מחלה מוזרה הכתה בכל הכוח במפתיע בעיירה הנידחת סוויצ'קריק בארצות ברית והרגה שליש מתושביה. מזלם של שני השלישים הנותרים לא שפר עליהם הרבה יותר – נוסף על האבל על יקיריהם שאבדו, הם נאלצו להתמודד עם תמורות מפליגות שחלו בגופם. עד שהמחלה שככה תושבי העיירה התמיינו לארבעה גזעים נפרדים: ארגואים, בנות ובני בטא, ג'ונים ודלגנים.

הארגואים היו הגל הראשון של נפגעי המחלה: יום אחד הם התחילו לגדול בלי שליטה ואלה מהם ששרדו את השינוי הפכו לענקים עקרים בגובה של שלושה מטרים וחצי. נפגעי הגל השני, רובן נשים, התקרחו, החליפו את צבע העור וקיבלו עוד תכונה משמעותית מאוד: כל נשות הבטא מתרבות ברביית בתולין: בנותיהן מתפתחות מעצמן ברחמן, בלי יחסי מין. הג'ונים, אנשי הגל השלישי, צמחו לרוחב והפכו לאנשים שמנים במידה קיצונית, ואילו הקבוצה הרביעית היא בעצם אנחנו – המיעוט הקטן של בני האדם שהמחלה דילגה עליהם.

כל זה היה בעבר, כחמש-עשרה שנה לפני תחילת "האלף בית של השטן" של דריל גרגורי. בפתיחת הספר אנו פוגשים את פקס, דלגן שעזב את העיירה ברגע שהוסר ממנה ההסגר וחוזר אליה עכשיו כדי להשתתף בהלוויה של מי שהייתה אהובת נעוריו. המפגש עם העיירה יהפוך עבורו למסע חיפושים שבו יתוודע שוב לאביו הכומר הזקן, יגלה מחדש את הדמויות שצבעו את ילדותו, יחשוף התמכרויות שלא ידע שיש בו וייאלץ להתמודד עם כל הדברים שמהם ברח שנים רבות קודם לכן.

הקריאה ב"אלף בית של השטן" אינה פשוטה – גרגורי לא מסתפק בכך שהוא מאלץ את הדמויות שלו להתמודד עם עצמן ועם מצבים קשים מאוד, אלא עושה את אותו דבר גם לקוראים שלו. התוצאה היא ספר מפחיד, או לפחות מעורר חרדה. הוא אמנם לגמרי לא ספר אימה, ונמנע לחלוטין משימוש ברוב התבניות המוכרות והשחוקות של הז'אנר, אך ההתרחשויות המתוארות בו פשוט עוכרות שלווה.

סוויצ'קריק שאליה פקס חוזר היא עיירה קטנה במצור. ההסגר שהוטל עליה בזמן המגפה אמנם הוסר לפני שנים, אבל תושביה הם זרים, כמעט חייזרים, מפלצות, בעיני כל שאר העולם. המבקרים הכמעט יחידים שמגיעים לעיירה הם תיירים שרוצים לחזות בפלא הגדול של עיירה שכולה פריק-שואו, ואפילו הרופאים והמדענים כמעט איבדו בה עניין. התושבים נושאים איתם טראומות ממעשי לינץ' שנעשו באחדים מהם כשהעזו לצאת מהעיירה לפני שנים, ומתמודדים עם עוינות ופחד מצד האוכלוסייה האנושית "הרגילה" בעיירות השכנות.

העוינות והפחד האלה של השכנים האנושיים חלחלו גם אלי בזמן הקריאה – ובעוצמה רבה. הארגו, הבטא והג'ונים הם התגלמות הזר והמאיים. הם הפולשים הזרים שהופיעו לנו יום אחד בחצר האחורית שלנו ומאיימים לשנות את עולמנו מהקצה אל הקצה, קצת כמו מהגרי העבודה והפליטים בדרום תל אביב, המוסלמים בלונדון ובברלין, ולמעשה המהגרים בכל העולם המפותח. אבל מה שבעולם המוכר לנו יכול להיפתר בצורה סבירה באמצעות פעילות שקולה של רשויות הרווחה, ב"אלף בית של השטן" הופך למבוי סתום אמיתי.

