מאז ומתמיד עסקה הפנטסיה בחדוות היצירה ובמהותה. אחרי הכל, החלום, במובן העמוק של המילה, נמצא ביסוד שניהם. ספרות הפנטסיה, והאמנות בכלל, מתיימרים שניהם ליצור עולם חדש ובדוי מתוך שלל סמלים ודימויים שעשויים לעתים להיות תלושים לחלוטין. הפנטסיה, יותר מרוב סוגי הביטוי האמנותי האחרים, מאפשרת פעמים רבות לסופרים לחקור את מקורות יצירתיותם ואת ההבטחות והסכנות הטמונות בה; את האמנות כסוג של קסם.

"המארג" ו"קונצרט האינסוף", שני ספרים שראו אור בעברית בחודשים האחרונים, מנסים לחקור בכלים פנטסטיים את השאלה הזאת בדיוק – מהי אמנות? מה מקומה בעולם? מה לה ולקסם? למי מותר לעסוק בה? איזה מחיר עליו לשלם? שניהם עושים זאת כביכול בדרך דומה – בריאת מציאות של דמיון וקסם השוכנת במקביל למציאות המוכרת לנו, אך מכאן והלאה הכיוונים ששני הספרים בוחרים מתרחקים זה מזה מרחק רב.

בטרם קלייב בארקר כתב את "המארג" הוא היה מוכר בעיקר כסופר אימה; ספר זה היה יצירת הפנטסיה הראשונה שלו. במוקד העלילה נמצא, כמשתמע משמו, המארג – מעין מרבד שלתוכו נארג עם שלם של יצורי קסם המכונים "חוזים". מארג זה מייצג בעצם מהותו את כוח היצירה – הוא בעצמו מעשה אמנות, ובתוכו אצורים שלל פלאיהם וקסמיהם של החוזים. שני בני אדם, סוזנה פאריש וקאל מוני נקלעים שלא בטובתם לעולם הדמיון של המארג ומתמרנים לכל אורך העלילה בינו ובין המציאות הבורגנית המוכרת לנו – זו שאינה מסוגלת להתמודד, או אפילו להבחין, בעולם הדמיון המצוי לצידה. פרט להם מלווים את העלילה שני בני אנוש נוספים שהמגע שלהם עם המארג העביר אותם על דעתם ודרדר אותם בהדרגה לתהומות טירוף ואימה מחרידים. ולצד כל אלה נמצא שחקן נוסף – הסכנות, התככים והמזימות של עולם החוזים עצמו. האימה, השדה הספרותי בו צמח בארקר, נוכחת אף היא בספר בעוצמה רבה, וחלקים ניכרים של הספר מתהלכים בשל כך על קווי הגבול המפחידים שבין עולמות מתחרים, והדמויות הולכות ומאבדות בהדרגה את אחיזתן במציאות.

גם גרג בר, כותב "קונצרט האינסוף", אינו סופר פנטסיה שגרתי – רוב ספריו נוטים לעבר המדע הבדיוני "הקשה", וכך גם ספרו הקודם שראה אור בעברית בהוצאת כתר, "מוסיקת דם". "קונצרט האינסוף", לעומת זאת, הוא חלקו הראשון, העומד פחות או יותר בזכות עצמו, של צמד ספרים שייחתם בספר "מג הנחש". כמו ב"מארג", גם כאן מצוי עימות בין מציאות בני האדם ובין עולם יצירה וקסם – עולמם של בני גזע הש'סתי. מייקל פרין, משורר מתחיל בן 16, מגיע לעולם הקסם של הש'סתי ומגלה בו מציאות קשה, רוויית אלימות ומתח. מייקל נאלץ ללמוד להתמודד עם המציאות החדשה ועובר בה תהליך של חניכה שיביא בסופו של דבר לשינוי כביר בעולם הש'סתי, ואולי גם בו עצמו. הוא מוצא את עצמו ככלי במשחק גדול ממנו בין אלים, ש'סתי, קוסמים ויוצרים, כשברקע משחק תפקיד לא ידוע שירו של המשורר הבריטי קולרידג', "קובלא חאן".

שני הספרים, כאמור, בוחנים את הקשר בין יצירה וקסם. באחד, הקשר אינו חד משמעי, והמארג שיוצר לנו בארקר מהווה אמנם ייצוג אמנותי של כוחות הקסם, אך אין לו בלעדיות על היצירה – הדמיון והיצירתיות קיימים גם בעולם הבורגני שמחוץ לו. בשני, "קונצרט האינסוף", הקסם והיצירה חד-הם, ומתגלמים שניהם בש'סתי ובעולמם. למעשה, כל בני האדם שהתגלגלו לעולמם של הש'סתי הגיעו לשם עקב שקיעת יתר באמנות הטהורה, נחלתם של הש'סתי; שקיעת יתר ביצירות אמנות או בשירה.

אם כך, מה לקסם ולאמנות? אם תשאלו את גרג בר, שניהם חופפים זה לזה לחלוטין ומתמזגים זה לזה בעולמם של הש'סתי. אך שלא כצפוי, עולם זה מלא ברוע, גזענות וסכנות. האמנות היא כוח, ובקסם שבה טמון המפתח לסודותיהם של הש'סתי. הם לא יותירו ולא יתירו אותו לבני האדם. עולם הקסם הזה הוא עולם של מאבקים, שנאה, שעבוד ולא מעט מוות. האמנות, וכמוה גם הקסם, דורשת תקופת חניכה ארוכה ועמידה בשלל סכנות ואתגרים; ככל שמייקל עומד ביותר מהם, מתגברת השליטה שלו הן בשירתו והן בקסם. המקור לשניהם, מסתבר, זהה, ושניהם יכולים להניע את העולם למקומות חדשים – לאו דוקא טובים יותר, אך אחרים.

