המאמר הזה נוצר מתוך עבודת סמינר שהוגשה בחוג לאנגלית באונ' ת"א. הסמינר עסק כולו במדע בדיוני (אסור היה להזכיר את המילה פנטזיה), ובסופו בחרנו טקסט, או סרט, או גיבור על, מה שרצינו, וכתבנו את העבודה. במאמר הזה נחסכו מהקוראים הסיבה (השערורייתית!) לבחירת הנושא, וההיסטוריה (הארוכה!) של האאוגניקה, החל ברומא העתיקה ועד ימינו. אבל אז התקשר העורך המרושע, ושאל למה המאמר כל כך קצר. אז הרי לכם, קוראים יקרים, גרסת הבמאי.

מילון וובסטר מגדיר אאוגניקה כ-"מדע שעוסק בהשבחה (על ידי שליטה בהזדווגות האנושית) של איכויות מולדות של הגזע". לרוב האנשים יעלו קונוטציות שליליות למילה, בעיקר משום שמשתמע ממנה עיקור כפוי ו"טיהור גזע". עם התפתחות המדע הגנטי, האאוגניקה נשארה "נושא חם", וככזה, סיפקה כר נרחב לסופרי מדע בדיוני וליוצרי סרטים בדיוניים.

גילה של האאוגניקה כגיל המין האנושי. לדוגמה: כשנולד בספרטה תינוק מעוות, למשל עם שש אצבעות, מיד היה אביו לוקח אותו והורג אותו. אולם עוד לפניו עשה זאת איש המערות, שרוצץ את גולגולת תינוקו אל הסלע בגלל שפה שסועה. המטרה: למנוע את הופעת הפגמים, ולהבטיח שהפרטים שנוספים אל הקהילה הם פרטים חזקים, שיתרמו לעוצמת הקהילה, במקום להחליש אותה. פעולות אלה מכונות כיום אאוגניקה שלילית. ניתן למצוא אאוגניקה בכל אחד משלבי ההתפתחות של המין האנושי ולכל אורך ההיסטוריה. ביוון העתיקה התפתחה ה"אאוגניקה החיובית", אשר במסגרתה עודדו לידת תינוקות בריאים.

הראשון שהעניק לאאוגניקה את שמה היה פרנסיס גאלטון, שטען בשנת 1865 שהגיע הזמן שהמין האנושי ייקח את האבולוציה לידיו, ובשנת 1883 היא כינה את הרבייה הסלקטיבית אאוגניקה, מילה הלקוחה מהמילה היוונית Eugenes, שמשמעה "טוב מלידה".

קשה לדבר על אאוגניקה במאה העשרית מבלי להזכיר את הזווית הנאצית. בספרו "מיין קמפף" כתב היטלר כי על המדינה: "להכריז כלא מתאימים לרבייה את כל אלה שחולים או שירשו מחלה ועשויים להעביר אותה, וליישם החלטה זו… אסור לאלה שאינם בריאים בגופם או בנפשם להעביר זאת לילדיהם". חלק מהחוקים שהעביר המשטר הנאצי אפשרו עיקור כפוי והורו לרופאים לדווח על כל מחלה גנטית. מצד שני, רבייה בין קבוצות מועדפות זכתה לעידוד. מותר היה לנשים רווקות להיכנס להריון, לאחר שעברה מבחנים גנטיים, בבתי יולדות שנוהלו על ידי האס-אס. אולם לצד האאוגניקה החיובית הזו, יישמו הנאצים אאוגניקה שלילית פעילה, בדמות השמדת קבוצות גזעיים אותן הם תפסו כנחותות, ובכלל זה יהודים, צוענים, צאצאים של אמהות גרמניות וחיילים צרפתים שחורים, והומוסקסואלים.

ולבסוף, אנחנו מגיעים אל תקופתנו, בה לובשת האאוגניקה צורה של התערבות גנטית. עם התפתחות המדע הגנטי, מתעוררות השאלות הפילוסופיות: עד כמה אדם מהונדס גנטית הוא בן אנוש אמיתי? ג'וזף פלטשר כתב: "אדם, על מנת להיחשב אנושי, חייב להיות משהו מעבר מאורגניזם המקוטלג כחלק מהומו ספיינס. חייב להיות להם קיום נבדל או אינדיווידואלי… וחייבת להיות לה גם אינטליגנציה. בעיקרון, האנושיות מורכבת משני דברים: אינטליגנציה, והאפשרות ל"קיום עצמי", כאינדיבידואל שנסמך על שתי ריאותיו שלו.

