אחרי שזריקת ההרגעה התחילה להשפיע הוא התחיל להרגיש שוב שפוי. האוויר כבר לא היה כבד, או דליל, או רעיל, והוא כבר לא היה צריך לפלס בו דרך בזרועות מושטות, בתנועות שחייה קטנות והיסטריות. הוא כבר ידע שקרע את חולצתו כפרא אדם בשלב כלשהו במאבקו לצאת החוצה, או לחזור הביתה, או כל דבר, רק לא להישאר פה. הוא גם הצליח לפצוע את עצמו כשניסה להזריק את זריקת ההרגעה, אחת לפני אחרונה מהאספקה שלהם, ומכנסיו הוכתמו בדם סביב הנקודה בירך שבה דקר את עצמו באופן כה רשלני.

היה עוד דם – על הידיים, הנעלים, דם ישן וקרוש. אולי שלו, אולי לא. הוא זכר ששבר זכוכיות כבדות, מהסוג שאינו מתנפץ לאלפי רסיסים אלא נשבר לארבע יחידות שוות עם קצוות קהים. היה לו לום ביד, או משהו דומה, והוא ניסה לנפץ את אחד הרסיסים לעוד חתיכות, שוב לארבע, ועוד ארבע, כך עד אינסוף, אך הן סירבו.

הזכוכיות היו כיפות הכיסוי של תאי השינה של הצוות. קפטן מה-שמו, והפיזיקאית הצבאית הבכירה איזי רצו להכניס אותו לשינה ממושכת, אולי עד החזרה. הוא נתקף חרדה למראה התא הקטן, הצפוף עוד יותר מחדרו, ומהתחושה שלעולם לא יצא מהחללית הסגורה. גם אחרי זריקת ההרגעה הוא חש עדיין אי נוחות, אבל היא לא הפכה בקלות כזאת להתקף חרדה. ועכשיו היא החמירה, כי מי יזכור להעיר אותו כשיגיעו, להוציא אותו מהתא הזה.

הוא לא זוכר במה השתמש בתור לום, אבל היה משהו. הוא חבט בזכוכיות ובגופי המתכת, בקונסולה המשותפת של כל חמשת התאים. לא הותיר אף אחד שיוכלו להשתמש בו. הוא גם פצע את איזי כשהיא רצה לעברו בניסיון לנגח אותו ולפרוק אותו מנשקו, להציל את סיכוייה לחזור הביתה מהמשימה. הוא הותיר חתך פעור בלחיה, עמד ובהה בדם שזב ממנו. רק אז הצליחו האחרים להשתלט עליו והוא קיבל את זריקת ההרגעה השנייה מהמצבור.

בזמן שחזר אט-אט לחושיו שרתה עליו בהדרגה ההבנה שהם באמת תקועים כאן עד שיבוא חילוץ. לא הייתה אפשרות להשתמש במנוע ההאצה בלי להיכנס לתאי השינה. הוא זכר את הרגיעה שחש שאחרי שניפץ את התאים, את קפטן מה-שמו רוטן שצריך להזמין חילוץ, שזה מביך, שאף אחד לא היה צריך חילוץ כבר שנים. איזי ניסתה לשאול אם לא שווה להם לנסות, כלומר לא כרגע – כשיסיימו לאסוף נתונים על החור – לחזור בלי התאים? "מסוכן לחכות לחילוץ. אנחנו לא יודעים מתי נצטרך להימלט", אמרה והצביעה עליו. הוא היה אמור לומר לנו מתי. הקפטן צחק עליה והצביע גם הוא. אם את רוצה לגמור יותר מטורללת ממנו, עשי את זה על חשבון מישהו אחר.

המשרד שלו באוניברסיטה היה בקומה החמישית של בניין בית הספר לפיזיקה ואסטרונומיה, בקצה המסדרון. על הדלת האחרונה משמאל, מספר 518, הופיע שמו: פרופ' קובי ברטון, בעברית ובאנגלית. המשרד עצמו היה מבולגן. הוא ידע את זה. דיקן המדעים ידע את זה. הייתה מין הסכמה שבשתיקה עם המנקות שהן לא ייכנסו אלא כדי לטאטא את הרצפה או לשטוף אותה, וגם זה רק אם אפשר. הן לא נגעו בערמות הנייר, בחתיכות הגיר שנותרו מפוזרות על הרצפה גם שנים אחרי שהחליפו את לוחות הגיר שלו בלוחות מחיקים לבנים, ולא בגולות בצבעים ובגדלים שונים שהיו מפוזרות בכל פינה. פריבילגיות של קביעות.

