"קוויר זה סופר רטרו, זה נהיה מענתיקה שאף אחד לא זוכר לסופר-סופר פופולרי שאין, אני מתעלפת".

אני מתבוננת במוכר, על שיערו הוורוד הזרחני ותנועות הידיים הרכות והמתפנקות… מה שהמוכרים גורבים זה מה שהכי כדאי לקנות, לא? ומצד שני תמיד יש שמועות שהרשת "מעודדת" אותם לגרוב במהלך יום העבודה את המוצרים שהיא מקדמת במיוחד. "ידעת שזה נחשב למגדר הראשון שממש נפרד ממין ביולוגי?" הוא מוסיף, רציני יותר.

שיעור ההיסטוריה המאולתר גורם לי לעקם את האף, רק קצת, לעצמי, אבל קוויריות באה עם אינטליגנציה רגשית מפותחת והוא מחייך אלי וגורב בּוּטְש במקום. "את נראית כאילו נמאס לך להיות גירלי-גירל. מה דעתך להישאר בחורה, אבל יותר אגרסיבית? פחות או יותר אותה תקופה כמו הקוויר – נורא פופולרית כרגע – אבל יותר רצינית ותוקפנית".

אני מתבוננת בה בסקרנות, אוהבת את התספורת הקצרה וההחלטית-למראה אבל חסרה לי צבעוניות בבגדים הפשוטים והחמורים, והקעקועים קצת מרתיעים אותי.

היא מביטה בי בעיניים קשות. "לא מספיק ורוד בשבילך, מה, גירלי? אין מספיק פלאף ותחרה?"

"אני… מחפשת משהו יותר מודרני. יותר נזיל".

היא מתפשטת למהות בסיסית יותר, לא עירומה אבל כזו שרואים עליה שהיא מועדפת כבר הרבה זמן, משופשפת בקצוות. הוא גבר, שזה נחמד, כי אני די מעדיפה גברים מאז ליטל ואיך שהיא ריסקה את לבי לאלף חתיכות ואז קפצה עליו. אני מרשה לעצמי ליהנות מהשפתיים הרכות-למראה כשהן מחייכות אלי, ומעצמות הלחיים הגבוהות שמגבשות את תווי הפנים שלו למראה קצת סלאבי – מתאימה לו, הגבריות. מעניין אם הוא ירצה לבוא איתי הביתה.

"מה אתה חושב שהכי יתאים לי?" אני מפלרטטת בבוטות שקצת צורמת לי בגירלי-גירל. אף פעם לא באמת אהבתי לגרוב אותה, היא תמיד נראתה לי קצת קלושת-אופי, אבל ליטל אמרה שזה סקסי…

"את רוצה להתרחק מזו שעליך, או משהו בסגנון?"

"להתרחק".

"זכר? נקבה? שילוב?"

"אני גמישה".

"יש לי רגיש עם נטיות סאדו-מאזו מודחקות. הוא בא בפעיל או סביל".

"סטרייט?"

"דו-מיני".

אני חושבת לרגע. "הכאיבו לי מספיק החודש. יש לך משהו יותר… יציב?"

"חשבתי שרצית נזיל".

"כן, יציב נהיה משעמם די מהר… אבל אולי זה מה שאני צריכה, קצת שעמום".

"יש את הנדושים, את יודעת: פצצת מין שרק מחפשת אהבה, תסביך אב – הטרו או הומו – אם את בקטע של גברים מבוגרים… כלומר, אם את רוצה להיות בקטע…"

אני מתיישבת על הספסל במרכז החדר, מוקפת אפשרויות אבל לא מסוגלת לבחור ביניהן. זה היה הדבר היחיד שהיה טוב בליטל – היא בחרה בשבילי, חסכה ממני את כל הלבטים וההחלטות. מעניין איפה היא עכשיו. מעניין מה היא גורבת. מעניין מה קרה לגרב המאצ'ו, זו ששמרנו ללילות מיוחדים ובמקרה נעלמה מהמגירה כשהיא עזבה.