שלא כמו בדרום תל אביב, הזרים האלה שבחצר האחורית אפילו אינם לגמרי בני אדם יותר – המחלה כתבה מחדש את כל הגנום שלהם, וגם צאצאיהם נושאים את אותן תכונות. מדובר בגזעים חדשים שעלולים לדחוק את רגלינו מהעולם שלנו. עבורנו כקוראים, כ"דלגנים", שלושת הגזעים הם איום אמיתי עלינו – מעין גזע חייזרי פולש, וההבנה הזאת מעמיקה ומחלחלת לקרביים ככל שהספר מתקדם. אט אט אנו קולטים שהפולשים כבר כאן – והם העתיד שלנו. שאנחנו עומדי להפוך זרים בעולמנו. תורמת לאיום הזה ולתחושת חוסר השייכות גם העובדה שהדלגנים בסוויצ'קריק הם מיעוט מבוטל, בזמן שכל שאר התושבים השתנו לשלושת הגזעים.

מה שמטריד עוד יותר זו העובדה שלא מדובר באמת בפלישה של מפלצות, אלא במחלה שמשנה אנשים אמיתיים. אנחנו יודעים שאם המציאות של הספר נכונה, כל אחד מאיתנו עלול להפוך בעצמו לבן אחד מאותם גזעים חדשים אם המחלה תחזור ותתפשט. ואם לא די בזה, השינויים עצמם מאיימים. גרגורי משתמש בספר הזה בפחדים הכי קמאיים שלנו ובתכונות הכי בסיסיות שלנו ומנופף בהם נגדנו. הוא הופך תכונות מרכזיות באנושיות שלנו – גדילה, הורות, עקרות וזִקנה – מקצין אותן ועושה להן הזרה, עד שהן הופכות לדבר חיצוני ומאיים. וכיוון שכל גזע מייצג תכונות מעטות ומוקצנות שלנו כבני אדם, המצוקות של בני כל גזע הן גם המצוקות שלנו.

"האלף בית של השטן" הוא ספר מצוין, מורכב ומרתק, אבל גם מאוד לא פשוט לקריאה. חלפה בערך יממה מאז שסיימתי לקרוא את הספר והוא עדיין עוכר את שלוותי. "תחושת הפליאה" החזקה שמעוררת המציאות שלו, שהיא אחד המרכיבים המהותיים ביותר במדע הבדיוני, מהולה בו בבעתה. אתמול בערב, כשנסעתי באוטובוס ונאלצתי כמו תמיד לקפל את הרגליים במרווח הצר שבין המושבים, הצטמררתי לרגע כשדמיינתי את עצמי בתור ארגו מגודל שמנסה להידחק לתוך המסגרות האנושיות הרגילות, הקטנות מדי.

דבר אחד שהעיב על הקריאה מעט היה ההגהה הלוקה בחסר של הספר, דבר שאינו אופייני לרמת הגימור הגבוהה בדרך כלל של ספרי הוצאת גרף. גם כאן, כמו ב"פנדמוניום", ספרו הקודם של גרגורי, חוזרת על עצמה התקלה של היפוך הספרות במספרים, כך ששנת 1973 למשל הופכת ל-3791, ובסכום על צ'ק של שוחד שהוסיפו לו 22 דולר כדי שלא יהיה מספר עגול לא רואים בכלל את התוספת כי ה-22 נמצאים בצד הלא נכון של המספר. טעויות כאלה אסור להן שיקרו, ובטח לא בפעם השנייה.

למרות ההסתייגות הזאת, מעטים הספרים בשנים האחרונות שהצליחו לטלטל אותי ולגעת בי כמו "האלף בית של השטן". הוא אמנם לא מספק בידור קל, ולא פעם הוא קשה לעיכול, אבל הכתיבה המצוינת והמדויקת מאוד של גרגורי, הדמויות העגולות (לא רק במובן הפיזי של המילה כמו אצל הג'ונים), שפע הדמיון והעומק הרעיוני, הזכירו לי למה אני אוהב כל כך מדע בדיוני. ומה צריך יותר מזה?

דמשק: סיפור מאת דריל גרגורי

ביקורת מאת קרן לנדסמן