הנערה שלי לובשת כותונת לילה לבנה ויוצאת אל המרפסת לעשן סיגריה. הלילה שקט ורק פיסת עיתון ממורטטת מחליקה על הריצפה ומברישה אותה בקול יבש. רוח סתיו מטיילת בין הבגדים שתלויים על החבל ומסתתרת, קרירה, בין קפלי הכותונת של הנערה. הנערה שלי יחפה תחת שמיים זרועי כוכבים. היא מעשנת סיגריה, לא כל כך בשביל הניקוטין כמו בניסיון נואש להפיג את הבדידות. הבדידות לוחצת עליה כמו מכבש, והסיגריה מוהלת את הלילה הבודד בעשן. אני מוהלת את הקיום שלי בעשן, אני שומעת את הנערה שלי חושבת, אבל הבדידות עצמה בלתי מהילה… היא חושבת אולי תתקשר למישהו, אבל היא לא יודעת למי… מי יהיה ער, היא תוהה, ומי יבין? היא לא רוצה שוב להעיק על טלי, ועמי… עמי רחוק כל כך. ומה בעצם יש לה להגיד? הנערה שלי מדליקה סיגריה שניה. היא לא רוצה לחזור למכבש שמחכה לה במיטה. היא חושבת שאולי לאכול משהו ירגיע אותה, אז היא נכנסת אל תוך הבית להכין לה ארוחה לילית. היא עדיין לא ממש יודעת, אבל אני כבר כן…

"באתי לבקש ממך עזרה, לא לקבל הטפות", אני מתחננת בפני אריה הזקן. "זה עניין של חיים ומוות! באמת…"

"ואני מוכן לעזור לך… באמת", הוא נאנח, "שכן הנערה שלך צעירה, והאיש שלי לא יזדקק לי עוד ימים רבים".

"תודה אריה, אני לא אשכח את זה", אני אומרת בשקט, אבל מתרגשת מהמחווה.

הוא חותם על ייפוי הכח ומגיש לי אותו יחד עם טופס המעבר. "ועכשיו לכי תעשי את העבודה שלך", הוא אומר. "אמרת שזה חשוב, לא?"

המטבח דומם, ג'וק קטן חוצה את הדרך בין הגז למקרר. הנערה שלי מוציאה מהמקפיא לחם, ומהמקרר גבינה צהובה ועגבניה. היא חותכת את העגבניה לפרוסות ומסדרת את פרוסות הגבינה הצהובה על הלחם. על פרוסות הגבינה היא מניחה את פרוסות העגבניה. אחר כך היא מוציאה מהמקרר זיתים מגולענים ומקשטת כל פרוסת עגבניה בזית. היא בוזקת אורגנו וזעתר, ולוחצת את הפרוסות בטוסטר. תוך ארבע דקות הארוחה מוכנה. היא מוזגת כוס מיץ תפוחים ויושבת לאכול על הדלפק במטבח.

במעבר בין העולמות יש פקק תנועה. ערפל מכסה את השמיים וכל המשגיחים, מודאגים וממהרים, לא מצליחים למצוא את הכניסה. עמוק בסוף התור אני פוגשת את מייקל. "היי מייק", אני מחייכת אליו קלות. "היי מתוקה" הוא משיב לי. "תגיד, למה יש כזה תור?"

"לא שמעת? הבורסה בניו יורק התמוטטה… כולם חוששים שהמושגחים שלהם יתאבדו".

אני מציצה בו בעיניים שואלות. "לא, לא, לא, אני כאן מסיבות אחרות לגמרי…", הוא אומר ומסמיק… "הבחור שלי… האיש שלי… עומד להפוך הלילה לגבר. וזו הפעם הראשונה שלו".

"באמת?" אני קצת מתפלאת כי המושגח של מייק כבר בן שלושים ושתיים.

"באמת! וזו לא בושה הוא פשוט ביישן ועדיין לא היתה לו חברה… הלילה האשה שהוא יוצא איתה, תציע לו להישאר לישון אצלה… הוא כל כך מפחד מהרגע הזה שאני פשוט חייב לתפוס איתו שיחה קודם. את יודעת, קצת לעודד אותו, שלא יפחד כל כך".

אחרי שתיקה הוא מוסיף, "וזו גם הפעם הראשונה שלי… ואני מתרגש מאד".

אני מברכת אותו בברכת דרך צלחה בה מקובל לברך את מי שחוצה בפעם הראשונה.