ביום שלפני תחילת הסמסטר, יום שמבחינתו תמיד חתם חודש של עבודה מועילה, מנוקד קלות בטרדות כמו כתיבת בחינות ומענה לסטודנטים, הדיקן עבר וזרק לו, "סדר את המשרד שלך טיפה – אני חושב שיהיו לך אורחים חשובים היום". מתוך התרסה, או אמונה שאפילו ועדת הנובל תראה בחדר הפוך עדות למוח פעיל, הוא לא עשה דבר. וטוב שכך, אחרת לא היה חוזה במבטי הזעזוע של קציני הצבא האמריקאי, כנראה בכירים, שנכנסו למשרדו אחר הצהריים. הוא לא הבין דרגות ולא ממש הקשיב כשהדיקן הציג אותם בפניו. הם לא התיישבו, כי לא היה איפה, והחליפו ביניהם מבטים מלאי משמעות בשעה שהדיקן הרים ערימת ניירות מאחד הכיסאות והתיישב.

"איפה לשים אותם?" שאל בעברית.

"מבחנים של תואר ראשון. איפה שתרצה".

הדיקן הניח את ערימת הניירות על הרצפה ליד הכיסא וכחכח בגרונו. לטובת המבקרים הוא עבר לאנגלית. "מבקרינו המכובדים עובדים על פרויקט המשלחת ל-K128". כנראה ציפה שזה מה שיבטיח לו את מלוא תשומת לבו של קובי. הם צורפו להצעה שהגישה אוניברסיטת ברקלי למכרז לפני שנתיים, ובשנה שעברה קובי עצמו כתב כמה ניירות עמדה לבקשת המעורבים.

אחד הקצינים הוציא את ידיו מכיסי המדים והזדקף מעט, הדים רחוקים של עמידה של מפקד הפונה לקהל. כן, בהחלט קצין בכיר, החליט קובי. "אני שמח להודיע שזכיתם", אמר. "לכוח המשותף שלכם יהיה הכבוד לאייש את משבצת המומחה של המשימה".

לרגע אחד הוא הרגיש את הדופק שלו מאיץ, את הדגדוג בקצות אצבעותיו. הסומק איים לעלות בלחייו ולחשוף שהוא עדיין מאלה שמתרגשים מהדברים האלו. זו הייתה אותה תגובה שחש כשהמאמר הראשון שלו התקבל לכתב עת מדעי, או ביום שהשיג מענק מחקר מהאיחוד האירופי. זו הייתה קטגוריה חדשה של הצלחה לקבוצה שלהם.

"טוב ויפה", אמר, וניסה לשמור על הבעה רצינית למרות החיוך שאיים להתפשט. "אבל פגישות כאלה נהוג לערוך עם הנהלת האוניברסיטה, לא? לפחות דיקן הפקולטה?"

הדיקן הביט בו. "אתה נוסע", אמר.

הוא הרגיש את הדם אוזל מפניו, לוקח איתו את האנדורפינים, את תחושת ההישג. דממה השתררה בשעה שכולם חיכו לתגובתו.

"אני…" הוא עצר כדי לא להשתנק. באמצעות ציפורן זרת יד ימין הוא חיטט מתחת לציפורני יד שמאל. "כלומר, אני מופתע בעיקר. למה לא מיכאל? הוא בכיר יותר בתחום הזה".

"מבוגר מדי", פסק אחד הקצינים.

"וקריבילביץ' מברקלי?"

"משהו עם הבת שלו. הוא לא יכול לפנות לזה זמן". בפעם השנייה מאז שנכנסו עבר הדיקן לעברית, הפעם בלחש. "קובי, אתה מוותר בשמנו על המקום במשלחת. אחרי שלושתכם רשימת המומחים מגיעה כבר לאיחוד האירופי".

הקצינים החלו לנוע באי-נוחות. אולי זאת הייתה העברית, ואולי האפשרות שסבלו טיסה כל כך ארוכה לחינם. קובי ניסה להתעלם מהם. "רשימת המומחים אחרי שלושתנו לא שווה את הנייר שהיא כתובה עליו", אמר. מעולם לא התבקש לעמוד מאחורי התיאוריה שלו באופן מוחשי כל כך. הוא נאנח. הוא פנה אל הקצינים ואמר באנגלית, "בסדר, מה עושים?"

