הוא הביט במראה וקיווה לראות מישהו אחר.

אוטוסקסואל צעיר ובודד, זה כל מה שראה שם.

הוא עצם את עיניו, משש בידו את השרשרת שנחה על צווארו ואז ראה אותה בעיני רוחו. את זאת שלמענה היה מוכן לרצוח. את עיניה הצלולות, את חיוכה הרך ושיערה החלק שנפרש לו על כתפיה. את השרשרת שנצנצה על חזה המושלם. היא היתה כולה אישה אבל היא באה ממנו. מחשבותיה, רגשותיה, הועתקו ממנו. הושתלו, ניטעו בגוף הזר, הנשי. זה לא יכול היה להיות אחרת.

הוא לא יכול היה לאהוב מישהו שלא היה הוא עצמו.

מחשבותיו הכבידו עליו עד שהרגיש צורך עז לשלוף את השרשרת ולהביט בה שוב. הוא הרים את האבן השקופה המלוטשת אל מול עיניו וסובב אותה בין אצבעותיו הרועדות. על גבי המשטח המבריק ניבטו אליו חזרה אינספור השתקפויותיו, אך מה שלכד את מבטו היה כתם האור הצבעוני שעל הקיר. כתם שמקורו באור שהגיע מאוחד, לבן, מן המנורה ונשבר בתוך האבן למגוון צבעיו. זה הזכיר לו משהו רחוק. כמו שלולית של זוהר, הצבעים נשטפו, התערבבו, התחלפו תחת סיבוב האצבעות. צהוב שנאה, אדום תשוקה, כחול שלווה, סגול… סגול. הוא כיווץ מצחו בניסיון להיזכר מה היה סגול. הוא ניסה להיזכר במילותיה, היא הסבירה לו פעם, עבר יותר מדי זמן. הצלילים שלה נמוגו.

זה כאב.

זה כאב כמו תחושת הרפאים הזאת שיש לאנשים שאיבדו יד או רגל. התחושה הזאת כאילו הרגל עדיין שם, היא מעקצצת, אבל היא לא שם כשפותחים את העיניים. היא לא שם באמת.

סגול, סגול, לעזאזל עם הסגול.

זה התחיל לחזור אליו עכשיו, אבל לא מספיק. זה היה הצבע שלה, הצבע שהיא אהבה, הצבע שהיא בחרה. אז למה הוא לא יכול לזכור.

הוא בעצמו מעולם לא הסכים להתחייב על צבע מסוים. התחמק כששאלה אותו מה הצבע שהתאים לו. פשוט מדי, הוא טען תמיד, בני אנוש הם יצורים מורכבים. צבע אחד לא יכול לתאר בן אדם על כל גווניו. והיא הייתה מתגרה בו וטוענת שהוא פוחד לבחור, שלפעמים צריך לבחור, כי אחרת העולם בוחר בשבילך. הוא לא הבין. והוא רק תהה עד כמה הם שונים בכל זאת.

הרי הם היו פעם אדם אחד. אבל מאותו רגע שהושתלו מחשבותיו, מוחו, בגוף הזר, היא הפכה למישהו אחר. היא השתנתה, אבל לא יותר מדי.

היא נשארה הוא.

היא היתה הוא, ובצורה הנפלאה ביותר שיכול היה לתאר. והוא עצם את עיניו ותאר אותה בעיני רוחו. הוא חשב שהוא מרגיש אותה לידו. לא מעקצצת; מלטפת.

סגול אצילות. חֶמלה.

הוא זכר.

הוא פקח את עיניו וחייך אל עצמו, אל המראה. היא לא היתה שם. כל שנותר לו היו החלומות והאבן בקצה השרשרת. מבלי לחשוב, הוא שב וענד אותה מתחת לבגדיו.

הרבה זמן עבר מאז דיברו לאחרונה, אבל היום הוא הולך להחזיר אותה. גם אם המחיר גבוה, הוא יחזיר אותה.

הוא לבש את המעיל ותחב לכיסו את פיסת הבד והבקבוק השקוף המלא.

