את "נוירומנסר" קראתי באיחור של עשרים שנה. קרן בת העשרה הנלהבת, מלאת האידיאלים לגבי מערכת המשטר הנכונה (ובעלת נטייה מסוימת לאנרכיזם) הייתה מתאהבת בספר ממבט ראשון. יש סיכוי טוב שאילו הייתי קוראת אותו בגיל הנכון הוא היה עשוי להשפיע באופן משמעותי על חיי ועל התפיסה שלי לגבי ספרות ומדע בדיוני.

אבל קראתי אותו בגיל קרוב לארבעים, והתוצאה היא שלא התאהבתי בו. הגעתי אליו מפוקחת מדי, צינית מדי, והרבה אחרי שהמהפכה הטכנולוגית של ימינו לקחה את הרעיונות שלו, שהיו פעם מקוריים, ושחקה אותם.

מבחינתי "נוירומנסר" מעלה את השאלה המשמעותית ביותר שכל סופרי המדע הבדיוני חוששים ממנה – "האם ספר על העתיד הקרוב יכול להזדקן בכבוד, הרבה אחרי שהטכנולוגיה הקיימת עברה על פניו והשאירה אותו מאחור?" התשובה, לפחות במקרה הזה, היא "כן", אבל לא מהסיבות הברורות מאליהן.

קייס הוא האקר מת. גופו עדיין חי, אבל לא להרבה זמן – לא אם קייס ימשיך להתעלל בו ככה. הוא היה ההאקר הטוב ביותר, אבל בגד במעסיק שלו ובתגובה הורעל בצורה שלא מאפשרת לו להתחבר יותר לממשקי התוכנה הקיימים. מאדם מאושר ושלם הוא הפך לאדם ריק, שמנסה בצורה יותר ויותר נואשת להשיג מספיק כסף לסמים ואלכוהול, ומקווה שמישהו יהרוג אותו כבר וישים קץ לסבלו.

שבר הכלי הזה שוחה בעולם עמוס באנשים שבורים כמוהו ששורדים בקושי בשולי החברה, עד שהוא נתקל במולי. מולי, שעיניה מכוסות במראות ומאצבעותיה נשלפים להבים מתקפלים, מציעה לו הצעה שהוא אינו יכול לסרב לה. קייס באמת לא מסרב, והסיפור מתחיל.

"נוירומנסר" נע בין המזבלות העתידיות של המין האנושי לבין פסגות העושר של האנושות, בין בתי פאר חסרי פרופורציה לשיכוני עוני שאין בהם מקום לנשום. הוא מתאר עתיד קודר ומדכא, שבו מידע חשוב יותר מבני אדם והדרך היחידה לשרוד דורשת ממך לוותר על כל הערכים הבסיסיים ביותר. חברות ואהבה נזנחות תמורת המנה הבאה, ובגידה היא דרך חיים מובנת ומקובלת.

אבל העתיד הזה גם עשיר בצורה בלתי רגילה. יש בו בגדים שמשנים את התבניות שלהם כך שהלובש נטמע לחלוטין בסביבה, שתלים שמקצינים את שאלת האנושיות של האדם, אמנות שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים כיום ובנייה מחדש של המבנה החברתי כך שיכיל את כל השינויים האלה.

פה בדיוק טמונה עוצמתו של הספר – לא ביכולת לנבא את העתיד, אלא ביכולת להבין את ההשפעות של הטכנולוגיה שעליה הוא מדבר. שום נישה לא נותרת יתומה. כולן מקבלות טיפול עמוק והבנה של השינויים שייכפו עליהן בעקבות שינויים טכנולוגיים. נכון שהספר נכתב הרבה לפני עידן הרשתות החברתיות, אבל כבר אז הוא הצליח לתאר את היכולת ליצור קשרים בעזרת הטכנולוגיה, כאלה שלא יכולים להתקיים במציאות לא-וירטואלית.

גם עיצוב הדמויות הספר מצוין. אף אדם אינו חיובי לגמרי או שלילי לחלוטין, וכך אפשר להזדהות עם המניעים של כולם. היו רגעים שבהם מצאתי את עצמי מזדהה עם הרע הראשי, המניפולטיבי, שחירב לקייס את חייו בשביל להשיג את מטרתו, פשוט כי הבנתי מהי המטרה הגדולה יותר.

הסיבה שבזכותה "נוירומנסר" עדיין עובד, שהוא ממשיך לרתק גם כיום למרות הפער בין הטכנולוגיה שאנחנו מכירים לבין זו שהוא מתאר, היא שבמוקד שלו נמצאים בני האדם במפגש עם הטכנולוגיה. הוא מתאר חברה מתפוררת והשפעות מעניינות, כולל הפניית הזרקור גם לתופעות חיוביות שיש לטכנולוגיה. הוא לא נופל למלכודת ה"טכנולוגיה זה רע, כולנו צריכים לחזור לחיות במערות", אלא מראה את השימושים הטובים שלה, לצד הרעים והניטראליים.

פרט לעיצוב הדמויות המצוין והעלילה המשכנעת, הספר כתוב נהדר. הוא משתמש במשלבי שפה שלא קיימים היום ואינו מאפשר לקורא לנוח לרגע. בכל עמוד קופצים מונחים לא מוכרים שמחייבים עירנות מתמדת כדי לא לפספס אירוע עלילתי חשוב.

זו גם הנפילה הגדולה של הספר בעברית. הספר הזה מלכתחילה קשה מאוד לתרגום, ועל אחת כמה וכמה עם אוצר מונחי המחשבים המוגבל שהיה קיים לפני למעלה מעשרים שנה. חלק ניכר מהמונחים שבו תורגמו בצורה שגויה או בעייתית, ובעקבות זאת המהדורה העברית שלו כמעט בלתי קריאה. קראתי את הספר במקביל בעברית ובאנגלית ובסופו של דבר זנחתי את הגרסה העברית. קשה מאוד להבין למה התכוון המתרגם כשהוא כתב "להשתזרק" או "דלגלג" או "דימגור", ואין בספר הערות שוליים שיכלו אולי להבהיר מה היה כתוב במקור ולהקל על הקריאה.

עם זאת, פתיחת הספר נותרה מופתית, עם אחת משורות הפתיחה הטובות ביותר בספרות המדע הבדיוני. זו שורה שמבהירה מיד שהספר שעומדים לקרוא הוא ספר מדכא, שעוסק בטכנולוגיה מקולקלת, אבל עדיין בעולם לא רחוק מדי משלנו: "צבע השמיים מעל הנמל היה כצבעו של מרקע טלוויזיה, המכוונת לערוץ מת".

 (הוצאת ספריית מעריב, 1994, מאנגלית: דני פלג. 313 עמודים).