הקצין הבכיר המתין לרגע, כבודק את רצינותו של קובי. "אתה תתחיל בשבוע הבא סדרה של מבדקים, לוודא שאתה כשיר למשימת מחקר. אחר כך תרגולי חללית כדי שתכיר את הספינה והכרות עם צוות הפיזיקאים".

הקצין השני פתח את תיק המסמכים השחור שהחזיק בידו כל השיחה והושיט לקובי נייר עם רשימת תאריכים ושמות. קובי הציץ בה והניח אותה על השולחן.

"אני משער שאני לא יכול להביא איתי תלמידי מחקר".

"לפי הנהלים אין לשלוח יותר מאזרח אחד למשימה", השיב הקצין הבכיר.

"כדי שלא יהיו עדי ראייה למשפט אחר כך, כשתהרגו אותי?"

"משהו כזה".

---

 הוא רצה לנצל את הרוגע הכפוי של הזריקה כדי לתכנן. חדר הפיקוד היה ריק, כפי שהיה רוב הזמן. קפטן מה-שמו לא הרבה לשבת בו, כי כל עוד הם לא צריכים לזוז לשום מקום לא הייתה לו כל סיבה סתם לבהות במכשירים. הוא הסתפק בלבדוק אותם בדיקה זריזה פעם בכמה שעות.

על הקיר היה תלוי קלסר הנהלים לשעת חירום. הוא הסיר את הגומיות שהחזיקו אותו במקומו ופתח אותו. היו בו כמה עשרות חוצצים צבעוניים: תקלת מנוע, נחיתת חירום, תקלת תאי שינה. הוא אחז בחוצץ ופתח. ההוראות היו כתובות בכתב גדול, בנקודות.

1. הזמן חילוץ.

2. אם המחשב פועל, הפעל את הליך חירום 662 כדי למנוע מהספינה להפעיל הליכי מילוט חירום שכוללים מנועי קפיצה.

3. הישאר במקום אחד עד בוא החילוץ.

למטה מישהו הוסיף בכתב יד, "4. התפלל".

הוא ניגש למסוף המחשב המרכזי, כדי לנסות לברר אם הליך חירום 662 אכן הופעל. היה עליו לקחת בחשבון את כל האפשרויות, אפילו להחזיר אותם הביתה עכשיו, בלי תאי השינה. באימונים הדגישו בפניו שוב ושוב את החשיבות של תאי השינה, אולי כי מלכתחילה הוא הפגין כלפיהם אנטגוניזם, ואולי כי דיבר שוב ושוב על רצונו לראות במו עיניו את החלל בזמן קפיצה. סיפרו לו על חלוצי החלל העמוק של ארצות הברית והאיחוד האירופי, שנשארו נעולים לשארית חייהם במוסד לחולי נפש, ועל הקושי להבין מה קרה להם ולמה.

הוא כיבה את הליך החירום, פעולה שלא דרשה אפילו סיסמה. משונה למדי, אבל עדיף. לו רק יכול לנעול את חדר הפיקוד, כדי למנוע מהם להפעיל אותה מחדש… אבל הקפטן היה היחיד שהיו לו מפתחות לחדרים, ואפילו למעבדה ולחדריהם האישיים. נורמות משונות של פרטיות, חשב כבר במהלך האוריינטציה שלו בסוכנות החלל. אולי זה עניין צבאי כללי, או אולי רק של חלליות. כבר אז הוא החליט שזו אחת הסיבות לזה שכל אנשי סוכנות החלל היו כל כך משונים.

גם המעבדה הייתה ריקה. לא היה סימן לאיזי או לטכנאי שלה שאת שמו הוא מעולם לא טרח ללמוד. הוא עצר ושינה את כיוון אחד הסורקים, שמשום מה התקשה לעקוב אחרי חור מספר שתיים. בינו לבין עצמו הוא התמרמר שהביאו אותו לכאן כמומחה למערכות בינאריות של חורים שחורים, לא כטכנאי למערכות העקיבה של הסורקים. אבל הטכנאי נעדר, והחומר שהם מקליטים כרגע יקר מכדי שיוכל להרשות לעצמו לבזבז אותו על כבודו האבוד. הוא התיישב – אם הוא כבר כאן – ובדק את כל המכשירים, בזה אחר זה. אחד מתפקידיו פה היה לקבל את ההחלטה שלמען בטיחות הצוות והציוד הגיע הזמן לתפוס מעט מרחק, אפילו על חשבון איכות המידע שהם מקבלים. אפילו הוא לא ידע בוודאות מתי זה יקרה – אבל לא היה לו ספק שכשיראה את זה מגיע הוא יידע.

