פתיח ואיפיונים בסיסיים של הספרים

"לעולם לא לעולם" הוא פנטסיה אורבנית: פנטסיה אפלה המתרחשת בעיר. בתוך הסביבה העירונית, מקום שמייצג נקודת שיא ביצירה האנושית וביכולתה של האנושות להשתלט על הטבע, מתקיימים כוחות טבעיים ועל-טבעיים; כוחות אלה הם אלמנטים שהאזרח הפשוט כלל לא מודע להם, ואשר יכולים בהבזק של כישוף להרוס את העיר ואת הסדר והבטחון שהיא משרה על יושביה.

אבק כוכבים, לעומתו, שייך לפנטסיה "המסורתית". פנטסיה שבה העולם עדיין כפרי, אנשים מאמינים באמונה שלמה בקיומם של מכשפות, קוסמים, שדים, רוחות, פיות ושאר יצורים על טבעיים, שביכולתם לשנות את עולמם. עולם זה הוא רב עוצמה וחייב, בשל כך, להישאר תמיד תחת השגחה מתמדת, פן יחדור אל העולם "האמיתי".

שני הספרים מספקים לקורא אפשרות מעניינת לעקוב אחר הדרך בה מעצב גיימן את העולם הפנטסטי ואת יחסו לעולם הרגיל . אותו דבר נכון גם לעיצוב הדמויות והיחסים, ולדרך שבה גיימן מעצב את "סיפור האהבה" בין הגיבור לבין אהובתו. מאמר זה נכתב מתוך ההנחה שקוראיו קראו את שני הספרים, כך שהוא עשיר ב"ספויילרים", ונמנע מהוספת פרטים מיותרים על העלילה ועל הדמויות.

שני עולמות – מי מפתיע יותר?

הדבר הראשון הבולט לעין בשני הספרים היא עובדת קיומו של העולם "האחר", כדבר הטבעי והמובן מאליו. המספר , על אף גישתו האירונית אל הדמויות השונות (דמויותיהן הגרוטסקיות של קרופ וונדרמאר, דמותה הפתטית של המכשפה ב-"אבק כוכבים"…), אינו מטיל לרגע ספק בקיומן, וכך מבטל את יסוד ההשתאות, ואולי גם חלק מיסוד "הקסם" הטיפוסי לפנטסיה. גישה זו, המשלבת אירוניה משועשעת עם קבלת העולם הפנטסטי כמציאות יומיומית, מפתה את הקורא לסוג קריאה אחר ומעניין יותר. הפער בין ה"מציאות" לבין ה"דמיון" מתבטל לגמרי, ובכך אומנם נעלם חלק מהיסוד "האגדי" אבל נבנה יסוד עמוק יותר. הפנטסיה היא חלק מהחיים, הקסם הוא חלק מהחיים כמו המציאות הרגילה.

הכניסה לעולם "האחר"

איך נכנסים לעולם האחר. ברור לחלוטין שלא כל אחד יכול או רשאי להיכנס לעולם זה. ב-"אבק כוכבים", מתקיים יריד פעם בתשע שנים בצידה השני של החומה החוצצת בין עולם המציאות לדמיון. כל אחד רשאי להיכנס אל העולם הזה, אבל לא מומלץ להישאר שם. לאחר היריד, תושבי חומה משגיחים על השער כדי שלא יתקיים מעבר בין שני העולמות. המעבר נפתח אך ורק בתקופת היריד. רק טריסטן, כצאצא של שני העולמות, מסוגל לחיות בשניהם.

ב"לעולם לא לעולם" רק מי שמסוגל לראות את בני האדם החיים בלונדון התחתית יכול להיכנס לעולם זה. גם כניסה זו אינה פשוטה. ריצ'ארד מייהו מאבד את קיומו בעולם הממשי בגלל העזרה שהושיט ל"דלת" (הגיבורה השניה של הסיפור. הדמות שבגלל יכולותיה המיוחדות – פתיחת דלתות – מתרחשים האירועים השונים בסיפור). המציאות של העולם הטכנולוגי, לונדון של מעלה, פלטה אותו מתוכה, הוא הופך ל"בלתי נראה" בלתי "מקודד" על ידי התרבות הטכנולוגית של לונדון של מעלה.

