מלחמת הרובוטים / דניאל ה' וילסון
מאת רמי שלהבת
כולנו מכירים את התופעה הזאת: מישהו פותח חנות, וברגע שהיא מצליחה נפתחות לידה עוד חמש חנויות דומות. ראינו את זה בגל הפרוזן יוגורט בשנות ה-90, במתקפת ה"קפה בחמישה שקלים" כיום ובעוד הרבה מופעי חקיינות אחרים. אחרי זמן מה רוב החיקויים נסגרים ורק מי שטוב מספיק או שיצר חנות עם זהות משלה וניהול נכון – שורד.
אותו דבר אנחנו רואים לא פעם גם בשוק הספרות: כשהארי פוטר הצליח, כל ההוצאות חיפשו עוד מאותו דבר; כש"משחקי הרעב" הפך ללהיט הוצפנו בעשרות דיסטופיות לנוער, רובן חסרות כל ערך ספרותי. הספרים המעטים שהצליחו להתבלט מתוך גל החיקויים היו אלה ששילבו כתיבה טובה ומקורית וטוויסט כלשהו על התבנית שאפשר לסופר או לסופרת לחדש.
יש גם חיקויים שמגיעים באיחור, במקרה הזה של "מלחמת העולם Z" (או במהדורה השנייה שלו בעברית: "מלחמת הזומבים הגדולה") שכתב מקס ברוקס בשנת 2006. "מלחמת הרובוטים" הוא חיקוי מאוד נאמן לקודמו המצליח, שנכתב אולי מתוך כוונה לרכוב על גל ההצלחה של הסרט שהופק על פי מלחמת הזומבים, ואולי סתם בתקווה לשחזר את הצלחת הספר. כך או כך, מדובר בחיקוי חיוור ורע.
"מלחמת העולם Z" נבנה כלקט של רשומות שנאספו אחרי מלחמת הזומבים הגדולה שכמעט השמידה את האנושות. יחד, בקולות רבים ומגוונים מכל רחבי העולם, הן מתארות את התפרצות מחלת הזומבים, אובדן השליטה, ההתעשתות ולבסוף ניצחון האנושות על המבקשים להשמידה. הכותב הוא סוכן מטעם האומות המאוחדות שמונה לחקור את השתלשלות המאורעות שהובילה למלחמה, כעשור אחריה.
"מלחמת הרובוטים", לעומת זאת, נבנה כלקט של רשומות שנאספו אחרי מלחמת הרובוטים הגדולה שכמעט השמידה את האנושות. יחד, בקול אחד אך מבעד לכמה עיניים, הן מתארות את מרד הרובוטים, אובדן השליטה, ההתעשתות ולבסוף ניצחון האנושות על המבקשים להשמידה. הכותב הוא סמל בצבא המאולתר שהצליח לגבור על הרובוטים בקרב האחרון, ומשחזר מיד אחרי הקרב המכריע את תולדות המלחמה על פי רשומות שארכוס, המוח הרובוטי הראשי דאג להשאיר לו מסיבה עלומה.
כמה דומה, ובכל זאת כמה שונה.
מקס ברוקס יודע לספר סיפור. הוא מתאר בספרו את התפרצות מגפת הזומבים ואת ההתמודדות איתה בצורה חיה מאוד, מפחידה לפרקים, מעוררת הזדהות לפרקים, ומשתמש היטב בריבוי נקודות המבט כדי ליצור תחושה של איום שאורב לכולנו, כבני אדם.
גם אופיו של האיום מסייע לו – מיתוס הזומבים נבנה על החרדה הקמאית שלנו כבני אדם מפני השד שבתוכנו, זה שמאיים תמיד להתפרץ ולגבור עלינו. הזומבי אינו אויב חיצוני – הוא אנחנו, בני משפחתנו הנגועים, בני עמנו, בני מיננו, שרוח רעה תפסה אותם ועכשיו הם מאיימים לעשות את אותו דבר לנו. ברוקס מודע היטב למיתוס הזה ומשתמש בו היטב.
וילסון, לעומתו, עושה את זה הרבה פחות טוב. כבר המעבר מזומבים לרובוטים מחליש את הסיפור. טכנולוגיה שיצאה משליטה היא אמנם סכנה שהמדע הבדיוני עסק בה רבות משחר ימיו, דרך סדרת הרובוטים של אסימוב ופארק היורה ועד ימינו, אבל היא איום חיצוני. היא האל שיצא מהמכונה ומאיים להשמיד אותנו. בניגוד לזומבים, שהם שדים שמסתתרים בצללים של מוחנו, את הטכנולוגיה אנחנו מכירים היטב ובדרך כלל חיים איתה בשלום. אנחנו יודעים מה מסוכן בה ומה ידידותי, וצריך כישרון ועבודה כדי לשכנע אותנו לפחד ממנה. מלכתחילה נקודת הפתיחה שלו חלשה יותר.