הם מתקרבים לשלב שבו התכוונו להקיף את המערכת ולערוך תצפיות בצדה השני, למשך עוד כמה שבועות. כשניסו לקפוץ לעברו השני של חור שחור אחד זה נגמר באסון, סיפרו לו, ומערכת של שניים עוד הייתה יצור זר לגמרי – לכן הוא כאן – עד כדי כך שתכנון הקפיצות החל בנסיגה אסטרטגית ואז הקפה ברדיוס רחב יותר.

אבל כרגע הם מחכים לחילוץ. הקפטן שלח את ההודעה מול עיניו, ולא חסך בקללות בשלוש שפות לפחות על המדען המטורף שניסה להרוג את כולם. איזי נכנסה אליו כששכב בחדרו וחש את השפעתה של זריקת ההרגעה חולפת, ואמרה שהם קיבלו תשובה. זה ייקח שבוע, אולי קצת יותר. הוא הרגיש את הקירות סוגרים עליו שוב ואת הלחץ בחזהו גואה. אמורה להיות עוד חללית בהיכון כל עוד יש משלחת – זה מה שלימדו אותם בתרגולים. אבל לא הייתה. כל כך הרבה שנים אף אחד לא נזקק לחילוץ. לא נורא, בינתיים אפשר להמשיך לעבוד.

---

 אחרי שבוע של מבדקים התקיימה פגישה, חדר ישיבות צבאי, מסך ענק על הקיר ונתוני ההערכה שלו פרושים על הקיר לראווה לפרטי פרטים. הוא ישב ליד הצלע הקצרה של שולחן דיונים ארוך, ולימינו פאנל של קצינים וקצינות רמי-דרג ונשיא האוניברסיטה. אחד מהם, עם סיכה שסימנה אותו כבעל מקצוע רפואי – אם כי לא היה נוכח במבדקים – קם אל המסך והתחיל לפרט נקודות מפתח, בליווי שקפים שהציגו את ביצועיו של קובי לעומת הממוצע בתחומים שונים.

"החדשות הטובות", אמר, "הן שאתה בכושר שיא. זה לא מפתיע – אתה רץ מרתונים – אבל בכל זאת טוב לדעת. אתה גם עמיד יחסית למחלת ים ומתפקד טוב באפס-כבידה והאצה. פיזית, לא יכולנו לבקש מועמד טוב יותר".

הוא עצר לרגע, כדי לדפדף בסיכומים שהביא איתו. קובי ונשיא האוניברסיטה החליפו מבטים. הנשיא נראה כאילו הוא מחכה ל"אבל".

"תפיסה מרחבית מצוינת, שכנראה תרמה ליכולות הטכניות הלא-אפסיות שלך במבדקים האחרים".

"תודה", הוא מלמל, תוהה אם יש טעם להיעלב בקול רם.

"אבל?" שאל הקצין הבכיר. אז יש אבל. קובי הציץ לעבר הנשיא. הקצינים שלידו, פאנל הקבלה שלו, נראו דרוכים לא פחות ממנו.

הקצין כחכח בגרונו. "מבדקים פסיכולוגיים", אמר. "תפקוד מצוין תחת לחץ, וסיבולת סבירה למשימות ממושכות".

הקצינה בפאנל הקבלה, הוא לא זכר אם היא הפסיכולוגית או אחת הרופאים, שרבטה ברשימותיה ודחפה אותן במורד השולחן, לעבר הקצין הבכיר, שישב בקצה השורה.

הקצין המציג סיכם, "אז גם מבחינה פסיכולוגית הוא כשיר, בעיקרון, אבל יש לנו חשש קל מהתגובה שלו לחלל סגור".