אפשר כמובן לבנות מערכת פרשנויות מורכבת סביב המעבר הזה. לדוגמה – ב"לעולם לא לעולם" אפשר לראות בירידה ללונדון התחתית ירידה לעולם התופת נוסח דאנטה. באחד המקומות בספר, ריצ'ארד נבחן במבחן, שאף אחד עד כה לא יצא ממנו חי או שפוי, מבחן שהצלחה בו תאפשר ל"דלת" לקבל את המפתח לעולם האלוהות, גן-העדן. המבחן הוא עימות עם עצמו, עם חלקים שונים באישיות ה"בוגרת" , המודעת לעצמה, התרבותית והאזרחית שלו. טריסטן, לעומתו, עובר לצד השני של "חומה" בשל הבטחה רומנטית, שבלונית ומגוחכת – להביא לאהובתו כוכב נופל. אלא שמעבר זה רומז לסוג של טקסי מעבר (טקסים המציינים מעבר מילדות לבגרות) או אולי מסע לאיחוד שלם של שני המרכיבים המהותיים לו: העולם המציאותי והעולם הפנטסטי. בעצם, המסע שלו הוא מסע לגילוי עצמי שהוא ייצא ממנו עם תפיסה חדשה לחלוטין על זהות הוריו, על משמעות האהבה שלו לויקטוריה פורסטר ועל כל מה שבאמת חשוב לו בחיים. שינוי תפיסתו נוקב לא פחות עובר גם ריצ'ארד מייהו ב-"לעולם לא-עולם".

הזמן בעולם הפנטסיה

תפיסת הזמן בספרים אלו מקיימת שני קווי זמן מקבילים, ועם זאת שונים. הזמן של העולם הרגיל הוא הזמן הליניארי, הכלכלי והטכנולוגי לו אנו רגילים. הזמן בעולם הקסום הוא זמנו של הקסם, התנהגותו וחוקיו אחרים. ב"אבק כוכבים" נראה שהוא איטי יותר מהזמן הרגיל. טריסטן יוצא אל מעבר ל"חומה", וכשהוא חוזר לקראת היריד, הוא מתפלא לגלות שאחותו גדלה מאוד. במקביל, גם הוא השתנה עבור אנשי "חומה". בהיותו בעולם הקסם, מודעותו לזמן לא ברורה, והמספר אף אינו טורח להבהיר לנו כראוי את ענין הזמן. ברור שקפיצות דרך הנעשות באמצעות נר דולק, גורמות אח"כ למסע בן 10 חודשים, אבל כמה זמן באמת בילה טריסטן במסעו חזרה אל כפרו? נראה שלא מדובר באותן תשע השנים שעברו על העולם האמיתי.

משמעות הזמן ב"אבק כוכבים" גם אינה אחידה לדמויות השונות. לקראת סוף הסיפור, טריטסן וכוכב מגיעים חזרה למצודה בהר הון לאחר כמה שנות נדודים, וטריסטן מת לבסוף כיוון שהזמן בסופו של דבר הוא "… הגנב, לוקח לבסוף את כל הדברים אל תוך מחסניו המאובקים" [עמ' 203], אבל כוכב, לא רק שאינה מזדקנת, אלא נראה שתחיה לנצח. אולי בגלל זה ליבה של כוכב יכול לשמש כתרופה נגד זקנה לשלוש מכשפות רבות-עוצמה אך פתטיות.

ואילו ב"לעולם לא לעולם" – כאשר ריצ'ארד חוזר אל לונדון העילית, עבר רק פרק זמן סביר של חופשה באיים. אך בעולם הקסם, למרות הימים החולפים, אין לריצ'ארד כל תודעה של זמן. יתרה מכך, לונדון התחתית בנויה מהזמן שנופל בין חריצי הרצפות, סדקים בקירות, ויש הרבה מאוד זמן כזה. לונדון הזאת מקיימת בו-זמנית כל כל זמנה ההיסטורי, כמו אין עבר ואין הווה – לגבי העתיד יש קצת ספקות, ותושביה בהחלט יכולים לנוע בזמן. המלאך הסורר, זה שהטביע את אטלנטיס לפני עשרות אלפי שנים עדיין חי ופועל.

