סרחיו גאוט ול הרטמן, עורכו של כתב העת הארגנטינאי Axxon, פנה אלינו לפני חודשים אחדים בהצעה לשיתוף פעולה יוצא דופן – פרסום הדדי של סיפורים ישראליים בספרדית ושל סיפורים ארגנטינאיים בעברית, ב"בלי פאניקה". בחודשים האחרונים הופיעו בכתב העת הארגנטינאי שני סיפורים ישראליים – "נוכחים נפקדים" מאת ורד טוכטרמן (שההחלטה על פרסומו קדמה למיזם הנוכחי), ו"ביקורת דרקונים" מאת רמי שלהבת. כעת הגיע הזמן לפתוח בצד השני של הפרויקט, בפרסום אחד מסיפוריו של סרחיו עצמו.
סרחיו חי בבואנוס איירס, שם ייסד את החוג הארגנטינאי למדע בדיוני ולפנטסיה. הוא עורך אנתולוגיות ז'אנריות וכתבי עת, ולהוט לפתח קשרים בין המדע הבדיוני הארגנטינאי לזה הנכתב בשאר חלקי העולם. סיפוריו הופיעו בספרד, בארה"ב, בצרפת, באיטליה וביפן. "יום שגרתי" הוא סיפורו הראשון המופיע בעברית. סרחיו אוהב במיוחד סיפורים בעלי אמירה חברתית, וכזה הוא גם סיפורו הנוכחי.

(בזאן שוולידזה, בעיה של זמן)

תארו לעצמכם שהיה זה היום הראשון של הסתיו, או שמא 13 בספטמבר, אין זה חשוב. היה זה לילה ללא מוסיקה, דבר שהגביר את תחושת הבלבול. במקום מרוחק כלשהו, אבל לא מרוחק מאד, שכן ניתן היה לשמוע בבירור את גניחות הגוססים, התקיימה מלחמה. אתם יודעים במה המדובר: מלחמה מתחילה שם, או במקום אחר, אבל תמיד היא מתפשטת כמו כתם דיו על גבי מפת פשתן, מתקדמת, תמיד מתקדמת, מתקרבת לעיר שלך, לרובע שלך, לסף דלתך. למלחמות, הקודמות והנוכחיות כאחד, פנים מוכרות: גולגלות כחושות שמחליטות להתנחל בסלון שלך, לאכול את ארוחותיך, לשתות את היין שלך ולשכב עם אשתך, לאחר שהזיזו אותך הצידה כמו רהיט ישן.

חשבתי על כך כשגיליתי את עצמי מתהלך ללא הנאה ברחובותיו האפלים של פרבר עני ומנוכר, נזהר בכל פסיעה ומצדיק את מי שטענו שלפנינו עומדים תמרוניה ההתחלתיים של התאבדות ארוכה ומורכבת. עצרתי בפינה ליד חלון פתוח והסתכלתי ללא כל היסוס או בושה בחדר בו ישב אדם זקן בכסא נדנדה, קשיח כמו אבן, מבטו בלתי ממוקד, כשהוא מיבב מנגינה עתיקה יותר מהרוח. אינני יודע מאין נודע לי שהלחן, הזקן והמלחמה שהתנהלה הרחק משם, קשורים זה בזה: התצורה היתה זהה כמעט לזו שנוצרה שנים רבות לפני כן, רמזה על היום בו נלכד סבי באותה מערבולת של נסיבות דומות, מקריות ועוינות, שהובילו למותו. הסטתי באכזבה את מבטי. אין צורך בעיניים כדי לזכור, הרהרתי. רציתי לעקור את עיני ולצפון אותן בכיס המעיל, אך לא עשיתי זאת. על כל פנים, מרגע זה ואילך החלו הזכרונות זורמים בסדר מופתי, בדייקנות של מנגנון משומן. נראה כאילו השלים היריב את מהלכו הראשון.

מדוע מת סבי? כלומר, אינני שואל מה היתה הסיבה המטפיזית למותו: אולי היה כתוב באיזשהו ספר או שמא הגורל פשוט נגע בו אז בכנפו. מדוע מת סבי באותו רגע, באותו מקום? מדוע לא התערב שום גורם, כמו יד משמיים המסוגלת לעקם את החלל, על מנת להסיט את הפצצה ולעצור אותה באויר בלי שתתפוצץ, במרחק סנטימטרים אחדים מעל ראשו? חשבתי על כך בעבר ואני חושב על כך שוב, כאשר כל מה שהיה צריך לקרות כבר קרה.