אאוגניקה היתה מאז ומתמיד נושא חביב על סופרי המדע הבדיוני ועל יוצרי הסרטים בתחום. בסרט "תאומים" ארנולד שוורצנגר הוא האח המושלם, ודני דה ויטו הוא שאריות הגנים, סדרת הטלוויזיה "מלאך שחור" עוסקת בכך, וישנן עוד דוגמאות רבות. אני בחרתי להתמקד בספרו של רוברט היינליין "ששת", ובסרטו של אנדרו ניקול "מה קרה בגאטאקה". על פניו נראה שהספר והסרט הם העתקי מראה זה של זה, הפכים מושלמים, אולם מבט מקרוב מגלה כי רב הדומה על השונה, וכי ישנם קווי דמיון רבים בין השניים. נתחיל בשונה, נעבור לדומה, ונסיים במסקנה נחרצת, פחות או יותר.

בקצרה, הסרט "מה קרה בגאטאקה" (1997) מציג לנו עולם בו כולם מהונדסים גנטית, על כל המשתמע מכך: יפים, חכמים ומוצלחים. אלה שנולדו בצורה שנחשבה פעם טבעית, יכולים, במקרה הטוב, לשאוף להיות מנקי רצפות. גיבור הסרט, וינסנט פרימן, מסרב לקבל את גורלו, ולוקח על עצמו את זהותו של ג'רום מורו: שחיין אולימפי לשעבר שנפגע בתאונת דרכים. הסרט מלווה את וינסנט-ג'רום עד לניצחונו על המערכת: הוא מצליח לטוס לחלל, פריבילגיה ששמורה לטובים ביותר.

מנגד, בספרו של רוברט היינליין "ששת" (1982), הגיבורה, היא אדם מהונדס גנטית בעולם בו היא החריגה. היא מהירה יותר, חזקה יותר, ובעלת תפיסה מהירה יותר מכל האנשים הרגילים. אולם החברה בה היא חיה תופסת אותה כאדם מלאכותי, נטול נשמה, שלא יכול ליהנות מהזכויות שמהן נהנה אדם רגיל. "בית המשפט טוען שאני לא יכולה להיות אזרחית; הכנסייה טוענת שאין לי נשמה. אני לא 'אישה ילודת אישה', לפחות בעיני החוק".

למרות הדמיון הרב שיפורט פה מיד, ניתן למצוא כמה הבדלים מהותיים בין הסרט לספר. בעוד שששת מוצאת אנשים כמוה במהלך הסרט, ג'רום נשאר תמיד לבד, ולא מוצא עוד אנשים "פגומים" שמסרבים להסכין עם מעמדם החברתי הנחות. ששת בונה לעצמה בית על כוכב אחר, כשהיא מלווה בשני אנשים מהונדסים נוספים, שמצטרפים למשפחתה; העולם של גאטאקה קר ומנוכר – הגברים והנשים לבושים כולם שחור, פוסעים בשורות ארוכות אל מקום עבודתם, מפקידים טיפה מדמם בכניסה לגאטאקה בלי להניד עפעף. אי אפשר להתחבא: בעזרת ריס או טיפת רוק שנותרה לאחר נשיקה ניתן לגלות כל מה שרוצים על כל אחד, ללא ידיעתו. העולם של "גאטאקה" הוא עולם מעמדי מאוד – האנשים מתחלקים לשניים: ה"תקפים" וה"לא תקפים". הסרט לא מאפשר לצופה לשכוח באיזה עולם הוא נמצא, ומחביא בתוכו שלל רמזים מילוליים וויזואליים. כך, שמו האמצעי של ג'רום מורו, השם אותו הוא מאמץ בעוד וינסנט משתלט על זהותו, הוא יוג'ין, שנגזר מהמילה eugenics, אאוגניקה; גרם המדרגות בו נאבק יוג'ין הנכה על מנת לעלות לקומה העליונה מזכיר סליל DNA; וכמובן, השימוש בתצלומי תקריב של טיפות דם בודדות או על שערה בודדת שעליה יכולה ליפול כל התרמית. מנגד עומד ספרו של היינליין; כרגיל אצלו, מדובר בעולם של תוהו ובוהו עליז, סביבה פוליטית לא יציבה במקרה הטוב, קולוניות על הירח, ומשפחות מורחבות במיוחד. העולם חי ויצרי הרבה יותר, וששת מתוארת כדמות סקסית ומתירנית. בניגוד לחליפות המהוגנות בגאטאקה, ששת, כשהיא כבר לובשת משהו, עוטה חליפה כחולה שנראית כאילו רוססה עליה, ולא נלבשה.