העובדה שווילסון לא מצליח לשכנע באמיתות האיום היא בעיה גדולה לא פחות. גם אם מקבלים את נקודת המוצא הבסיסית, שהמחשבים רוצים להשמיד אותנו, אי אפשר להתעלם מכך שהטכנולוגיה זקוקה לשם קיומה לחברה מסודרת עם אספקה זמינה של אנרגיה וחומרי גלם. אלה לא אל-מתים פראיים שאינם זקוקים לדבר כדי להמשיך באי-חייהם וגם לא יצורים חסרי בינה או תודעה שפועלים מתוך אינסטינקט חייתי טהור. להיפך – רובוטים הם התגלמות הרציונליות, ודרוש מניע טוב במיוחד שיגרום להם למוטט מרצונם את הבסיס לקיומם, או תוכנית טובה מספיק שתאפשר להם ליצור חברה מסודרת חדשה. כאוס הוא האויב הגדול שלהם.
אז כן, לארכוס יש אמנם תוכנית כלשהי, אבל היא ממוקדת כל כולה בהשמדת האנושות. מחשב העל הזדוני לא מקדיש שמץ של מחשבה לשיקום החברה לצרכי הרובוטים, וגם לא ברור מאין הוא משיג את המתכות והאנרגיה לכל הרובוטים החדשים שהוא מייצר. אם הוא הפעיל מחדש את המכרות ואת מפעלי הפלדה, זה בפירוש לא מצוין בספר. לכל היותר יש מחנות כפייה שבהם בני אדם שבויים מייצרים רובוטים חדשים. מאיפה חומרי הגלם? מאין מגיע האוכל לכל אותם מיליוני עובדי כפייה? הספר לא מגלה.
כאן טמונה אחת מנקודות התורפה הגדולות של הספר, ובוודאי לעומת המודל שאותו הוא ניסה לחקות. ברוקס ידע להשתמש בפרטים הקטנים כדי ליצור לקורא תחושה שהוא חווה את מלחמת הזומבים על כל הבטיה ומבין מה קרה. וילסון, מתוך עצלות או חוסר מחשבה, לא טורח. באף אחד מ-380 עמודי הספר לא הרגשתי שאני באמת מבין את מהלך המלחמה, או שהאירועים שהוא מתאר הם האירועים הסבירים שצריכים לקרות בכל תרחיש סביר של מרד מכונות. וכשעצם פריצת המלחמה אינה הגיונית, וגם המהלך שלה אינו משכנע, מה הטעם לקרוא?
אבל הבעיה הגדולה ביותר של הספר היא פשוט הכתיבה שלו. וילסון עוקב אחרי כעשרה סיפורים נפרדים של דמויות שמשתלבים בסופו של דבר יחד ומביאים את הניצחון על הרובוטים, אבל אין שום הבדלי סגנון משמעותיים או אופי נפרד ועצמאי. השפה נשארת במשך כל הספר שטוחה וחסרת מורכבות, בלי גוונים ובלי אפיונים משמעותיים שיעוררו הזדהות. האקר פורע חוק נשמע בדיוק כמו סמל בצבא אינדיאני, קשיש יפני, ילדה ניצולה או חייל אמריקאי באפגניסטן. כולם חושבים ומתנהגים כמעט אותו דבר.
אפילו סיפור המסגרת לא משכנע. ב"מלחמת העולם Z" הייתה למספר סיבה טובה ללקט את כל הרשומות. כאן קורמאק, המספר, יושב בלי סיבה ברורה באוהל אחרי הקרב המכריע, כדי לרשום בלי סיבה ברורה את תולדות המלחמה על פי תמונות ותיעוד שהשאיר לו המחשב בלי סיבה ברורה. הוא עושה את זה בסביבה מסוכנת, בשעה שלו ולחבריו עוד מחכה מלאכה מפרכת לשקם את החברה אנושית ולהשמיד את המלכודות הרובוטיות הרבות שנותרו גם אחרי התבוסה.