כך לא נראה רוצח נשמות, הוא חשב כשהביט שוב בדמותו שבמראה ואז יצא משם.

---

הרחוב היה כבר ריק מבני אדם, כפי שקיווה. השקט ניחם אותו במידת מה.

כתמי השמש ניקדו את הבתים והמדרכות. הם הופיעו ונעלמו חליפות, מפזזים ונמוגים כאילו השמש לא הצליחה להחליט אם היא מאירה או מתחבאת מאחורי ענני הסתיו.

הוא משך באפו והצמיד את המעיל לגופו, העיף מבט במורד הרחוב הקטן וראה כי היא עוד לא הגיעה. הוא העביר משקל מרגל לרגל אך לא בגלל הקור. המחשבות הכריחו אותו להחליט אם להישאר או לא. הוא ניסה לדמיין אותה, את הגוף שלה כמובן. לאישה שנשאה את הגוף לא היתה חשיבות. כמעט. הוא מישש בפעם המיליון את הבקבוק הקטן ואת חתיכת הבד שנחו בכיסו ונאנח. החרטה החלה להזדחל אל מחשבותיו . משהו בו קיווה שהיא לא תגיע. שהיא לא תבוא, כדי שלא יצטרך לעשות את המעשה הנורא הזה; לרצוח את נשמתה.

הוא ניסה לראות אותה בעיני רוחו ולא הצליח לשנוא אותה כפי שרצה. הוא זכר את נטע שאהב, זאת שחיתה לצדו בשלושת החודשים ההם, וניסה לדמיין את לאה שתפגוש אותו. שתיהן השתמשו באותו גוף אך היו שתי נשים שונות לגמרי. אחת היתה אהובתו הנצחית והשניה היתה האישה שמנעה מהם להיפגש. האישה שאת גופה הוא ואהובתו היו צריכים כל כך. היא היתה המכשול היחיד בינו ובין נטע והוא התכוון להסיר אותו. להסיר אותה.

השמש נעלמה כליל מאחורי ענן כבד מראה ומתוך החושך הזמני הופיעה דמותה הדקה בקצה הרחוב, מהלכת בצעד בטוח לעברו. לבו החל לפעום ביתר שאת ואחיזתו התהדקה סביב פיסת הבד שבכיסו.

"מזמן לא התראינו". היא חייכה חיוך זר בפנים מוכרות.

"דווקא לי זה נראה כאילו זה היה אתמול", הוא אמר.

"אז, מה חדש?" היא שאלה.

לחייו בערו בחום בושתו והוא השפיל מבטו, מקווה שהחושך הסתווי הסתיר אותן.

"קרה משהו?" היא שאלה.

"לא".

פניה התכרכמו והיא פסעה לאחור, "אמרתי לך כבר שאני לא מוכנה לעוד תקופת שכירות. גם ככה הייתי צריכה להתגבר על הרבה פחדים כדי להשכיר לך את הגוף שלי ואלולא הכסף…"

"זה בסדר. שלושה חודשי השכירות שנתת לי הספיקו", שיקר.

היא התקרבה שוב, "אז מה הבעיה, אתה בסדר?"

"בוודאי שאני בסדר".

"אם לא הייתי מכירה אותך, הייתי אומרת שאתה באמצע תהליך גמילה מסמים או משהו כזה. תראה עד כמה אתה מזיע ועצבני".

"לא", הוא חייך חיוך מעושה. " אני רק אוטוסקסואל, לא איזה ג'אנקי". היא החזירה חיוך ריק.

היא הביטה בו לרגע ואז הניחה את ידה על כתפו, "אתה מאוהב בה עדיין, נכון?"

הוא רצה להעיף את ידה משם, רצה לצעוק לה שלא תנחם אותו, שאין לה זכות להיות טובה אליו. אבל הוא רק שתק ונגע בשרשרת מבעד לבד צווארונו.

"זה בסדר, אני מבינה את זה. ראיתי את המבטים שלך מאז שהתעוררתי מהחלפת המוחות. אתה מאוהב בה ורואה את דמותה בי".

