דבורה ווקר כותבת מדע בדיוני, פנטזיה אימה ושירה. את הקריירה שלה היא החלה באיחור קל בשנת 2008 ומאז הספיקה לפרסם יותר ממאה סיפורים ושירים בכתבי עת שונים. היא חיה בלונדון עם בן זוגה כריס ושני ילדיהם ועובדת במוזיאון הבריטי. סיפורה הנוכחי, שפורסם במקור בשנת 2013 בפרויקט הסיפורים "עתידים" שח כתב העת "נייצ'ר", מציע תמונה מטרידה של חג מולד שתוכנן קצת יותר מדי טוב.

(צילום: מגנוס מנסקה)

ערב ראש השנה ובחוץ יורד שלג. ברור שיורד. הדליקו את מכונות מזג האוויר באחד בדצמבר. שלג לחגים. אנחנו בסלון, מחכים לרגל הראשונה. האדם הראשון שייכנס מבעד לדלת יביא איתו את המזל שלנו לשנה הקרובה.

דוד מיילו מנמנם בכיסא שלו. הוא שיכור כלוט. אף פעם הוא לא היה שתיין כבד. אבל לכל אחד יש קיבולת משלו.

דוד מיילו ודודה ואל גרים איתנו. פעם הייתה להם דירת פנסיונרים נחמדה עם נוף לנמל, אבל משפחות צריכות לגור ביחד.

האורות עמומים. שרשרת הנורות האדומות על עץ חג המולד מהבהבת ומתעדת, מוודאת שהמסורת נשמרת. מעניין אם מישהו מהמשקיפים מחובר. אנחנו מספקים בידור משובח?

אני הולכת לחלון וצופה לרחוב. יש מאה משפחות, מאה בתים במעגל. מאה בתים בלי יציאה אחורית או חלונות מאחור. האורות בכל סלון דולקים. כולנו מחכים לרגל הראשונה שלנו. אני רואה אותם, דמויות גבוהות וכהות באוויר הקר, מחכות להביא לנו את המזל.

בהדהוד פעמוני כנסייה בלתי קיימת, השנה מתחלפת.

"שנה טובה", קוראת אמא בקול. כשהתאומים קופצים מעלה ומטה וצועקים בהתרגשות, אמא נראית רגועה יותר. היא שקדה כל אחר הצהריים ללמד אותם. אני מחייכת אליה ומנסה לומר לה שאני מבינה. אני באמת מבינה.

היא מלטפת לי את הלחי. "שנה טובה, ברנה".

הדודה ואל מעירה את הדוד מיילו. אנחנו מחזיקים ידיים ושרים "אולד לנגס סיין".

אמא מביטה אל הדלת. "איפה הוא? איפה הוא?" היא לוחשת.

" הכל שטויות". העיניים של דוד מיילו אדומות ומעורפלות. הוא צועד לעבר עץ חג המולד ונועץ בו מבט זועם. "הכל שטויות". מילותיו נופלות כמו שלג כבד.

אני מושכת את התאומים אלי. הם עדיין מבולבלים, אחרי שראו את סנטה מביא את המתנות. סנטה לא אמור לנזול במורד הארובה. לפעמים האוֹכְפִים טועים, אבל אין טעם להתלונן.

"יהיה בסדר?" קורי שואל. ג'יין טומנת את פניה בכתפי. לא, אני רוצה להגיד. לא יהיה בסדר. איך יכול להיות בסדר? אבל זה לא הוגן כלפיהם. אני מחייכת ואומרת להם שיהיה בסדר. צריך להניח להם לקוות. הם רק ילדים.

דודה ואל מנסה להרגיע את דוד מיילו. "שקט", היא אומרת ומניחה יד על כתפו. דודה ואל נראית שברירית כל כך. מאז החטיפה היא התכווצה עוד יותר, למרות כל האוכל שנאלצה לאכול בתקופת החגים. אני דואגת לדודה. אני דואגת לכולנו. אני שחוקה מרוב דאגה. הדאגה היא סכין, והיא גילפה חור בתוכי.

"לא ישתיקו אותי". קולו של דוד מיילו מתגבר, צובר עוצמה ככדור שלג מתגלגל. "אנחנו. לא. יכולים. לחיות. ככה. אתם לא יכולים להכריח אותנו ליהנות". הוא מנסה להלום בעץ. שרשרת האורות האדומים מהבהבת. הדוד מועד. אמא פולטת צווחה קלה. שתינו מושיטות ידיים ומנסות לתפוס אותו. הוא נופל על הרצפה ונוחת נחיתה קשה על בית המטבחיים מעץ שסנטה קנה לקורי לחג המולד.

"אני בסדר. אני בסדר", הוא אומר. "אל תעשו מהומה כזאת. די". הוא דוחה את הצעת העזרה של דודה ואל. נשמע כאילו הוא שונא אותה.

הדודה ואל מתחילה לבכות. גם התאומים.

"לא נסבול התנהגות שאינה הולמת לחגים". קולו של האוכף ממלא את החדר.

אמא ממהרת להגיד, "אבל זאת מסורת שאנשים יוצאים מהכלים בתקופה הזאת."

"שימי לב שהתקרית לא תחזור על עצמה".

"אעשה את זה, תודה".

דפיקה נשמעת בדלת.

"תפתחי, ברנה", אמא אומרת.

אני פותחת את הדלת. הוא גבוה וכהה. אבא מחייך אלי, אבל הוא נראה מבולבל. אני מוטרדת. לרוב אבא משחק את התפקיד שלו כל כך טוב.

"איפה היית?" אמא לוחשת. "דוד מיילו לא הרגיש טוב".

הדוד עדיין על הרצפה, מתייפח.

"אני… פגשתי מישהו".

"פשוט תגמור עם זה כבר", אומרת אמא.

אבא מרים חופן מטבעות כסף, חתיכת פחם וגוש מלח. הוא קורא בקול, "שנה טובה לכולם! לו יעתיר עליכם אלוהים שפע! מי ייתן ובמקום שטר אחד יהיו לכם עשרים." הוא מחלק את המתנות ולי הוא נותן את גוש המלח.

אני פותחת אותו וטועמת את המלח בקצה אצבעי, ואז אני מניחה למלח לנשור אל הרצפה וממהרת לתחוב את העטיפה בכיסי. על הנייר מודפס עיגול אדום: סמל המחתרת. שמעתי שמועות אבל לא תיארתי לעצמי שהן יכולות להיות נכונות. האם מישהו יכול להילחם באוכפים? האם מישהו יכול לברוח מגן החיות הזה?

אמא מגישה לאבא פשטידת בשר ממותקת. סוכר כחול נבזק מעליה. אבא מסתכל עליה לרגע, לפני שהוא אוכל אותה בשתי נגיסות מהירות.

אמא נאנחת. "זהו זה. בואו נלך לישון".

"שנה טובה, אמא". אני מחבקת אותה.

"שנה טובה, מתוקה".

אני עוזרת לתאומים ללכת לישון, וחושבת על הרגל הראשונה שמביאה את המזל לשנה החדשה, ואני חושבת על המחתרת. השנה החדשה מביאה איתה תקווה.

 כל הזכויות שמורות © 2013, דבורה ווקר.