"אני לא קלאוסטרופובי", קפץ קובי להגן על עצמו. לא הייתה לו בעיה מיוחדת לוותר על המשימה מרצונו, אבל אם יידעו שהורחק ממנה, ועוד על אי-כשירות פסיכולוגית, וגם נתן אותה במתנה לקבוצה מתחרה באיחוד האירופי – הוא יחוסל בחוגים המקצועיים. פסילה כזאת תעלה לו בוודאי ביוקרה ובפרסומים, אולי אפילו בתקציבי מחקר.

הקצין הנהן. "רחוק מכך", אמר. הקצינה הרימה את ידה כדי לסמן לו לעצור לרגע, והסבירה, "לא צריך קלאוסטרופוביה כדי להתקשות לתפקד במשלחת חלל ארוכה. זה אחרת כשאתה יודע שמחוץ לחלל הסגור יש ריק, שאין לאן לצאת".

"על סמך מה אתם אומרים את זה?" דרש נשיא האוניברסיטה. על הכף נחה זכות הראשונים על המידע שייצבר במשימה. היא תהיה שלו אם מדען שלו יימצא בה. הוא ניסה לשכנע את קובי שפרס נובל מונח כאן על הכף. הוא צדק כנראה. מידע כזה, ראשון מסוגו, יכול לשנות לחלוטין את ההבנה של מערכות חורים שחורים, אולי לראשונה מאז שנות התשעים. קובי כמובן העדיף לקבל את המידע הגולמי בלי לעלות על מטוס, שלא לדבר על חללית. נו, כפי שאמר תמיד לתלמידי מחקר חדשים: צריך להקריב קורבנות למען המדע.

"אנחנו די מנוסים בזה", השיב קצין הרפואה. "הסכנה קיימת. בשורה התחתונה, אנחנו לא רואים סיבה למנוע ממך לצאת, גם אם אתה לא האסטרונאוט האידיאלי. אם היה מבחר גדול יותר של מועמדים אולי היינו מעדיפים מישהו מתאים יותר".

הקצינים לאורך הצלע הרחבה של השולחן הודו לקצין הרפואה, שהשחיר את המסך ויצא. הקצינה לחשה משהו לקצין הבכיר והוא הנהן. היא הוסיפה משהו לרשימותיה. הקצין הבכיר קם והודה להם על מאמציהם. "אנחנו ניקח את כל זה בחשבון ונודיע לכם".

---

הוא נאבק בדחף עז לחבוט בקיר, הדופן החיצונית של החללית, למקרה שתיפתח ותתגלה מאחוריה יציאה לא ידועה. לא, אין יציאה. מאחורי הדופן יש ריק ואין לו ברירה אלא להישאר במקום. הוא צריך למתוח את הזריקה, אפילו אם היא מתפוגגת כרגע. הוא לא ידע בוודאות כמה ימים עוד נשארו להם. תחושת הזמן שלו הייתה מעורפלת כמו שאר חושיו, בין חומרי ההרגעה הפגים להתקפי הפאניקה.

עכשיו יכול להיות זמן טוב לנתח את התצפיות שכבר אספו, לנסות להחליט מה צריך לעשות בזמן שנותר להם, איזה מהסורקים הפכו מיותרים ואפשר לכבות אותם, ואולי לתגבר על חשבונם הרזולוציה של אחרים. אבל איזי לא הייתה בסביבה והוא לא הרגיש חד מספיק לעשות את זה בעצמו. למען האמת היה נחוץ לו גם הטכנאי שיעלה את המידע האגור בלי סכנה שימחק אותו בטעות או יפגע בו בדרך אחרת.

בלעדיהם הדבר המועיל היחיד שעלה בדעתו לעשות היה להורות למחשב לתכנן עבורו סט קפיצות בחזרה הביתה. הטענה שקפיצות כאלה יוציאו אותו מדעתו איבדה את רוב תוקפה כשהחלופה הייתה להישאר פה ולהשתגע גם כן.

ברוב תאי החללית לא היו חלונות. בנסיעה של חמישה או שישה ימים נוף הכוכבים הבלתי נגמר הוא עדיין אחד מפלאי היקום בעיני אנשים, או כך לפחות אמרו לו. אבל במשלחת של שבועות, או חודשים, אדם צריך כמה שפחות תזכורות לכך שאין שום דבר בחוץ. עכשיו גם זה כבר לא הספיק לו, והוא החליט למצוא חדר שאין לו דפנות חיצוניות ולהעביר בו את הזמן. לפיקוד היו חלונות, כמובן, וגם למשרד הקפטן הצמוד אליו, אבל אלה היו החלונות היחידים על הספינה. את החדרים האחרים היה צריך לבחון בזהירות.

