"פרנקנשנטיין" הוא אחד מאותם סיפורים קלאסיים שכולנו מכירים, גם אם רובנו לא קראנו את המקור ואולי אפילו לא צפינו בעיבודים האיקוניים שלו לקולנוע. זהו סיפורו של מדען גאון ומשוגע, בעל שיגעון גדלות ותסביך אלוהים, שמחליט להפר את חוקי הטבע ולנסות להקים את המתים לתחייה. כדי להוכיח את תגליתו הוא בונה יצור גדול ומפחיד מחלקי גופות ומעיר אותו לחיים. היצור הזה מתגלה כמפלצת, והוא רודף אחרי יוצרו ורוצח תוך כדי כך אנשים תמימים.

זה הסיפור הבסיסי. בחלק מהגרסאות היצור דורש מהמדען שיצור לו כלה, ולפעמים אפילו מקבל את מבוקשו. תמיד מדובר בסיפור אימה קלאסי – המפלצת האלימה והמפחידה, שנוצרה בנסיבות נוראיות ומאיימת על הסובבים אותה.

אבל מאחורי הסיפור המוכר קיים הספר עצמו, שכתבה מרי שלי ב-1818, כשהייתה רק בת 20. חדורה במוטיבציה, החלטתי לחזור אל המקור, ולגלות תשובות לכמה שאלות מסקרנות; האם הוא דומה לעיבודיו? האם הוא עומד במבחן הזמן? ואיך הוא נראה לעיניים של קוראת מהמאה ה-21, שקראה הרבה סיפורי מדע בדיוני ואימה שנכתבו אחריו ובעקבותיו? בדרך אחשוף פרטים רבים מעלילת הספר המקורי.

מפלצת באה לעולם

הספר "פרנקנשטיין: או פרומתאוס המודרני" עוקב אחר בחור צעיר ונחמד בשם ויקטור פרנקנשטיין (שכן בספר המקורי פרנקנשיין הוא שמו של המדען בעוד המפלצת נותרת חסרת שם). ויקטור מגיע לאוניברסיטה, חדור במוטיבציה ללמוד ולעסוק במדעי החיים, עם חיבה למיסטיקה ולאלכימיה. כעבור כמה שנות לימוד, כשהוא מלא בלא מעט גאווה ויוהרה, פותח ויקטור במחקר שמטרתו להצליח להחזיר לחיים חומר מת.

את נכונות התיאוריה שלו הוא מחליט להדגים לעולם בכך שיעניק חיים ליצור גדול, מרשים ויפה תואר שירכיב מחלקי גופות. אך אבוי, ברגע שפרנקנשטיין מקים את היצור לתחייה, הוא מתמלא פחד מהדבר המבעית שיצר, בורח ולוקה במחלת עצבים איומה. מאותו רגע פרנקנשטיין אכול הפחד והאשמה מתמודד עם ההשלכות של יציר כפיו המפלצתי, שהוא לא ממש מפלצת אבל גם לא ממש אדם.

כבר תיאור העלילה הזה חורג באופן משמעותי מהעיבודים המאוחרים יותר של הספר. בניגוד למרבית הגרסאות המוכרות, שמציגות את המדען כרשע או משוגע ואת המפלצת כהתגלמות הרוע האבסולוטי, הספר מציג מציאות הרבה יותר מורכבת. בדיוק כמו ספרי המדע הבדיוני של סופרים מאוחרים יותר, מאסימוב, ברדבורי, הקסלי וסימאק ועד פיליפ ק' דיק, שלי משתמשת בסיפור האימה שיצרה לא רק כדי להפחיד, אלא במטרה לשאול שאלות על החברה שבה היא חיה, על המדע והטכנולוגיה המתקדמים בקצב מסחרר ועל טבע האדם. לאורך כל הספר עולות עוד ועוד שאלות, אך שלי מסרבת לחרוץ ולומר "החברה טובה או רעה", "המדע טוב או רע", "טבע האדם טוב או רע". היא רק שואלת ובוחנת, ומשאירה את המענה לשאלות בידי הקורא.

המפלצת מול האדם

אחד הנושאים המרכזיים ב"פרנקנשטיין" הוא שאלת הטבע האנושי, שעולה מההנגדה בין דמותו של ויקטור לבין המפלצת שייצר. אחרי שוויקטור מקים לתחייה את היצור הוא מפחד ממראהו המאיים, השונה כל כך מהאידיאל הטהור שהיה במוחו, ונס על נפשו. אך כאשר בשלב מאוחר יותר הוא פוגש בו מחדש, ויקטור מגלה שהברייה שיצר אינה מפלצתית כלל. בניגוד לדמות המפלצת המאיימת והאילמת המוכרת לנו מהעיבודים המאוחרים של מיתוס פרנקנשטיין, המפלצת המקורית היא יצור רהוט ונבון, חובב ספרות יפה.

עד מהרה מתברר שאחרי שוויקטור ברח ממנו, היצור מצא מחבוא בכפר וחי שם באסם של משפחה חביבה. מתוך רצון בחברה ובתקשורת, מלווה בחשש מהמראה של עצמו, היצור צפה במשפחה לאורך זמן ולמד מהם איך לדבר, לקרוא ולכתוב. כמו כן הוא הפנים את החוקים והמנהגים של עולם בני האנוש, בלי לחשוף את עצמו בפניהם בשל חששו מתגובתם. אולם כשלבסוף התגלה בפניהם ורצה בקרבתם, הם פחדו מפניו ותקפו אותו, והוא נאלץ לנוס.

