הסיפור הוא חלק מפרויקט "קצרערים" – סיפורים קצרים שנועדו להרחיב את עולם "שומרי הערים", על ידי חיבור בין המיתוס של רוחות הערים ושומרי הערים לבין נקודות ציון בהיסטוריה. הפרויקט פורסם במקור בפייסבוק ויעלה בהדרגה ל"בלי פאניקה".

הדייג חותר בסירתו באטיות מכעיסה, שליו ונינוח למרות הגשם שכבר הספיג לחלוטין את מעילו, את מגפיו, את כובע הקש שלו. אני מניח שעלי להיות אסיר תודה על שהסכים לקחת אותי במורד הארנו במזג אוויר כזה, אך גלימת הצמר העבה שלי ספוגה גם היא בגשם ואני יכול רק להתפלל לאל הרחום שהמסע הזה ייגמר כבר. הקור חודר אל עצמותיי, שכבר ראו חורפים רבים מדי. לבסוף, אחרי נצח, המזח מופיע מבעד לערפל.

"מצטער על הגשם, סניור ניקולו", אומר לי הדייג כשהוא קושר את הסירה. "הוא בא הבוקר משום מקום, מה?"

אני מהמהם אישור בלתי מחייב ומשתדל בכל מאודי שהחרדה לא תיראה על פני. הדייג מחייך כשהוא מושיט את ידו לעזור לי לעלות על המזח. "למעלה, במעלה הארנו – הם אמרו הבוקר שאיטליה כולה בוכה על סניור גליליי".

"אני לא יודע לגבי איטליה כולה", עצמותיי חורקות כשאני עולה בקושי רב על המזח, "אבל פירנצה בהחלט צריכה ממחטת כיס".

גבותיו העבותות מתרוממות, כמעט מתחברות, אבל כשאני משלשל כמה מטבעות אל תוך ידו המחורצת הוא רק מהדק שתי אצבעות אל שולי כובעו ועוזב אותי לנפשי.

בקצה המזח מחכה לבדו זוג סוסים, רתומים לקרון עץ פשוט אך סגור, תודה לאל הרחום. אין עגלון. אני מהסס לרגע. מעשי הכשפים האלה שנואים עלי. הן יודעות את זה. אבל נראה שאין לי ברירה אחרת. אני מטפס פנימה במאמץ, מתיישב על מושב העץ הנוקשה ועוצם את עיניי בהחלטיות כשהקרון מתחיל לנוע. אני שמח שאין חלון שיאפשר לי להתבונן החוצה, שמח על קיר הקרון שמסתיר מעיני את פסלי האבן של מיכלאנג'לו, כה אמיתיים ואנושיים עד שהם כמעט מתריסים כלפי האל הרחום, שמח על התשישות שמונעת ממני לתהות איך זוג סוסים רתומים לקרון עושים את דרכם בסמטאות שחלקן צרות מדי למעבר אדם.

קולות השוק, חי ותוסס אפילו בגשם השוטף, נישאים אל הקרון פנימה. הסוסים עוצרים, וכשהדלת נפתחת – מאליה, שהאל הטוב יושיע אותי – מראה הבזיליקה של סנטה קרוצ'ה אינו מפתיע אותי. כמה רגעים חולפים עד שעיניי העייפות, קצרות הרואי, מזהות סוף סוף את הטלסקופ הגדול שבראשה, כשני מטר אורכו, שתופס את מקום הפסלים שעיטרו אותה לפניו. הוא נע אנה ואנה כמו שבשבת, כאילו רוחו של האדם שהמציא אותו אוחזת בו מראש הבזיליקה ומכוונת אותו אל הכוכבים שכל כך אהב.