הזקן התנדנד בכסאו וזמזם, בדיוק כפי שעשה סבי בעוד המטוסים נתלשים מן השמיים הבהירים כטיפות שמן, אטיים, צונחים באשכולות. אולי יגידו שאני משווה זאת בנפשי, שאין זה אלא תעלול של דמיון, שלא יכולתי לראות זאת; זה נכון. אבל שמעתי את הרעמים ההולכים ומתקרבים, יכולתי להריח את הדם ולגעת בחלל המחוספס בקצה האצבעות. איזה צורך היה לי בעיניים?

נכון, סבי לא ידע מתי יתפרץ הגיהנום. הוא היה שקט, ציפה לשעת המנחה. גם האיש שישב בכסא הנדנדה, מזמזם את המנגינה העתיקה שלו, כאילו איננו שם, לא ידע. המלחמה רחוקה, חשב אולי, או אולי לא חשב כלל על המלחמה. העדיף לחשוב על אסונות אחרים, קרובים יותר ומזיקים יותר. האם יספיק הכסף לקניית אוכל, האם יסלקו אותו בזעם מן החדר הזה; לא שילם דמי שכירות כבר שלושה חודשים. אלו הם הדברים שהיו על לבו. המלחמה היתה בלתי נראית, לא קיימת.

זה היה הרגע בו הבנתי שהיריב שלי, יהיה אשר יהיה, ציפה ממני לבצע את המהלך הבא.

בסדר, חשבתי: המהלך הבא. אעשה זאת. הזקן התנדנד וזמזם. חיפשתי מקום לשבת ומצאתי ארגז תפוחי עץ ריק. בדקתי שהוא חזק דיו כדי להחזיק את כובד משקלי והתישבתי בתנוחה של שחקן שח. הנחתי את המרפקים על הירכיים והראש בידיים, לאחר ששילבתי את כפות ידיי ויצרתי גביע, או כלי קיבול. ידעתי שכל המסתכל יראה בי חיקוי של תמונה מאת הצייר בֶּזַאן שְׁוֵולִידְזֶה המכונה בעיה של זמן. זוהי תנוחתה של הדמות המצויירת. כמה אני אוהב את תמונה הזאת! לנתח. להרהר. המהלך הבא. תמיד אנו חושבים על המהלך הבא, כאילו יוכל לפתור את כל הבעיות שנוצרו על ידי אלה שקדמו לו. התבוננתי בזקן, מעברו השני של החלון, וראיתי את אותו 13 בספטמבר, 1939, ראיתי את היום הזה בבהירות מרבית, בבהירות שאינה זקוקה לעיניים, כשם ששחקן שחמט מנוסה רואה בדמיונו את כל מכלול המהלכים האפשריים.

ביום 13 בספטמבר, העיירה פְרַמְפּוֹל שבלובלין שבפולין, שמנתה כ-3,000 איש, ללא כוחות צבא או מטרות תעשייתיות וללא כל הגנה מטעם הצבא הפולני, נכתשה עד היסוד על ידי חיל האויר הגרמני בהפצצת "נסיון". העיירה שבה גר סבי נבחרה כי המטוסים מנמיכי הטוס לא היו נופלים בה קורבן לאש תותחי הנ"מ. סיבה נוספת היתה שהכיכר המרכזית היתה נקודת הכוונה אידיאלית עבור צוותי האויר. ברשותי שני צילומים: האחד לפני ההפצצה והשני אחריה. בראשון רואים את העיירה; בשני נראה כתם אחד לבן וגדול וכמה קווים כהים שמתנקזים אליו כאילו היו גרגירי פופקורן וטבלאות שוקולד.