הוא הוציא מהמגירה דפדפת ועט, והחל לשרטט את החללית. מאחורי חדר הפיקוד, משמאל, נמצאים תאי השינה ולשם הוא במילא לא נכנס. אחריו נמצאת המעבדה, גם עם קיר חיצוני, ואז מחסן המזון והציוד שממלא את ירכתי החללית והפניה למסדרון הפנימי של מגורי הצוות. שם נמצא החדר שלו – שבו הוא היה כרגע – בעל דופן חיצונית, ומשני צדדיו חדרי השינה של הקפטן והטכנאי. וחדרה של איזי, החדר הפנימי היחיד חוץ מהמקלחות והשירותים.

הוא יצא, עבר את דלת המלתחות והגיע למחיצה עם השלט, "מגורי בנות, הכניסה לבעלי כל הדרגות אסורה". מאחוריה נמצאו מלתחות הנשים וחדרה של איזי. הוא דפק בדלת והמתין. הוא דפק שוב, וכשלא נענה הצמיד את אוזנו לדלת. איזי תסלח לו, הוא עושה זאת מתוך הכרח. הוא האחרון שלא יכבד את פרטיותה רק מפני שהדלת אינה נעולה.

הוא לחץ על הידית, לאט, כדי לא להתפרץ אם היא בכל זאת שם, ודחף את הדלת, עדיין לאט. החדר היה ריק, חדר מינימליסטי כמו החדר שלו. מיטה, שולחן עבודה, שידה ומראה. הוא התיישב על הכיסא של שולחן העבודה, כשאיזי תחזור מהמעבדה, מוטב שתמצא אותו שם ולא על המיטה שלה. הוא ניסה להתנחם בכך שהוא נמצא בחלל פנימי, שהחלל שבחוץ רחוק ממנו בעוד כמה מטרים. הוא שילב את ידיו על השולחן והניח עליהן את ראשו. לרגע הרגיש כמעט רגוע מספיק כדי לישון.

---

 הוא הסתגר במעבדה ונבח הוראות מעורפלות על הטכנאי עד שאיזי הביאה מזרק עם עוד חומר הרגעה. "אתן לך מינון נמוך", התנצלה. "יש לנו עוד כמה ימים להעביר פה וצריך לשמור את השאר. אולי זה יספיק לך כדי לתפקד".

הוא הפשיל את שרוולו כדי שתוכל להזריק לזרועו, אבל הפעיל כל כך הרבה כוח בשתי הידיים שהתנועה המגושמת פגעה בבקבוק מים שעמד על השולחן והפילה אותו. הבקבוק פגע ברצפה בחבטה עמומה. איש לא מיהר לתפוס אותו. קובי התכופף להרים אותו בזמן שאיזי הרחיקה את המחט, כשהמזרק עדיין מכיל מעט נוזל ששינה את צבעו משקוף לגמרי לוורדרד, והשאירה אותו על השולחן. הוא שפשף את מקום הדקירה ואחרי כמה רגעים נהיה מודע לרגלו הרועדת. הוא עצר את הרעד בשתי ידיו ונשם נשימה עמוקה, תוך שהוא מנסה להרפות את השרירים בכוח.

"אתה צריך משהו?" שאל הטכנאי. בדיעבד הוא הבין שהדברים נאמרו מתוך חמלה טהורה, אבל באותו רגע כל שהיה מסוגל לענות לו היה "תעשה את העבודה שלך ותעזוב אותי בשקט", מבעד לשפתיים חשוקות.

הוא לא היה בטוח לגמרי מה קרה אחר כך. הוא חזר לניתוח המידע השוטף, אותו מידע שהיה אמור לוודא שעוד בטוח להישאר. הוא הלך למחסן כדי להביא עוד טוש ללוח המחיק, כי הטוש שהיה לו ביד התרוקן והתחיל לצייר פסים עבים ובהירים באמצע חישוב שדיוק השרטוט שלו קיבל פתאום חשיבות עליונה. הטכנאי קרקר אחריו עד דלת המחסן וניגן על עצביו הרופפים, ולפני שהגיע לארון הציוד המשרדי אחז בו קוצר נשימה, וראייתו התערפלה. הטכנאי צעק, "ד"ר ברטון!" אך לא הצליח למנוע ממנו להפוך מדף של מנות בשריות בשקיות אלומיניום בחיפושו הבלתי פוסק אחרי היציאה המסתורית, זו שחייבת להיות שם.

