מדע בדיוני, לדברי פרדריק קרוזיגר, הוא ז'אנר הספרות האפוקליפטית החילונית שלנו. אף על פי שאלוהים והשטן לא מופיעים בו בדרך כלל, הרי שהסיוטים העתידניים, העימותים הרי-האסון והאוטופיות הטכנולוגיות של המדע הבדיוני יכולים להתחרות בקלות עם הקטעים הצבעוניים ביותר בחזון יוחנן. דת אינה הכרחית עבור סיפור טוב של חרדה ותקווה בקץ הימים.

עלייתה של הסיפורת האנטי-אפוקליפטית לתרבות המיינסטרים מתוך שורשיה במדע הבדיוני ובפנטסיה, לפיכך, מפתיעה כפליים. כמו המקבילות שלה בספרות האפוקליפטית הנוצרית (למשל, סדרת הספרים "The Left Behind"), הסיפורת האנטי-אפוקליפטית מקבלת את הנחות היסוד והדימויים של הדיווח התנ"כי על קץ הימים. בפרט, הסיפורת האנטי-אפוקליפטית מקבלת את קיומו של מרכיב מרכזי בסיפור האפוקליפטי הנוצרי: עימות העתיד להיערך בין כוחות קוסמיים שאינם אנושיים על עתיד האנושות. אך בניגוד לסיפורת הנוצרית וליצירות מדע בדיוני רבות, הסיפורת האנטי-אפוקליפטית משתמשת בדימויים הנוצריים של קץ הימים בכדי להעלות ספקות לגבי מושגי חזון הקץ הנוצרי.

ראשית, הסיפורת האנטי-אפוקליפטית מדגישה שמנקודת מבט אנושית, העימות האפוקליפטי הוא בלתי רצוי, ניתן למניעה או פשוט טפשי. הסוף הטוב הוא לא ניצחון בקרב הסופי אלא מניעת הקרב הסופי מלכתחילה. שנית, המנצח, או לפחות גיבור הסיפור בז'אנר האנטי-אפוקליפטי, אינו אחד מהכוחות הקוסמיים אלא האנושות – דבר שחותר תחת הרעיון הנוצרי של נצחון הטוב מבלי להסתפק בהיפוך פשוט שלו (נצחון הרע).

יצירות מסוימות מסוות את הדגם הזה באלגוריה, בעוד שאחרות מציגות אותו במפורש. "הכוחות הקוסמיים" עשויים להיות הטוב נגד הרע, השמיים נגד הגיהנום או מלאכים נגד שדים, או שהם מוצגים באלגוריה ברורה למדי לאחד מהדואליזמים הללו (חייזרים שנראים כמו מלאכים ושדים). מושג "האנושות" מורחב לעתים כך שיכלול בתוכו את כל היצורים התבוניים בגלקסיה.

דוגמאות לז'אנר האנטי-אפוקליפטי הזה ניתן למצוא בכל המדיה העיקריים. הדוגמה הטובה ביותר בתחום הספרות היא "בשורות טובות" של ניל גיימן וטרי פראצ'ט, המתאר את סיפורו של האנטיכריסטוס שמחליט להתמזג עם הילידים. "בשורות טובות" משתמש ברוב התסריט האפוקליפטי הנוצרי כפשוטו. האנטיכריסטוס נולד, והטוב והרע מתמרנים שניהם בדרך לקרב הסופי בעת שמתגלים סימני האפוקליפסה למיניהם (למשל, ארבעת הפרשים, המופיעים על אופנועים). בסיפורת הנוצרית, האנטיכריסטוס לעתים קרובות גדל במשפחה בעלת כוח פוליטי הנתונה להשפעה שטנית; כאן, משפחה רגילה מגדלת את האנטיכריסטוס (ששמו המשעשע הוא אדם יאנג). האנטיכריסטוס הופך להיות התגלמות האנושות במקום התגלמות הטוב או הרע, לאכזבתם של השמיים והגיהנום גם יחד. כשיום הקרב האחרון מגיע לבסוף, הוא מסרב להשתתף, ובכך מורד בסמכותם של כוחות השמיים ושל אביו השטני, אבל זוכה לתמיכתם של המלאך אזירפאל והשד קרולי, אשר שהו על הארץ זמן רב מספיק כדי להתחיל לחבב את הילידים.

