מה אפשר להגיד על ספר שאת הסוף שלו כבר כולם יודעים?

דבר ראשון שהוא מדהים. הרבה יותר טוב משלושת המשכי "המשחק של אנדר", ומבחינות מסויימות, אפילו טוב יותר מ"המשחק של אנדר" (אבל רק בנקודות מסויימות).

אבל – אני לא ממש בטוחה שהוא עומד בפני עצמו, בלי "המשחק של אנדר". במחשבה שניה, זה לא כל כך חשוב, כי כולם קראו את המשחק, ומי שלא קרא, צריך לעשות את זה מיד.

אז ככה: בין הוא הצל של אנדר. בין, הילד הקטן והחוכמולוג שנתקלים בו רק בשליש האחרון של "המשחק", הוא מעין "המשלים" של אנדר. אם אנדר הוא הסופר אגו (ובקשר לזה אס"ק לא משאיר שום מקום לספק, גם כשגיבור הספר הוא מישהו אחר, הגיבור האמיתי, שווה כמעט לאלוהים, הוא תמיד אנדר), בין הוא האיד.

כמו שאפשר לקרוא בשני הפרקים הראשונים של הצל, שנמצאים בעיתון הפורום, לבין לא היתה התחלה ממש מוצלחת בחיים. ילד רחוב מורעב וגאוני, מסתובב לבדו בעולם זוועתי של פליטים, עוני ושנאה, שמצליח להציל את עצמו בעזרת הגאונות ממוות בטוח מרעב וקור.

בין, כמו שאנחנו כבר יודעים, מגיע לבית הספר ללחימה של הצי. שם משווים אותו, כמעט מהשניה הראשונה, למי שכבר סומן כאלוהים הבלתי מעורער של בית הספר – אנדר ויגין. אנדר הופך להיות, כמו שמגדיר אחד המדריכים, ל"אובססיה" של בין, שמקדיש את כל עוצמת המוח הענק שלו (וגם בקשר לזה יש כמה הפתעות בספר), לחקור את השאלה – מה הופך את אנדר למה שהוא? מה הופך אותו למוצלח ונערץ כמו שהוא? מה עושה אותו שונה, וטוב יותר, מבין, שהוא גאון לפחות כמוהו, וכנראה שיותר?

התשובה אליה מגיע בין, ואני לא חושבת שמדובר פה בספויילר, מצביעה, כרגיל, אחורה אל אס"ק ואל האידאולוגיה וחוקי המוסר שלו – אמפתיה.

בין, כתוצאה מילדות קשה בצורה בלתי נתפשת, צריך היה להקדיש את כל יכולותיו מרגע שנולד להישרד, ורגשות הם דבר זר לו. אנדר, לעומתו, שגם הילדות שלו לא היתה קלה, אבל לעומת זאת של בין היתה ממש פיקניק, הוא אדם מלא חמלה, וזה מה שהופך אותו למנהיג, לאדם, לחבר, וגם ללוחם טוב יותר. אס"ק, כרגיל, הופך את המוסר האישי והיכולת לחוש אמפתיה לתכונה החשובה ביותר לאדם מוסרי.

כל זה לא אומר שבין הוא לא דמות חיובית. הוא דמות מאוד חיובית ומעוררת אהדה, בעיקר ככל שהוא מתבגר ולומד.

בתחילה, בין עסוק אך ורק במה שהוא יודע הכי טוב – מניפולציות לצורך שרידה אישית. ככל שהוא מבלה יותר זמן בבית הספר, ובעיקר מרגע שפגישתו הידועה מראש עם אנדר מתרחשת (והקורא, שבמשך חצי ספר תולש שערות בציפיה לרגע הזה בדיוק, יכול לנשום לרווחה), בין משתנה, לומד ומתבגר.

הטקטיקות המפורטות בהן הוא משתמש כדי לשמור על עצמו מתרחבות כדי לשמור גם על האנשים שהוא לומד, לאט לאט, להרגיש משהו כלפיהם, עד לרגע הקתרזיס הבלתי נמנע, שמגיע איפשהו 50 עמודים לפני הסוף.

כרגיל, הצורך של אס"ק בסוף מתקתק עד בחילה פוגם טיפה גם בסיום הספר הזה, אבל אפילו זה נסלח, ולו רק כי יש שם פתיחה מצויינת להמשך (הייתכן ש"הצל של ההגמון" עוסק גם הוא בבין? זה לא יפליא אותי בכלל).