איזי הגיעה וצעקה לטכנאי להחזיק אותו, ולו שהוא חייב להירגע ולנשום. היא נפנפה במזרק עם הנוזל הוורדרד, אבל הוא הדף אותה בכוח רב משידע שיש לו. הטכנאי אחז בו והיא התקרבה שוב במחט שלופה, אבל הוא בעט ברגליו והיא נפלה ושמטה את המזרק. היא קראה לו שוב ושוב, קובי, קובי, יהיה בסדר קובי, אבל לא היה בסדר. לא בשבילה. לא אחרי שהוא נעץ את המזרק בצווארה בכל הכוח ומשך אותו, קרע את עורה והרחיב את הפצע. בנשימותיה האחרונות היא צרחה. הטכנאי שעוד אחז בו התחיל לדדות אחורה בזחילה על ארבע במצב ישיבה, והתהפך כשחשב שהוא רחוק מספיק. קובי זינק לעמידה לפני שהטכנאי הספיק לקום. מתוך הגנה עצמית הוא רוצץ את גולגולתו בעמוד הברזל של המדף שהתמוטט.

הוא לא שם לב מתי בדיוק קפטן מה-שמו נכנס למחסן. הקפטן הצליח להפיל את קובי לרצפה ולאחוז בו מספיק זמן כדי לדחוף לכתפו את המזרק. כאב הזריקה העניק לקובי את הכוח לבעוט אותו ממנו, ובפרץ אחרון של אדרנלין לחבוט את ראשו ברצפה.

הוא דידה משם, שטוף דם, חלקו שלו, אוחז בחופן מזרקים. היו לו שלושה, מה שאמר שאחרון נשאר מאחור, במחסן, אבל לא הייתה לו כל כוונה לחזור לשם. הוא זחל אל מתחת לשמיכה בלי לחלוץ את נעליו ונרדם מיד.

---

 כדי להגיע למזרק האחרון היה עליו לפתוח את המחסן. עוד לפני שפתח את הדלת הוא ידע מה ימצא שם כשיכנס, ידע איפה איזי, איפה כולם. ארגז התרופות היה הפוך על הרצפה ליד הדלת, ליד גופת הקפטן. הוא נבר בו ומיקד את מבטו בכל כוחו בתוכן הארגז. הוא עבר על כל תוכנו, אך למרות כל תקוותיו שימצא שם יותר מזרקים ממה שידע שיש שם בחישוב פשוט, לנס פח שמן קטן, מצא רק עוד מזרק אחד. הוא לקח אותו וברח.

קובי הזריק לעצמו מנה מלאה לראשונה מאז איזי הודיעה לו שצריך לחסוך בחומר ההרגעה, וחיכה שנשימתו תירגע. הוא שקל את האפשרויות העומדות בפניו. לראשונה זה כמה ימים הוא יכול לעשות זאת בראש צלול. הוא הרגיש מלא מרץ, מועצם. שוב היה מסוגל לקחת אחריות על גורלו. אבל אילו אפשרויות עמדו בפניו? הוא יכול להישאר כאן עד שתעבור הזריקה ולחכות לחילוץ. נותרו עוד יום וחצי, אולי יומיים, עד שיבואו, והזריקה לא תחזיק יותר משמונה שעות. הוא יכול לחכות, אולי המחלצים יקדימו. או לנסות לזרז אותם. נכון, כשיחזור ישלחו אותו ישר לכלא, אולי למוסד פסיכיאטרי, אבל מחוץ לחלונות לפחות יהיה אוויר, יהיו מרחבים, גם אם לא יראה אותם עוד לעולם.