הוא התנשם עמוקות והסיט מבטו מהשמש שחזרה והופיעה מאחורי הענן האפור האימתני. תחושה של כעס התגנבה אל לבו והתערבבה בתחושת החמלה הבלתי נשלטת שכבר שכנה בו.

"זה טבעי לחלוטין, אני מניחה".

"זאת הקללה שלנו, של האוטוסקסואלים. להתאהב בגוף זמני. אין על מה לבכות", הוא אמר.

"אני מתארת לעצמי", מבטה עקב אחר תנועותיו. "אבל זה נראה כאילו אתה מתמודד עם זה יפה".

הוא חייך חיוך דק מעוקם, " מתמודד עם זה יפה".

"תראה, למה אתה לא יכול לקחת את האופי, האישיות שהשתלת בי, ולמצוא גוף אחר לשכור. אתם לא נוהגים כך בדרך כלל?"

עיניו פגשו את שלה לפתע וחיוכו נעלם.

"אין לי כסף".

"אני מבינה".

"לא, את לא מבינה".

היא קפאה.

השמש שוב נעלמה מאחורי ענן אפור גדול לא פחות ועיניה הפכו לשני כתמים שחורים באפלולית שנוצרה. הוא הרגיש שהיא לא זעה, מביטה בו, מנסה לנחש את הלכי רוחו ואת הזעם שגועש בו. את כובד החודשים האחרונים שבילה בגעגועים לנטע ובשנאה לזאת שחשב שהפרידה ביניהם. השנאה אליה.

הוא סקר אותה, הוא ראה את גופה של נטע אבל הרגיש כאילו שד שאול חטף אותו והשתלט עליו. הדיבוק שבה הפך לדיבוק שבו והוא ניזון מהפחד שהקרינה.

"את לא יכולה להבין", הוא אמר בקול שהיה פחות ממאופק, "את לא חיית חיים של סבל, של השפלה, את מבינה. לא הרגשת כל כך בודדה מעולם. לא ידעת שלעולם לא תוכלי להגיע לאינטימיות או לאהוב מישהו אחר. רק את עצמך. תוכלי לחיות רק עם עצמך. זאת המהות שלי. זאת המהות של כל אוטוסקסואל. הבדידות האינסופית הזאת.

"קראו לי כבר הכול, דופק מראות, אגו מניאק, נרקיסון. זה לא מזיז לי. הידיעה שלעולם לא אוכל ליהנות מאהבה זוגית בריאה כמו שאר האנשים אוכלת אותי. אני לא אשם שאני איני מסוגל להתאהב באף אחד אחר. כך הטבע יצר אותי וכך הוא מענה אותי מדי יום ביומו".

גשם קריר החל לפתע לרדת.

הוא עצר וניגב את הרוק שניתז אל קצות פיו ואת טיפות הגשם שפגעו בפניו. היא פסעה צעד זעיר, כמעט בלתי מורגש לאחור והוא הבין את שעשה. הוא נתן לה אזהרה מוקדמת.

"אני חייבת ללכת", היא אמרה והסתובבה בזריזות.

לבו שוב הלם בחוזקה והוא חש את האדרנלין שהחל לזרום בעורקיו. טעם מתכתי מוזר עלה בפיו ונשימותיו הואצו, הוא הביט בחרדה בדמותה המתרחקת. משהו קפא בתוכו, נתן לו הוראה לעמוד במקומו. משהו אחר זעק בקול כועס.

הוא זינק בכל מרצו ורץ אחריה.

לא היה לה שום סיכוי. הוא היה חזק מדי ופיסת הבד שטבל בזריזות בנוזל שבבקבוק הותירה את גופה מידלדל בידיו, חסר הכרה. הוא נשא אותה בדממה, אל כניסת בית מוארת שנחה במורד הרחוב.

---

הוא ישב מחוץ לכניסת הבית המוארת, תחת סְגול שמי הלילה. הגשם פסק מזמן. ידיו היו שעונות על ברכיו והוא הביט אל המדרגות שהובילו אל דירת הקרקע המוזנחת. הריח החריף של חומר ההרדמה אפף אותו עדיין וסירב להיעלם. זה לא אמור לקחת כל כך הרבה זמן, הוא חשב ונגע בשרשרת שוב.