קטע קצר אחד מתוך המונולוג המסיים של אדם מסכם את העמדה של אנטיכריסטוס אנושי זה, בן האחת עשרה.

"אני פשוט לא מבין למה הכל צריך להישרף וכל זה," אמר אדם. "מיליוני דגים וליוויתנים ועצים וכבשים וכאלה. ואפילו לא בשביל משהו חשוב. רק בשביל לראות למי יש את הכנופייה הטובה יותר… אבל אפילו אם תנצחו, אתם לא יכולים ממש להביס את הצד השני, כי אתם לא באמת רוצים. זאת אומרת, לא לתמיד. אתם פשוט תתחילו הכל שוב. אתם תמשיכו לשלוח אנשים… שיעשו בשבילכם בלגן. גם ככה מספיק קשה להיות בן אדם, מבלי שיבואו כל מיני אנשים ויתערבו לך בחיים." ("בשורות טובות", הוצאת אופוס 1993, עמ' 307).

בסוף הספר, אלוהים נותן במרומז את ברכתו לתוצאות המרד של אדם, ובכך נותן את ברכתו גם להתבגרותה של האנושות. נרמז גם שבכל עימות עתידי יילחמו השמיים והגיהנום יחד נגד האנושות. זה לא היפוך קומי פשוט של הסיפור האפוקליפטי (האנטיכריסטוס לא הופך למשיח), אלא שכתוב קיצוני הרבה יותר.

דוגמה נוספת לסיפורת אנטי-אפוקליפטית הינה סדרת "Incarnations of Immortality" של פירס אנתוני. שני הכרכים האחרונים, "For Love of Evil" ו- "And Eternity", מתמקדים בשטן ובאלוהים, אשר – כמו הדמויות האחרות שהן התגלמויות של עקרונות נצחיים (מוות, זמן, מלחמה וכו') – הינם אנושיים במוצאם. המשרות שלהם נשארות לנצח, אך ממלאי התפקיד כשלעצמם – לא. לכן, על סף מלחמת העולם השלישית, האלוהים הנוצרי הנוכחי מפוטר עקב נרקיסיזם ואי-כשירות, ואשה תופסת את מקומו.

נראה שההתגלמויות מייצגות עקרונות אבסולוטיים, בלתי משתנים. אך המתח בסדרת הספרים הזו נובע מהדרך שבה ההתגלמויות חותרות תחת העקרונות המיוצגים על-ידן, כדי לספק את הצרכים האנושיים שלהן, לספק את הצרכים של האנושות באופן כללי, ולשרת מוסריות גבוהה יותר מחוקי הטוב והרע הבלתי ניתנים לשינוי. ההתגלמויות האחרות בדרך כלל מתנגדות לשטן/התגלמות הרע, אך כולן משתפות פעולה נגד התגלמות הכאוס. "טוב" אין פירושו נוצרי, כי האמונה הנוצרית היא רק אחת מהמסגרות הלגיטימיות להסתכלות על המציאות. האשה שנבחרת לבסוף לתפקיד אלוהים חוותה בעצמה רוע, ויכולה לגלות אמפתיה לבעיות שניצבות בפני האנושות. מן הצד השני, השטן מודע לכך שהוא משרת את טובת הכלל בכך שהוא מייצג את הרע, והוא משתתף באופן חיובי בבחירת אלוהים החדש.

