איידן דויל הוא סופר ומתכנת אוסטרלי שחי במלבורן ומתגאה בכך שביקר ביותר משמונים ארצות. בסיפורו הנוכחי מורגשות היטב ארבע השנים שבהן חי באוסקה שביפן, שם לימד אנגלית. הוא היה מועמד לפרס אוריאליס (הפרס החשוב ביותר לכותבי מדע בדיוני ופנטזיה באוסטרליה) וסיפוריו הופיעו בכתבי עת שונים בארה"ב ובאוסטרליה.

 

אחרי מות אחיו, היטושי וואטאנבי התפטר והחליט ללכת ברגל אל מפל המעיינות החמים שבקצה העולם.

חבריו אמרו לו שהוא משוגע. "אתה בן חמישים ושלוש. לא תמצא עבודה אחרת".

"אחי מת מעומס עבודה", ענה היטושי. "אני לא רוצה שזה יקרה גם לי".

הוא ארז תיק עם כמה בגדים, שק שינה, ציוד הצילום שלו ואלבום התמונות של אביו ויצא לדרכו, ברגל, מאוסקה. המסע היה נמשך שעות ספורות במטוס, אך עלייה לרגל דרשה מסע רגלי. אחרי חודשיים הגיע לפאתי הונשו ועלה על מעבורת להוקאידו. הוא המשיך לצעוד לעבר שירטוקו, חצי האי הנמצא בצפון-מזרח האי. היה קיץ והוא מילא את כרטיס הזיכרון של מצלמתו בצילומים של כרי דשא  ירוקים ושדות לבנדר.

התושבים המקוריים של שירטוקו, האיינו, ראו בחצי האי את קצה העולם. אביו של היטושי סיפר לו שזה היה המקום שאליו הלכו הסודות להתחבא בו. היטושי רצה תמיד לבקר, אולם דרישות העבודה מעולם לא הניחו לו למצוא זמן לכך.

כשהגיע לבסוף לפארק הלאומי הוא המתין עד רדת החשיכה ואז ירד במשעול החוצה את היער אל עבר מפל המעיינות החמים. הפארק כבר נסגר, אך לא היה כל קושי לעקוף את השער.

פנסו האיר שלט שנתלה על חבל לרוחב השביל:

סגור עקב התראת דובים.

האם דובים יוצאים בלילה? ובכל זאת הרי הוא הגיע עד כאן. הוא התגנב מתחת לחבל והמשיך הלאה לאורך השביל.

קול מים זורמים נשמע מלפנים. הנתיב הגיח מתוך היער והוא הביט על צלע הגבעה הסלעית. מפל צר זרם על הסלעים וניתז לתוך בריכת מים.

אביו טען שלמים כאן היה הצבע המדהים ביותר שראה מימיו – כחול-ירוק מלא חיים שכינה ירוק-הוקאידו.

המים נראו מזמינים, אולם מפאת החשיכה היה קשה להעריך את צבעם. הוא התפשט ונכנס לבריכה. המים היו חמימים והוא הניח למגעם המרגיע ללטף את גופו.

השתקפותו ניבטה אליו באור הירח. הוא התקשה לזהות את השכיר אפור השיער שהחזיר לו מבט. סמוראי משרדים שהקדיש את חייו למלא את מצוותם של אדוני התאגיד.

ענן של ניצוצות אור הופיע בשולי היער. האם שומרי הפארק הבחינו בנוכחותו?

דוב חום נכנס אל קרחת היער. הוא הלך זקוף ונשא עששית כורים מיושנת מלאה גחליליות. הוא דידה אל הבריכה. פחות משנראה כטורף הוא דמה ללוחם סומו מזדקן שמתקדם בחוסר ביטחון לעבר תחרות עם אלוף מכהן. הוא עצר בקצה הבריכה וקד.

מכיוון שלא היה מנומס לא להחזיר את המחווה, היטושי הזדקף וקד גם הוא.