"אין לך משהו חדש?" אני קוטעת את רצף המחשבות בנימה מתבכיינת-מתפנקת, תופסת את עצמי מעפעפת אפילו, ומוסיפה, "ואכפת לך אם אני אגרוב משהו בינתיים? קצת קשה לי עם מי שאני".

"למה שלא תנסי את המריון?" הוא מציע, מוריד מגדר מאחד המתלים. "זה די חדש".

אני נכנסת לתא צדדי, מגיפה מאחורי את הבריח, מוודאת שהדלת נעולה ופושטת מעלי את המגדר. אז אני משתחלת לתוך הממברנה הדקה, עור נחש בעובי מולקולות בודדות שעוטף אותי, מועך ומותח ומושך ומשנה, מחליק לי על הלשון לשנות את ההגייה, משנה ומעצב לי את הגוף. אני מרגישה את ההורמונים מתחילים להציף אותי, לחדד דחפים מסוימים ולהטביע אחרים.

"בעיקרון מריון יכול להיות זכר, אם את רוצה – זה לא משנה לו", הוא קורא מבעד לדלת.

אני יוצאת מהתא, מנסה להתרגל לתחושות החדשות.

"זה מגדר זורם, שלא נקשר יותר מדי לאף אחד. יותר בכיוון של קומונות, אהבה חופשית, בגישה של למה לבחור בין מין מזדמן ליחסים ארוכי טווח כשאפשר גם וגם".

"כן", אני מחייכת חיוך מלא שיניים, תמיד היו לי כל כך הרבה שיניים? "למה, באמת?"

אני מתקדמת לכיוונו. הוא נסוג צעד אחורה.

"זה לא אתי – מוכרים עלולים לתת ללקוחות מגדר נימפומני או תלותי ולנצל את המצב, לדחוף את הלקוח למגדר שלא מתאים לו. זה לא רק שאסור לנו, את מבינה, אנחנו פשוט א-מיניים בשעות העבודה".

"יש כאן שפע של מגדרים מיניים – רק תבחר". אני לא רגילה להיות כל כך אגרסיבית, אבל המילים יוצאות מפי בשיא הטבעיות.

"זה לא יעבוד – זה מוטבע ככה שגרב לא תוכל לשנות את זה".

פתאום כבר אין לי חשק להיות מריון. אבל להישאר גירלי אני פשוט לא מסוגלת. באינסוף הצבעים והצורות והנטיות וההעדפות שמקיפות אותי, אפילו אחת לא נראית לי מושכת. להיות א-מינית נשמע לא רע כרגע, אבל אני יודעת שאתחרט ברגע שאגרוב אותה, וחוץ מזה אני צריכה להיזהר בבחירות שלי – כבר ניצלתי את רוב תקציב הזהויות המגדריות שלי לחודש הקרוב. אילו רק הייתי מישהי אחרת… אבל לא משנה כמה אני עוטה ופושטת צורה, בבסיס אני נשארת אני, גם אם כל פעם זאת אני שונה.

"תקשיבי", הוא מסמיק עדיין, לא לגמרי התגבר על המבוכה אבל שוב שולט בעצמו. "לא כדאי לעשות קניות כשאת במצב רוח כזה. אף פעם לא יוצא מזה שום דבר טוב. יש לך בטח כמה מגדרים בבית – אני יודע שבא לך משהו חדש, אבל כדאי לך להישאר כמה ימים עם הישן והמוכר – עד שמצב הרוח שלך ישתפר".

כל כך רגיש… אין פלא שהוא מוכר כאן. המריון עוטף אותי, לוחץ עלי, חונק, אני מביטה במוכר בחוסר אונים ועושה את הבלתי ייאמן, פושטת מעלי את המריון אל מול עיניו ההמומות ועומדת שם, בסיס אפרפר, עירום, אפרוחי, כל מה שחוצץ ביני לבין העולם זה הבד של הבגדים. ברור שככה אני לא יכולה לצאת מהחנות, אבל כל מגדר שאני רואה נראה לי בלתי נסבל. אני כמעט מרגישה את העור שלי זוחל בניסיון להתרחק מהם. ככה הייתי גם אחרי אורן, אני נזכרת, כל אותם רגעים שהודחקו זמן רב כל כך מציפים אותי משום מקום. לא משנה מה גרבתי, כל מה שרציתי היה להתכדר באיזו פינה ולגווע לאטי. חוסר חשק מוחלט שלא הושפע משום דבר ומאף אחד. אפילו לאכול לא התחשק לי – ירדתי במשקל באופן קיצוני, אבל הייתי פמיניסטית לוחמנית רוב הזמן, בזמנו, אז זה לא גרם לי שום אושר. תמיד הם שוברים לי את הלב בצורה כל כך יסודית בסוף…