טרילוגיית הפנטסיה לילדים של פיליפ פולמן, "חומריו האפלים", נמצאת בתוך גבולות הז'אנר האנטי-אפוקליפטי, אם כי לפעמים נראה שהיא רק הופכת את העלילה האפוקליפטית הרגילה על ראשה. הספרים, "המצפן הזהוב", "הסכין המעודן", ו"משקפת הענבר", עוקבים אחר ההרפתקאות של וויל וליירה, שני ילדים שמסתבכים במרד השני נגד אלוהים (או לפחות, נגד המלאך העליון שטוען שהוא אלוהים) והכנסיה הרודנית שלו על הארץ. הפעם, המרד מונהג על ידי בני אדם, כשהמלאכים כפופים להנהגתנו. אף על פי שהקרב הסופי מתקיים, תוצאתו היא שגם מנהיגי המרד וגם אלוהים וקציניו מושמדים. היקום חוזר למצבו המקורי, שבו בני האדם חופשיים לבחור את גורלם בכוחות עצמם. במקום החייאת המתים האפוקליפטית, וויל וליירה עוזרים למתים לצאת לחופשי, אל האין. במקום ממלכת השמיים על פני האדמה, וויל וליירה מתחילים בהקמת הרפובליקה של השמיים, על ידי הצגה מחדש של הנפילה מחסד. פולמן אמר שהוא רואה את הטרילוגיה שלו כאלטרנטיבה לאלגוריה הנוצרית של ק.ס. לואיס.

בטלוויזיה, העלילה העיקרית בסדרה "בבילון 5", שבה האנושות אומרת לחייזרים-מלאכים ולחייזרים-שדים להסתלק מהגלקסיה שלנו, מהווה דוגמה ברורה לאנטי-אפוקליפטיות. בני גזע חייזרי אחד, הוורלונים, נראים כמלאכים, בעוד שגזע אחר, הצללים, הם, בבירור, השדים. בתחילה העלילה נראית כלקוחה מהתנ"ך בתיווכו של טולקין: המלאכים הוורלונים, הותיקים יותר, מדריכים את הגזעים הצעירים במאבקם נגד השדים מגזע הצללים. עם זאת, במהרה מתברר לגזעים הצעירים שהחייזרים הותיקים נלחמים על שליטה אידיאולוגית בגלקסיה כנציגים של עקרונות הסדר מול התוהו, ולא מקדישים תשומת לב רבה לגזעים הצעירים מלבד היותם כלים במאבק. תגובת האנושות למראה החיצוני של הגזעים הותיקים היא תוצאה של התניה שעבר הגזע שלנו בינקותו, והיא לא משקפת בהכרח את הטוב או הרע שבוורלונים או בצללים. במהלך העימות הסופי (שבו כל אומות הגלקסיה מתאספות יחדיו), הגזעים הצעירים מכריזים על פרישתם מהעימות הזה. אנושות-העל, המורכבת מהגזעים הצעירים, מודיעה לגזעים הותיקים שכבר התבגרנו ועברנו את הדואליזם הפשטני שלהם, ואנחנו יכולים לעשות את הטעויות שלנו בעצמנו ולהתקדם הלאה.

אם יש בסיפור הזה דמות שמייצגת אלוהים נשגב, זהו "הראשון", היצור התבוני הראשון בגלקסיה שלנו, אשר מביא למצב שבו העימות יכול להגיע לשיאו. "הראשון" מביא ליציאתם של הגזעים הותיקים, במיוחד הוורלונים והצללים, מן הגלקסיה, ולהשארתה לגזעים הצעירים. ישנה גם דמות המסמלת את ישו: על קפטן שרידן למות כדי ליצור קשר עם "הראשון", אשר מחזיר אותו לחיים לאחר מכן. עם זאת, "הראשון" אינו אלוהי, ושרידן הוא רק "איש טוב".