הוא צעד אל חדר הפיקוד. לראשונה זה ימים ארוכים, אולי שבועות, הוא הלך בצעדים בטוחים, ועבר על המסכים עד שמצא את חלון התקשורת עם הארץ. הוא העלה את היסטוריית ההודעות מהימים האחרונים, רשימה שהתחילה בדיווחי "הכול כרגיל" לפני שבוע ולפני שישה ימים, ואז הבקשה הבהולה לחילוץ, שמתוכה צונזרו הקללות שהקפטן ירק, והתשובה. ואז יומיים של שקט מוחלט, ועוד בקשה נואשת להזדרז. זה היה לפני יומיים, ואתמול התשובה: "משימת חילוץ ממריאה בעוד ארבעים ושש שעות. מפגש בעוד חמישים ושמונה שעות". הוא עשה את החשבון, ההודעה הגיעה לפני שבע עשרה שעות, כנראה עם עיכוב של שעה בתקשורת (לא היה טעם לתת מספרים מדויקים מדי, אף על פי שאנשי צוות החלל ודאי ידעו את זמן ההגעה שלהם בדיוק של שניות) מה שאומר שנותרו בערך עוד ארבעים שעות של המתנה. אפילו אם יצליח לישון כשתתחיל לעבור השפעת הזריקה, כמה זמן זה יקנה לו? עשר שעות, באופטימיות יתרה. כלומר עדיין נותרה לו יממה שלמה לנסות להיאחז בשפיותו. הוא זכר את עצמו דופק על קירות החללית ומחפש פתח יציאה. הוא לא האמין שישרוד עשרים ושתיים שעות כאלה.

אולי אם תאי השינה עוד היו פעילים – אבל הרי הוא ניפץ אותם כשהקפטן הציע לדחוף אותו לאחד מהם עד שיגיע הזמן להשתמש במומחיות שלו.

אז הוא הבין את הסכנה האמיתית. אין לדעת מה יעשה כשתפוג זריקת ההרגעה. אם יפגע במחשבים, כל המידע שאספו יימחק, יאבד לנצח. אמנם הם לא השלימו את מסע האיסוף, אבל המידע שנשמר במחשבי המעבדה עדיין היה יקר מפז. כנראה יקר יותר מחייו.

שלוש שעות חלפו עד שחזר למחשבי הפיקוד. זמנו אוזל, אבל הוא כבר ידע מה עליו לעשות. הליך חירום 622 עוד היה כבוי. מנוע הקפיצה כבר היה מוכן לסדרת קפיצות שתוביל אותם אל הצד השני של מערכת החורים השחורים. הוא מחק את היעד ואחרי כמה רגעים של חיפוש מצא את רשימת היעדים השמורים. השבח לממשקי המשתמש הפשוטים. המסלול הראשון במערכת חישב את סדרת הקפיצות הביתה מהצד השני של המערכת, אבל בהמשך הרשימה היו "חירום 1" עד "חירום 16" – קפיצות הביתה מכל נקודות העצירה בדרך. הוא חיפש את מקומם הנוכחי ומצא את מושיעתו, "חירום 6". חלון הבזיק כשבחר את התוכנית: "הקפיצה תחל עשר דקות מרגע האישור הסופי של התוכנית. יש לוודא סגירה סופית של תאי שינה לכל חברי הצוות". הוא אישר את התוכנית. ספירה לאחור הופיעה על כל המסכים סביבו.

יש סיכוי שאשרוד, חשב. טכנולוגיית הקפיצה השתנתה לא מעט מאז הימים הראשונים ההם, והיו חיות מעבדה ששרדו את הקפיצות מחוץ לתאי השינה, אבל איש לא ראה טעם לסכן בני אדם לבדיקות חוזרות – לא כשהשינה הייתה חלופה כל כך בטוחה. ובכל זאת היה לו סיכוי – וגם אם לא, לפחות המחקר שלו יינצל, יגיע לידי מומחים שיידעו מה לעשות בו, אולי אפילו טוב יותר ממנו.

הוא עזב את חדר הפיקוד ונכנס למשרד הפרטי של הקפטן בתא הסמוך. ליד החלון הגדול הייתה ספה. במגירות השולחן הוא מצא את צרור המפתחות ונעל את עצמו בפנים. בפלייר שמצא במגירה אחרת הוא עיקם את שיני המפתח. הוא לא רצה להסתכן בכך שייצא מהחדר לפני שיאספו אותם, או בין קפיצות, ויפגע במחשבים במעבדה. הוא התיישב בעוד הספירה לאחור קרבה לאפס, והתכונן למראה שחיכה לו: הכוכבים בעת קפיצה.

ברגע האחרון עוד הספיק לחשוב שהם כל כך יפים, שהכל היה שווה רק כדי לחזות במראה הזה פעם אחת יחידה.