זה הזמן להיכנס צעד נוסף לתוך שתי היצירות. "אמי היתה מבחנה, אבי היה סכין", אומרת ששת על עצמה בהסכמה. "פעם אמרו שלילד שנולד מאהבה יש סיכוי טוב יותר להיות מאושר. היום כבר לא אומרים את זה", אומר ג'רום. הן ששת והן ג'רום מודעים מאוד למצבם. הם מכירים במגבלותיהם, אולם הם נחושים להתגבר עליהן. שניהם זרים בארץ נוכריה. אנשים מסוגם לא יכולים להיות חלק מהחברה, אולם הם מתאמצים להיכנס אליה, גם אם רק דרך הדלת האחורית, כשהם שומרים על זהותם האמיתית בסוד. לכל אחד מהם יש איש אחד בו הם בוטחים: ששת נעזרת בבוס, המפקד שלה, וג'רום עובד עם יוג'ין. שניהם מתמזגים בסביבתם בצורה כמעט מושלמת, והכיסוי שלהם כמעט שלא נפרץ. שניהם גם כועסים מאוד על החברה בה הם חיים. מבחינת ג'רום, האפליה הגיעה לרמה של מדע. מבחינת ששת, היא פשוט לא אנושית על פי כל קנה מידה מקובל. "כעס על המין האנושי כולו, על כך שהחליט שאנשים מסוגי לא אנושיים, ולכן לא זכאים ליחס זהה וצדק זהה. טינה שנבנתה מהיום הראשון בו הבנתי שיש זכויות שילדים אנושיים מקבלים רק בזכות העובדה שהם נולדו, ושאני לעולם לא אוכל לקבל כי לא הייתי אנושית".

מסיבה כלשהי, הסרט והספר מתחילים שניהם עם גופה. ששת הורגת מישהו שעוקב אחריה, ואחד המנהלים בגאטאקה נרצח. הרצח בגאטאקה חשוב יותר, משום שהוא גורר אחריו חקירה שכמעט חושפת את ג'רום ומאיימת להרוס את כל מאמציו להגיע לחלל. במקרה של ששת זו לא הגופה היחידה שבספר, אולם שווה להזכיר את צירוף המקרים הזה. מהי הסיבה? קשה לדעת. להראות את זמניותו של הגוף האנושי? להבדיל בין ששת וג'רום החיים לבין המתים? להיינליין ולניקול הפתרונים.

גם ג'רום וגם ששת עוברים שינויים פיזיים על מנת להיטמע בסביבתם. ג'רום נאלץ להוסיף לרגליו בניתוח עוד שני סנטימטרים, כדי שיהיה בגובהו של יוג'ין. הוא מרכיב עדשות מגע ומקרצף את גופו מדי יום על מנת להיפטר מתאים מתים ומשערות מיותרות. מששת הסירו את כל הסימנים המפלילים שהיו חושפים אותה כאדם מלאכותי, כולל כתובת קעקע בחלל הפה.