"בבילון 5" מכילה מספיק תורה אפוקליפטית כדי להבטיח שהחתירה שלה תחת יסודות הסיפור אינה מקרית. לדוגמה, הסדרה משתמשת בתוכנית של "שלושה עידנים", שמתאימה כנראה לשלושת העידנים של הנביא האפוקליפטי בן ימי הביניים, יואקים איש פיורה. פרשנים מאוחרים יותר של יואקים איש פיורה קבעו את תחילת העידן השלישי שלו, והעימות האפוקליפטי המלווה אותה, בשנת 1260. ב"בבילון 5", העימות האפוקליפטי מגיע בתחילת "העידן השלישי של האדם", והסדרה מתרחשת בתקופה המובילה למלחמת הצללים בשנת 2260 (אלף שנים אחרי שנת 1260 שבנבואה). הצללים היו כלואים בפלנטת הבית שלהם במשך אלף שנים, ומכאן שהמלחמה הקודמת נגדם הסתיימה בסביבות 1260. קפטן שרידן מתאר את שלושת העידנים במושגים המזכירים את יואקים איש פיורה: "זה עידן חדש. התחלנו בתוהו ובוהו, פרימיטיביים מכדי שנוכל להחליט בעצמנו. אז היינו נתונים להשפעה מבחוץ בידי כוחות שחשבו שהם יודעים מה טוב בשבילנו… עכשיו אנחנו סוף כל סוף עצמאיים."

יש בסידרה שפע של איזכורים אפוקליפטיים אחרים. בשם "בבילון" עצמו מהדהדת משמעות תנ"כית – מלבד איזכורו של מגדל בבל, ישנו גם האיזכור של זונת בבל מחזון יוחנן. הסיסמאות של "בבילון 5" – "התקווה האחרונה לשלום" ולאחר מכן "התקווה האחרונה לניצחון" – מזכירות גם את "התקווה האחרונה לאדם על פני הארץ" של רייגן וגם את "התקווה האחרונה של הארץ" של לינקולן, שתי אמירות שעמוסות ברגש האפוקליפטי של אומריהן.

ג'ו סטראזינסקי, היוצר של "בבילון 5", מספק לפרק השיא של הסדרה הקשר פסיכולוגי. "הפרק הוא בעצם על להרוג את ההורים שלך, באופן מטפורי… הילד צריך להפוך למבוגר ולומר, 'אני צריך להמשיך בלעדיכם מכאן והלאה'. לעתים קרובות ההורה שוכח שהתפקיד שלו הוא ליצור בן אדם, לא רק לייצר מישהו שיציית לו". נראה שתיאור זה מתאים באותה מידה ליצירות אנטי-אפוקליפטיות אחרות.

בקולנוע, הדוגמאות לא ברורות עד כדי כך, אבל הסרט "דוגמה", סרטי "הנבואה" גדושי המלאכים, "ספר החיים" של האל הארטלי, והסרט של "סאות' פארק" (כמו גם הפרק "דמיאן" בסדרת הטלוויזיה "סאות' פארק") מכילים את הרעיונות המרכזיים של הז'אנר. אבל נציגי הז'אנר החביבים עליי אישית הם חוברות הקומיקס מקו ורטיגו של DC (למשל, "The Books of Magic", "Hellblazer", "The Invisibles", "Preacher"), שלפעמים מגיעות למיליטנטיות אמיתית במבט האנטי-אפוקליפטי שלהן ובהתנגדותן להיררכיות של השמיים והגיהנום.

הדוגמה השערורייתית ביותר בקו ורטיגו היא סדרת "Preacher". ג'סי, הדמות הראשית וה"מטיף" שעל שמו נקראת הסדרה, מגלה שהוא חולק את גופו עם ישות בשם ג'נסיס (בראשית), ילידת פרשיית אהבים בין מלאך ושד. עם לידת ג'נסיס, אלוהים עוזב את מקומו בשמיים ומתחבא על פני האדמה. ג'סי וג'נסיס מחליטים למצוא את אלוהים ולהכריח אותו לתת את הדין על הרוע שביקום שברא (השטן הושמד קודם לכן על ידי "הקדוש של הרוצחים", אקדוחן שהפך למלאך המוות). בדרך הם מרביצים למלאכים ולבני-אדם שהשתתפו במזימה האפוקליפטית. ג'סי עצמו אינו קדוש כלל, אבל הוא התגלמות מעלותיו של הקאובוי. הסיפור נגמר בסתיו 2000 כאשר ג'סי והקדוש של הרוצחים הצליחו במזימתם להתנקש בחיי אלוהים. ברור שמחבר סדרת "Preacher", גארת' אניס, חש כי בני אדם ברגעיהם הטובים עולים במוסריותם על אלוהים והשטן כפי שאנו רואים אותם.