הרמתי את העיניים והסתכלתי בשמיים הכחולים, הבהירים; ללא ערפל. באותו רגע, התמימות של הלילה, השקט התהומי של האטמוספירה טענו בעקשנות שאני מטורף, שדמיינתי מלחמה ושיבשתי שני צילומים כדי לחוש כקורבן של אי-צדק גדול. הונאה כפולה. דמיינתי שתי מלחמות ושיבשתי מיליוני צילומים כדי להרגיש כקורבן של כמה וכמה עוולות נוראיות. הכל שאלה של גודל ושל מידת החשיבות. בסדר. המחוגים רצים. עלי לשחק או להפסיד מחוסר זמן, ללא כל תקווה לשינוי. עומדת בפני אותה בעיה שרואה השחקן שבתמונה. הסתכלתי על הזקן, שהמשיך לשבת באותה תנוחה, מנותק מן המתרחש. כמו שחקן שחמט שמכבד את עצמו, ידעתי שכאשר עומד הזמן להיגמר, אתה חושב יותר על השעון מאשר על המהלך. אבל צריך לקבל החלטה, להזיז, להזיז איזשהו כלי, להזיז.

נטשתי את תנוחת המתבונן, עם הזרועות על הירכיים והראש בין הידיים. הפעלתי את כל השרירים וקפצתי לחלון הפתוח, כאילו אני נכנס לתמונה של רובנס או וֵלַסְקֶז. הם באמת היו ציירים גדולים.

כאשר ראה אותי הזקן מתפרץ לחדרו ולשלוותו, הסתכל בי בעיניים תמהות. לדידו הייתי פורץ, גנב הזומם לבזוז את רכושו הדל. תנועתי הראשונה, לפיכך, היתה תנועת הזהרה. הנחתי אצבע על השפתיים ובידי השניה הוריתי לו להמתין, לשמור על השלווה, לבטוח בי. היה זה משקל כבד עבור יד אחת. ובכל זאת זה פעל. הזקן התרווח בכסאו והתכונן לשמוע את טיעוניי. לא היו לי. כמובן. משכתי אותו מכסא הנדנדה והעמסתי אותו על כתפי. הוא שקל פחות מכר נוצות. חציתי את החדר וסמכתי על כך שהדלת לא תהיה נעולה; היא לא היתה נעולה. יצאתי לרחוב והתחלתי לרוץ. הזקן לא התלונן, אם כי הרגשתי את הפחד בגופו המתוח. פחדתי שישתין וירטיב לי את הגב, אבל מסיבה זו או אחרת, ככל שהתרחקנו יותר, כך הוא הלך ונרגע. איני יודע כמה רחובות רצתי, עשרה, חמישה-עשר. עצרתי בפינה, מתנשם ומתנשף, והורדתי את הזקן למדרכה.

"מדוע עשית זאת?" שאל בקול רועד.

"שמע!" עניתי. שמתי יד לצד אוזני והזמנתי אותו לעשות כמותי. מרחוק נשמעו הדי ההפצצות הראשונות.

"רעמים?" שאל הזקן כשהוא מסתכל למעלה. השמיים נצצו ללא גוונים והכוכבים נראו כפנסים תלויים. כבר שנים לא ראיתי לילה שכזה. "אלו אינם יכולים להיות רעמים".

"פצצות", עניתי, בקיצור וללא רצון להסביר.

"פצצות?"

"פצצות", חזרתי ואמרתי. "זוהי הפצצה, יש מלחמה, אולי חדשה, אולי אותה מלחמה מאז". היה קשה להאמין. פצצות. רעש המטוסים של חיל האויר הגרמני נשמע ממרחקים, לאחר שפרקו את מטענם והמריאו לכיוון צפון, כשהם מותירים מאחור את המטרה ההרוסה.

להבות אש מסתלסלות ועשן סמיך היתמרו השמיימה, כאילו היו ישויות המסוגלות לספוג את האור, המסוגלות לבלוע את הצבעים, את הברק, את הגוונים של האוויר.

"הפציצו את ביתי?" הזקן היה מדוכדך. "מה עשיתי להם? מעולם לא עשיתי רע לאף אחד".

חיבקתי אותו והצמדתי אותו אל לבי.

"אתה לא עשית שום דבר, כמובן. איש לא עשה להם שום דבר, אף פעם. אבל להם לא אכפת. בוא, נלך. אני רוצה להכיר לך מישהו".

"מי אתה? שד או מלאך?"

"מה, אתה מאמין בשטויות האלה?"

"לא. מי אתה, אם כן".