יש לציין שבשני הספרים, המספר רואה את קיום העולם הפנטסטי לא בעבר רחוק, אלא בהווה המיידי. ב"אבק כוכבים", הסיפור פותח בתיאור הכפר בימינו, אולם גיימן מספר על אירוע מתקופת המלכה ויקטוריה, במעין הקדמה לסיפור (אפשר בהחלט לצחקק עם גיימן על המקבילה בין המלכה ויקטוריה לויקטוריה אהובתו של טריסטן). האם הכוכב היא שליטת הממלכה בתקופת אליזבת השניה? היש פה עוד רמז דקיק לבית המלוכה הבריטי?

מן המקובלות בספרות המעשיות והאגדות העממיות, וגיימן בהחלט פועל על פי עקרון זה, שלזמן כפי שאנו חווים אותו, אין כל משמעות בעולם הקסם. הזמן הוא רק עוד אחד מהמשאבים שכפופים למניפולציות בלתי פוסקות של בעלי היכולת לכשף, לשלוט בטבע או בזמן. (ראו – שלגיה ותנומתה הארוכה, וסיפורים רבים אחרים).

מרחב

מה גודלו של עולם הקסם? האם הוא תופס מקום בתוך העולם החומרי כפי שאנו מכירים אותו? בשני הספרים מתברר שאין גבולות ברורים לעולם הזה. אחת הדוגמאות היא קרון הרכבת התחתית, שממדיו לא יתוארו במציאות בה אנו חיים. היכן בדיוק נעה הרכבת? מי רואה קרון זה? (נזכרים ברכבת שעליה עולה הארי פוטר לביה"ס לקוסמות?) כשהדוכס ו"דלת" נכנסים לחדר הכניסה לביתה, על הקירות יש תמונות של חדרי הבית. היכן נמצאים החדרים, באיזה מימד? באיזו מציאות? דבר אחד ודאי – אי אפשר להיכנס אליהם בדרך המקובלת, ע"י פתיחת דלת. (נדמה לי שרעיון דומה נמצא ב"עולם טבעת" – המעבר ממקום למקום באמצעות דלת מיוחדת, אלא שאצל גיימן כלל אין צורך להסביר ענין זה, כי החוקיות הפיזיקאלית לא קיימת בצורה המוכרת לנו בעולם הקסם). ב"אבק כוכבים" עובר טריסטן מרחקים אדירים באמצעות נר, ואנו מבינים את המרחקים האלה, רק בזכות הידיעה שהמספר טורח לתת לנו בדבר אורכו של המסע חזרה לשער של "חומה". עוברות שנים בממלכה, כך גיימן אומר לנו. האם שנים אלו זהות לשנים של הכפר?

עם זאת, נקודות החיבור בין שני העולמות חיוניים. יש גבולות לכל עולם. ב"לעולם לא לעולם" מתעוררת לפעמים התחושה שאף לונדון הרגילה חיה בתוך לונדון הפנטסטית, האחרת. הדמויות עוברות בין סוגי לונדון ללא הרף, ו"אולד ביילי" חי על גגות לונדון הרגילה. ב"אבק כוכבים" ההפרדה ברורה ביותר, ועם זאת אין שיעור לגודלה של הממלכה.

גם בהתייחסותו למרחב ממשיך גיימן את מסורת הספרות העממית, את מסורת המעשיה והאגדה בה אין משמעות למרחב הגיאוגרפי – נערה יכולה ללכת ולחפש את אהובה נעולת נעליים מברזל עד שהן נשחקות לחלוטין. אין תיאור ממשי של אזורים גיאוגרפיים, אלא ובעיקר שימוש במרחב כמבטא רגשות, נאמנות וכו'. גיימן, לדעתי, שומר על עקרון זה גם בספריו.

סיפור אהבה

סיפור האהבה הוא מרכיב מהותי ב"אבק כוכבים" ומרכיב משני ב"לעולם לא לעולם". עם זאת, בשני הסיפורים הגיבור פוגש את אהובתו ברגע של מצוקה חריפה ביותר. שתיהן נראות לגיבורים כ-"עלמות במצוקה". ואיזו טעות מבורכת היא זו מצידם. אומנם הנשים/העלמות לא מונחות עקודות לרגלי מפלצת/דרקון חובב נשים ונערות, אך בשני המקרים הן פצועות ונמצאות מחוץ לסביבת חייהן הרגילה. בשני הספרים רודפים אחריהן מרצחים צמאי דם. אחרי דלת רודפים צמד הרוצחים בשליחות המלאך איזלינגטון ואחרי כוכב רודפת מלכת המכשפות הזקוקה לליבה על מנת להשיב לעצמה את נעוריה.