מדוע הסיפורת האנטי-אפוקליפטית נכנסה למיינסטרים רק בעשור האחרון, במקביל לכניסה של הסיפורת האפוקליפטית הנוצרית-פונדמנטליסטית? הרי סופרי מד"ב משתמשים בדימויים נוצריים למטרות חתרניות מזה מספר עשורים. מדוע הז'אנר הזה הפך לפופולארי דוקא עכשיו?

ייתכן שהמחסום העיקרי בפני הכניסה של הסיפורת האנטי-אפוקליפטית לתרבות המיינסטרים היה פשוט הכפירה שבה. להגיד לשמיים ולגיהנום לעוף מפה, בין אם זה בא כפשוטו כמו ב"בשורות טובות" או באופן אלגורי כמו ב"בבילון 5", זה עדיין חומר-נפץ תרבותי. מעצור נוסף היה אולי העובדה שהמדע הבדיוני, עם הקהל חובב הפעולה שלו, מרגיש טוב יותר עם עימותים אפוקליפטיים גלויים מאשר עם פתרונות אנטי-אפוקליפטיים.

קיימות מספר סיבות אפשריות לכך שהיוצרים והקהלים שלהם התגברו על המעצורים האלה. ראשית, ייתכן שהתפוררות הדואליזם הפשוט של המלחמה הקרה סייעה ליצור אי-אמון חברתי בכל הדואליזמים הפשוטים, אפילו זה של הטוב נגד הרע. שנית, בין השאר כתגובה לספקולציות האפוקליפטיות הנוצריות, בשנות התשעים הלכה והתפשטה האמונה כי "באג אלפיים" האמיתי טמון דוקא בלקיחת האפוקליפסה ברצינות רבה מדי (ומכאן השימוש הנפוץ בהומור בז'אנר). לחלופין, אפשר לטעון שהחזון של אנושות בוגרת המשאירה את האפוקליפסה מאחוריה הוא הסטה לכיוון חדש (ולא הדחקה) של הדחפים והמתחים האפוקליפטיים שקדמו לשנים 2000 ו- 2001.

התבנית דרשה בסיס תרבותי מסוים. המרכיב החשוב ביותר ביצירת סיפורים אנטי-אפוקליפטיים היה התפתחותם של סיפורי מד"ב שלא הסתפקו בתפיסת הטוב והרע כבחירות מוסריות גרידא, אלא ראו אותם ככוחות אידיאולוגיים, בדומה לסדר ולכאוס, ואשר התייחסו לנצרות כאל אוסף נוסף של מיתוסים שאפשר לספר מחדש. סופרים כמו רוג'ר זילאזני שאבו בדרך זו חומרים מתוך דתות לא-נוצריות (מודרניות ועתיקות). אבל יוצרים כמו הארלן אליסון בסיפורו "The Deathbird" וארתור ס. קלארק בספרו "קץ הילדות" העזו לקחת את הסיפור הנוצרי על קץ הימים ולהפוך אותו על פניו. אליסון, בהשראה חלקית של טוויין, שם את החיזר השטני שלו בתפקיד הגיבור הטוב. אצל קלארק, החיזרים השטניים משרתים בניגוד לרצונם את האל חובק-הכל. "איוב" של רוברט היינלין משתובב בהנאה דרך קץ הימים על פי הנצרות, וכמעט היה מתאים למודל האנטי-אפוקליפטי שלי, אלמלא היתה בו אפוקליפסה והאנושות נשארה בו כנועה.