הובלתי אותו מבלי להוסיף דבר לאורך הרחובות הריקים, השוממים. השקט התפשט, מתמשך, מתמיד, למרות שבודאי הוקמו כבר מחסומים במקומות רבים כדי לאפשר מעבר חופשי לכבאים. אנחנו נשארנו בחלל ריק; מכוניות ומשאיות יצטרכו לבצע מעקפים וסיבובים ארוכים. עזבנו מאחורינו סדרת מעברים צרים, מתפתלים ומזוהמים; כאן נראה הכביש רטוב ומבהיק; הרמזורים היו אדומים או ירוקים, עמדו בודדים וחסרי תועלת בכל הצמתים. הגענו לביתי כשכיפה אדומה ובוהקת כסתה לגמרי את כל העיר והטילה צללים ארוכים, כמו שקיעה ביום קיץ.

בחשכה שבבית, התנדנד סבי בכסאו וזמזם לחן עתיק יותר מהרוח.

"סבא!" זעקתי. לא ידעתי את הכינוי המדויק בשפתו. זיידה?

האיש האיר את החדר במבטו. גם בשביל זה אין צורך בעיניים, נראה אומר. אבל הייתי בטוח שלא הבין את המילה.

"מי זה?" שאל הזקן שהצלתי.

"סבי. הוא היה אמור למות בפולין ב-13 בספטמבר 1939, בעיר פרמפול שבלובלין, אבל עכשיו הוא נמצא כאן ואני לא יודע איך זה קרה. כנראה הצלחתי לשנות את ההיסטוריה, או שאצליח לעשות זאת". דיברתי בצורה מבולבלת. הנס שהשגתי עלה כמה מונים על ציפיותי. סבי התבונן בנו במבט מופתע. זה עתה הבחין שהוא לא נמצא בביתו, בשטעטל בו נולד ושבו ציפה למות, אם כי לא בצורה כזאת.

"מה שלומך, סבא?" שאל הזקן שהצלתי ממוות בטוח והושיט את ידו. סבי פתח את פיו ואמר מלים בלתי מובנות. דיבר באידיש, כמובן, אבל במבטא שלא הצלחתי לפענח. "מה הוא אומר?"

"לא יודע. גם אני לא מבין את שפתו".

"אתה לא מבין את הסבא שלך?"

"אני לא מבין שום דבר. הוא לא היה אמור להיות כאן. הוא היה אמור למות לפני שישים שנה".

התבוננתי בשני הזקנים וגיליתי דמיון מחשיד ביניהם. התאורה היתה דלה, אבל הרגשתי לרגע את האיזון המתוח, אם כי עדיין לא הבנתי מה מתרחש. האם יתכן ששינוי במקומו של אלמנט אחד יגרום לאפקט ההכפלה להשפיע על העבר?

"העבר אינו קופא במקומו", אמר הזקן, כעונה למחשבותי. מבטו סרק את החדר לאורכו ולרוחבו עד שעיניו ננעצו לפתע במסך הריק של מקלט הטלויזיה והוא הסתכל בו במבע נוגה, בלתי מאמין, כועס, בעוד ציפורניו שורטות את משטח השולחן; רעש החריקה היה בלתי נסבל. נדמה היה לי שראשי מסוגל לחשוב רק על קסרקטין מלא בגוויות.

"שח", סבי כמו אמר. פניו הוארו ביתר עוצמה והוא הביט בזקן השני בענין רב.

"איני מאמין בנסים", ניסיתי להצדיק את עצמי, "אבל צריך לתת שם כלשהו למה שקורה לנו כאן". בנקודה זו עצרתי, כי ראיתי ששניהם מביטים בי בפליאה.

"בור אני, אך תמיד האמנתי שדברים כאלה עשויים להתרחש", אמר הזקן, "מדוע לא יוגדרו הדברים אחרת?"

"שח", חזר ואמר סבי.

"את המילה זאת הוא מבין?" שאל הזקן.

"נראה לי שכן. היא מופיעה בשפות שונות. פירושה – משחק השחמט".

"אולי הוא רוצה לשחק?" עיני הזקן זרחו אף הן. ניגשתי לארון בו החזקתי קופסת שחמט, חיקוי טוב מתוצרת סטונטון ולוח שיצר עבורי אומן מגְלוּ. הנחתי את הלוח ואת הקופסה על השולחן והתחלתי לסדר את הכלים. עיני הוסיפו את תרומתן לאורגיית התאורה. כל כך זרחו כל אותן העיניים, שהמנורות היו מיותרות.

"קדימה!" אמרתי כששלושים ושניים הכלים עמדו בעמדות המוצא שלהם. "שחקו".