מה מקומם של הגברים בתוך עולם מסוייט זה?

גיבור, תפקידו תמיד לגרום לשינוי. כיון שבשני הספרים הן ריצ'ארד והן טריסטן יוצאים למסע, (דגם טיפוסי למעשיות ולסיפורי התבגרות שונים) הרי המסע עצמו ותוצאותיו אמורים להניב שינוי בעולם ושינוי אצל הגיבורים.

טריסטן הוא גיבור רומנטי מובהק. הוא יוצא להגשים משאלה של אהובתו (אי אפשר שלא להימנע מהאירוניה הרבה במניעים השקריים שמובילים למסעו) ולהביא לה כוכב נופל. אלא שהכוכב היא נערה פצועה ברגלה. טריסטן, שעדיין שייך לעולם הרגיל, אינו מבין את חוקיות העולם בו הוא נמצא ומנסה לגרור את כוכב אחריו לעולמו. המסע שהוא מנהל, הצלתה מידי המכשפה המרצחת והעימות עם ויקטוריה מבהירים לו היטב היכן נמצא לבו.

ריצ'ארד אוהב את "דלת" – לפחות יש להניח כך. לאחר שהוא עוזר לדלת להציל את העולם, לא פחות, הוא חוזר לשגרת חייו הקודמת ומבין שלו ולג'סיקה, ארוסתו בעבר, אין עתיד. מגבר חסר עמוד שדרה (ע"פ הסיפור ג'סיקה כבר החליטה על עתידו עד לפרטים האחרונים) הוא הופך ל"לוחם", מקבל החלטות, מחפש הרפתקאות. כלומר, אף הוא עובר שינוי מרשים, ולכן חוזר ללונדון-תחתית.

בשני הסיפורים, הגיבורים נפרדים מאהבות "אמיתיות" כדי לפגוש את עצמם ואת האהבה היחידה לה הם ראויים. אולם, השינוי בגברים אלה תלוי בראש ובראשונה בנשים אותן הם פוגשים. אלו נשים בעלות כוחות קסם רבים ומיוחדים. אלו נשים חזקות ורבות עוצמה, לא "נערות במצוקה". המצוקה מקרית וזמנית, ואפשרות המוות נתפסת כרכיב מהותי בחיים מסוכנים. כיוון שכך, הדגם של גיבור המציל נערה במצוקה הוא חלקי, כיוון שלאמיתו של דבר הנערה היא המצילה את הגיבור מעצמו ומחייו המזוייפים.

עימות בין טוב ובין רע?

פנטסיה ללא קונפליקט ברור בין טוב לרע נדמית כחריגה מהותית מהז'אנר הזה, וגיימן מודע לכך ללא ספק. בסיפורים שלו קיים בהחלט קונפליקט, אבל רוב היריבים בסיפוריו אינם מייצגי הרוע המוחלט או הטוב המוחלט.

מיהו הרע המוחלט ב"לעולם לא לעולם" – כמעט ברור שזה המלאך איזלינגטון. אך האם שליחיו צמד המרצחים הם הרע המוחלט? ומי הוא הטוב המוחלט? האם זו דלת? אולי "אולד ביילי" ואולי הדוכס? ואולי זה דווקא ריצ'ארד מייהו?

סימני השאלה שהצבתי ליד הדמויות מצביעים על כך שהחלטה מסוג זה בעייתית במיוחד. הבה נבדוק את המלאך. יצור החי עשרות אלפי שנים סגור בתוך היכלו המפואר, כעונש על הטבעת אטלנטיס. כל רצונו הוא לחזור לחברת אלוהים (אולי גם למרוד באלוהים וליצור עולם חדש), לחיות באורו הנפלא. אבל, השוואה פשוטה של דמות זו לדמויות אופל אחרות מן הפנטסיה – שדים, ערפדים, ייצורי חושך אחרים – הופכת אותו לאחת הדמויות הנלעגות ביותר. ניהול המרדף אחרי דלת מעורר רחמים בגיחוכו – צמד מרצחים מקבלים הוראות סותרות, שומרת ראש, האנטר, שכל עניינה להרוג את המפלצת (עוד יצור רוע מגוחך), כניסות ויציאות מוזרות לארמונו – הזו דמות הרע המוחלט?

