אזהרה! – המאמר חושף פרטים מהותיים מעלילת הסיפורים הבאים:

* ברצועות מגפיו – By his bootstraps (1941, קובץ באנתולוגיה "The menace from earth", למיטב ידיעתי לא תורגם לעברית).
* הדלת המוליכה אל הקיץ (1957, תורגם בהוצאת עם-עובד)
* ובמיוחד: הסיפור אתם המתים החיים (1959, תורגם בכתב העת פנטסיה 2000, גליון 12).

בעיית הרצון החופשי מול גורל קבוע מראש העסיקה דורות רבים של פילוסופים, הוגי דעות ובעצם כל אדם באשר הוא. האם מה שאנו עושים עכשיו ישפיע על העתיד? או שמא העתיד קבוע מראש, בלי קשר למה שנעשה? נוסיף לבעיה זו את האפשרות למסע בזמן ומה קיבלנו? פרדוקס? האם מסע לאחור בזמן יאפשר לשנות את העתיד לפי רצוננו? או אולי, לא משנה מה נעשה, העתיד (עברנו שלנו בזמן הסובייקטיבי) קבוע וכל פעולותינו, אשר נעשו מרצוננו החופשי, כבר כלולים בו?

אם תחזור לאחור בזמן ותפגוש את עצמך, מי מכם הוא אתה? ומה לגבי שאלת הביצה והתרנגולת? מה קרה קודם? העבר ששונה על ידינו, או העתיד לפיו העבר שונה? מה הסיבה ומה המסובב? פתרון אפשרי הוא קיומם של יקומים (או קווי זמן) מקבילים/מתפצלים. פתרון זה מופיע בסיפורי מד"ב שונים, וקיים גם בסיפוריו המאוחרים של היינליין, כמו למשל בהחתול העובר דרך קירות. כל פעולה משמעותית שלנו גורמת להתפצלות של היקום לשני יקומים שונים, אחד בו עשינו כך והשני בו פעלנו אחרת. מכאן, אם נחזור לעבר ונשנה אירוע כלשהו, אנו לא נשנה את העתיד (העבר שלנו) אלא ניצור יקום חדש עם עבר משותף עד רגע השינוי, אך עתיד שונה מהמקורי.

לעומת היקומים המרובים, סיפורי המסע בזמן המוקדמים של היינליין מציגים יקום דטרמיניסטי. יקום בו כל מעשיך לא משנים דבר, שכן הם כבר קרו.

בסיפור ברצועות מגפיו בוב וילסון, סטודנט צעיר, יושב בדירתו ומנסה לכתוב עבודה במתמטיקה. לפתע צץ אדם זר בדירתו דרך "שער זמן". זה האחרון מנסה לשכנע את גיבורנו לעבור איתו דרך השער "לטובת עתידו". והנה עובר אדם נוסף דרך שער הזמן ומנסה לשכנע אותו שלא לעבור בשער. במהומה שמתעוררת בוב עובר בשער. בצד השני הוא מגלה שהגיע לעתיד רחוק מאוד שבו בני האדם הפכו לגזע כנוע לחלוטין, למעט אדם מבוגר אשר מתנהג כשליט שלהם. הוא מראה לו כמה החיים בעתיד יפים (וגם הנשים). כל מה שהוא מבקש זה שיחזור דרך השער וישכנע מישהו לעבור דרכו. בוב מסכים, עובר בשער ומוצא עצמו שוב בדירתו, כשמישהו יושב מול שולחן הכתיבה שלו! ומי זה אם לא הוא עצמו? לא אלאה אתכם בהמשך. בוב עובר הלוך ושוב דרך השער. כל פעם הוא מנסה ליישם את רצונו החופשי, לעשות משהו שיגרום, או ימנע, מעצמו הקודם להשתתף בלולאת הזמן המוזרה הזו. בסוף הסיפור, הקורא מתוודע לעובדה שגיבור הסיפור הפעיל את רצונו החופשי בכל שלב ושלב (שכן הסיפור עוקב אחר הזמן הסובייקטיבי שלו). למרות זאת, התוצאה הסופית מעידה למעשה על קיומו של יקום דטרמיניסטי. היינליין מציע דרך להסתכל לפרדוקס בעיניים ולבטל אותו: "יש להחשיב את הרצון האנושי כאחד הגורמים הקובעים את התהליכים של היקום – 'חופשי' עבור האגו, מכניסטי לצופה מבחוץ".