הדוב התכופף והניח את העששית על הארץ. הוא התעסק ברצועות התרמיל של היטושי והחל לנבור בו.

"יש לי קופסת טונה". אמר היטושי.

הדוב התעלם ממנו והמשיך לחפש בתרמיל. הוא הוציא את הטלפון הנייד שלו והקיש באופן מגושם על המסך. הוא ניגש אל שפת הבריכה והציג את הטלפון.

היטושי גחן לעברו לראות את המסך.

הדוב כתב הודעה בהיראגנה. שלום.

 "שלום", אמר בהיסוס.

מצטער שאני משתמש בהיראגנה. מעולם לא למדתי קאנג'י.

"זה בסדר. אתה יודע לדבר?"

דובים לא מדברים. הדוב הניח את הטלפון בצד והחליק בזהירות לתוך המעיין החם.

לדוב היו עיניים כהות ופרוותו החומה והמדובללת נוקדה בכתמים אפורים. השניים ישבו בדממה במשך כמה דקות. הדוב גחן מעל שפת המעיין החם ואחז בטלפון. איך אני יכול לעזור? כתב.

"למה אתה מתכוון?"

אתה מחפש סוד?

"איך אתה יודע?" שאל היטושי.

הדוב הקיש על אפו. יש לך ריח של אדם שמחפש סוד.

היטושי היה צריך רגע כדי לארגן את מחשבותיו. "כשהייתי ילד הייתי מקשיב להורי מדברים עם לקוחות במסעדת הראמן שלהם. חיינו בעייירה קטנה ורוב חברי היו אמורים להמשיך העסק המשפחתי".

אביו של היטושי היה גבר ענק בעל גבות עבותות ושיער סבוך. "אשמח אם תעבדו במסעדה אחרי שתסיימו את התיכון", אמר להיטושי ואחיו. "אולם אינני מצפה לזה. שניכם ילדים חכמים. אהיה גאה בכם גם אם תעדיפו למצוא עבודה בעיר".

היטושי הציץ לעבר הדוב. נראה שהוא האזין לו בריכוז רב.

"אחי ואני עברנו לאוסקה, לאוניברסיטה. שנינו מצאנו משרות בחברות גדולות. אני פיתחתי תוכנות עיבוד תמונה עבור יצרן מצלמות. אבי התקשר אלי לפני שנתיים".

אמו של היטושי מתה שנה קודם לכן ואביו נשמע זקן ועייף. "אשמח אם תבוא לבקר, היטושי. אני רוצה ללמד אותך איך לבשל טונקוטסו ראמן. זו המנה הכי טובה שלי".

"אני מצטער, אבל ממש עמוס עכשיו בעבודה. יש לנו מצלמה חדשה שעומדת לרדת לייצור בחודש הבא".

"טוב לעבוד קשה, היטושי. אמך ואני תמיד עבדנו קשה במסעדה. אולם מדי פעם, אם מזג האוויר היה יפה, נהגנו לסגור את המסעדה. אמך הייתה נוסעת על אופניים ואני הלכתי לדוג".

"יש לי עבודה חשובה אבא. עמיתיי סומכים עלי. אגיע הביתה בחודש הבא, לראש השנה".

היטושי עמד להיפרד, אך אביו כחכח בגרונו.

"התחלתם כבר לייצר מצלמות שחור-לבן?"

היטושי נאנח. אביו היה צלם מוכשר אך סירב להשתמש בשום דבר שלא היה סרט שחור-לבן. "כבר אמרתי לך", אמר היטושי. "המצלמות כיום דיגיטליות. אתה יכול לשנות את ההגדרות כך שהתמונות יהיו בצבע או בשחור-לבן".

"צבעים הם כמו חלומות", ענה אביו. "אם תנסה לשחזר אותם רק תתאכזב".

היטושי הביט בדוב. "שבוע לאחר מכן אבי מת".