ודלת וחבורתה – קבוצה שענינה הוא נקמה ולא הצלת העולם. שום אידיאל טוב ממשי לא מפעיל אותם, למרות שבסוף אין לדלת ברירה אלא להיפטר מהמלאך בתחבולה של "קסם" שגרתי ביותר – החלפת מפתחות. (אי אפשר שלא לראות את השפעת הפארודיה של פראצ'ט בטקסט זה).

ב"אבק כוכבים" ל"רעים" יש מניעים מובנים בהחלט. בניו של השליט השמונים-ואחד חייבים לרצוח זה את זה ע"מ להגיע לשלטון. מלכת המכשפות חייבת מעצם מהותה לשלוף את לבה של כוכב, כדי לזכות אותה ואת אחיותיה בנעורים התלויים בלב זה. אפילו ויקטוריה, "אהובתו" של טריסטן, פועלת על פי גחמה מרושעת או מובנת של הרחקת מחזר טרדן. אולי המכשפה הזקנה, אשר חטפה את אמו של טריסטן וכבלה אותה אליה היא הרעה האמיתית בסיפור. אלא שהמספר בדרכו האירונית היבשה מצליח למתן מרכיב זה. היתה הצדקה לכל המעשים, גדולה מהאנשים שהפעילו אותם או פעלו בגינם.

אם כך, הקונפליקטים בסיפורים הם קונפליקטים אנושיים מורכבים. אין הם מסוג הקונפליקטים שפנטסיות אפיות מתמחות בהם – המלחמה הנצחית בין טוב לרע, הגנה על המין האנושי וכו'. אלה קונפליקטים הנוצרים בכוח האירועים, והצדדים בקונפליקטים יכולים להשתנות מטובים לרעים. הקונפליקטים קשורים לאופיה של כל דמות ולחוקיות המפעילה אותם.

סיכום

אפשר לקרוא את ספרי גיימן כספרות בידורית מובהקת, וערכם לא יפחת. סביר, שזו אחת ממטרותיהם. ברם, אפילו גירוד שטחי בטקסטים אלה מצביע על סופר שמקורותיו הספרותיים והתרבותיים עשירים במיוחד . כמו-כן קשה להתעלם מהאופי האירוני הבולט שבטקסטים אלה, ומהשעשוע של הסופר ממשחק במרכיבים שונים של הפנטסיה: המסורתית והמודרנית כאחת. לדעתי, קריאה המוכנה לקבל את השעשוע ואת האירוניה לא שוללת אפשרות לקרוא בצורה רחבה את הטקסטים. קריאה שתנסה לבדוק אם גיימן גם מנסה לומר משהו נוסף לבד מהשתעשעות בפנטסיה.

במהלך הדברים העליתי אפשרות של קריאה תרבותית של הטקסטים. כלומר, קריאה המנסה לבדוק את הרכיבים השונים של "התרבות" ששולבו בטקסט, ולא רק קריאה ספרותית "מקצועית". ההקפדה שגיימן מקפיד על כך שעולם הקסם נמצא כאן ועכשיו מצביעה על ראייה "אלטרנטיבית" של המציאות. כלומר, אמונה, מחויכת או לא, שיש קסם בעולם, ושהצצה לצד האחר, תגלה אותו במלוא כוחו.

קשה מאוד מקריאת הטקסטים לראות את גיימן "מאמין" בגישות הפוסטמודרניות של "הכל הולך", אבל בהחלט אפשר למצוא מתחת למעטה המבריק של הכתיבה, ההומור, הפרודיה והאירוניה, תפיסה המקבלת את קיומו של הקסם בעולם המודרני, הטכנולוגי והמנוכר שלנו. אפשר בהחלט גם לראות בסיפורים אלה מסע אל שורשי התרבות המערבית, לא אלה המתועדים בספריות ובספרים מפוארים, אלא המקורות העממיים שהאחים גרים טרחו להעלות על הכתב, והתקיימו בצד התרבות "הרשמית".

* המושגים בפתיח שאולים מהרצאה של דר' אילנה גומל בפנטסי.קון, בתאריך 12 באפריל 2001.