התפתחויות אלה במדע הבדיוני ובפנטסיה נתמכו בהתפתחויות תרבותיות מחוץ לז'אנרים אלה: הפופולריות הגוברת של רעיונות הפוסטמודרניזם, החיבה המוכחת של הקהל לדברי כפירה, והנטיה האמריקאית ל"אהדה לשטן" – כלומר, רגשי חיבה כלפי אנטי-גיבורים, קבלה של נקודות-מבט דתיות אלטרנטיביות על הרוע, או האובדן הגמור של אמונה בקיום הרע. לבסוף, מספר חוקרים וכותבים העוסקים באמונות אפוקליפטיות, כמו לי קווינבי וסטיבן או'לירי, קראו לחזונות חדשים שימלאו את מקומה של האפוקליפסה האלימה.

הסיפורת האנטי-אפוקליפטית מציעה לנו חזון של חשיבותה של האנושות. זהו חזון חדש רק בהקשר של האמונה הנוצרית בקץ הימים. העימות האפוקליפטי הנוצרי עשוי להיראות כעימות בין שלוש ספירות: השמיים, הגיהנום, והאנושות או הארץ. בסיפור הנוצרי של קץ הימים מופיעה היררכיה ברורה, כאשר המלאכים ושאר הכוחות השמימיים נעלים על השדים והאנושות, והשדים נעלים על בני האנוש שלא זכו לגאולה. האנושות היא, באופן כללי, משתתף פסיבי.

בסיפורת האנטי-אפוקליפטית, לעומת זאת, בני האנוש מוצבים מעל המלאכים והשדים גם יחד. עם זאת, אלוהים (או בן-דמותו האלגורי) מתקבל בדרך כלל כשופט העליון. זאת משום שהפתרון האנטי-אפוקליפטי קשור להתקרבות לאלוהים, או כי תפקידו של אלוהים כשופט מקטין את הפגיעה של היצירה ברגשות דתיים בכך שהוא מבהיר שהאנושות לא מדיחה את אלוהים מכסאו, אלא רק את המלאכים שלו. כמו כן, השינוי בחשיבות של האנושות אין פירושו שהפתרון האנטי-אפוקליפטי הוא סינתזה סופית הֶגֶליאנית-כביכול של הטוב והרע באנושות נעלָה; במקום זאת, היצירה האנטי-אפוקליפטית מציגה לרוב הבנה בוגרת יותר והמשך פעילות-גומלין חופשית בין הניגודים שבאופי האדם.

השינוי בתפקידה הקוסמי של האנושות מגיע בדרך כלל באמצעות הנאמנות והכבוד של בני האדם האחרים. הסיפורת האנטי-אפוקליפטית מקשרת בין היכולת של האנושות להתאחד בשעת משבר לבין היכולת שלנו להתעלות מעל הויכוח האידיאולוגי בין ההיררכיות הקוסמיות. הבגרות המוסרית שלנו זה כלפי זה היא ההוכחה לכך שהתבגרנו.

הסיפור האנטי-אפוקליפטי הוא סיפור אטרקטיבי להומניסטים. אבל עד כמה אפקטיבי הסיפור הזה בהקשר של דאגות לגבי קבוצות ונושאים אפוקליפטיים ומילניאליים, כאמצעי להצגת הטיעון ההומניסטי? אנו יכולים לראות מצד אחד את היצירות הבדיוניות הללו כדרכים בריאות להשתחרר או להתחסן כנגד המתח המילניאלי, או מצד שני לראות את הצורות הקיצוניות יותר כתורמות להגברת מתח זה. סיפורת אנטי-אפוקליפטית מתנגדת לרעיון של עימות בקץ הימים, אבל הכפירה שבאופייה יוצרת עימות עם קבוצות דתיות בהווה. יצירות כמו הסרט "דוגמה" והקומיקס "Preacher" עושות מאמץ מיוחד לפגוע ברגשות. סביר להניח שישנם נוצרים הרואים את הז'אנר האנטי-אפוקליפטי כהגשמת נבואת-הקץ המדברת על "לצים" השואלים "איה הֲבטַחַת בואו?" (האיגרת השניה לפטרוס, ג' 3-4).