כאן אנו נתקלים בבעיית האגו בנוגע למסע בזמן: אם אדם חוזר לעבר ופוגש את עצמו, מי מהם הוא ה"אגו"? האם הם זהים? "שום דבר אינו זהה עם משהו אחר, גם לא עם עצמו". היינליין מציג את הטיעון שבכל רגע, האגו הוא אגו שונה מזה שהיה קיים רגע (סובייקטיבי) לפני כן. הדבר היחיד המאגד את הישויות השונות בזמן הוא המשכיות הזיכרון. מהסיפור עולה גם שאלת הביצה והתרנגולת, שכן הפעם הראשונה בה בוב נתקל בשער הזמן היא כאשר עצמו העתידי חוזר דרך שער הזמן. פתרון לפרדוקס לא ניתן בסיפור. פרדוקס זה הוא המקור לשם הסיפור, שכן זה מתייחס לאחד מסיפורי הברון מינכהאוזן, בו הוא חילץ עצמו מהביצה בה שקע בכך שמשך את עצמו למעלה ברצועות מגפיו.

בספר הדלת המוליכה אל הקיץ" ובסיפור הקצר אתם המתים החיים נקודת המבט שונה במקצת, מכיוון שהסיפור מסופר מנוקדת המבט של ה"אני" העתידי, כלומר זה שיודע את שעומד לקרות, ולא ה"אני" העכשווי. בשני הסיפורים, הגיבור לא מנסה למנוע משהו בעתיד, אלא מנסה לגרום להתרחשויות כפי שהוא זוכר זאת.

בדלת המוליכה אל הקיץ מתוארות שתי שיטות למסע בזמן. האחת, מסע אל העתיד בלבד, להלן שיטת ה"שינה קפואה". השיטה השניה, המאפשרת מסע לעבר או לעתיד, היא שיטה פיסיקלית המאפשרת מעבר מיידי קדימה או אחורה בזמן. גיבור הסיפור, דן דיוויס, ממציא מוכשר, מושלך במרמה לעתיד בשינה קפואה. בעתיד, דן מגלה כמה דברים שלא מסתדרים עם מה שידוע לו על העבר. דן מוצא דרך לשוב לעבר ולתקן את הטעון תיקון ואז לשוב לעתיד בשיטה האיטית של שינה קפואה. בסיפור זה, לאחר שדן חוזר לעבר, הוא יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות כדי לסדר את העתיד המוכר לו. הוא פועל מרצונו החופשי, כביכול, אך מביא לאותו עתיד מוכר שממנו בא. ניתן לומר שדן שימש כלי בידי הגורל על מנת להביא את העתיד "הרצוי".

"מה הייתי עושה אילו כן ראיתי את ההודעה [הודעה בעיתון המתייחסת להתעוררותו מהשינה הקפואה בפעם השניה. ג. ח.] ? הולך לשם, פוגש את עצמי ויוצא ישר מן הדעת? לא, כי אילו כן ראיתי את ההודעה לא הייתי עושה כל מה שעשיתי אחר כך [חוזר בזמן ג.ח.] – "אחר כך" מבחינתי – שבסופו של דבר הוליך אליה […] (כיוון ש) עצם קיומה של אותה שורת דפוס היה מותנה מלכתחילה בכך שלא ראיתי אותה".

הסיפור השלישי, אתם המתים-החיים, הוא הקיצוני ביותר מבין השלושה, ומלבד השאלות שהועלו בתחילת המאמר, סיפור זה מעלה גם הרהורים סוליפסיסטיים. במהלך הסיפור מסתבר לנו שגיבור הסיפור הוא למעשה גם האב וגם האם של עצמו! עצמו המבוגר, חייל בחיל הזמן, עורך מניפולציה על עצמו הצעירים יותר, כך שעצמו הצעיר, אישה שעברה שינוי מין לגבר לאחר לידת בתה, יכניס את עצמו/עצמה הצעירה יותר, מלפני שינוי המין, להריון. הריון זה יוביל ללידת התינוקת הנ"ל. התינוקת נלקחת אחורה בזמן כדי לגדול לאישה הצעירה, הוא-היא, אשר תכנס להריון מעצמו, תלד את עצמה ותעבור שינוי מין לגבר, שלאחר מס' שנים יגויס לחיל הזמן (ע"י עצמו), אך לא לפני שיכניס את עצמה להריון.