"תגידי, איך זה שם?" הוא שואל.

"זה…מוזר בהתחלה. הלחץ האטמוספרי שונה בעולם שלהם… בהתחלה כשדיברתי, הנערה שלי לא שמעה אותי כל כך טוב. אז כדאי לך לדבר קצת יותר חזק מהרגיל…"

"תודה על הטיפ", הוא אומר בקול רם מדי, ואנחנו צוחקים. אחר כך אנחנו משתתקים ומתקדמים במורד התור, כל אחד מרוכז במחשבות שלו. אני כבר יכולה לראות את המעבר, וכל הזמן הזה אני ממשיכה להתבונן בנערה שלי… מקווה כל כך שאספיק להגיע בזמן…

הנערה שלי מכינה לה עוד טוסט, הפעם בלי זיתים ובלי עגבניות. ואחרי שהיא מסיימת את הטוסט היא מחפשת משהו "עם גוון מתוק" כדי "לסגור את הארוחה". היא מוצאת קופסה של עוגיות שיבולת שועל. היא לא מתכוונת אבל תוך חמש דקות היא מחסלת את כולן. כרגע זכית ב… 2000 קלוריות חדשות, היא אומרת לעצמה בקול של נערת גלגל המזל. "זה לא נורא כל כך!" אני צועקת אליה בלב, מקווה שהיא שומעת אותי דרך הערפל. "מחר את יכולה לאכול בצהריים סלט, וזה יהיה כאילו לא קרה כלום", אבל גם אם היא שומעת היא לא מקשיבה. כי עכשיו היא מקשיבה לבית – מטה אוזן לרחשים של ערנות לא צפויה, לקול מים זורמים או דלת חורקת. מבעד לחלון המטבח, הלילה כחול ומלכותי, עוטף את הבית בשינה עמוקה. הלילה כחול כמו החול, היא אומרת לעצמה. היא שבעה לגמרי אז היא מוציאה שני טבעולים קפואים מהפריזר, מפשירה אותם במיקרוגל ואוכלת אותם לחים וחצי מוכנים. אחר כך היא בולעת שתי חתיכות לזניה שנשארו מאתמול. והיות וזה באמת כבר לא משנה… היא אוכלת עוד פיתה עם קציצת ירקות, פירה תפוחי אדמה קר, וחבילת גליליות שוקולד.

אני מגיעה למעבר ומייק נותן לי לעבור לפניו, הוא רוצה לראות איך נראה כל התהליך. ז'אנג באותה חולצה פרחונית מאתמול, ניצב בעמדת השמירה. הוא מברך אותי לשלום, ובודק את האישור שקבלתי מאריה הזקן. "מה שלומה?" הוא שואל בדאגה כנה. "לא כל כך טוב…" אני אומרת ונעמדת בעמדת השיגור. "אבל יהיה בסדר".

"טוב, את יודעת לאן את הולכת, נכון?" הוא אומר יותר משואל. אני מהנהנת אליו, ומספיקה לעשות שלום למייק לפני שהפתח נפתח ואני צונחת מטה.

אבל אני מגיעה מאוחר מדי. היא שוטפת ידיים, ומביטה בפנים אדומות בראי שבחדר האמבטיה. ואז היא רואה אותי. היא מופתעת, כמובן, אבל לא כמו בפעמים הראשונות.

"באתי לדבר איתך", אני אומרת. אנחנו יושבות במרפסת. אני לא יודעת אם היא מאמינה שאני באמת קיימת. היא מעשנת סיגריה, הנערה שלי, וזה חונק את שתינו.

"באתי להגיד לך שאת חייבת להפסיק". אני אומרת בשקט. היא משפילה מבט. "אני המשגיחה שלך, אני… חלק מהנשמה שלך. כשלך רע, גם לי רע. ואני יודעת שרע לך כמעט כל הזמן… אבל אני גם יודעת דברים שאת לא יודעת. אני יודעת שאת גורמת לעצמך נזק שיגרום לך סבל רב בעתיד. אם תמשיכי… את תחלי. באתי להזהיר אותך כי אני דואגת לך. באתי כדי לומר לך שאת חייבת למצוא דרך להפסיק".

"יש לי הרגשה שכבר נפגשנו", היא אומרת. "כל מה שאת אומרת נשמע לי מוכר".