עם זאת, ייתכן שהסיפורת האנטי-אפוקליפטית הגיעה לקהל רחב יותר ממה שהשיג כל ביטוי לא סיפורי, פושר יותר ומבדר פחות, של אמונה הומניסטית. והכפירה שביצירות האנטי-אפוקליפטיות מרוככת על ידי טבען הבדיוני. ניתן לטעון שהמרת המסר לסוג זה של יצירת תרבות פופולארית ערערה את הטיעון ההומניסטי של הסיפורת האנטי-אפוקליפטית וחיזקה אותו בעת ובעונה אחת.

האם קרוב קיצה של הסיפורת האנטי-אפוקליפטית? התפרצות היצירות הללו בשנות התשעים המאוחרות נבעה בחלקה מהתקרבות השנים 2000 ו- 2001. בעקבות המיני-אפוקליפסה שעברה על ארה"ב ב- 11 בספטמבר, גאו מכירות היצירות האפוקליפטיות הנוצריות, כאילו כדי להזמין תגובה אנטי-אפוקליפטית. אבל נראה שהשנינות האירונית והכפירה שבז'אנר האנטי-אפוקליפטי כבר אינן באופנה, לפחות באופן זמני. האם החזון החיובי האנטי-אפוקליפטי של העתיד דעך יחד עם התחזיות הכלכליות והגלובליות שלנו?

אישית, אני מקווה שלא. כל עוד האפוקליפטיות האמריקאית נפוצה ותוקפנית, ראוי שתמשיך גם צורה כלשהי של כתיבה אנטי-אפוקליפטית. ז'אנר שמוציא את האוויר מהמפרשים של נביאי האבדון שלנו הוא דבר שבריא לשמור איתנו.

נספח – לקט סיפורת אנטי-אפוקליפטית וסיפורת רלבנטית אחרת

גאימן, ניל ופראצ'ט, טרי. בשורות טובות: נבואותיה הנחמדות של אגנס נאטר, מכשפה . ת"א: אופוס, 1993.

היינליין, רוברט. איוב: קומדיה של חוק וצדק . ת"א: אופוס, 1998.

זילאזני, רוג'ר. יצירי אור וחושך . ת"א: עם עובד, 1988.

זילאזני רוג'ר, אדון האור . ת"א: עם עובד, 1967.

קלארק, ארתור ק., קץ הילדות . ת"א: עם עובד, 1977.

Anthony, Piers. The Incarnations of Immortality Series:

On a Pale Horse. New York: Ballantine Books, 1983.

Bearing an Hourglass. New York: Ballantine Books, 1984.

With a Tangled Skein. New York: Ballantine Books, 1985.

Wielding a Red Sword. New York, Ballantine Books, 1986.

Being a Green Mother. New York: Ballantine Books, 1987.

For Love of Evil. New York: Avon Books, 1988.

And Eternity. New York: Avon Books, 1991.

Ellison, Harlan. "The Deathbird," Deathbird Stories. Bluejay Books, 1983.

Pullman, Philip. His Dark Materials:

The Golden Compass. New York: Ballantine Books, 1997.

The Subtle Knife. New York: Ballantine Books, 1998.

The Amber Spyglass. New York: Alfred A. Knopf, 2000.

Doyle, Thomas M. "Competing Fictions: The Uses of Christian Apocalyptic Imagery in Contemporary Popular Fictional Works. Part One: Premillennialist Apocalyptic Fictions," Journal for Millennial Studies , Winter 2001.

Fredericks, Casey. The Future of Eternity. Bloomington, IN: Indiana University Press, 1982.

Kreuziger, Frederick A. Apocalypse and Science Fiction: A Dialectic of Religious and Secular Soteriologies. Chico, CA: Scholars Press, 1982.

— The Religion of Science Fiction. Bowling Green, OH: Bowling Green State University Popular Press, 1986.

Loos, Amanda. "But That's Crazy!": The Apocalyptic Imagination in Recent Western Cinema. Thesis: University of South Florida, 1999.

O'Leary, Stephen D. Arguing the Apocalypse. New York: Oxford University Press, 1994.

Quinby, Lee. Millennial Seduction. Ithaca, NY: Cornell University Press, 1999.