אני מביטה בעצמי במראה – נקבה ביולוגית, קצת נמוכה מהממוצע, ללא נטיות או העדפות משום סוג. מה יתאים לי? מה עוד לא הייתי? מי לעולם לא יגיע שוב למצב שבו אני נמצאת עכשיו?

"מה יש לך שלא מתאהב?"

הוא בולע רוק בעצבנות, מסיט את מבטו מפנימיותי החשופה אל מבטחי קולבי הזהויות. "אין הבטחות – התאהבות זה בסיס, לא גרב. אבל המריון, או אולי פרפר, עם ההעדפה שלהם לריבוי מאהבים… הם יכולים לעזור. אולי".

"אני לא כל כך מתחברת אליהם".

הוא מהסס. "לונר הם מתבודדים, אין להם הרבה סיכוי לפגוש מישהו. אבל אם הם כן הרגשות שלהם קיצוניים מאוד – אני לא בטוח שתעמדי בספייקים ההורמונליים".

"משהו פחות רגיש?"

"קורל מקיפים את עצמם בחומה של עוקצנות שמגוננת עליהם לא רע… אבל היא מתפוררת די בקלות מול מישהו שמכיר את החולשות שלה ומותירה אותם חשופים, נתונים לחלוטין לחסדיו".

"אין לך משהו בטוח?"

"לא למבנה האישיות שלך. מצטער".

הוא מתיישב. אני מתיישבת לצדו. שנינו בוהים במתלי הקולבים הארוכים העמוסים אפשרויות. שנינו נאנחים בתיאום. אני צוחקת. "אני יכול להביא לך קטלוג מפורט – אולי יש משהו שאני לא זוכר, איזה מגדר שוליים במחסן שלא חשבתי עליו".

"לא נראה לי שזה יעזור. אני פשוט במצב רוח חסר חשק. אבל תודה".

אני גורבת בחזרה את הגירלי שלי, חוזרת הביתה ובלי לבזבז זמן נועלת את מנעולי האמבטיה ופושטת אותה שוב. אני אפילו לא עוצרת להניח אותה בכוננית, מותירה אותה מקומטת על הרצפה ליד הדלת ומנסה להתעלם ממנה, שוקעת לתוך המים החמים בעיניים עצומות עד שהחלק היחיד שלי שמעל פניהם הוא האף, נעלמת, כל הקווים והגבולות שלי מיטשטשים.

ארבעה חודשים לקח לי עד שהסכמתי לתת לאורן לראות אותי בבסיס, לא משהו שאפשרתי לכל אחד. למען האמת היו רק שלושה כאלה, כולל המוכר היום. ועם ליטל זה לקח לי יותר מחצי שנה – כל כך שיפוטית, דופקת על הדלת ודורשת לראות "מה לעזאזל את מחביאה מאחורי כל המנעולים האלה". בסוף הכנסתי אותה, נוטפת מים, השערות הקטנות שעל העורף שלי סומרות מפחד ומקור, והיא חיבקה אותי, מנצלת את הגובה שלה לנשק אותי ישר על הקודקוד, ונכנסה איתי לאמבטיה ככה, גרב והכל, למחרת היא היתה צריכה להשיג חדשה. חשבתי שזה מעיד על אהבת אמת, שהיא מוכנה לוותר בשבילי ככה על המגדר האהוב עליה, היחיד שהיתה ברצינות, להסתובב יום שלם בתור סקרנית שמחפשת את עצמה – שהוציאה מהכוננית שלי, כמובן.

