוקד, לכל עבר.

גל ההדף הצורמני בא על היקום מגבו, כבוגד חסר כבוד. סטיית מערכות הכוכבים, שמסביב למערכת השמש, היתה אף היא בטלה בששים במידותיה, אבל היא היתה הרמונית, עד אימה, עם הדיסהרמוניה של גל ההדף, והעניקה לו משנה עוצמה. הלאה, הלאה, הלאה, נישא הגל, שוטף במהירות היקומית, מהירות אשר אל מולה מהירות האור היא אך זחילה של תינוק. הלאה עט הגל, יוצר ביקום רעש אילם, שנהיה צורם יותר וגס יותר בדרכו.

זמן רב נע הגל העכור הזה, בחלל היקום, והסטיה שגרם לכוכבים שניקרו בדרכו, ולמערכותיהם, הלכה וגדלה. הלכה ונתעצמה, ועדיין היתה בתחומי יכולת הספיגה של היקום. אך ככל שקרב הגל אל לב שביל החלב כן גרם לסטיות גדלות והולכות. מערכות כוכבים התנודדו כספינות כבדות בסערה, והתנודות הלכו וגדלו וגברו, ויצרו מישברים כה גבוהים בחלל, ומערבולות כה עמוקות בזמן, עד שבא הרגע בו שמט היקום הנדהם את הרסן מבין אצבעותיו וכבש את פניו בידיו.

חדור מלוא עוצמת הפרא התנפל הגל על מערכת השמש הקטנה ועל כוכבו של אחי האדם, ובשואת פתאום שבר וריסק וגרס וכתש את היופי ואת החוכמה ואת טוב הלב ואת האצילות ואת הידע לאבק לוהט, ופיזר את אפרו של אחי האדם על פני ים היקום.

שקט השתרר על פני ים היקום והזמן. רגע של שקט. שקט פלאי ומוזר ומאיים, בו עצר הגל הזה, יציר הרוע והבורות, מזעפו המטורף. עצר ועמד. עמד ונח רגע קט. ואז – כדרכם של גלים, נוצר גל חוזר, שהחל לנוע ולצבור בדרכו עוצמה תהומית.

הדבר הזה קרה היום. והיום יצא הגל החוזר בדרכו אל המקום שבו נוצר.

© כל הזכויות שמורות למחבר. הסיפור התפרסם במקור בכתב העת סיגאר, בשנת 2000.