דמיינו לכם כיפה נישאה, מרחפת באויר, נתמכת רק בקושי בעמודים דקיקים. דמיינו לכם את האור המשתקף ברצפת השיש, דמיינו לכם את אחד הבניינים הנפלאים שבנה האדם – כנסיית איה-סופיה באיסטנבול. לכנסיה הזאת, ליופי הזה, לחזון, לגאונות של האנשים שבנו אותה ולהרבה יותר מזה – מוקדש ספרו של גאי גבריאל קיי "הפסיפס הסרנטיני" ששני חלקיו צפויים לראות בקרוב אור בעברית (הראשון יופיע בקרוב מאוד בשם "הפלגה לסרנטיום").

דמיינו לכם את המרכז התרבותי של העולם במאה החמישית – סרנטיום, העיר הנפלאה ביותר בעולם, העיר שבה שולט וולריוס השני, הקיסר החכם והמבריק ביותר, שרק השמועות על עברו האפל ועל מוסריותה המפוקפקת של אשתו מעיבים על שלטונו. שר הצבא שלו הוא מצביא בלתי מנוצח, המטיל את אימתו על כל מי המבקש לכבוש את סרנטיום. כוהני הדת של סרנטיום קובעים את עיקרי האמונה לכלל האימפריה, אבל הכפירה עדין חיה וקיימת. רוכבי המרכבות הטובים ביותר מתחרים בהיפודרום ונערצים כאלילים בכל רחבי האימפריה ואיתם בזירה רוכב תמיד הרוכב התשיעי – המוות.

כדי לייצב את שלטונו ולהשקיט את הזרמים העוינים מתחת – מחליט וולריוס לבנות היכל לאל, מקום שיהיה המבנה הגדול ביותר והמשוכלל ביותר מסוגו. וולריוס לא חוסך בהוצאות ומביא מכל רחבי האימפריה את טובי האמנים והאומנים של דורו. כך הופכת סרנטיום לאבן שואבת לכל מי ששואף להצטיין במקצועו, באימפריה ומחוץ לה.

קאיוס קריספוס הוא אמן פסיפסים, אחד הטובים שבהם, הוא רואה את העולם בצבע ובאור. הוא שרוי בדכאון כבד בשל מות אישתו ובנותיו במגפה. חייו בבטיארה, עיר מהוללת בעבר ועיר שדה כיום, מוכת מגפות ומלחמות אזרחים, אינם מאפשרים לו לבטא את שאיפותיו המקצועיות. דכאונו האישי ותסכוליו המקצועיים נפסקים כשהוא מקבל הזמנה להגיע לסרנטיום ולעצב את כיפת הפסיפס העצומה של המשכן לאל.

קריספוס יוצא ברגל לדרך הארוכה לסרנטיום, מלווה בברכתו המפוקפקת של מכשף זקן, אשר תסבך אותו בצרות עתידיות אך גם תפתח בפניו הזדמנויות חדשות. בהגיעו לעיר, הוא פוגש את הקיסר והקיסרית, את מלכתה של בטיארה המנסה לשווא לייצב את שלטונה המעורער דווקא בסרנטיום, את שר הצבא ואשתו הגאה ומתערה בסלבריטיז החשובים של העיר – רוכבי המרכבות, הרקדניות הנערצות והנחשקות ביותר וחבריו האומנים ומוצא עצמו מעורב במזימות ובתככים הרוחשים מתחת ומוצא עצמו מתבונן מהצד במלחמותיהם של המלכים, האצילים והמצביאים על כוח ושליטה.

גאי גבריאל קיי שוב חוזר כאן על המאפיינים הידועים של ספריו – שימוש בתקופה היסטורית, במקומות אמיתיים ובאנשים אמיתיים, תוך שינוי שמותיהם. סרנטיום היא מקבילתה של ביזנטיון של המאה החמישית, בטיארה היא מקבילה של רומא, וולריוס הוא הקיסר תיאודורוס, משכן האל הוא האיה-סופיה (שעדין עומדת על תלה ומהווה אף היום אחד ממוקדי התיירות המעניינים של איסטנבול) והסכסוך הדתי בספר הוא מקבילו של העימות על דמותו ואלוהיותו של ישו, שיצר לבסוף את הקרע בין הכנסיה הנוצרית המזרחית לקתוליות.

קיי מקים לתחיה את העיר ואנשיה בצורה חיה ומוחשית: הקורא מוצא את עצמו מלא אימה מול היער האפל שבו נוכחים עדיין האלים הפגניים, נמתח מול מרוצי המרכבות ומעודד את הקבוצה החביבה עליו וטועם את המטעמים שמכין הטבח לכבוד הזוכים.

קיי גם מקים לתחיה את הדמויות – כולן אנושיות מאוד, מלאות פגמים אך מעוררות הרבה מאוד אהדה. הן בוחרות בחירות רעות ומנסים להתמודד באומץ עם קשיי החיים. קשה שלא לאהוב אותן כשהן מתמודדות עם המזימות, מזימות הנגד והתככים המריצים את העלילה וסובלות את שגיונות השליטים.

בניגוד למצופה מספר פנטסיה, אין הרבה קסם בספר. אבל הקסם קיים ונוכח – בעבודות הפסיפס המרהיבות, בהנדסה הגאונית של משכן האל, בתנועות הרקדניות, בשליטת הרוכבים בסוסיהם ובאמנות השלטון של וולריוס. זהו הקסם האמיתי לפי קיי, לא הכישוף או השליטה באלים או בכוחות הטבע.

קיי מעמת את האמנים והאומנים עם בעלי מקצוע אחרים – הקיסר והאצילים אשר נולדו לשלוט, מצביאים והחיילים הנאמנים לו המתמודדים עם סכנת המוות ועם קשיי המערכה, עם הפקידות והטכנוקרטים השולטים. הוא מעמת את האמנות עם הדת, את האומנות עם השלטון, את הרוח עם החומר ואת ההגנה על החיים מול הקרבתם. הוא שואל כיצד מעצבים מקצועות אלו את העוסקים בהם, מהיכן מגיעה המוטיבציה לעסוק בהם? מה מניע אותם? מה מקור השראתם? כיצד המקצוע משפיע על מי שעוסק בו? העימות בין האמנות לבין הטכנוקרטיה והשאלות על מהותה של האמנות נשארות עם הקורא גם אחרי שהספר נגמר.

"הפסיפס הסרנטיני" הוא ספר נפלא – יש בו כל מה שניתן לצפות מספר פנטסיה: עולם חדש ומדהים, דמויות מעוררות הזדהות, עלילה מעניינת ועיסוק בשאלות בעלות משמעות. כל אלו מסופרים בלשונו הפיוטית והיפהפיה של קיי (שניתן רק לקוות שתמצא ביטוי בתרגום). הוא ספר מהנה מאוד, קריא מאוד ועוסק בשאלות רציניות. ללא ספק אחד הספרים המשובחים של הז'אנר שיצאו בשנים האחרונות וניתן רק לברך את הוצאת אופוס על שהחליטה לתרגמו ולהוציאו לאור בעברית.