מצטער.

"אחי מת השנה. לא נותרה לי משפחה".  הוא אסף מעט מים בידו והניח להם לזלוג בין אצבעותיו. "אני רוצה ללמוד את המתכון של הורי לטונקוטסו ראמן", אמר.

מסעדה זו עבודה קשה.

"אני יודע, אבל אני אהיה המנהל. אם ארצה לסגור את המסעדה ליום, אוכל לעשות את זה".

טוב ללקוחות?

"הטונקוטסו ראמן של הורי היה הכי טוב. אנשים באו מערים אחרות רק בשביל לאכול אותו. תוכל לגלות את סוד ההכנה שלו?"

אני מריח את הסוד. אבל אתה נותן לי משהו.

"מה?"

הדוב לא ענה.

"את הטונה?" שאל היטושי?

הדוב נענע בראשו. תמונות.

"את אלבום התמונות של אבי?"

לא רק אלבום. כל התמונות. לא תוכל לצלם עוד תמונות.

"מה זאת אומרת?"

מצלמות לא יעבדו בשבילך יותר.

תמונות וזיכרונות היו כל שנותר לו ממשפחתו. "למה אתה רוצה את התמונות שלי?"

כל פעולה יוצרת הזדמנויות. כל פעולה מצמצמת את האפשרויות שלך.

היטושי חיכה שהדוב יסביר, אבל הוא הפסיק לכתוב.

"יש משהו אחר שאוכל לתת לך?"

הדוב הניד בראשו.

"אני לא רוצה להיות גס רוח, אבל אני מקווה שאתה לא עומד לומר לי שכדי למצוא את הסוד אני צריך לחפש בתוך עצמי או משהו כזה. אני מעדיף משהו מעשי יותר. כמו המתכון המדויק".

הדוב הנהן.

היטושי פסע אל מחוץ לבריכה והתנגב. הוא הוציא את אלבום התמונות. "אני יכול להסתכל פעם אחת אחרונה?"

כמובן.

הוא לא מיהר והתענג על כל תמונה ותמונה. התמונות של אביו מהוקאידו. אמו על אופניה, אוחזת ורד בין שיניה. אחיו בטקס הסיום שלו בתיכון. תמונה של עצמו כשהיה בן שש, מוכן לכבוש את העולם. והתמונה שאהב יותר מכל: משפחתו עומדת יחד בחזית המסעדה שלהם.

לאחר שאביו מת, המסעדה הפכה למכולת.

הוא הושיט את האלבום לדוב.

---

כשחזר לאוסקה, כל התמונות שלו נעלמו. הוא ניסה להשתמש בכל מיני מצלמות, אבל המסכים שלהן החשיכו כל פעם שניסה לצלם.

הוא עקב אחר המתכון שנתן לו הדוב. האטריות היו טעימות אפילו יותר משזכר. הוא הוציא את שארית חסכונותיו כדי לפתוח מסעדה קטנה מול תחנת הרכבת שליד דירתו. הוא הופתע לגלות כמה הוא נהנה לבשל. המרכיבים היו כמו צבעים. יכולת ליצור הבדלים עדינים בתוצאה אם ערבבת אותם אחרת.

השמועה על הראמן שלו התפשטה והמסעדה המתה תמיד אנשים. תוכנית אוכל שלחה תחקירן לסקר את המסעדה שאנשים טענו שהכינה את הראמן הכי טעים באוסקה. אחרי זה היה תמיד תור של לקוחות. אבל לפעמים, כשהשמיים עטו בדיוק גוון מסוים של כחול, היטושי תלה שלט על דלת המסעדה:

סגור עקב התראת דובים

הוא ישב על גדת הנהר וחשב על משפחתו. אולם לא הצליח לזכור בדיוק את צליל קולו של אחיו, את הקמטים בפניה של אמו או את צבע עיניו של אביו.