את הכתובת החרוטה באבני הכיכר קל יותר לראות. זה חמור בהרבה משחשבתי, ובעיקר גדול בהרבה. הלטינית, שפה שגורה כל כך בעיר הזו, בקרב תושביה המלומדים, המשכילים, נראית כמעט זרה כשהיא מכסה את הכיכר באותיות שכל אחת מהן ארוכה מקומתו של אדם, כאילו עברה כאן באישון ליל חבורת ענקים וחרצה את אבני הכיכר באצבעות ארוכות שציפורניהן חדות כתער. למרות הגשם, אנשים מתאספים סביב הכתובת העצומה, הולכים לאורכה, קוראים אותה שוב ושוב ככתב סתרים שמחכה לפענוח.

האוויר לידי נע ונד ומתמלא. משהו מתגשם ממנו, או שמא מרצפות האבן עצמן נשברות ומתבקעות כדי שיצור שהינו פרי רחם האבן שלהן, בדיוק כפי שהוא בשר ודם, יעלה מהן. כך או כך, היא שם כעת, לידי, אישה בת גילי, לבושה שמלת פשתן וצמר שחורה בעלת צווארון גבוה, שביס כהה מכסה את קצוות השיער המאפירות. לנוכח המראה אני מרגיש את צינת הערב שוקעת עמוק יותר בבטני. מתי היא הזקינה כל כך? כשראיתי אותה, רק לפני כמה שבועות, היא היתה אישה צעירה, בקושי נערה.

"ההלוויה היתה הבוקר", היא אומרת. "עשרים איש הגיעו. רבים מהם בהרבה רצו להגיע, הרגשתי אותם, אבל הם בחרו להישאר בביתם מפחד הכנסייה. הדוכס עצמו נשאר בפיזה".

קולה אדיש, כמעט חסר רגש. אבל בין אם היא צעירה ובין אם זקנה, אני מכיר אותה מספיק שנים כדי לשמוע את האמת.

"ההלוויה התקיימה רק בגלל התעקשותו של הדוכס", אני מזכיר. "הוא נקבר בסנטה קרוצ'ה רק בזכות –"

"בחדרון קטן בקצה הבזיליקה!" קולה מתרומם, עמוק, כבד ככנסיות האבן. "לו היה הדבר תלוי באפיפיור הגופה הייתה מושלכת אל מעמקי הארנו!"

"הוד קדושתו", אני אומר, בהדגשה, "ממלא את רצון האל. סניור גליליי זלזל בחסדי השמיים".

"השמיים היו שם מאז ומעולם, ורק האלים והאלות בהם מתחלפים בין התקופות, אבל תמיד הם כועסים", היא אומרת.

דברי הכפירה צורבים את אוזניי. אני נאבק בדחף להצטלב, והיא ממשיכה, "אבל השמיים לא נפלו על ראשי מעולם".

אני לוטש בה את עיניי כאילו צימחה ראש נוסף. חשדתי שחלקן כופרות בכנסייה ובקדושה שהיא מייצגת, אך מעולם לא קיבלתי הוכחה מוצקה לכך. "יסלח לך האל הטוב", אני ממלמל.

"סליחתו של האל הטוב תועיל לי כפי שסליחתו של האפיפיור תועיל לסניור גליליי", היא עונה.

"ומה היה סניור גליליי חושב על כל זה?" אני מצביע על הכיכר.

היא לא עונה. "הוא לא עזב את העיר עשרות שנים, ידעת את זה? הוא היה אסיר בביתו, ולימודיו היו נחמתו היחידה. עכשיו בוודאי יוקיעו את מחקריו".

"הם הוקעו לפני זמן רב", אני מזכיר לה. "הכנסייה – "

היא לא קוטעת אותי, אך כשהיא מפנה אלי את מבטה אני חש כאילו גל עצום מכה בי, ואני משתתק. מול עיניי חולפים אלפי פסלי אבן, אלפי ספרים מלאים משוואות ומילים, אלפי קירות ועמודים ותקרות שציורים מעטרים את פניהם.