"כשנולדת, קיבלתי, כמו כל משגיח, אישור לבקר אותך שלוש פעמים. לבקר ולדבר… בלי להביא דבר ובלי לקחת. הביקור הראשון שלי היה אחרי שחזרת ממסיבת חנוכה בקן של השומר הצעיר…" הנערה שלי שותקת אבל היא זוכרת את אותו היום – את הפעם הראשונה שלה. "הביקור השני שלי היה לפני שבוע, באתי לבקר לפני שיצאתם לחגוג את יום ההולדת שלך במסעדה, וזו… הפעם השלישית…".

היא עצובה עכשיו. עצובה יותר ממה שאי פעם ראיתי אותה.

"את זוכרת בשבוע שעבר, כשההורים שלך לקחו אותך למסעדה הסינית וגם טלי הצטרפה? אני זוכרת שלפני שהלכתם החלטת שאת הולכת כדי ליהנות ולא כדי לסבול. החלטת לאכול מנה ראשונה, מנה עיקרית, וקינוח. בלי להגזים, בלי רגשי אשם, בלי אחרי זה ללכת לשירותים כדי ל-"

"אני זוכרת", היא קוטעת אותי. "זה קורה לפעמים גם ככה. אז מה? זה רק בגלל שטלי היתה איתנו ולא רציתי שהיא תרגיש לא נח עם המשפחה לי…"

"וההורים שלך היו שמחים לראות אותך שמחה", אני ממשיכה, "וכשעמי התקשר בלילה מהבסיס הוא שמח לשמוע אותך במצב רוח טוב".

"עמי… עמי עזב", היא אומרת.

"הוא התגייס".

"הוא יכול היה לבחור להיות ג'ובניק… הוא ידע כמה אני זקוקה לו… כשהוא גר בבית הכל היה שונה היינו חוזרים ביחד מבית הספר, ואוכלים יחד צהריים. ואחר כך היינו הולכים להסתובב, ולראות סרטים. והוא היה שומר עלי… הוא היה משגיח עלי באמת", היא אומרת לי.

והזיכרון, בהיר כמו יום אביב, צרב גם אותי.

"עכשיו את חייבת ללמוד להשגיח על עצמך… רק את יכולה לעזור לעצמך", אני שומעת את עצמי אומרת ברוך. היא קמה ונעמדת מול הרוח… והאם זו לא כל הבעיה כולה? היא חושבת.

"מה שהיה היה, הדבר החשוב הוא שאסור לך להמשיך".

אסור… היא הופכת את המלה במחשבתה, מחפשת בה רמז או משמעות, ולבסוף מניחה לה להשמט, ליפול על הריצפה ולהתרסק לרסיסים בלתי נראים. אבל הרי אין מי שיאסור עלי… היא חושבת. והיכן היית לפני שעה?

היא נכנסת הביתה, ומצחצחת שיניים. היא מתבוננת בי דרך הראי.

"הלוואי והייתי חולה", היא אומרת, אז אולי היה לי אסור.

אבל כשהנערה שלי נשכבת במיטה, עייפה ועצובה, היא מחליטה שזאת היתה הפעם האחרונה. שמחר היא תתחיל לדאוג לעצמה באמת. מחר אחזור לאכול מסודר, היא חושבת, ואז והכל יהיה שוב קל כמו שהיה… ואולי גם אני אהיה שוב כמו שהייתי…

משהו נצבט בי אבל אני אומרת לה שזה טוב מאד שהיא החליטה, ושהיא צריכה להיות חזקה ולא לכעוס על עצמה יותר מדי אם היא אוכלת משהו שהיא לא תכננה מראש. ואז היא תצליח. ואולי גם לבקש עזרה זה רעיון טוב.

לפני שאני עוזבת אני עוצרת לרגע ומתבוננת בנערה שלי ישנה. אור של כוכבים נשפך דרך חלון החדר ובוהק על פניה החוורים. אני נושמת עמוק, מנסה לגרש כאב עמום. את אותן המילים, כמעט בדיוק, אמרה גם לפני שבוע, ולפני יומיים, ואתמול. באותן מילים אבודות הבטיחה שתפסיק לחכות למבול, שלא יבוא. הנערה שלי לא יודעת שכבר נפגשנו קרוב למאה פעם. היא לא יודעת שאני אמשיך לבוא, אמשיך לחפש משגיחים שיסכימו לוותר על זכות הביקור שלהם ולהעבירה אלי. היא לא יודעת שככל הנראה נפגש כבר מחר. אבל אני כבר יודעת.