למרות מיטב מאמציהם, הן ג'רום והן ששת נתפסים, אולם אין לכך השפעה על תוכניתם המקורית. איירין מגלה את זהותו האמיתית של ג'רום כשהיא פוגשת את ג'רום האמיתי. אולם חמור מכך, רגעים לפני ההמראה המיוחלת, נדרש ג'רום לתת דגימת שתן אחרונה. זו הפעם היחידה בה הוא לא הגיע מוכן, ותוך כדי כך הוא אומר לרופא: "רק תזכור שהייתי טוב כמו כולם, וטוב יותר מרובם… הייתי יכול לטוס ולחזור, ואף אחד לא היה צריך לדעת". הרופא מביט בתמונתו של וינסנט פרימן, "לא תקף", ואז משנה אותה לזה של ג'רום מורו. "ימניים לא מחזיקים אותו ביד שמאל", הוא אומר לג'רום, כאשר הוא מתכוון בעצם לכך שהוא עלה עליו מזמן, אך בחר לעזור לו. במקרה של ששת, לאחר שהיא הורגת שוטר, מבִין אחד מחבריה שהיא אדם מלאכותי, אולם הוא שומר על זהותה. כלומר, בשני המקרים אנו מגלים כי לא ניתן לברוח לחלוטין מהזהות האמיתית של הגיבורים.

בסיכומו של דבר, ג'רום וששת הצליחו שניהם במשימה שהציבו לעצמם. ג'רום מגיע אל הכוכבים, וששת מקימה משפחה, ולראשונה בחייה היא מרגישה שהיא שייכת. שניהם מוצאים אושר רק מחוץ לכדור הארץ, הרחק מהחברה שלתוכה נולדו. בחלל, ג'רום הוא ממש כמו כל אחד אחר, ולמרבה האירוניה, אותו דבר יכול היה להיות נכון עבור יוג'ין, כפי שהסרט מבטא היטב בדיאלוג הבא:

"אתה היית צריך לטוס במקומי.
"למה?
"כי שם למעלה, לרגליים שלך אין חשיבות".

ששת מהגרת מכדור הארץ, ויולדת בת, תינוקת שהושתלה בתוכה על מנת שתישא אותה לכוכב מרוחק, משימה שבמהלכה היא נמלטת. כיוון ש-"רק אשה אנושית יכולה ללדת תינוק אנושי", היא יודעת שהיא שייכת, וזהו המשפט המסיים את הספר. ג'רום מגיע למסקנה דומה: "כמובן, אומרים שכל אטום בגופינו היה פעם חלק מכוכב. אולי אני לא עוזב. אולי אני חוזר הביתה". רצף האירועים כמעט מקביל בין הסרט והספר, והתחנות שעוברות הדמויות הראשיות בחייהן זהות בעיקרן, אף על פי שהמאורעות שעוברים על ששת זוכים לפירוט רב יותר, בהתחשב במדיום השונה – ספר לעומת סרט.

אז מה כל זה מלמד אותנו על היחס של המדע הבדיוני אל האאוגניקה? יכול להיות שהמסקנה היא שלילדים השונים אין מקום בחברה על פני כדור הארץ, וכנראה שגם לעולם לא יהיה. אמנם הסיום של שתי היצירות אופטימי, אבל יש הרגשה כאילו המין האנושי אינו מוכן כרגע לאאוגניקה מפותחת עד כדי כך. במקרה של ששת, החברה מפחדת מהבלתי ידוע ולא מוכנה לקבל אותו. במקרה של ג'רום, האאוגניקה השתלטה לחלוטין ולטבע לא נשאר מקום. הסרט והספר פסימיים לגבי החיבור שבין אאוגניקה לחברה. האם זו אזהרה? יכול להיות. מצד שני, יכול להיות ששתי היצירות מספרות לנו שהאאוגניקה לא משנה כלום בעצם. ג'רום, הנחות, מגשים את חלומו בעוד שחברו המושלם נשאר על כדור הארץ. ששת חיה במקום בו היתרונות שלה לא משנים דבר, וכיוון שהיא לא יכולה ללדת היא לא תורמת דבר ל"בריכת הגנים" שהולכת ומוקמת על הכוכב. בסופו של דבר, העובדה שג'רום וששת שונים גנטית מכל הסובבים אותם לא משנה דבר.

הסרט והספר שמו שניהם את החריגים במרכז, וכקורא או צופה אנחנו מפתחים אליהם סימפטיה. מה היה קורה אם זה היה באמת? קשה לדעת. אני מניחה שהחברה תתפתח יחד עם המדע. אני מקווה שזה לא יהיה בעייתי כמו שזה מוצג בסרט ובספר. אם נדע להשתמש בה, המין האנושי יוכל להפיק דברים מופלאים מהאאוגניקה. אם לא, היא יכולה גם להרוס אותו.