סגן משנה אנדרו דאל, פרח כמורה לשעבר ומומחה לביולוגיה חייזרית, סיים זה עתה את האקדמיה הצבאית וקיבל הצבה יוקרתית ב"אינטרפיד", ספינת הדגל של האיחוד האוניברסלי. יחד איתו הוצבו בחללית עוד כמה אנשי צוות חדשים, וכדרכו של עולם הם הופכים לחבריו. עליהם נמנים דובל הצינית וההרפתקנית, הנסון יורש המליונים, הסטר הביישן המבודד ופין הערמומי.

בהתחלה אנשי הצוות החדשים נהנים מהסטסוס החדש שלהם, אולם עד מהרה הם מגלים שבספינה מתרחשים דברים משונים. הם מתקשים להבין איך זה שבכל פעם שאיש סגל בכיר מתקרב, הזוטרים יודעים על כך בדרך  לא ברורה ונעלמים שניייה אחת קודם להכין קפה או לבצע ספירת מלאי במחסן.

בחלוף הזמן מתברר להם דברים חשוב אף יותר: כל פעם שצוות יוצא מבספינה למשימות מחקר – וזה קורה לעתים תכופות במידה בלתי סבירה – תמיד המשימה תסתיים במוות לחלוטין בר-מניעה ומטופש לגמרי של איש צוות אחד לפחות מהדרגים הנמוכים. אנשים מוצאים את עצמם נאכלים בידי תולעי אדמה בוגוביות או כריש קרח, מתים מראש מתפוצץ או מפיצוץ בסיפון שש של הספינה.

לעומת זאת, חברי הצוות הבכירים תמיד נשארים בחיים, נגד כל הסיכויים, ואם הם כבר נפגעים הם מחלימים בדרך פלא. דאל וחבריו החדשים מבינים שאם הם רוצים להישאר בחיים עליהם לתפוס פיקוד, להבין מה קורה בספינה, ולקחת את גורלם בידיהם.

זו עלילת "חולצות אדומות" של ג'ון סקאלזי – ספר שכתב גיק למען גיקים שראו אינספור סדרות מדע בדיוני בחלל – אלה שמכירים את כל הקלישאות המשומשות ביותר של הסדרות המוכרות. שמו של הסרט מתייחס לצבע מדיהם של אנשי הצוות בסדרת "מסע בין כוכבים" המקורית, שתמיד אפשר היה לדעת בה שלובש החולצה האדומה ימות בדרכים איומות.

הספר נכתב בשביל הצופים שמבינים שכדי להנדס חיידק נגד לווירוס קטלני (דוגמה מהספר, אל תאשימו אותי) כנראה דרושות יותר משש שעות; אלה שמבינים שאדם במצב דומה לעולם לא היה מדבר ככה או עושה את המעשה המטופש הזה, אבל יודעים שהקלישאות דורשות את זה; שמוחים על כל הפוגה דרמטית ותוהים למה ההדף מורגש במיוחד דווקא בגשר הספינה. אבל גם אם כמוני לא גדלתם על "מסע בין כוכבים" ו"סטארגייט", עדיין סביר להניח שתהנו מהספר.

יותר מש"חולצות אדומות" עוסק ספציפית בז'אנר סדרות המדע הבדיוני, הוא מוקדש לכתיבה, ומעל הכל לכתיבה גרועה. פעם אחר פעם יוצא סקאלזי מהספר, שובר את הקיר הרביעי ובא להריץ דחקות איתנו הצופים/קוראים. אם אי פעם ראיתם או קראתם סרט, סדרה או ספר, והתייאשתם מהעלילה או מהדמויות, הספר הזה הוא בשבילכם.

לאורך הספר סקלאזי לועג שוב ושוב לתסריטאים שגורמים לדמויות שלהם לומר דברים דרמטיים באופן מוגזם ולהוציא לפועל תוכניות מטומטמות. במובן מסוים אפשר לראות בספר שלו מניפסט, שאומר לכותבים ולקוראים – אין תירוץ לכתיבה עצלנית, אין תירוץ לזלזול בקהל ועוד יותר מזה אסור לזלזל בדמויות שלך. גם אם הספר או הסדרה שלך אינם מקוריים, גם אם הם חיקוי של משהו אחר שנעשה בעבר, הם יכולים וצריכים להיות חכמים ואמיתיים. ועליהם לפעול בצורה הגיונית עבורם, כל הזמן.

זה בדיוק מה שסקלאזי עושה. הוא כתב ספר מצחיק ומשעשע, פאן טהור, אבל כתוב בצורה חכמה, בלי לפחד לגעת בנקודות פילוסופיות ולהביט להן ישר בעיניים. הוא מראה שאפשר להיות מצחיק וכיפי אבל גם להיות חכם ולעסוק בשאלות קיומיות. וזה בהחלט מנפיסט שאנחנו, הקוראים, יכולים לעמוד מאחוריו.

"חולצות אדומות" איננו יצירת מופת. הוא לא ספר שיישאר איתכם שנים, שיגרום לכם לחשוב או יטריד את מנוחתכם. הוא פחות מקורי ומעניין מ"מלחמת האדם הזקן" ומ"בריגדת הרפאים", שני הספרים הקודמים של סקאלזי שקראתי, אבל זה בסדר – הוא מודע לזה ויודע לצחוק על עצמו תוך כדי. למעשה, הוא ספר מעולה. ואתם חייבים לקרוא אותו, עכשיו.

(הוצאת אופוס, 2015. מאנגלית: צפריר גרוסמן. 304 עמודים)