כמו בסיפור By his bootstraps, הגיבור עורך מניפולציות לעצמו ושוב אנו נתקלים בשאלת הביצה והתרנגולת, אם כי בצורה הרבה יותר קיצונית. לעומת זאת, בסיפור זה היקום אינו דטרמיניסטי לחלוטין, עתיד אינו תמיד קבוע: "כולם יודעים מדוע לא פרצה המלחמה של 1982 [במקור 1963 ג.ח.]. הפצצה שהשם 'ניו-יורק' היה חרוט עליה לא התפוצצה, מאה דברים אחרים שתוכננו מראש לא התרחשו – כל זה אורגן על ידי ועל ידי הדומים לי".

אך בפסקה הבאה נראה שהיינליין סותר את עצמו: "אך לא הטעות של 1981 [במקור 72' ג.ח.]; טעות זו לא נגרמה באשמתנו ואינה ניתנת לתיקון; אין כאן עניין של פרדוקס אותו יש לפתור. דבר מסוים – או שישנו או שאיננו, לעולם ועד, אמן." אפשר אולי לפתור את הסתירה ע"י הקבלה לניסוי המחשבתי המוכר -"חתולו של שרדינגר". בניסוי זה, שמים חתול בקופסה סגורה והתפרקות של אטום בודד תקבע אם החתול יחיה או ימות. כל עוד הקופסה סגורה, החתול קיים כענן של הסתברויות. ברגע שהקופסה נפתחת, אנו יודעים בוודאות האם החתול חי או מת, ולא ניתן לשנות זאת. אם נחזור רגע לספר "החתול העובר דרך קירות" אותו הזכרתי בתחילת המאמר, הרי שהיינליין סיים את הספר כשגיבוריו נמצאים באותו מצב כמו חתולו של שרדינגר.

אתם המתים החיים, מלבד היותו סיפור מרתק על מסע בזמן, הרי הוא גם סיפור סוליפסיסטי להדהים: "אני יודע מאיפה אני באתי… אך מאיפה כולכם, אתם המתים-החיים, מאיפה אתם באתם?" נאמר בסוף הסיפור, וגם: "אתם לא נמצאים שם באמת. אין שם איש מלבדי…". כיצד באמת אדם שהוא גם האב וגם האם של עצמו יכול להתייחס לעצמו אם לא בצורה סוליפסיסטית?

האפשרות למסע בזמן משמשת את היינליין לחקר שאלות פילוסופיות כגון קיום רצון חופשי בעולם דטרמיניסטי, מהו ומיהו "העצמי", ובעיית הביצה והתרנגולת. בסיפוריו המוקדמים, היינליין לא בוחר במוצא הפשוט של יקומים מתפצלים, אלא יוצר סיפורים עמוסים בפרדוקסים ואנכרוניזמים לכאורה אבל טוען בערך כך: תראו, היקום הוא דטרמיניסטי, אבל רצון חופשי ואגו הם תופעות אמיתיות והן חלק מהיקום. לא יכולים להיווצר פרדוקסים, למרות שבמבט מבחוץ נראה שכן, מכיוון שבמבט מבחוץ, הרצון החופשי פועל כמו כל כוח אחר ביקום כדי למנוע אנכרוניזמים, אך עבור האגו, הפעולה היא תוצאה של רצון חופשי. בעיית הסיבה ומסובב נשארת פתוחה, אבל אולי אין צורך לפתור אותה. היינליין מקבל אותה כעוד תופעה טבעית אשר קיימת ביקום בגלל האפשרות של מסע בזמן. לולאת הזמן המתוארת בסיפורים, האורובורוס – הנחש האוכל את זנבו, אינה לולאה סגורה. הביצה גדלה להיות תרנגולת, אשר מטילה את הביצה שתגדל להיות היא, אך לאחר מכן התרנגולת ממשיכה הלאה בחייה ואין זה משנה בסופו של דבר מי היה קודם.