"אין לך מד-זמן?" שאל הזקן. סבי הנהן, כתומך ביוזמה. נאנחתי והוצאתי מהארון את השעון העתיק שהוריש לי דוקטור קמפוס לפני שנסע להשתקע בגרמניה. מתחתי אותו ותיארתי לעצמי שהדרישה הבאה תהיה לשעון אלקטרוני.

"עוד משהו? תרצו אולי מושבים נוחים יותר, או שופט מקצועי?"

"אל תשתטה, בחור, אינך מבין על מה אנחנו משחקים?"

"שחמט", עניתי, "מה עוד?" הזקן סובב ראשו והחל במהלך הראשון. סבי הגיב. לאחר כמה מהלכים התברר ששניהם בקיאים למדי במהלכיהם. נוסחת ניידורף קלאסית בהגנה סיציליאנית. זה מוזר יותר ממה שניתן להניח אם לא מכירים את המשחק. ניידורף הגיע מפולין לארגנטינה ב-24 באוגוסט 1939 והחל מיד לעסוק בעניני התחרות הבינלאומית שהתנהלה באותם ימים בבואנוס-איירס. ב-13 בספטמבר, בשעה שפרמפול הופצצה על ידי חיל האויר הגרמני, ניידורף ניצח את אילמר ראוד הגרמני, אולי אפילו נאצי, ואולי לא, לך תדע. נקמתו המזערית של ניידורף היתה זעומה ביחס להרס פרמפול. כמה מהמתים היו בני דודיו. כעבור זמן קצר הושמדה כל משפחתו באושוויץ או בדכאו. ניקיתי את מחשבותי מכל נושא שאינו שייך לענין הנוכחי. ב-13 בספטמבר 1939, הנוסחה של ניידורף עוד לא היתה קיימת, אפילו עבור ניידורף. כיצד הכיר אותה סבי?

המשחק בין שני הזקנים המשיך להתפתח בכיוון השמרני ביותר. נראה ששניהם ידעו לשחק טוב לפחות כמוני, אולי יותר. בשלב מסוים, לאחר מהלך מתוחכם שביצע, הזקן הרים את מבטו והביט בעיניי.

"יש לבסס את המצב", אמר.

"יש לבסס את המצב", מלמלתי לעצמי; אין לסכן, אין להעז: יש לחזק את המצב. האם התכוון למה שחשבתי שהוא מתכוון?

המשחק שקע בזמן. ביתי שקע בעבר. המשחק שניסה הזקן לבצע, כשהוא מעיף את המרכז השחור, היה מעין חיקוי של הגרסה ה"נסיונית" שבוצעה על ידי חיל האויר הגרמני על פרמפול. המשחק שהוא שיחק, כשהוא מבסס את המצב, פעל כקשר שאיחד בין פרמפול ובואנוס איירס, בין 1939 לבין ההווה. העיירה בה חי סבי נשמטה, כי למרות טיסתם בגובה נמוך, המטוסים לא הצליחו להבחין בה. לא הועיל להם שהכיכר המרכזית של העיירה היתה נקודת הכוונה לצוותי האויר. לא היתה כיכר, לא היתה עיירה. אני יכול לדמיין את הבעותיהם המופתעות של הטייסים, אבל לא באמת אכפת לי.

גם לא היה לי אכפת ממצב המשחק ששיחקו הזקן שהצלתי מן המלחמה וסבי, שניצל ממלחמה אחרת על ידי כוחות שלא הבין אך שפעלו ביעילות ללא שמץ של ספק. שמא היו מעדיפים לקרוא לזאת "קסם"? לא אני. אני אדם שלא מאמין בשטויות כגון אלו. למרות זאת, היה ברור לגמרי שכל עוד ימשיכו שני הזקנים לשחק שחמט, הגשר בין ההווה והעבר לא ינותק.

סימנתי להם להמשיך לשחק בשקט. שניים, מאה, מיליון משחקים. לא היתה כל בהילות. נכנסתי למטבח והתחלתי להכין תה. בדקתי שיש לימונים (הפולנים שותים תה עם הרבה לימון) וניסיתי לנחש איך שותה הזקן השני את התה שלו. הצטערתי שלא שמרתי את המיחם שדודתי התעקשה לתת לי במתנה, ושסרבתי לקבל כי התיחסתי אליו כאל כלי מגוחך.