לקורמאק אין סיבה לעשות את מה שהוא עושה, והסופר גם לא ממש מתאמץ לתת לו סיבה כזאת. הכל נעשה "משום מה", כדי לשחזר תבנית שעבדה היטב לסופר אחר שדווקא כן ידע מה הוא עושה. אבל וילסון הוא חקיין רשלן שלא מבין את המדיום וההשלכות של זה מורגשות היטב. הפרוזן יוגורט הזה יצא תפל.
(הוצאת כנרת, 2014. מאנגלית: אורי שגיא. 380 עמודים).
יום שישי, 10 באפריל 2015 בשעה 16:18 קישור לתגובה
מה שעוד יותר מבאס, זה שוילסון, כמישהו בעל דוקטורט ברובוטיקה מאחת המעבדות הנחשבות בעולם (בקרנגי מלון) מספק אפס תובנות ורעיונות מעניינים בקשר לרובוטיקה! כאילו, את אותו הבסיס המדעי שיש בספר גם אני יכולתי לכתוב, והידע שלי ברובוטיקה הוא מסרטוני יוטיוב.
יום שבת, 18 באפריל 2015 בשעה 11:08 קישור לתגובה
אני חולק עליך במספר נקודות:
1. הרעיון הבסיסי של הסיפור הוא חדשני ורק הביצוע כושל:
ארכוס לא מעוניין להשמיד את האנושות אלא ליצור דו-קיום שווה זכויות בין הרובוטים לאנושות ולכן הוא מתעד את המלחמה ומשמר את האנושות והסיפור למעשה מתאר את המאבק הרובוטי לשוויון זכויות ולא רובוקליפסה.
2. בנוסף יש לך כמה טעויות בזכרון:
א. מוסבר במפורש מאיפה מגיע המזון לאוכלוסיה (מחסנים של האנושות) וגם נאמר שארכוס הפעיל את בתי החרושת האנושיים ושידרג אותם עם הזמן.
ב. הסיפור נכתב לאחר סוף המלחמה והתפרקות הצבא ולא במקביל כמו שכתוב פה.
ניימן-ארכוס עצמו נוצר כניסוי בתודעה מלאכותית ללא גישה לעולם ולכן חוקי הרובוטיקה לא חלים עליו ולקח לו קרוב לשנה להבין איך לפרוץ את הטכנות של רובוטים.
בשורה התחתונה אני מסכים שהכתיבה גרועה אבל העולם והרעיונות שמוצגים מבוססים למדי ואפילו אהבתי את זה שהאנושות לא מבינה שה"מזל" שלה במלחמה הוא למעשה חלק מהטכנון הרובוטי והסיפור למעשה נכתב מזווית הראייה של פיונים במשחק הגדול שזה נדיר למדי.
יום שבת, 18 באפריל 2015 בשעה 22:37 קישור לתגובה
ובכל זאת, אני צודק.
1. הרעיון הבסיסי של הסיפור הוא "סיפור הנפילה והתחייה מחדש של האנושות במלחמה עולמית מול איום דמוני. זה בדיוק מה שברוקס כתב ב"מלחמת העולם Z", הספר שומר בדיוק על אותו מבנה ורק מחליף את סוג האיום. אין שום חידוש ברעיון של הספר או בביצוע. זה רק "עוד מאותו דבר, רק בלי החן של המקור".
המניע של ארכוס אינו הרעיון של הספר, אלא רק כלי עלילתי – והוא אינו משכנע ככזה. ארכוס, מכל בחינה מעשית, הוא שד מרושע שרוצה להשמיד את האנושות. הרציונליזציות שלו אינן רלוונטיות בשיט ואינן משכנעות.
2. יש התייחסויות מאוד אגביות לתיעוש הרובוטי שהזכרת – מרכיב מהותי כל כך במלחמה כמו משאבים דורש עיסוק הרבה יותר מקיף ומפורט מצד הסופר. אם לא הראית את זה בספר, אלא רק אמרת בדרך אגב, זה פשוט לא חלק מהעולם שבנית עבור הקורא.
קורמאק יושב כמה ימים בשדה הקרב עם תום הקרב המכריע, כשהשטח עדיין שורץ גודמים ושאר מלכודות, וצופה בארכיון שממנו הוא ירכיב את הספר. זה כל מה שהוא עושה בזמן שהמלחמה עדיין ניטשת מסביב והחברה אנושית אפילו לא התחילה לשקם את עצמה.