תשובתו של בארקר לאותה שאלה תהיה שונה במקצת. הקסם אותו הוא מתאר מתקיים לצד העולם הבורגני המוכר לנו ורובנו איננו חשים בו כלל. האמנות והדמיון הם האופן בו בני האדם זוכים בקשר לעולמם של החוזים, לעולם הקסמים והפלאות; שני סוגים שונים של יצירה. שלא כמו ב"קונצרט האינסוף", עולם הקסם של "המארג" נהנה מיופי רב, והסכנות שבפניהן יעמדו הגיבורים לא באות מעצם מהותו של הקסם – מבחינה זו הוא כמעט ניטראלי, למרות תככים מרים בין החוזים – אלא מהמגע הטעון בין יצורי המארג הקסומים ובין בני האדם. שני הצדדים מתקשים להתמודד עם המגע הזה ומשלמים עליו מחיר כבד. הפיכת האגדות למציאות עשויה להמיט אסון על המארג ולחסל את כוח הקסם שבו.

בארקר ובר בונים שניהם מציאות פנטסטית מורכבת. עולמותיהם מלאים ביצורים שהקסם לא מונע מהם להיות בעלי אישיות עצמאית ומפותחת. ישנם טובים, ישנם רעים, ישנם כאלה שהופכים את עורם, ולרבים מהם יש מניעים משל עצמם, שאיפות וטעויות. החולשה בעניין זה מתבטאת דוקא בבניית דמויותיהם של בני האדם. סוזאנה וקאל, הגיבורים האנושיים של "המארג" אינם דמויות מעניינות. הם נחשפים לעולם הקסם, מתמודדים איתו, משתלבים בו חלקית, אך אין להם ממש אישיות. קאל בעיקר נסחף עם הזרם, כדור משחק המתמודד עם כוחות חזקים ממנו; ואילו סוזאנה מגלה בשלב די מוקדם של העלילה את יעודה, ומכאן והלאה נותרת בלי שינוי. התקשיתי להזדהות עם מישהו מהם, וכמעט שלא היה לי אכפת ממה שקורה להם במהלך העלילה, הטוב והרע כאחד. בהיעדר הזדהות שתקשור את העלילה ליחידה אחת, התפתחה בי בהדרגה התחושה שהספר ארוך מדי, מתמשך מדי, ומוטב היה לקצר אותו על מנת שלא ישעמם. לעומתם, מייקל פרין של "קונצרט האינסוף" הוא גיבור מעניין יותר שעובר לאורך העלילה תהליך מתמשך של גילוי אישי והתבגרות, אך גם אתו התקשיתי להזדהות.

האויב בשני הספרים בעייתי אף הוא, אם כי לאו דוקא מאותן סיבות. את נציגי הרוע האנושיים ב"מארג" התקשיתי להבין. מחד, ברור כשמש שהמגע שלהם עם המארג הטריף עליהם את דעתם; מאידך, הטירוף הזה מובן רק חלקית אצל אחד מהם – קצין משטרה השקוע בהכחשה גורפת של קיומו של הקסם, למרות כל העדויות – ולא מובן כלל אצל חברו, איש המכירות שאדוול.

ב"קונצרט האינסוף" לעומת זאת, נראה שכל שאלות המוסר כמו אינן נוגעות לנו – האסתטיקה מציפה את הספר ויוצרת בו אווירה של ניכור שלא מותירה מקום לחסד, ואף לא לשנאה אמיתית. הספר מוצף בסמלים ובדימויים, ואלה מטביעים לעתים את העלילה ומקשים על הקורא למצוא בהם את ידיו ואת רגליו. אולי בקריאה שניה או שלישית אצליח להבין אותו באמת, אך קשה לי להאמין שתהיה לי סבלנות לכך בזמן הנראה לעין. הרושם העיקרי שלי במובן הזה היה שזהו עולם בלי מוסריות חד משמעית של טוב ושל רע, אך עם הרבה אינטרסים ומאבקים בין גורמים שונים המשחקים בחייהם של בני אדם וש'סתי.

הן "קונצרט האינסוף" והן "המארג" הצליחו לחרוג היטב מהנוסחתיות המאיימת על חלק ניכר מהאפוסים הפנטסטיים ובנו יצירות מקוריות ומעוררות מחשבה. שניהם, עם זאת, אינם נטולי פגמים. "המארג" ארוך מדי ומאבד לעתים את הכיוון; "קונצרט האינסוף" דחוס מאוד ולא תמיד מובן. המעונינים בדמיון אמיתי ובכתיבה יצירתיות יגלו זאת בשני הספרים, וגם אם הביצוע אינו מושלם באף אחד מהם, החוויה בכל זאת משתלמת למדי.

מילה קטנה נוספת נדרשת לגבי התרגום. שלא כמו ב"קונצרט האינסוף" שהאנגלית ניכרת בו בלא מעט מהניסוחים בהם בחרה המתרגמת, ב"מארג" אפשר ליהנות גם מתרגומו המצוין של עמנואל לוטם, שמעביר את הספר כמעט בלי פגמים ובלי צרימות.

(המארג , הוצאת כתר, 2004. תרגום: עמנואל לוטם. 680 עמודים)

(קונצרט האינסוף, הוצאות כתר וינשוף, 2004. תרגום: אליזבט וייגל. 443 עמודים)