רגליי מאבדות את יציבותן. יד מקומטת, אך חזקה ומלאת עוצמה כגופה של הבזיליקה עצמה, נשלחת לתמוך בי.

"סלח לי, שומר", היא אומרת, כאילו התעוררה משינה ואיתה התעוררה ההבנה שאינני דומה לה. "בוא, נשב בכנסייה, הרחק מהגשם הזה".

באפיסת כוחות איני מסוגל אלא להישען עליה ולהניח לה לתמוך בי. כמה רגילים אנחנו נראים כך בוודאי, זוג קשישים התומכים זה בזו. כמה קל לאנשים אחרים לטעות בה.

הגשם חדל לטפטף על פניי, אף שאני עדיין שומע ורואה אותו סביבי, ועד שאני מבין שמעגל בלתי נראה מקיף אותנו כיריעת בד נסתרת בדרך אל הכנסייה, מסוכך עלינו מהגשם, אנחנו כבר ליד המדרגות.

כמה רגעים מאוחר יותר אני יושב על כיסא רך והיא מוזגת לי גראפה מכד גבוה אל כוס בדולח. היא אינה כועסת יותר. היא מביטה בכיכר, בכתובת העצומה. "הייתי בירת התרבות, האמנות והמדע", היא אומרת פתאום, ובקולה מצלצלים פעמונים.

"פירנצה היא בירת התרבות, האמנות והמדע", אני מתקן. היא אינה היחידה מביניהן שרואה בעצמה קירות אבן ומבני עץ, גשרים ונהרות, ולא יצור חי. אבל למרות הקשר הברור בינן לבין הערים אני יודע שהן אינן הערים עצמן, כפי שאני יודע שהאל הטוב אכן שומר עליה ועלי, כפי שאני יודע שגלילאו גליליי טעה בהנחותיו, בתנועת השמש והכוכבים.

"הייתי", היא מתעקשת. "זה משתנה עכשיו".

"בגללו?"

"הוא חלק מהסיבה. בקרוב רומא תהיה הבירה". ולפתע פתאום היא מחייכת, חיוך פראי. "אני רוצה לראות את הוד קדושתו מתמודד עם זה".

התואר נשמע בפיה כמו עלבון. אני קם על רגליי, משקיף על הכיכר, על הכתובת העצומה החרוצה באבניה.

"המילים האלה לא נאמרו מעולם", אני אומר. "נכחתי במשפט שלו".

"הן נאמרו", היא אומרת, והפעמונים בקולה רכים יותר כעת. "אבל הוא לא התכוון לגרמי השמיים".

אני לא מבין. זו אינה חוויה חדשה עבורי, לא עם בנות מינה.

"הן חייבות להיעלם", אני אומר.

"אני יודעת". היא מביטה בי. "אבל הטלסקופ נשאר. אחביא אותו בכנסייה, אם לא תרצה שיהיה שם למעלה. אבל לא אתן לאפיפיור שלך להרוס אותו. אנשים רבים עוד יצפו דרכו בכוכבים".

אני לא עונה. טעם הגראפה מר על שפתיי. היא מניעה את ידה, ומול עינינו החריטה במרצפות האבן נסגרת, מתאחה, דוהה אל האדמה. השקר האחרון של סניור גליליי נעלם כלא היה, אבל מתוך מבטה העמוק, קורא התיגר, השקר עדיין מביט בי, כאילו המילים חרותות על גלגלי עיניה. ואף על פי כן נוע תנוע.

ב-8 בינואר 1642 נפטר גלילאו גליליי, אבי המדע המודרני, בביתו בפירנצה שבאיטליה. הוא הוחזק במעצר בית עד סוף ימיו בגלל חטאיו נגד הכנסייה. 350 שנה לאחר מותו הודה האפיפיור יוחנן פאולוס השני בחוסר הצדק שנהגה הכנסייה הקתולית כלפי גלילאו וכתביו.

* ציורים: יוסטוס סוסטרמנס, כריסטיאנו באנטי