ליטל תמיד ידעה מי היא; התקבעה על הנשיות למרות הבסיס הביולוגי הזכרי שלה, שמרה על העדפה למאהבות באופן כמעט עקבי, היתה החלטית ובטוחה, כל מה שאני מעולם לא הייתי. אני כל הזמן חושבת – האם הרגע האחד הזה של אהבה וקבלה מוחלטות עלה לי בליטל, שלח אותה לנסות אנשים ודברים חדשים, בלעדי? למה היא בחרה דווקא את המגדר הזה, מתחתית הכוננית? היא הרי ידעה שהייתי עושה הכל בשבילה. וזה כנראה מה שעשה את זה משעמם.

מי אני? מי אני רוצה להיות? מה אני רוצה לרצות, להרגיש? איזה סוג של טעם אני רוצה? כל מה שאני יכולה לשנות לא משנה לי, וכל מה שאני באמת רוצה, מוכרחה לשנות, הם דברים שאיתם אני תקועה. "כל המגדרים מסוגלים לשנאה עצמית – זו הבעיה שלך", אורן היה אומר לי בסוף, בריבים. "לא משנה כמה פעמים תגרבי ותפשטי את כל העורות האלה שלך, עדיין תהיי עצמך. ואת זה את לא מסוגלת לסבול".

אורן לא גרב מגדר. זה זעזע אותי בהתחלה, אבל גם משך אותי כבר אז. היה לו נוח לחלוטין עם האופן שבו נולד. הוא לא הבין אף פעם, אנשים לא הביטו בו במבט המרחם הזה כשראו אותו בתור עצמו – הוא לא היה אפור-שקוף, נטול דעות ורצונות משל עצמו. הוא היה לבוש לחלוטין גם בעורו האחד. "הוא מבריק בצורה משונה כשאני נוגע בו", הוא לחש לי, אז, כשקילף ממני את החולצה בפעם הראשונה. "אבל מרגיש נורמלי לגמרי. והטעם שלו", לפתע הוא רכן אלי וליקק לי את הכתף, מתעלם מהמחאות הצוחקות שלי, "הוא כמו של עור נורמלי. אז למה שלא תורידי אותו ותישארי בעור הנורמלי שלך?"

"כי", התמתחתי, מתפנקת, מרגישה-בקושי את עורי העליון מתארגן מחדש על גופי, תחושת רפאים, "פאם פאטאל נהנות יותר".

הריסים הארוכים שלי החליקו כנגד הלחי שלו כשמשכתי אותו אלי, למטה, ללא עכבות, ללא חרדות, והוא צחק ונכנע, מתמכר לתחושת המסתורין שאפפה אותי, למהות הפאם פאטאל שמעולם לא אכזבה אותי בדייט. הוא רצה לאהוב אותי כמו שאני, כמו שאהב את עצמו – הוא פשוט לא הצליח. אי-אפשר לאהוב חצי אדם, פנים ללא חוץ, לא באמת, לא לאורך זמן. "אני לא יכול יותר. אני אף פעם לא יודע מה אני אמצא כשאני אכנס הביתה, מי תהיי, איך תגיבי לדברים שאגיד, כמה קשה יהיה לי לשכנע אותך להוריד את הדברים המגוחכים האלה", ניסה לשכנע את עצמו ואותי. ואז, כמכיר בקצה הכרתו בסיבה האמיתית, "וכשאני סוף סוף מצליח את מתנהגת כאילו כיבו אותך – תגידי משהו, תעשי משהו, לא יודע, אני פשוט לא יכול יותר".

והוא עזב.

אני יוצאת מהאמבטיה, מים זורמים ממני, נעמדת מול הכוננית הפתוחה, נוברת בערימות המגדרים והזהויות, אסופות של הגדרות ונורמות והעדפות שמקופלות בקפדנות ונחות על המדפים, ממתינות לי שאחליט מי אני. אני עוטה אותן זו על גבי זו, ישר על העור הרטוב, נטיות וסטריאוטיפים מבצבצים זה מבעד לזה, מתקמטים זה מתחת לזה ואני יוצאת אל העולם בסערה הורמונלית וטריקת דלת, למצוא מי שיאהב אותי, ישלים אותי, יסתיר אותי, יהיה לי לעור שני.