באותו רגע הבין היצור אמת עצובה – אף אדם לא יוכל לאהוב אותו. מתוך הכעס, העצב והשנאה שגודשים אותו, הוא פוגע באחרים ומחליט למצוא את ויקטור ולדרוש ממנו שיבנה לו בת זוג שתשמש לו חברה. יצור דומה לו שיוכל לחוש אליו קרבה בלי לפחד מפניו. כשויקטור מסרב, היצור נשבע לרדוף אותו עד סוף חייו, וממשיך בזאת עד שאינו מותיר שריד מחייו הישנים של המדען המבטיח פרנקנשטיין.

למרות מעשיו הנוראים, השאלה אם אפשר להאשים את המפלצת במעשיו נשארת פתוחה. אחרי הכל, עם יצירתו הוא היה טוב – אינטליגנטי וכמה לחברה ולאהבה. אבל כאשר בא אל החברה האנושית השמרנית בכוונותיו הטובות, היא דחתה אותו מעליה – ראשית ויקטור עצמו, שנית המשפחה שפחדה מפניו, ובפעם שלישית שוב ויקטור, שסירב ליצור לו בת זוג. האם החברה האנושית אינה אשמה, ולו באופן חלקי, במפלצת שנוצרה ממנו? האם הבידוד החברתי הוליד את רשעותו? בסוף הסיפור גם היצור עצמו מפקפק במעשיו ובמניעיו. למרות מפלצתיותו החיצונית, הוא מגלה הרבה מאוד אנושיות, על הטוב ורע שבה.

המפלצת שבאדם

לעומת היצור שברא, דווקא ויקטור הנאה ונעים ההליכות מתנהג שוב ושוב באופן מפלצתי באמת. מלכתחילה הניסויים שלו בהחייאת חומר דומם נולדים מתוך רגשי גאווה ויהירות. הוא יוצר את מעשה ידיו כיצור מפלצתי וגדול כדי להוכיח את גודל הישגיו בדוגמה מרשימה שאיש לא יוכל להתעלם ממנה. וכשהוא מצליח, הוא מתחרט ומסרב לקחת אחריות על מעשיו. לאחר מכן, כשהוא דוחה את בקשת היצור שיעניק לו חברה, האין זה מעשה אכזרי מאין כמוהו?

גם היצור וגם ויקטור פרנקנשטיין אינם מה שהם נראים כלפי חוץ. ויקטור חביב ונאה והמפלצת מכוערת ומפחידה. אבל בסופו של דבר שניהם מורכבים הרבה יותר מחזותם החיצונית. שניהם נבונים, שניהם שוגים, ולטעויות שלהם יש השלכות הרסניות. ועם שניהם אנחנו יכולים להזדהות ולהבין את מניעיהם. ויקטור חוטא באנוכיות, אבל מנסה לכפר על טעותו. היצור בוחר בדרך מרושעת, אבל עושה את זה מתוך כאב ובדידות – רגשות שכולנו יכולים להזדהות איתם. הטוב של שניהם, וגם הרוע, אנושיים מאוד.

המפלצת שבמדע

נושא מעניין נוסף בספר הוא היחס שלו למדע ורפואה. שלי כתבה את הספר בתקופה של התפתחות מדעית ורפואית עצומה, שבה החלו להבין טוב יותר את גוף האדם ואת מערכת העצבים. באמצע המאה ה-18 הפיזיולוג לואיג'י גלוואני גילה וחקר את התכונות החשמליות של הגוף, וביצע ניסויים שבהם גרם לרגלי צפרדעים לזוז אחרי מותם בעזרת שוקים חשמליים. בתקופה ההיא הרעיון של החייאת המתים נראה ממש מעבר לפינה.

במובן הזה, "פרנקנשטיין" הוא מעין סיפור אזהרה. לא אזהרה מפני המדע או הטכנולוגיה עצמם, אלא נגד השימוש הלא נכון בהם – נושא שחזר אחרי כן פעמים רבות אצל סופרי מדע בדיוני כמו אייזק אסימוב. זו אזהרה מפני המפגש המסוכן בין היכולות החדשות האדירות שמציעה הטכנולוגיה לבין התכונות האנושיות הגרועות ביותר – היוהרה, העיוורון ותאוות הבצע. במובן הזה "פרנקנשטיין" רלוונטי לתקופתנו, השופעת התקדמויות מדעיות וטכנולוגיות, אפילו יותר מאשר בתקופה שבה הוא נכתב.

אני שמחה לומר שגם שנים רבות מאז כתיבתו "פרנקנשטיין" נשאר רענן ברעיונותיו ובמורכבותו לעומת ספרים רבים אחרים שקראתי. גם אם צורת הכתיבה של הספר קצת התיישנה, פרנקנשטיין רלוונטי היום כתמיד, ועולה על כל שפע העיבודים הפשטניים שנעשו לו במשך השנים.

צילומים:

הספר "פרנקנשטיין", הוצאת ידיעות ספרים. מאנגלית: שרון פרמינגר. 271 עמודים;
בוריס קרלוף בתפקיד המפלצת. "פרנקנשטיין", 1931;
גם פרודיות. ג'ין ויילדר ב"פרנקנשטיין הצעיר", 1974;
המדע בשירות האדם? "פרנקנשטיין", 1931