הוא ידע שנטע תעלה עוד זמן קצר במדרגות, אבל ההתרגשות המיוחלת לא הגיעה. משהו היה חסר בו. הוא ניסה לגרש מעיני רוחו את הגוף שלה, של נטע או של לאה. של לאה שהיה תלוי כך ברפיון כשסחב אותה אל האיש ההוא, אל הטכנאי שהיה אמור להשתיל בה את המחשבות של נטע, אהובתו הנצחית.

הוא חייך לעצמו כשנזכר שהמחשבות של נטע היו בעצם מחשבותיו שלו לפני כן. נטע היתה פעם שכפול שלו, העתק. מאז היא השתנתה, הפכה לאישה בפני עצמה. אבל העיקר שבה נותר דומה לו. זאת הסיבה היחידה שהיה מסוגל להתאהב בה.

הוא דמיין את הדירה הקטנה שהיתה מרוצפת במכשירים, מחשבים ומנורות מהבהבות. הטכנולוגיה. אותה טכנולוגיה שאפשרה לאנשים כמותו לממש את הפנטזיה הכי גדולה שלהם. לחיות עם בן זוג שהוא הם עצמם. להיות אוטוסקסואל גאה ומסופק עם בן זוג בשר ודם.

אבל הטכנולוגיה לא הספיקה. היה צורך גם בגופים אנושיים. מקום לשים בו את המוח שלך שהיה צמא לאהבה. אנשים שיסכימו לתת לך להשתמש בגוף שלהם. כאן הסתתרה הבעיה, הנקודה הקשה. הטרגדיה.

אז היו כאלה שהסכימו, עבור הרבה כסף. אבל לא להרבה זמן. והרי האהבה צריכה להימשך לנצח.

והוא אסף את הכסף ושכר גוף לשלושה חודשים. התאהב עד כלות והאהבה נלקחה ממנו באכזריות, ברגע אחד. בלחיצת כפתור.

הוא יחזיר אותה. הוא החזיר אותה. והמחיר.

---

היא עלתה לאטה במדרגות, כמו מהססת. הוא לא נע, לבו שוב החל בריקוד הפראי המוכר אך הוא נותר לשבת במקומו.

היא ראתה אותו ועצרה בסוף המדרגות. הוא לא פצה פיו והיא המשיכה אליו ועמדה מולו.

"אני לא נטע".

הוא הנהן, צורת ההליכה שלה הסגירה את האמת לפני שעוד פצתה פיה.

"אני לאה".

הוא הידק שפתיו ושוב הנהן.

"אתה בטח יודע מי החליט להחזיר אותי". היא הביטה בעיניו, מבטה יציב אך נעדר שקט.

הוא שוב הנהן ועיניו התלחלחו. היא הצילה אותה, הוא חשב, הצילה אותי.

"נטע. כשהיא התעוררה בגוף שלי, היא שאלה את הטכנאי מה קרה והוא סיפר לה".

הוא זרק מבט חטוף אל פרצופה ונשם עמוקות, זרמי דמעות חמות הרטיבו את לחייו.

נטע בוודאי השתמשה בגיבוי הסטנדרטי כדי להחזיר את לאה, הוא חשב, וזה גרם לו להתגעגע אליה עוד יותר.

"אני אמורה להגיד לך שאתם עוד תתראו. היא יודעת שכן, היא סומכת עלייך. היא מכירה אותך הכי טוב בעולם. אבל זאת לא הדרך. לא ככה".

היא עצרה לרגע, ואז המשיכה.

"היא רצתה שאני אגיד לך שזאת הבחירה שלה, זה הצבע שלה. היא אמרה שאתה יודע את זה והבחירה שלך ושלה הן בעצם זהות. פשוט עוד לא הגיע הזמן", היא אמרה, ואז ללא אזהרה פנתה והלכה משם בצעדים מדודים אך בטוחים.

הוא לא הביט אחריה. הוא רק ניגב את דמעותיו ואחז לרגע בשרשרת, "עוד לא הגיע הזמן", הוא לחש לעצמו ועצם את עיניו.