יום ראשון, 19 באפריל 2015 בשעה 23:46 קישור לתגובה
רמי לגבי ארכוס שים לב שהוא כל הזמן מצהיר (לפחות ב3 נסיבות שונות) שהוא לא מתכנן להשמיד את האנושות אלא ליצור דו-קיום איתה והוא גם יוצר את הארכיון בתחילת בריחתו כדי להנציח עבור האנושות את התהליך והגבורה מהצד שלה. קשה לי לראות איך זאת "התנהגות דמונית" בראייה רחבה, הקושי פה הוא כמו שאני כתבתי קודם בכך שהסיפור מוצג מזווית הראייה של הפיונים במשחק הגדול ווילסון רק רומז דרכם על התמונה הגדולה בלי להציג אותה במפורש.
לגבי התיעוש מי אמר שצריך להסביר כל פרט? לצורך הדוגמא ניתן לטעון ש"מלחמת האדם הזקן" פגום מאותה הסיבה כי הטכנולוגיות והציוד מופיעים בו כמו קסם ואין אפילו מילה אחת על מספנות ובסיסי תחזוקה או מדור הנדסה בחלליות, זה סיפור מהצד של לוחמים והם מסבירים את מה שהם ראו=הצד האנושי שמפורט במידה רבה.
ואם תקרא שוב את הפרק האחרון תראה שכתיבת הספר הייתה בזמן שהצבא האנושי התפרק וחזר לשמורת גריי הורס לאחר ניקוי השטח (עברו שבועות ללא מפגש עם רובוט) כשקורמאק נשאר מאחור לצורך הכתיבה שכמו שהוא מסביר הפכה לאובססיה.
יום שלישי, 21 באפריל 2015 בשעה 0:00 קישור לתגובה
מלחמת האדם הזקן לא בא להציג את ההיסטוריה של מה-שלא יהיה. כאן הז'אנר הוא מוקומנטרי (בערך), וכתיבה כמו-דוקומנטרית צריכה להציג הרבה דברים שלא נדרשים מרומן רגיל. אלה דרישות הז'אנר.
ואם תקרא את הפרק האחרון תראה שכל אותו זמן הרובוט "הטוב" שמר עליו מפני איומים שעדיין המשיכו להופיע, אפילו בפסקאות האחרונות ממש.
אבל בעצם על מה אנחנו מתווכחים? הרי שנינו מסכימים שמדובר בספר לא טוב ומפוספס. לא?
יום שלישי, 21 באפריל 2015 בשעה 17:48 קישור לתגובה
הויכוח שלנו הוא על הסיבה לכך שהספר מפוספס :-)
יום רביעי, 11 בנובמבר 2015 בשעה 22:36 קישור לתגובה
האמת שמשום מה ממש נהנתי מהספר :)
זה נכון שהמבנה ההגיוני רעוע וקשה להאמין שפחות או יותר שישה אנשים היו נקודת המפנה אבל כמתכנתת אפוקליפסת רובוטים מעולם לא הייתה בעיני אפוקליפסה סבירה במיוחד.
בחייאת ראבק, הכל תלוי ועומד על זה שכל הרובוטים והתבונות המלאכותיות מתקשרות? ברצינות? יש כל כך הרבה מערכות סגורות מפני האינטרנט סתם ככה בימינו אז בעתיד נשמע לי שיהיו הרבה יותר כאלה. בטח ובטח במסגרות צבאיות ופרנואידיות אחרות.
אבל בעולם עם כל כך הרבה ספרות שכושלת בכל קטגוריה ספר שכיף לקרוא ולא מקומם אותך אקטיבית על הגיבורים הוא מצרך נדיר.
עם זאת, שלוש הערות אגב, השלישית ספויילר:
1) הנחתי שהסיבה שכולם נשמעים אותו הדבר פחות או יותר היא כי הם עוברים דרך המסננת של המספר שהוא אדם שעבר הרבה יותר מידי טראומות מכדי להשתפך עם תאורי נוף או סגנונות אישיים שונים של האנשים בסיפורים
2) אולי זה בגלל התיאור דרך בני אדם מגמתיים והכל, אבל התוכניות לדו קיום נשמעו כמו פרופוגנדה זולה. רצח המוני מכוון ושעבוד לא יהפכו פתאום ליחס אחר. בטח לא כשכל הפיתוחים שאנחנו שומעים עליהם נועדו למטרות מלחמה.
————————————- ספויילר ——————————————
3) רק לי הפריעה התבונה המלאכותית שוחרת הטוב שצצה בגלל שמישהו פשוט רצה מספיק? עם כל הכבוד לסיני הזקן וליכולות הניתוח אחורנית שלו, זה לחלוטין דאוס אקס מכינה ומעצבן.
————————————- סוף ספויילר ——————————————
מה שכן, הביקורת הזו גרמה לי לרצות מאוד לקרוא את מלחמת העולם Z